תמצית
החידושים העיקריים בספר זה מתחלקים לשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה כוללת חידושים מדעיים רבים כאשר המרכזיים שבהם הם: ההבנה כיצד קבעו מחברי התנ"ך, תוך שימוש בחישובים אסטרונומיים שבלוח העברי, שהשנה, בעת כתיבת שורות אלה, היא ה' תשפ"ב (5782) לבריאת העולם. כמו־כן נראה כיצד נקבעו תאריכים נוספים של האירועים המרכזיים בתנ"ך, דוגמת יציאת מצרים ובניין בית ראשון ושני באמצעות חישובים המתבססים על אסטרונומיה של מחברי התנ"ך בשר ודם. כיצד ניתן להבחין בין המניין הסלאוסידי של אומות העולם לבין מניין השטרות (והשפעת הבחנה זו על התיארוכים השונים בספרי מקבים א' וב'), ומהם תרומותיהם הייחודיות של אל־חוואריזמי ואל־קא'יני להבנת התפתחות הלוח העברי מלוח קדום המתואר בספר ועד לימינו, מתוך ניתוח של מקורות זרים.
הקבוצה השנייה, הטכנולוגית, היא הדרך שבה ניתן לקבל באמצעות קודי QR דינמיים לוחות שנה שפיתחנו למיליוני שנים,1 שהקוראים יוכלו להיעזר, ללא כל חישוב, לצורך תיארוך עברי מיידי של כל תאריך אזרחי ולהיפך. כמו־כן, נעשה שימוש בקוד QR דינמי לקבלת לוח חדשני,2 המבוסס על עבודתו של הרמב"ם, המאפשר לקבוע אם ניתן לצפות בתאריך נתון כלשהו בחרמש הירח המתחדש. אנו נחזור על שני קודי QR אלה ודרך השימוש בהם בפרקים על הלוח העברי (פרק רביעי) ועל עבודתו של הרמב"ם (פרק שביעי). קודי QR דינמיים משמשים בספר גם להמחשת תנועות כוכבי הלכת, הן על בסיס חישובינו והן על בסיס תנועות שפותחו על־ידי מרכזי מחקר שונים באסטרונומיה.
פתח דבר
המורשת של אייזיק ניוטון
"כאשר הפיסיקאי או ההיסטוריון נשפט על־פי אמונתו הדתית, חדל המדע מלכת" – 1890, א. ווייט, נשיא אוניברסיטת קורנל.
אנדרו דיקסון ווייט (1832 – 1918) היה המייסד (1865) והנשיא הראשון של אוניברסיטת קורנל בעיר איתקה שבמדינת ניו־יורק.
איור 1: אנדרו דיקסון ווייט.
אוניברסיטה זו הוקמה על־ידיו, בתמיכתו ובסיועו הכספי הנדיב של עזרא קורנל (1807 - 1874), מייסדה של חברת "ווסטרן יוניון" (Western Union) ושותפו של סמיואל מורס, ממציא הטלגרף.
ווייט, חרת על דגלו את קידום המחקר הטהור כשהוא חופשי מדעות קדומות, מכפיית חשיבה הנובעת מאמונה דתית.
למרות שהייתה זו המחצית השנייה של המאה ה־19, תקופה שהתהדרה בעובדה שהיא משתייכת לתקופת הרנסנס, לא הייתה זו מטלה קלה כלל ועיקר. אך הוא ראה בעזרא קורנל, קווייקר מלידה, לא רק את בעל המאה, אשר הקדיש כספים מרובים לחינוך הקהילה
איור 2: עזרא קורנל (1807 – 1874), פוליטיקאי, איש עסקים ונדבן אמריקני.
שכבר הקים עבורה ספרייה לתפארת, אלא גם דמות מופת. דמות הלוחמת על חופש הדעה, בחינת נאה דורש נאה מקיים: זאת, בין היתר, בעקבות העובדה שקורנל ידע כי הוא יוחרם על־ידי כת הקווייקרים שאליה השתייך כאשר לא ויתר על אושר שבנישואין לאישה שאינה מן הכת. מעשהו זה הציב אותו בהתנגשות חזיתית עם הדרישות הדתיות הבלתי מתפשרות של נישואין בתוך "אגודת הידידים הקווייקרית".
הברית בין אנדרו ווייט ועזרא קורנל הייתה על־כן טבעית וחזקה ועד מהרה הפכה אוניברסיטת קורנל, בהשפעתם, לאחד המוסדות המובילים להשכלה גבוהה בארצות הברית.
בצד פעילותו כנשיא האוניברסיטה, עסק אנדרו ווייט גם במחקר. כבוגר אוניברסיטת ייל כיהן תחילה (מ־1856) כפרופסור לאנגלית ולהיסטוריה באוניברסיטת מישיגן ושם החל במחקרו הנודע על המאבק העקשני לאורך הדורות בין הנצרות לבין המדע. ספרו בנושא זה ("תולדות המאבק בין המדע והתאולוגיה בעולם הנוצרי" - History of the Warfare of Science with Theology in Christendom), שיצא לאור בשנת 1896, ניסה לחדור לעומק השאלה מה היה משקלה של הכנסייה בהאטה של קצב ההתפתחות של המדע, אם לא, לעתים, בעצירה של ממש ואף בנסיגה לאחור.
במהלך הפרסום של מחקרו החל אנדרו ווייט להכיר אט אט בעובדה שדרישת היסוד שלו בדבר חופש המחקר באוניברסיטת קורנל, הייתה רחוקה מלהתאים למציאות. על כל צעד ושעל הבחין בהתנגדות גוברת הן כנגד מינוי של חברי סגל, בכל המדעים, שלא שיקפו באמונתם את דעת הכנסייה, והן כנגד מחקר, דוגמת עבודתו, אשר כולל מסקנה שיש בה כדי להעביר, לדעת המחמירים, ביקורת על הממסד הדתי.
עד כדי כך הופתע מהיחס אל מחקרו המעמיק, שהוא מצא לנכון להדגיש בדברי ההקדמה לספרו:
"עֶמדתי שאין לתת משקל כלשהו לאמונה דתית זו או אחרת במינוי החוקרים ובמחקריהם, אשר נתמכה ע"י עזרא קורנל, הייתה בעיניי כה מובנת ומתחייבת שציפיתי לשיתוף פעולה מלא ביישומה מצד כל אזרחי המדינה. לא העליתי בדעתי שתקום כנגדנו אופוזיציה כלשהי. עתה, במבט לאחור לאורך 30 השנים שחלפו, אינני יודע האם עלי להיות נדהם עד ליסוד או שמא עלי להיות משועשע מתמימותנו".
אנדרו ווייט עצמו היה נוצרי אדוק ואיש קהילה מסור וחדור אמונה, אולם, חזקה הייתה עליו האימרה: "האמת היא אשר מובילה לחופש", והוא נכון היה לפעול ברוח אימרה זו.
כדוגמה בולטת לכך, הוא הקדיש פרקים רבים למאבק הכנסייה הקתולית בגלילאו, שלא חסך בהם את שבטו מעמדת הכנסייה הקתולית. הוא תיאר בפרוטרוט כיצד האינקוויזיציה קבעה כי גלילאו אינו אלא כופר משום שאימץ את מסקנותיו של קופרניקוס כי השמש היא במרכז העולם ולא כדור־הארץ.
אנדרו ווייט אף מפרט בספרו כיצד קיבלו המוסדות האקדמיים ברחבי אירופה ללא ערעור את גזר הדין של הכנסייה להחרמת כל ספריו של גלילאו ולמעצר בית שלא הוסר עד למותו. כדוגמה הוא מביא את דברי הרקטור של אוניברסיטת דואי3 משנת 1633 אחרי שהאינקוויזיציה הפיצה את גזר הדין של גלילאו:
"הפרופסורים באוניברסיטה שלנו מתנגדים נחרצות לדעותיו הפנאטיות של גלילאו ומאז ומתמיד הם דבקו בדעה כי יש להחרים את השמעתן באוניברסיטאות".
איור 3: גלילאו בפני הכס הקדוש: Galileo before the Holy Office, a 19th-century painting by Joseph-Nicolas Robert-Fleury
ואכן, האקדמיה, שמורא הכנסייה נפל עליה, ככלל, שיתפה עימה פעולה. הגדיל לעשות פרופסור סקיפיו כיארמונטי (Scipio Chiaramonti), פרופסור למתמטיקה ופילוסופיה מאוניברסיטת פיזה ששלח בשנת 1633 חיבור מדעי מנומק לקרדינל ברבריני (האפיפיור אורבנוס השמיני), שבו ניסה להפריך את דעותיהם של קופרניקוס וגלילאו.
איור 4: האפיפיור אורבנוס השמיני שהקדיש את מרבית זמנו להרשעתו של גלילאו.
אחד הטיעונים שלו אף זכה להיכלל בשנים האחרונות, בשנות האלפיים, ברשימת מאתיים ההצהרות המוטעות ביותר שניתנו אי־פעם על־ידי בני־סמכא בתקופתם, מאז תחילת מניין הנוצרים:
"החיות, אשר נעות, מצוידות הן לצורך תנועותיהן באיברי גוף ובשרירים; לעומתן, כדור הארץ הוא חסר איברים ושרירים, אשר על־כן הוא אינו יכול לנוע. המלאכים הם אלה אשר גורמים לשבתאי, צדק, השמש וליתר כוכבי הלכת לנוע במסילותיהם. אילו כדור הארץ היה מסתובב הוא היה נצרך למלאך משלו הנמצא במרכזו שיגרום לו לנוע."
מסמך זה התקבל בשנת 1663 כמסמך מדעי לכל דבר.
וכאן באה ההנמקה שלו שהתקבלה כמכרעת בדעת הציבור:
"אבל רק שדים דרים במרכז כדור הארץ ועל כן אם הארץ אכן נעה, הרי שמלאכה זו נעשית בידי שדים!!" והוא ממשיך "כוכבי־הלכת, השמש, והכוכבים הקבועים משתייכים כולם לקבוצה אחת – קבוצת הכוכבים. יהיה זה, אם־כך, מעשה שגוי לחלוטין להציב את הארץ, שעמוק מתחת לפניה מהווה מרכז לטומאה, בתוך קבוצה שמימית זו שהיא, כידוע, קבוצה של עצמים טהורים ואלוהיים".
פסק הדין של האינקוויזיציה שהסתמך, בין היתר, על חוות דעת מסוג זה, השיג את מטרתו וגרם לעצירה של התקדמות המדע משיקולים של הגנה לכאורה על האמונה בתנ"ך.
אנדרו ווייט לא חסך את ביקורתו בספרו גם ממהלכים רבים אחרים של הכנסייה מיום היווסדה אשר נגדו לממצאים ולגילויים המדעיים.
לאורך כל מחקרו שזורות גם דעותיו ביחס ליהדות וליחסה אל המדע. הוא לא פקפק בכך שהחוליים של הכנסייה שלא ידעה להתמודד עם התפתחות המדע, לא פסחו גם על היהדות.
אך, יחד עם זאת, דעותיו מאופיינות בכך שהוא לא הטיל ספק בעובדה שבנקודת המוצא, במקור, מדע האסטרונומיה, כפי שכלליו היו ידועים בעת העתיקה, מילא תפקיד חשוב בקביעת מסורות רבות ביהדות ובנצרות שיָנקו גישה זאת מתרבויות קדומות יותר.
במקור לא הייתה התנגשות חזיתית בין הדת והמדע.
קצפו יצא על־כך שלמרות הגישה הנכונה הזו שאפיינה את הנצרות והיהדות בימים קדומים יותר, הן לא ידעו להתמודד עם השינויים בראיית העולם, נחלת חלקם של אנשי המדע.
הביקורת שזכה לה בעקבות הנחותיו וקביעותיו אלה לא ריפתה את ידיו. הוא ידע ללמוד את הלקח החשוב ביותר שעלה מתוך דפי ההיסטוריה של המאבק: הממסד הדתי יילחם אמנם בכל כוחו בכל ממצא שיש בו כדי לערער, למראית עין, את יסודות האמונה, אך לאחר היצמדות עקשנית של המדענים לממצאיהם, תגבר האמת.
לאחר זמן, לא יעמוד כוחו של הממסד הדתי בפני העובדות המדעיות, גם אם העלה על המוקד את מחדשיהן.4
בכך שימש אנדרו ווייט דוגמה אמיצה לחוקרים שיבואו בעקבותיו.
ממנו אנו שואבים גם את ביטחוננו כי אין לחסוך מן הממסד הדתי את המסקנה העולה ממחקרינו, כפי שיפורט בספר זה, שהסדר הכרונולוגי בתנ"ך ובתלמוד, דהיינו, סדר השנים, נקבע מתוך מחשבה תחילה. אנו נראה כי סדר השנים אינו אלא תוצאה של חישובים המבוססים על המדע הקדום, חישובים שהיו נחוצים להגדרת שנת הבריאה ביהדות. הוא הדין גם ביחס לתיארוך של אירועים מרכזיים אחרים בתנ"ך שהמרחק בינו לבין תיארוך היסטורי אמתי ומדויק, מגיע להבדלים של מאות שנים:
התיארוך בתנ"ך, כפי שנוכיח, נקבע, קודם לכל, על בסיס חישובים אסטרונומיים המסתמכים על הידע הבלתי מדויק של העולם העתיק, ולא על בסיס עובדתי אחר. דוגמה בולטת לכישלונה של הכרונולוגיה של התנ"ך להתאים עצמה לאירועים ההיסטוריים היא העובדה שהכל מסכימים כי השנה הנתמכת על־ידי ממצאים היסטוריים של חורבן בית ראשון היא שנת 586 לפנה"ס,5 בניגוד לשנת 422 לפנה"ס (טבלה 1) אליה מובילה הכרונולוגיה המסורתית של התנ"ך. לעובדה זו בדבר שנת החורבן ההיסטורית, 586 לפנה"ס, שותפים גם אנשי דת דוגמת הרב הראשי לישראל בעבר, הרב ישראל לאו, אנשי דת שלא היו מעלים על דעתם בעבר הלא רחוק לתמוך בדעה הנוגדת את הכרונולוגיה של התנ"ך. בהופעתו בכלי התקשורת בנושא צום תשעה באב, התעלם הרב לאו מהשנים הנספרות על־פי התנ"ך ואימץ דווקא את השנה ההיסטורית 586 לפנה"ס כשנת החורבן.
טבלה 1: הכרונולוגיה של האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל עד לחורבן בית שני לפי הלוח העברי.
*ור' פרק שלישי.
** אחרי השנה 1 לפנה"ס מתחילה, כאמור, השנה 1 לספירה.
לנוכח טבלה זו עולות השאלות הנדרשות כיצד קורה הדבר ששנת חורבן הבית על־פי התנ"ך, שנת 422 לפנה"ס שגויה ב־164 שנים ביחס לתאריך ההיסטורי המקובל של 586 לפנה"ס. ואמנם, יוסף סקליגר ואייזיק ניוטון שעמלו על הכרונולוגיה של התנ"ך, עפ"י התנ"ך שבידינו, דאגו לכך שבעיבוד שלהם שנת חורבן בית ראשון היא אכן בתחום של שנה עד שנתיים משנת 586 לפנה"ס מתוך אמונה שהתנ"ך הקדוש האלוהי אינו יכול לשגות. שנת החורבן במסורת היהודית המאומצת עד היום על־ידי הקהל החרדי, שנה שנקבעה במאה השנייה לספירה, מובילה לשנת חנוכת בית שני, 70 שנה מאוחר יותר, דהיינו, לשנת 351 לפנה"ס. שנה זו היא 18 שנה בלבד לפני קרב איסוס הנודע בו מיגר אלכסנדר הגדול שפיקד על הצבא היווני את הצבא של האימפריה הפרסית ובכך הפך עד מהרה, בשנת 332 לפנה"ס, לשליט של ארץ ישראל. בהגיעו לארץ ישראל פגש אלכסנדר הגדול את מנהיגי היהודים, מפגש המתואר באריכות במסכת יומא בתלמוד הבבלי.6
הייתכן שמנהיגים אלה חשבו שבית המקדש הראשון חרב 79 שנה בלבד לפני המפגש שעה שהוא נחרב 254 שנים לפניו? כיצד ייתכן שהתלמוד הבבלי מציין במסכת עבודה זרה7 שמספר השנים בהן עמד בית שני תחת שלטון הפרסים, היה 34 שנים בלבד?
אלה הן שאלות המחייבות מענה משכנע.
אנו יודעים בוודאות כי ההיסטוריה אינה מספקת תשובות לכך, לפיכך חייבת הייתה להיות סיבה אחרת שהביאה את חז"ל להאמין שהאירועים לעיל היו בשנים השגויות ולא בשנים ההיסטוריות.
זו הייתה רק דוגמה אחת לשאלות שיש לחפש עליהן תשובה.
השאלה החשובה מכולן המחייבת תשובה היא כיצד נקבעה שנת הבריאה?
התשובה המקובלת היא שיש למנות את השנים המוזכרות בתנ"ך דור אחר דור, בין אב לבנו, ולסכמן.
אך, מה הביא לכך שהסכום המתקבל מוביל לשנת בריאה של 3760 לפנה"ס?
אם נמשיך את גישתו של אייזיק ניוטון שהתנ"ך משקף את האמת הנשגבה האלוהית, הרי כיום עולם המדע מעמיד שנה זו במבוכה של ממש.
ואכן בנושא זה העולם נחלק לשתי קבוצות:
הראשונה, המדעית, המתייחסת לשנת בריאה זו כאל פולקלור, כאל מסורת חסרת משמעות היסטורית כלשהי ומאמינה כי מרבית השנים המוזכרות בתנ"ך מקורן באגדות עם, אגדות שאין כל טעם לחפש להן ביאור בכלים מדעיים.
השנייה, הדתית, המתייחסת לתנ"ך ולכל הנאמר בו כאל דברי אלוהים חיים שאין לפקפק בהם, אשר על כן אין לחפש לשנים ביאור.
להוציא את מרבית החרדים, הקבוצה השנייה מבינה כי עליה להסביר את ההבדל בין ממצאי המדע לבין שנת הבריאה המחושבת על בסיס הכרונולוגיה של התנ"ך, הסבר אשר חייב להעניק לשנת בריאה זו משמעות מדעית בפני עצמה.
גישה זו הולידה תילי תילים של ביאורים החל מהטענה ששנת הבריאה קשורה לאדם הראשון ולא לגיל העולם, דרך הטענה שהממצאים הפרהיסטוריים והאסטרופיסיקאיים נוצרו ו"הושתלו" בתקופת המבול, וכלה בתשובה המלומדת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ שאדם דתי חייב להפריד בין אמונתו בהקדישו את זמנו לדת, לבין יכולתו לעסוק במחקר מדעי מחוץ למגבלות האמונה.
בכל אחת משתי הקבוצות, המדעית והדתית, ניתן למנות מאות מיליונים ואף מיליארדים של אנשים, אך חייבת לקום גם קבוצה שלישית שאליה אני מכוון את הספר הזה: להיווצרות הכרונולוגיה של התנ"ך יש ביאור אמתי, מדעי, ביאור המבוסס על הנחות אסטרונומיות (אמנם כאלה שתתבררנה כמוטעות) ועל דרכי חישוב אסטרונומיות תוך שימוש בכלים הלא מדויקים של המדע העתיק.
לקבוצה שלישית זו כבר משתייכים מתי מספר, אך בולט מכולם הוא סר אייזיק ניוטון.
תרומתה של האסטרונומיה בתיארוך האירועים מתקופת התנ"ך וסר אייזיק ניוטון
סר אייזיק ניוטון, אבי הפיזיקה המודרנית הידוע גם בעבודותיו במתמטיקה ובחקר היקום, הקדיש חלק ניכר מזמנו גם לניסיון להבין את מקור התיארוך של אירועים מרכזיים בתולדות התרבויות של העולם העתיק.8 ניסיונותיו אלו כללו את כל העת העתיקה החל מהמיתולוגיה היוונית והתפתחות התרבות היוונית,9 דרך התרבויות של מצרים העתיקה עם המחזור הסותי,10 והתרבויות הבבליות והפרסיות, וכלה בתולדות עם ישראל תוך הדגשת בניית בית המקדש הראשון והשני. המאמצים של ניוטון התרכזו סביב הניסיון למצוא את הקו המאחד את ההיסטוריה של תרבויות אלה, כפי שחידש לעולם בגאוניותו את כללי הפיזיקה השולטים ביקום כולו. כללי הפיזיקה שפיתח איפשרו את הבנת הכוחות המתקיימים בין כל הגופים החל מהתנועות של חלקיקים זעירים בכדור הארץ וכלה בתנועות ובכוחות המייצרים את תנועות הגלקסיות במרחבי היקום כולו.
איור 5: סר אייזיק ניוטון (1643 - 1727)
במאמצים אלה של הבנת התיארוך בתרבויות השונות, כלל את התיארוך שנקבע על־פי הכרונולוגיה התנ"כית השונה בגרסאות הראשיות של התנ"ך (ר' להלן) ובפרט, בהקשר זה, את ההבדל בכרונולוגיה של היהודים מול הכרונולוגיה שהוא מכנה "היוונית", עליה נרחיב את הדיבור בהמשך.
ההבדל הבולט ביותר בין הכרונולוגיה היהודית לכרונולוגיה היוונית התבטא בעבודתו של ניוטון בקביעת שנת הבריאה. אמנם הכרונולוגיות השונות, כולל זו היהודית בתקופת התנ"ך, התבססו על מניין השנים שהתחדש פעם אחר פעם בסמוך לעליית שליט זה או אחר בהיסטוריה של כל עם, ולמשל, התחדשות התיארוך של הפרעונים ומניין השנים שכל אחד מהם שלט. אך, החל מן המאה השלישית לפנה"ס כאשר ספר הספרים תורגם ליוונית, ניתן היה לקבוע את שנת הבריאה בהתבסס על תרגום זה עליו נדון בפרק הבא.
נציין כבר עתה כי הכרונולוגים אשר חישבו את תאריך הבריאה עפ"י תרגום זה לא הסכימו ביניהם על שנת בריאה אחידה, שנעה, בעיקר, סביב שנת 5500 לפנה"ס:
טבלה 2: שנת הבריאה על־פי אחדים מן המקורות המסתמכים על הכרונולוגיה בתרגום ליוונית בהשוואה לשנת הבריאה של גרסת המסורה.
כיום שנת הבריאה של התרבות הביזנטית היא 5509 לפנה"ס, הנוהגת עד היום בכנסיה היוונית אורתודוקסית בעוד ששנת הבריאה בלוח העברי המסורתי (החל מ"מולד אדם") היא 3760 לפנה"ס, או 4000 לפנה"ס לפי הניתוח הכרונולוגי של ניוטון עצמו.
אייזיק ניוטון הציב לעצמו כמטרה להסביר את ההבדל הזה בן 18-15 מאות שנים שבין שנות הבריאה היהודית והיוונית.
המדע בכלל והאסטרונומיה בפרט, היו הכלים היחידים בהם נעזר אייזיק ניוטון בניסיונותיו להסביר את הסיבה שהובילה להבדלים אלה. אייזיק ניוטון הציע לקבל שגרסת התנ"ך העברית היא הגרסה הנכונה והמקורית (עם תיקון משלו לשנת הבריאה אותה העמיד, כאמור, על שנת 4000 לפנה"ס), והוא הקדיש את עצמו למצוא הוכחות מתאימות באותה תושייה בה נודע בכל עולם הפיזיקה, האסטרונומיה והמתמטיקה, אותה תושייה שהביאה אותו לשנות את עולם הפיזיקה.
במאמר של נאזה18 שהתפרסם בשנת 2017, נטען שהבחירה שלו בתופעה האסטרונומית לשימוש לביאור ההבדלים בין שנות הבריאה הייתה חדשה לגמרי: ניוטון הגיע למסקנה שכבסיס להסבר ההבדלים בין שנות הבריאה על־פי הגרסה של התרגום ליוונית של התנ"ך לבין הגרסה היהודית, עליו להשתמש בתופעת הנקיפה (הפרצסיה. איור 6), תופעה בה עסק, ואף חיבר את ההוכחה המתמטית־פיזיקלית בהתייחס לערכה המדויק בפיזיקה החדשה שלו.
תופעה זו גורמת לציר הסיבוב של כדור הארץ להצביע לכיוון כוכבים שונים במהלך עשרות אלפי שנים המצויים במעגל "הנחרט" ברקיע על־ידיו, ציר המסתובב כתנועת ציר הסיבוב של סביבון המוטה לצידו: בתנועה זו של הסביבון, המוכרת לכול, הרי שבנוסף לסיבוב הסביבון סביב עצמו, צירו נוטה ומוסיף סיבוב של הכיוון משלו. תנועה זו של ציר הסביבון היא תופעת הנקיפה (הפרצסיה) של ציר כדה"א.
איור 6: תופעת הנקיפה (הפרצסיה) בה ציר הסיבוב של כדה"א משנה את כיוונו בתנועה מעגלית כמו ציר הסיבוב של סביבון.
אם כיום הציר פונה לכיוון כוכב הצפון (במקורב) הרי שבמהלך השנים, במחצית דרכו, הוא יצביע לעבר הכוכב וגה המרוחק מכוכב הצפון כדי 47 מעלות של קשת מעגלית ברקיע שמרכזה בכדה"א.19 מאחר שנטיית ציר הסיבוב של כדה"א ביחס למישור התנועה סביב לשמש היא הגורמת לעונות השנה להתחלף מקיץ לחורף ומאביב לסתיו (איור 7), הרי שאם נמדוד את מיקומם של הכוכבים בשמים ביחס לקו תחילת עונות האביב והסתיו (איור 7), קו הניצב לציר הסיבוב, ישנו הכוכבים בשמיים את מקומם ביחס לקו זה בהתאם לקצב סיבוב הציר.
הנקיפה (הפרצסיה), הייתה בעקבות כך ללא ספק היסוד האחד והיחיד של מערכת הזמן הניוטונית כפי שניוטון מסביר בספרו על הכרונולוגיה של אומות העולם העתיק,20 יסוד אשר שימש כטיעון המדעי העיקרי בעת שדן בנושא הכרונולוגיות השונות.
וכיצד מסביר ניוטון את ההבדלים על סמך תופעת הנקיפה (הפרצסיה)?
איור 7: עונות השנה. קו נקודות ההיפוך עובר דרך השמש ומצביע על כוכב רחוק. קו זה שהוא היטל ציר הסיבוב על מישור המסלול של כדה"א סביב השמש, מסתובב ביחס לכוכבים כתוצאה מתופעת הנקיפה (הפרצסיה). יחד עמו מסתובב גם קו תחילת האביב והסתיו.
ניוטון הדגיש בהסברו כי היפרקוס (איור 8), בן המאה השנייה לפנה"ס, הנחשב לגדול האסטרונומים של המאות האחרונות לפנה"ס ועד למאה השנייה לספירה, שגילה את התופעה הגיע לערך השגוי של שינוי הכיוון קו זה ביחס לכוכבים בקצב של 1 מעלה בכל 100 שנה, ערך שתוקן על־ידי עולם האסטרונומיה רק במאה העשירית לספירה כאשר האסטרונום אל־בתאני תיקן את הערך לערכו הנכון שהוא 1 מעלה כל 72 שנה.
שגיאה של 40 אחוז.
ניוטון הבחין שהיחס בין שנת הבריאה על־פי הגירסה של התרגום ליוונית (~5500), לבין זו העברית (~4000), שהוא ~1.38, כמעט זהה ליחס בין הערך השגוי של הנקיפה (הפרצסיה) אותו חישב היפרקוס, לבין ערכו הנכון, יחס שהוא ~1.4.
איור 8: האסטרונום היפרקוס (~-190~120 לפנה"ס), שגילוייו (דוגמת הנקיפה של ציר כדה"א) ומדידותיו המדויקות היו מקור בלתי נדלה להכרה של מפת השמיים ומיקומי הכוכבים במאה השנייה לפנה"ס. במיוחד חשובות מדידותיו של הזמנים של ליקויי השמש והירח בדורו, שעזרו, כנקודות מוצא, בחישוב אורך החודש ואורך השנה במאות השנים שלאחריו.
טענתו המרכזית של ניוטון הייתה, על־כן, כי מי שחישב את השנים של מאורעות היסטוריים על־פי ממצאים של תחילת האביב ביחס לכוכבים טעה ב־40% בקביעת השנים משום שהוא חשב שתנועת קו תחילת האביב ביחס לכוכבים היא איטית הרבה יותר. ניוטון הניח, אם כן, שניתן לקבוע, לדוגמה, את שנת המשלחת הארגונאוטית21 (איור 9), שהיא שנה מרכזית במיתולוגיה היוונית, כשנה מוקדמת הרבה יותר בהיסטוריה (ר' להלן) מזו שנקבעה על־ידי האסטרונומים בעת העתיקה. זאת משום שידוע, טען ניוטון, שמשלחת זו יצאה לדרכה באמצעות כדור שמימי אסטרונומי אותו המציא כירון, דמות מיתולוגית למחצה, על פי ההנחה שקו תחילת האביב הצביע באותו זמן אל עבר אמצע קבוצת הכוכבים של טלה (המעלה ה־15, בוכוולד, ופיינגולד, 2013).22
המשך הפרק זמין בספר המלא

תמצית
החידושים העיקריים בספר זה מתחלקים לשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה כוללת חידושים מדעיים רבים כאשר המרכזיים שבהם הם: ההבנה כיצד קבעו מחברי התנ"ך, תוך שימוש בחישובים אסטרונומיים שבלוח העברי, שהשנה, בעת כתיבת שורות אלה, היא ה' תשפ"ב (5782) לבריאת העולם. כמו־כן נראה כיצד נקבעו תאריכים נוספים של האירועים המרכזיים בתנ"ך, דוגמת יציאת מצרים ובניין בית ראשון ושני באמצעות חישובים המתבססים על אסטרונומיה של מחברי התנ"ך בשר ודם. כיצד ניתן להבחין בין המניין הסלאוסידי של אומות העולם לבין מניין השטרות (והשפעת הבחנה זו על התיארוכים השונים בספרי מקבים א' וב'), ומהם תרומותיהם הייחודיות של אל־חוואריזמי ואל־קא'יני להבנת התפתחות הלוח העברי מלוח קדום המתואר בספר ועד לימינו, מתוך ניתוח של מקורות זרים.
הקבוצה השנייה, הטכנולוגית, היא הדרך שבה ניתן לקבל באמצעות קודי QR דינמיים לוחות שנה שפיתחנו למיליוני שנים,1 שהקוראים יוכלו להיעזר, ללא כל חישוב, לצורך תיארוך עברי מיידי של כל תאריך אזרחי ולהיפך. כמו־כן, נעשה שימוש בקוד QR דינמי לקבלת לוח חדשני,2 המבוסס על עבודתו של הרמב"ם, המאפשר לקבוע אם ניתן לצפות בתאריך נתון כלשהו בחרמש הירח המתחדש. אנו נחזור על שני קודי QR אלה ודרך השימוש בהם בפרקים על הלוח העברי (פרק רביעי) ועל עבודתו של הרמב"ם (פרק שביעי). קודי QR דינמיים משמשים בספר גם להמחשת תנועות כוכבי הלכת, הן על בסיס חישובינו והן על בסיס תנועות שפותחו על־ידי מרכזי מחקר שונים באסטרונומיה.
פתח דבר
המורשת של אייזיק ניוטון
"כאשר הפיסיקאי או ההיסטוריון נשפט על־פי אמונתו הדתית, חדל המדע מלכת" – 1890, א. ווייט, נשיא אוניברסיטת קורנל.
אנדרו דיקסון ווייט (1832 – 1918) היה המייסד (1865) והנשיא הראשון של אוניברסיטת קורנל בעיר איתקה שבמדינת ניו־יורק.
איור 1: אנדרו דיקסון ווייט.
אוניברסיטה זו הוקמה על־ידיו, בתמיכתו ובסיועו הכספי הנדיב של עזרא קורנל (1807 - 1874), מייסדה של חברת "ווסטרן יוניון" (Western Union) ושותפו של סמיואל מורס, ממציא הטלגרף.
ווייט, חרת על דגלו את קידום המחקר הטהור כשהוא חופשי מדעות קדומות, מכפיית חשיבה הנובעת מאמונה דתית.
למרות שהייתה זו המחצית השנייה של המאה ה־19, תקופה שהתהדרה בעובדה שהיא משתייכת לתקופת הרנסנס, לא הייתה זו מטלה קלה כלל ועיקר. אך הוא ראה בעזרא קורנל, קווייקר מלידה, לא רק את בעל המאה, אשר הקדיש כספים מרובים לחינוך הקהילה
איור 2: עזרא קורנל (1807 – 1874), פוליטיקאי, איש עסקים ונדבן אמריקני.
שכבר הקים עבורה ספרייה לתפארת, אלא גם דמות מופת. דמות הלוחמת על חופש הדעה, בחינת נאה דורש נאה מקיים: זאת, בין היתר, בעקבות העובדה שקורנל ידע כי הוא יוחרם על־ידי כת הקווייקרים שאליה השתייך כאשר לא ויתר על אושר שבנישואין לאישה שאינה מן הכת. מעשהו זה הציב אותו בהתנגשות חזיתית עם הדרישות הדתיות הבלתי מתפשרות של נישואין בתוך "אגודת הידידים הקווייקרית".
הברית בין אנדרו ווייט ועזרא קורנל הייתה על־כן טבעית וחזקה ועד מהרה הפכה אוניברסיטת קורנל, בהשפעתם, לאחד המוסדות המובילים להשכלה גבוהה בארצות הברית.
בצד פעילותו כנשיא האוניברסיטה, עסק אנדרו ווייט גם במחקר. כבוגר אוניברסיטת ייל כיהן תחילה (מ־1856) כפרופסור לאנגלית ולהיסטוריה באוניברסיטת מישיגן ושם החל במחקרו הנודע על המאבק העקשני לאורך הדורות בין הנצרות לבין המדע. ספרו בנושא זה ("תולדות המאבק בין המדע והתאולוגיה בעולם הנוצרי" - History of the Warfare of Science with Theology in Christendom), שיצא לאור בשנת 1896, ניסה לחדור לעומק השאלה מה היה משקלה של הכנסייה בהאטה של קצב ההתפתחות של המדע, אם לא, לעתים, בעצירה של ממש ואף בנסיגה לאחור.
במהלך הפרסום של מחקרו החל אנדרו ווייט להכיר אט אט בעובדה שדרישת היסוד שלו בדבר חופש המחקר באוניברסיטת קורנל, הייתה רחוקה מלהתאים למציאות. על כל צעד ושעל הבחין בהתנגדות גוברת הן כנגד מינוי של חברי סגל, בכל המדעים, שלא שיקפו באמונתם את דעת הכנסייה, והן כנגד מחקר, דוגמת עבודתו, אשר כולל מסקנה שיש בה כדי להעביר, לדעת המחמירים, ביקורת על הממסד הדתי.
עד כדי כך הופתע מהיחס אל מחקרו המעמיק, שהוא מצא לנכון להדגיש בדברי ההקדמה לספרו:
"עֶמדתי שאין לתת משקל כלשהו לאמונה דתית זו או אחרת במינוי החוקרים ובמחקריהם, אשר נתמכה ע"י עזרא קורנל, הייתה בעיניי כה מובנת ומתחייבת שציפיתי לשיתוף פעולה מלא ביישומה מצד כל אזרחי המדינה. לא העליתי בדעתי שתקום כנגדנו אופוזיציה כלשהי. עתה, במבט לאחור לאורך 30 השנים שחלפו, אינני יודע האם עלי להיות נדהם עד ליסוד או שמא עלי להיות משועשע מתמימותנו".
אנדרו ווייט עצמו היה נוצרי אדוק ואיש קהילה מסור וחדור אמונה, אולם, חזקה הייתה עליו האימרה: "האמת היא אשר מובילה לחופש", והוא נכון היה לפעול ברוח אימרה זו.
כדוגמה בולטת לכך, הוא הקדיש פרקים רבים למאבק הכנסייה הקתולית בגלילאו, שלא חסך בהם את שבטו מעמדת הכנסייה הקתולית. הוא תיאר בפרוטרוט כיצד האינקוויזיציה קבעה כי גלילאו אינו אלא כופר משום שאימץ את מסקנותיו של קופרניקוס כי השמש היא במרכז העולם ולא כדור־הארץ.
אנדרו ווייט אף מפרט בספרו כיצד קיבלו המוסדות האקדמיים ברחבי אירופה ללא ערעור את גזר הדין של הכנסייה להחרמת כל ספריו של גלילאו ולמעצר בית שלא הוסר עד למותו. כדוגמה הוא מביא את דברי הרקטור של אוניברסיטת דואי3 משנת 1633 אחרי שהאינקוויזיציה הפיצה את גזר הדין של גלילאו:
"הפרופסורים באוניברסיטה שלנו מתנגדים נחרצות לדעותיו הפנאטיות של גלילאו ומאז ומתמיד הם דבקו בדעה כי יש להחרים את השמעתן באוניברסיטאות".
איור 3: גלילאו בפני הכס הקדוש: Galileo before the Holy Office, a 19th-century painting by Joseph-Nicolas Robert-Fleury
ואכן, האקדמיה, שמורא הכנסייה נפל עליה, ככלל, שיתפה עימה פעולה. הגדיל לעשות פרופסור סקיפיו כיארמונטי (Scipio Chiaramonti), פרופסור למתמטיקה ופילוסופיה מאוניברסיטת פיזה ששלח בשנת 1633 חיבור מדעי מנומק לקרדינל ברבריני (האפיפיור אורבנוס השמיני), שבו ניסה להפריך את דעותיהם של קופרניקוס וגלילאו.
איור 4: האפיפיור אורבנוס השמיני שהקדיש את מרבית זמנו להרשעתו של גלילאו.
אחד הטיעונים שלו אף זכה להיכלל בשנים האחרונות, בשנות האלפיים, ברשימת מאתיים ההצהרות המוטעות ביותר שניתנו אי־פעם על־ידי בני־סמכא בתקופתם, מאז תחילת מניין הנוצרים:
"החיות, אשר נעות, מצוידות הן לצורך תנועותיהן באיברי גוף ובשרירים; לעומתן, כדור הארץ הוא חסר איברים ושרירים, אשר על־כן הוא אינו יכול לנוע. המלאכים הם אלה אשר גורמים לשבתאי, צדק, השמש וליתר כוכבי הלכת לנוע במסילותיהם. אילו כדור הארץ היה מסתובב הוא היה נצרך למלאך משלו הנמצא במרכזו שיגרום לו לנוע."
מסמך זה התקבל בשנת 1663 כמסמך מדעי לכל דבר.
וכאן באה ההנמקה שלו שהתקבלה כמכרעת בדעת הציבור:
"אבל רק שדים דרים במרכז כדור הארץ ועל כן אם הארץ אכן נעה, הרי שמלאכה זו נעשית בידי שדים!!" והוא ממשיך "כוכבי־הלכת, השמש, והכוכבים הקבועים משתייכים כולם לקבוצה אחת – קבוצת הכוכבים. יהיה זה, אם־כך, מעשה שגוי לחלוטין להציב את הארץ, שעמוק מתחת לפניה מהווה מרכז לטומאה, בתוך קבוצה שמימית זו שהיא, כידוע, קבוצה של עצמים טהורים ואלוהיים".
פסק הדין של האינקוויזיציה שהסתמך, בין היתר, על חוות דעת מסוג זה, השיג את מטרתו וגרם לעצירה של התקדמות המדע משיקולים של הגנה לכאורה על האמונה בתנ"ך.
אנדרו ווייט לא חסך את ביקורתו בספרו גם ממהלכים רבים אחרים של הכנסייה מיום היווסדה אשר נגדו לממצאים ולגילויים המדעיים.
לאורך כל מחקרו שזורות גם דעותיו ביחס ליהדות וליחסה אל המדע. הוא לא פקפק בכך שהחוליים של הכנסייה שלא ידעה להתמודד עם התפתחות המדע, לא פסחו גם על היהדות.
אך, יחד עם זאת, דעותיו מאופיינות בכך שהוא לא הטיל ספק בעובדה שבנקודת המוצא, במקור, מדע האסטרונומיה, כפי שכלליו היו ידועים בעת העתיקה, מילא תפקיד חשוב בקביעת מסורות רבות ביהדות ובנצרות שיָנקו גישה זאת מתרבויות קדומות יותר.
במקור לא הייתה התנגשות חזיתית בין הדת והמדע.
קצפו יצא על־כך שלמרות הגישה הנכונה הזו שאפיינה את הנצרות והיהדות בימים קדומים יותר, הן לא ידעו להתמודד עם השינויים בראיית העולם, נחלת חלקם של אנשי המדע.
הביקורת שזכה לה בעקבות הנחותיו וקביעותיו אלה לא ריפתה את ידיו. הוא ידע ללמוד את הלקח החשוב ביותר שעלה מתוך דפי ההיסטוריה של המאבק: הממסד הדתי יילחם אמנם בכל כוחו בכל ממצא שיש בו כדי לערער, למראית עין, את יסודות האמונה, אך לאחר היצמדות עקשנית של המדענים לממצאיהם, תגבר האמת.
לאחר זמן, לא יעמוד כוחו של הממסד הדתי בפני העובדות המדעיות, גם אם העלה על המוקד את מחדשיהן.4
בכך שימש אנדרו ווייט דוגמה אמיצה לחוקרים שיבואו בעקבותיו.
ממנו אנו שואבים גם את ביטחוננו כי אין לחסוך מן הממסד הדתי את המסקנה העולה ממחקרינו, כפי שיפורט בספר זה, שהסדר הכרונולוגי בתנ"ך ובתלמוד, דהיינו, סדר השנים, נקבע מתוך מחשבה תחילה. אנו נראה כי סדר השנים אינו אלא תוצאה של חישובים המבוססים על המדע הקדום, חישובים שהיו נחוצים להגדרת שנת הבריאה ביהדות. הוא הדין גם ביחס לתיארוך של אירועים מרכזיים אחרים בתנ"ך שהמרחק בינו לבין תיארוך היסטורי אמתי ומדויק, מגיע להבדלים של מאות שנים:
התיארוך בתנ"ך, כפי שנוכיח, נקבע, קודם לכל, על בסיס חישובים אסטרונומיים המסתמכים על הידע הבלתי מדויק של העולם העתיק, ולא על בסיס עובדתי אחר. דוגמה בולטת לכישלונה של הכרונולוגיה של התנ"ך להתאים עצמה לאירועים ההיסטוריים היא העובדה שהכל מסכימים כי השנה הנתמכת על־ידי ממצאים היסטוריים של חורבן בית ראשון היא שנת 586 לפנה"ס,5 בניגוד לשנת 422 לפנה"ס (טבלה 1) אליה מובילה הכרונולוגיה המסורתית של התנ"ך. לעובדה זו בדבר שנת החורבן ההיסטורית, 586 לפנה"ס, שותפים גם אנשי דת דוגמת הרב הראשי לישראל בעבר, הרב ישראל לאו, אנשי דת שלא היו מעלים על דעתם בעבר הלא רחוק לתמוך בדעה הנוגדת את הכרונולוגיה של התנ"ך. בהופעתו בכלי התקשורת בנושא צום תשעה באב, התעלם הרב לאו מהשנים הנספרות על־פי התנ"ך ואימץ דווקא את השנה ההיסטורית 586 לפנה"ס כשנת החורבן.
טבלה 1: הכרונולוגיה של האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל עד לחורבן בית שני לפי הלוח העברי.
*ור' פרק שלישי.
** אחרי השנה 1 לפנה"ס מתחילה, כאמור, השנה 1 לספירה.
לנוכח טבלה זו עולות השאלות הנדרשות כיצד קורה הדבר ששנת חורבן הבית על־פי התנ"ך, שנת 422 לפנה"ס שגויה ב־164 שנים ביחס לתאריך ההיסטורי המקובל של 586 לפנה"ס. ואמנם, יוסף סקליגר ואייזיק ניוטון שעמלו על הכרונולוגיה של התנ"ך, עפ"י התנ"ך שבידינו, דאגו לכך שבעיבוד שלהם שנת חורבן בית ראשון היא אכן בתחום של שנה עד שנתיים משנת 586 לפנה"ס מתוך אמונה שהתנ"ך הקדוש האלוהי אינו יכול לשגות. שנת החורבן במסורת היהודית המאומצת עד היום על־ידי הקהל החרדי, שנה שנקבעה במאה השנייה לספירה, מובילה לשנת חנוכת בית שני, 70 שנה מאוחר יותר, דהיינו, לשנת 351 לפנה"ס. שנה זו היא 18 שנה בלבד לפני קרב איסוס הנודע בו מיגר אלכסנדר הגדול שפיקד על הצבא היווני את הצבא של האימפריה הפרסית ובכך הפך עד מהרה, בשנת 332 לפנה"ס, לשליט של ארץ ישראל. בהגיעו לארץ ישראל פגש אלכסנדר הגדול את מנהיגי היהודים, מפגש המתואר באריכות במסכת יומא בתלמוד הבבלי.6
הייתכן שמנהיגים אלה חשבו שבית המקדש הראשון חרב 79 שנה בלבד לפני המפגש שעה שהוא נחרב 254 שנים לפניו? כיצד ייתכן שהתלמוד הבבלי מציין במסכת עבודה זרה7 שמספר השנים בהן עמד בית שני תחת שלטון הפרסים, היה 34 שנים בלבד?
אלה הן שאלות המחייבות מענה משכנע.
אנו יודעים בוודאות כי ההיסטוריה אינה מספקת תשובות לכך, לפיכך חייבת הייתה להיות סיבה אחרת שהביאה את חז"ל להאמין שהאירועים לעיל היו בשנים השגויות ולא בשנים ההיסטוריות.
זו הייתה רק דוגמה אחת לשאלות שיש לחפש עליהן תשובה.
השאלה החשובה מכולן המחייבת תשובה היא כיצד נקבעה שנת הבריאה?
התשובה המקובלת היא שיש למנות את השנים המוזכרות בתנ"ך דור אחר דור, בין אב לבנו, ולסכמן.
אך, מה הביא לכך שהסכום המתקבל מוביל לשנת בריאה של 3760 לפנה"ס?
אם נמשיך את גישתו של אייזיק ניוטון שהתנ"ך משקף את האמת הנשגבה האלוהית, הרי כיום עולם המדע מעמיד שנה זו במבוכה של ממש.
ואכן בנושא זה העולם נחלק לשתי קבוצות:
הראשונה, המדעית, המתייחסת לשנת בריאה זו כאל פולקלור, כאל מסורת חסרת משמעות היסטורית כלשהי ומאמינה כי מרבית השנים המוזכרות בתנ"ך מקורן באגדות עם, אגדות שאין כל טעם לחפש להן ביאור בכלים מדעיים.
השנייה, הדתית, המתייחסת לתנ"ך ולכל הנאמר בו כאל דברי אלוהים חיים שאין לפקפק בהם, אשר על כן אין לחפש לשנים ביאור.
להוציא את מרבית החרדים, הקבוצה השנייה מבינה כי עליה להסביר את ההבדל בין ממצאי המדע לבין שנת הבריאה המחושבת על בסיס הכרונולוגיה של התנ"ך, הסבר אשר חייב להעניק לשנת בריאה זו משמעות מדעית בפני עצמה.
גישה זו הולידה תילי תילים של ביאורים החל מהטענה ששנת הבריאה קשורה לאדם הראשון ולא לגיל העולם, דרך הטענה שהממצאים הפרהיסטוריים והאסטרופיסיקאיים נוצרו ו"הושתלו" בתקופת המבול, וכלה בתשובה המלומדת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ שאדם דתי חייב להפריד בין אמונתו בהקדישו את זמנו לדת, לבין יכולתו לעסוק במחקר מדעי מחוץ למגבלות האמונה.
בכל אחת משתי הקבוצות, המדעית והדתית, ניתן למנות מאות מיליונים ואף מיליארדים של אנשים, אך חייבת לקום גם קבוצה שלישית שאליה אני מכוון את הספר הזה: להיווצרות הכרונולוגיה של התנ"ך יש ביאור אמתי, מדעי, ביאור המבוסס על הנחות אסטרונומיות (אמנם כאלה שתתבררנה כמוטעות) ועל דרכי חישוב אסטרונומיות תוך שימוש בכלים הלא מדויקים של המדע העתיק.
לקבוצה שלישית זו כבר משתייכים מתי מספר, אך בולט מכולם הוא סר אייזיק ניוטון.
תרומתה של האסטרונומיה בתיארוך האירועים מתקופת התנ"ך וסר אייזיק ניוטון
סר אייזיק ניוטון, אבי הפיזיקה המודרנית הידוע גם בעבודותיו במתמטיקה ובחקר היקום, הקדיש חלק ניכר מזמנו גם לניסיון להבין את מקור התיארוך של אירועים מרכזיים בתולדות התרבויות של העולם העתיק.8 ניסיונותיו אלו כללו את כל העת העתיקה החל מהמיתולוגיה היוונית והתפתחות התרבות היוונית,9 דרך התרבויות של מצרים העתיקה עם המחזור הסותי,10 והתרבויות הבבליות והפרסיות, וכלה בתולדות עם ישראל תוך הדגשת בניית בית המקדש הראשון והשני. המאמצים של ניוטון התרכזו סביב הניסיון למצוא את הקו המאחד את ההיסטוריה של תרבויות אלה, כפי שחידש לעולם בגאוניותו את כללי הפיזיקה השולטים ביקום כולו. כללי הפיזיקה שפיתח איפשרו את הבנת הכוחות המתקיימים בין כל הגופים החל מהתנועות של חלקיקים זעירים בכדור הארץ וכלה בתנועות ובכוחות המייצרים את תנועות הגלקסיות במרחבי היקום כולו.
איור 5: סר אייזיק ניוטון (1643 - 1727)
במאמצים אלה של הבנת התיארוך בתרבויות השונות, כלל את התיארוך שנקבע על־פי הכרונולוגיה התנ"כית השונה בגרסאות הראשיות של התנ"ך (ר' להלן) ובפרט, בהקשר זה, את ההבדל בכרונולוגיה של היהודים מול הכרונולוגיה שהוא מכנה "היוונית", עליה נרחיב את הדיבור בהמשך.
ההבדל הבולט ביותר בין הכרונולוגיה היהודית לכרונולוגיה היוונית התבטא בעבודתו של ניוטון בקביעת שנת הבריאה. אמנם הכרונולוגיות השונות, כולל זו היהודית בתקופת התנ"ך, התבססו על מניין השנים שהתחדש פעם אחר פעם בסמוך לעליית שליט זה או אחר בהיסטוריה של כל עם, ולמשל, התחדשות התיארוך של הפרעונים ומניין השנים שכל אחד מהם שלט. אך, החל מן המאה השלישית לפנה"ס כאשר ספר הספרים תורגם ליוונית, ניתן היה לקבוע את שנת הבריאה בהתבסס על תרגום זה עליו נדון בפרק הבא.
נציין כבר עתה כי הכרונולוגים אשר חישבו את תאריך הבריאה עפ"י תרגום זה לא הסכימו ביניהם על שנת בריאה אחידה, שנעה, בעיקר, סביב שנת 5500 לפנה"ס:
טבלה 2: שנת הבריאה על־פי אחדים מן המקורות המסתמכים על הכרונולוגיה בתרגום ליוונית בהשוואה לשנת הבריאה של גרסת המסורה.
כיום שנת הבריאה של התרבות הביזנטית היא 5509 לפנה"ס, הנוהגת עד היום בכנסיה היוונית אורתודוקסית בעוד ששנת הבריאה בלוח העברי המסורתי (החל מ"מולד אדם") היא 3760 לפנה"ס, או 4000 לפנה"ס לפי הניתוח הכרונולוגי של ניוטון עצמו.
אייזיק ניוטון הציב לעצמו כמטרה להסביר את ההבדל הזה בן 18-15 מאות שנים שבין שנות הבריאה היהודית והיוונית.
המדע בכלל והאסטרונומיה בפרט, היו הכלים היחידים בהם נעזר אייזיק ניוטון בניסיונותיו להסביר את הסיבה שהובילה להבדלים אלה. אייזיק ניוטון הציע לקבל שגרסת התנ"ך העברית היא הגרסה הנכונה והמקורית (עם תיקון משלו לשנת הבריאה אותה העמיד, כאמור, על שנת 4000 לפנה"ס), והוא הקדיש את עצמו למצוא הוכחות מתאימות באותה תושייה בה נודע בכל עולם הפיזיקה, האסטרונומיה והמתמטיקה, אותה תושייה שהביאה אותו לשנות את עולם הפיזיקה.
במאמר של נאזה18 שהתפרסם בשנת 2017, נטען שהבחירה שלו בתופעה האסטרונומית לשימוש לביאור ההבדלים בין שנות הבריאה הייתה חדשה לגמרי: ניוטון הגיע למסקנה שכבסיס להסבר ההבדלים בין שנות הבריאה על־פי הגרסה של התרגום ליוונית של התנ"ך לבין הגרסה היהודית, עליו להשתמש בתופעת הנקיפה (הפרצסיה. איור 6), תופעה בה עסק, ואף חיבר את ההוכחה המתמטית־פיזיקלית בהתייחס לערכה המדויק בפיזיקה החדשה שלו.
תופעה זו גורמת לציר הסיבוב של כדור הארץ להצביע לכיוון כוכבים שונים במהלך עשרות אלפי שנים המצויים במעגל "הנחרט" ברקיע על־ידיו, ציר המסתובב כתנועת ציר הסיבוב של סביבון המוטה לצידו: בתנועה זו של הסביבון, המוכרת לכול, הרי שבנוסף לסיבוב הסביבון סביב עצמו, צירו נוטה ומוסיף סיבוב של הכיוון משלו. תנועה זו של ציר הסביבון היא תופעת הנקיפה (הפרצסיה) של ציר כדה"א.
איור 6: תופעת הנקיפה (הפרצסיה) בה ציר הסיבוב של כדה"א משנה את כיוונו בתנועה מעגלית כמו ציר הסיבוב של סביבון.
אם כיום הציר פונה לכיוון כוכב הצפון (במקורב) הרי שבמהלך השנים, במחצית דרכו, הוא יצביע לעבר הכוכב וגה המרוחק מכוכב הצפון כדי 47 מעלות של קשת מעגלית ברקיע שמרכזה בכדה"א.19 מאחר שנטיית ציר הסיבוב של כדה"א ביחס למישור התנועה סביב לשמש היא הגורמת לעונות השנה להתחלף מקיץ לחורף ומאביב לסתיו (איור 7), הרי שאם נמדוד את מיקומם של הכוכבים בשמים ביחס לקו תחילת עונות האביב והסתיו (איור 7), קו הניצב לציר הסיבוב, ישנו הכוכבים בשמיים את מקומם ביחס לקו זה בהתאם לקצב סיבוב הציר.
הנקיפה (הפרצסיה), הייתה בעקבות כך ללא ספק היסוד האחד והיחיד של מערכת הזמן הניוטונית כפי שניוטון מסביר בספרו על הכרונולוגיה של אומות העולם העתיק,20 יסוד אשר שימש כטיעון המדעי העיקרי בעת שדן בנושא הכרונולוגיות השונות.
וכיצד מסביר ניוטון את ההבדלים על סמך תופעת הנקיפה (הפרצסיה)?
איור 7: עונות השנה. קו נקודות ההיפוך עובר דרך השמש ומצביע על כוכב רחוק. קו זה שהוא היטל ציר הסיבוב על מישור המסלול של כדה"א סביב השמש, מסתובב ביחס לכוכבים כתוצאה מתופעת הנקיפה (הפרצסיה). יחד עמו מסתובב גם קו תחילת האביב והסתיו.
ניוטון הדגיש בהסברו כי היפרקוס (איור 8), בן המאה השנייה לפנה"ס, הנחשב לגדול האסטרונומים של המאות האחרונות לפנה"ס ועד למאה השנייה לספירה, שגילה את התופעה הגיע לערך השגוי של שינוי הכיוון קו זה ביחס לכוכבים בקצב של 1 מעלה בכל 100 שנה, ערך שתוקן על־ידי עולם האסטרונומיה רק במאה העשירית לספירה כאשר האסטרונום אל־בתאני תיקן את הערך לערכו הנכון שהוא 1 מעלה כל 72 שנה.
שגיאה של 40 אחוז.
ניוטון הבחין שהיחס בין שנת הבריאה על־פי הגירסה של התרגום ליוונית (~5500), לבין זו העברית (~4000), שהוא ~1.38, כמעט זהה ליחס בין הערך השגוי של הנקיפה (הפרצסיה) אותו חישב היפרקוס, לבין ערכו הנכון, יחס שהוא ~1.4.
איור 8: האסטרונום היפרקוס (~-190~120 לפנה"ס), שגילוייו (דוגמת הנקיפה של ציר כדה"א) ומדידותיו המדויקות היו מקור בלתי נדלה להכרה של מפת השמיים ומיקומי הכוכבים במאה השנייה לפנה"ס. במיוחד חשובות מדידותיו של הזמנים של ליקויי השמש והירח בדורו, שעזרו, כנקודות מוצא, בחישוב אורך החודש ואורך השנה במאות השנים שלאחריו.
טענתו המרכזית של ניוטון הייתה, על־כן, כי מי שחישב את השנים של מאורעות היסטוריים על־פי ממצאים של תחילת האביב ביחס לכוכבים טעה ב־40% בקביעת השנים משום שהוא חשב שתנועת קו תחילת האביב ביחס לכוכבים היא איטית הרבה יותר. ניוטון הניח, אם כן, שניתן לקבוע, לדוגמה, את שנת המשלחת הארגונאוטית21 (איור 9), שהיא שנה מרכזית במיתולוגיה היוונית, כשנה מוקדמת הרבה יותר בהיסטוריה (ר' להלן) מזו שנקבעה על־ידי האסטרונומים בעת העתיקה. זאת משום שידוע, טען ניוטון, שמשלחת זו יצאה לדרכה באמצעות כדור שמימי אסטרונומי אותו המציא כירון, דמות מיתולוגית למחצה, על פי ההנחה שקו תחילת האביב הצביע באותו זמן אל עבר אמצע קבוצת הכוכבים של טלה (המעלה ה־15, בוכוולד, ופיינגולד, 2013).22
המשך הפרק זמין בספר המלא