פרק 1
אל קורטיז'ו (החצר)
1947, איזמיר, טורקיה
חלוקי הנחל שהחצר הייתה מרוצפת בהם הבהיקו מניקיון. שלוליות המים הקטנות שנקוו בין חלוקי הנחל המפוזרים ללא סדר מיוחד – גדולים ליד קטנים וההפך – הפכו באור קרני השמש לפריזמות צבעוניות. גם העציצים, שניצבו ליד הקירות ונצבעו לא מכבר בסיד לבן, תרמו לתחושת הניקיון. עכשיו הייתה החצר צבעונית ופורחת, והתכונה לקראת חג הפסח ההולך וקרב הייתה רבה.
השעה הייתה מוקדמת, השחר עלה לא מכבר וקרני השמש הציצו בביישנות מבעד לעננים. דלתות הדירות שפנו לחצר היו סגורות ועדיין חצצו בין הבוקר העולה לבין שוכני הבתים שנמו את שנתם. עוד זמן קצר יתעוררו האנשים, יפתחו את דלתותיהם לרווחה והתכונה הקבועה, המאפיינת את החצר, תתחיל.
החצר הייתה משותפת לארבע משפחות מטופלות בילדים ולמדאם סולטנה. סולטנה בשנות השישים לחייה התאלמנה בשנים הראשונות לנישואיה ומאז חיה לבדה. היא הייתה אישה אפרורית שעסקה בניקיון בתיהם של משפחות עשירות.
ג'ויה השכימה בעקבותיו של אלברטו שיצא לפני עלות השחר לחוף הים. הוא המתין לסירות הדיג שיחזרו עם שללן. היא ישבה על ספסל העץ בחצר שותה את קפה הבוקר כפי שנהגה לעשות מדי יום, ובידה סיגריה. התאומות עדיין ישנו למרבה המזל.
בדירת שני החדרים ליד דירת החדר של ג'ויה גרו נעמה וג'קו בעלה עם ארבעת ילדיהם, שהגדולה בהם בת חמש־עשרה והצעיר כבן שבע. נעמה הייתה אישה גדולה, שופעת איברים ונמרצת. דיבורה הקולני נשמע בחצר ואי־אפשר היה לטעות בזיהויו. נעמה עבדה בשוק בדוכן של אבו ג'מיל שמכר את כל סוגי הקטניות. הוא היה מוסלמי אדוק, שאת רוב זמנו עשה במסגד הקרוב ומיעט להגיע לדוכן, ואילו נעמה ניהלה את הדוכן לשביעות רצונו המלאה של אבו ג'מיל, שבסוף היום נהג לבוא לקחת את הפדיון.
נעמה עבדה שעות ארוכות, אך ידעה שהיא חייבת להמשיך לעבוד. היא לא יכלה לוותר על השכר שלה, כי ג'קו עבד במקומות עבודה מזדמנים ולא קבועים. בדוכן שבו עבדה נעמה נמכר מגוון של קטניות, ונמכרו בו גם אורז, סוכר, תה, קפה מהול בשעורה טחונה – הכול בתפזורת. מדי פעם הייתה נעמה מביאה לג'ויה מהדוכן מעט קטניות, תה ולפעמים גם מעט קפה.
ביתר הדירות הקטנות גרו עוד שתי משפחות וגם להם היו ילדים בגילים שונים.
את ניקיון החצר וטיפוחה לקחה ג'ויה על עצמה מפני שאהבה פרחים וצמחים, והעיסוק בהם גרם לה אושר. היא הייתה מטופלת בתאומות בנות כשנה, וכל היום הייתה עסוקה בכביסות ובהאכלה. היא היניקה את שתי הבנות וזה גזל ממנה את רוב שעות היום.
בזמן המועט שנותר לה תפרה וסרגה לבנות שמלות, סינרים וסוודרים מבדים ומצמר שהשיגה בשוק במחיר זול. הבטלה לא נעמה לה.
השוק שכן קרוב לבית ברובע היהודי של העיר. מדי פעם הייתה ג'ויה מבקשת מנעמה להשגיח על התאומות, הייתה ממהרת לשוק לקניות דחופות, ורצה בחזרה הביתה על מנת להיניק את הילדות.
ג'ויה הייתה צעירה, בשנות ה־30, וכל חייה עבדה לפרנסתה. לפני נישואיה לאלברטו חיה ג'ויה עם אימה אסתריה, אישה קשת אופי וקשת עורף.
*
אסתריה הייתה אישה מרירה שילדה שלושה ילדים, כל אחד מאבא אחר. היא התאכזרה לבתה וגרמה לה כאב וסבל. ברוב שעות היום נהגה לעשן ודרשה מג'ויה לקנות לה מדי יום את חפיסת הסיגריות שלה בשובה הביתה מעבודתה במשק הבית של המשפחה העשירה שאצלה עבדה.
היא הייתה עוברת דרך השוק, קונה מעט מצרכים הביתה ואת הסיגריות לאימה. בשובה הביתה היה עליה לבשל לאימה ולעצמה ארוחת ערב ולכבס את הכביסה שהצטברה. אחיה למחצה ברחו מהבית מזמן והותירו אותה להתמודד עם אימם המרשעת שרדתה בה ביד קשה, אך ג'ויה שתקה והעדיפה לא להתעמת עם אימה.
בהיותה כבת שש־עשרה הכירה את אלברטו, החתיך של השכונה, והוא הלך שבי אחריה בגלל התכונות שהפגינה – השקט הנפשי, הרצינות וחוסר העניין שגילתה בטיולים ובבילויים של הצעירים בשכונה. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, ונמאסו עליו חיי ההוללות עם חבריו, בחברת נשים ובשתייה.
הוא גדל בשכנות, בביתה של סבתא אסתר שכונתה אסתרולה, שעבדה כמיילדת וידעה לטפל בחולים של השכונה בעזרת כוסות רוח ובעיסוי מסיבי בשמן חם ולחלופין בערק. כולם פנו אליה לעזרה.
אימו של אלברטו נקראה מזל־בוכורה משום שהייתה הבכורה. בעלה גויס לצבא הטורקי ב־1912, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח למלחמה שממנה לא שב. אשתו, שנשאה בבטנה את אלברטו, ילדה אותו לבד ב־1914.
אלברטו נולד יתום מאביו, אח למואיס שהיה כבן ארבע. בוכורה התקשתה לגדל את הבנים בחוסר כול ומיהרה להינשא לגבר הראשון שהבטיח לה חיים טובים וחסרי דאגה בניגוד לחייה, אבל הוא התנה את הנישואים ללא ילדיה. הוא לא היה מוכן לגדל ילדים של גבר אחר. באין ברירה מסרה את שני הבנים לאימה אסתרולה, אשר גידלה את הנכדים באהבה רבה. אלברטו אהב את סבתו והעריך אותה ולעולם לא שכח שגידלה אותו ואת אחיו. הקשר עם אימו היה רופף, ולאחר שילדה את בתה לבעל המוסלמי הפסיקה לבקר אותם ולא שאלה לשלומם.
1932
ג'ויה ואלברטו תכננו להינשא תוך זמן קצר, אך תוכניתם לא יצאה לפועל. אלברטו גויס לצבא הטורקי. הוא היה לחייב להתגייס ולא נותרה לו כל ברירה.
הבשורה נחתה על ג'ויה – אלברטו חיפש בית חם ופינה משלו, אבל ג'ויה רצתה זאת שבעתיים. היא בכתה כל הלילה על מזלה הרע, אך לא הפגינה את כאבה כדי לא לצער אותו.
ג'ויה סייעה בהכנות לקראת נסיעתו לבסיס הצבאי, שבו היה אמור לבלות במהלך השנים הקרובות כשהיא עצובה ושותקת. אלברטו הבין לליבה, אך בסתר ליבו שמח על ההרפתקה ועל העתיד הבלתי־נודע שמצפה לו. בליבו חשב על חייו שעד כה לא היו קלים, שהוא רק בן שמונה־עשרה – צעיר מדי להינשא ולהקים משפחה. הוא ציפה לבאות והמשיך לעסוק בהכנות לנסיעה, אך לא הפגין את שביעות רצונו בפני ג'ויה.
יום הפרדה קרב ובא וליבה של ג'ויה היה כבד עליה. היא הרגישה שדחיית החתונה נכפתה עליה והיא עשויה להימשך שנים רבות. היא לא ידעה למה לצפות ועל כמה שנים מדובר, אבל בעומק ליבה התכוננה לתקופה ארוכה. ג'ויה הבינה שאלברטו לא יכול להתחמק מהחוק. אם הוא זומן לשרת בצבא, הוא היה חייב להתגייס.
הם ישבו בערב עם החברים שבאו להיפרד מאלברטו, היא התנהלה בצורה אוטומטית – אירחה אותם והגישה להם כיבוד ושתייה בלי לשמוע את השיחה שהתנהלה סביבה. מדי פעם שמעה צחוק מתפרץ, אבל לא התעמקה לדעת מה סיבת הצחוק. היא חשבה רק על הבדידות ועל הדאגה שייפלו עליה ויהיו מנת חלקה מייד עם לכתו.
"ג'ויה, ג'ויה!" היא הייתה שקועה במחשבותיה והקריאה בשמה חדרה לתודעתה רק אחרי שקולו של אלברטו הורם. "ג'ויה ג'ויה!" קראו שוב בשמה.
היא פנתה לעבר הקול וראתה את ג'קו השכן שלה מרים כוסית ומברך אותם בבריאות טובה ובשיבה מהירה של אלברטו הביתה. היא ענתה בחיוך מאולץ, אך החיוך לא נראה בעיניה. הן היו יבשות ואיימו להתמלא בדמעות שעד כה הקפידה לעצור אותן כדי לא להראות לרגע את חולשתה ואת כאבה. המסיבה נמשכה אל תוך הלילה, והיא ידעה שברגעים אלו הוא נפרד ממנה וחוזר עם החברים הביתה אל סבתו.
כגוף אחד קמו כולם בקולניות והכריזו על כוונתם להיפרד. הם ביקשו ממנה לפנות אליהם בכל בקשה או עזרה שתזדקק להן, אך ידעו שהיא לעולם לא תבקש עזרה מאיש. נפרדו בנשיקות ובחיבוקים טופחים זה על גבו של זה, יצאו מהחצר אל החשכה שבחוץ, והמתינו לאלברטו שייפרד מג'ויה עד שיצא גם הוא. חלקם פנו ללכת לכיוון אחר, וחלק המתינו לו כדי ללוות אותו לביתו.
אלברטו אחז את ג'ויה בזרועותיו. במילים שנאמרו אל תוך צווארה הבטיח לה לכתוב, אם רק ימצא מישהו שיעשה זאת עבורו, הבטיח לבוא לחופשה אם רק יאשרו לו מפקדיו. הוא החזיק אותה קרוב אליו כשהלכו חבוקים לעבר שער היציאה לרחוב. עוד נשיקה, עוד חיבוק והוא יצא לדרכו.
מוקדם יותר ביקשה ג'ויה לא ללוות אותו לרכבת מחשש שלא תוכל לכלוא את דמעותיה. היא לא רצתה שיצא לדרכו עם התמונה הזו בזיכרונו – תמונה של בכי ודמעות. הוא הבין לליבה והסכים.
היא אספה את הכלים והכניסה אותם לדירתה הקטנה שאותה חלקה עם אימה. האם, אישה מרירה ואנוכית, הייתה שקועה בשינה במיטה היחידה שבחדר ולא ייחסה כל חשיבות לפרדה הקשה שבתה חווה.
ג'ויה ניקתה את החצר וסידרה כל דבר במקומו. אף על פי שהחצר הייתה משותפת, כבר בהיותה נערה לקחה על עצמה את הטיפול בה ואת האחזקה שלה. לאחר מכן פרסה על רצפת העץ את המזרן שעליו ישנה.
שנתה הייתה טרופה, היא חלמה חלומות זוועה על מלחמה, על אש ועל מתים, הרבה מתים.
*
תחנת הרכבת המתה אדם, צעירים רבים מלווים בבני משפחה ובחברים שבאו להיפרד, דמעות ובכי של אימהות השולחות את הבנים לעתיד בלתי־ידוע, צעירות שנפרדות מאהוב נעורים כשעיניהן מלאות דמעות, מדי פעם מפציע חיוך על פניהן בניסיון לטשטש את צער הפרדה, המון המולה ורעש.
אלברטו היה לבד. אתמול בלילה נפרד מחבריו ומג'ויה. הוא עלה לרכבת, התיישב במושב פנוי ליד החלון כשהוא מביט למטה ואינו בטוח אם נהג נכון. איש לא ליווה אותו והוא הרגיש מעט מאוכזב, אך בו זמנית הבין שעשה נכון. מעמד הפרדה היה קשה, כפי שראה לנגד עיניו – זוגות מתחבקים ומתנשקים, אימהות אוחזות את בניהן מבקשות לעצור את הרגע, אבות עמדו כאילו כל המעמד אינו נוגע בהם. הם נפרדו מהבנים בלחיצת יד כמו אנשים מבוגרים השולטים ברגשותיהם, אך בתוכם פנימה המה ליבם מכאב הפרדה.
אלברטו הביט וחשב על הכאב שנגרם להורים ולארוסות, אך הוא יצא לדרך חדשה וקיווה לטוב.
הכרוז הכריז שהרכבת תצא לדרכה עוד חמש דקות וביקש מהמלווים לרדת ממנה ולהתכונן ליציאתה.
אלברטו התרווח במושבו ועצם את עיניו. הוא היה עייף כי לא ממש ישן אמש. הוא חזר די מאוחר בלילה ומצא את הסבתא עסוקה באריזה וממתינה לבואו. הוא לא לקח איתו הרבה דברים מפני שלא היה לו מה לקחת. סבתא קיפלה עבורו שלושה זוגות תחתוני פלנל ארוכים וגופיות חמות, כמה זוגות גרביים שאותם קנתה בשוק, מעט אוכל לדרך הארוכה המצפה לו, מעיל ארוך וחם שראה ימים טובים יותר, אך עדיין ראוי לשימוש בחורף הקשה והקר, וצעיף ארוך וחם שאותו ביקשה להניח על צווארו כדי לשמור על בריאותו.
הסבתא ישבה והקשיבה לו כשסיפר על הפרדה הקשה מג'ויה. היא ניגבה דמעה שנשרה בסתר ודיברה אליו בקול מרגיע, "אל תדאג, אני אשמור עליה, אני אבקר אותה מדי פעם, אני יודעת שזה לא הרבה ואת מקומך אני לא אוכל למלא, אבל זה המעט שאוכל לעשות בשבילה."
אלברטו הרכין את ראשו והקשיב למילים המרגיעות שנגעו לליבו הדואב. גם הוא ניגב דמעות סוררות שניגרו על לחייו. הוא נתן לבכי לפרוץ, כתפיו רעדו והוא חש שהוא מאבד שליטה. סבתו ניגשה אליו ועטפה אותו בידיה הגדולות. היא הייתה אישה גדולת ממדים, גבוהה מרוב הנשים, בעלת ידיים חזקות וקשות מעבודה קשה, אך גם יודעות ללטף ולהרגיע. אלברטו נרגע מבכיו, נשק לסבתו על לחייה, בירך אותה בלילה טוב ופרש למיטתו המוצעת שעמדה מנגד למיטתה.
שניהם גרו לבד בדירה קטנה בת חדר אחד. כל הריהוט בחדר הסתכם בשתי מיטות, שרגליהן בצבצו מחוץ למסגרת המיטה, ארון עם שתי דלתות שהכיל את מעט הבגדים של שניהם, שולחן קטן שעליו עמדה הפתילייה שסבתא בישלה עליה ושלושה כיסאות. על הקיר היו שני מדפים. על אחד מהם הונחו שלוש צלחות ושלוש כוסות, סכין אחת ושלושה מזלגות.
עד לפני חודשיים התגורר אחיו מואיס בדירת החדר יחד איתם, אך הוא נישא ועבר עם אשתו לדירת חדר משלהם. מואיס לא גויס מפני שנישא. חובת הגיוס חלה רק על צעירים רווקים שאינם מטופלים במשפחות.
כעת ישב אלברטו בקרון הרכבת, מצפה ליציאתה מהתחנה בכל רגע, ואכן היא יצאה בקול שריקה רמה. קולות בני המשפחה נשמעו היטב, גם מבעד לחלונות הסגורים. הצעירים פתחו את החלונות, נשכבו על האדנים כשהם מנסים לגנוב עוד רגע של אחיזת ידיים או נשיקות באוויר. האימהות צעקו בקול הוראות אחרונות. "תכתוב, אל תשכח", צעקה אחת מהן. השנייה הוסיפה: "שמור על עצמך, תלבש מעיל וצעיף שלא תחלה." הצעירות נפרדו בבכי שהפעם לא היה נשלט. הן בכו בקול רם את מר גורלן ואת הפרדה הקשה. אלברטו שמח שג'ויה לא נמצאת כאן איתו, כי אז לבטח היו התחושות קשות יותר.
*
ג'ויה לא קיבלה שום ידיעה מאלברטו ולא שמעה דבר מאיש. היא דאגה, אבל המשיכה בחייה, כל יום יצאה עם עלות השחר לבית שעבדה בו, ניקתה, בישלה וכיבסה.
בעלה של גברת הבית היה איש מבוגר, שמן מאוד ושפם ענק עיטר את פניו. גבותיו העבותות הסתירו את עיניו שגם כך היו זעירות, וכשצמצם את עיניו הן הפכו לפס דק של ריסים קצרים ושחורים.
האיש היה טרדן מאין כמוהו, וג'ויה הייתה עסוקה כמחצית הזמן במאמצים לא להיתקל בו. הוא ניסה לשלוח ידיים ולתפוס אותה בפינות, אך היא השכילה להתחמק מניסיונותיו. היא ידעה שעליה למצוא עבודה אחרת ולצאת מהבית הזה, אך היא נאלצה להישאר. המעט שהיא השתכרה עבור עבודתה הקשה היה נחוץ לה כדי לשרוד ולכלכל את אימה התובענית.
בסוף יום עבודתה הייתה עוברת בשוק וקונה מעט מצרכים להכנת ארוחת הערב של שתיהן, לפעמים הייתה מוצאת פיסת בד לבן שתוכל לתפור ממנה סדין או ציפות, הייתה קונה ושבה הביתה עייפה ומודאגת, אך מייד עם הגיעה הביתה הייתה ממהרת להכין את ארוחת הערב כשקולה הצורמני של אימה ברקע.
"איפה היית, איפה את מסתובבת? אני כל היום פה רק מחכה שתגיעי ותיתני לי משהו לאכול. קנית לי סיגריות?"
ג'ויה העדיפה לשתוק ולא לענות. היא ניסתה להתעלם מקולה התובעני של אימה. "תעני לי! את גם חירשת, לא רק מסתובבת ברחובות."
תלושי המזון על מוצרי יסוד כמו קמח, שמן וסוכר ניתנו באותם הימים במשורה, ותוך זמן קצר נעלמו ובמקומם חילקו כיכרות לחם קטנות במשקל של רבע קילו לכיכר לאדם ליום אחד. הכיכר הקטנה לא הספיקה להשביע את רעבונם של האנשים והם נותרו רעבים. גם מצרכים אחרים כבר לא היו בנמצא.
ג'ויה הניחה על השולחן את הלחם שקיבלה עבור שתיהן, בצעה אותו לשניים והניחה מחצית לאימה ומחצית לה, הגישה לה צלחת מהבילה של תפוחי אדמה ברוטב אדום, הניחה קנקן מים ושתי כוסות.
מבלי לחכות שבתה תשב גם היא לשולחן התנפלה האישה על הלחם והחלה לטבול אותו ברוטב העסיסי בעודה כועסת שאין בשר בצלחת. ג'ויה אכלה בשתיקה ולמרות רעבונה אכלה לאט. אימה סיימה לאכול את חתיכת הלחם שלה, הושיטה יד ובצעה מחתיכת הלחם של ג'ויה מבלי לשאול או לבקש את רשותה. באחת הפעמים, כשאימה לקחה ממנה את פרוסת הלחם שלה, היא אמרה לה: "את יכולה לוותר בשבילי על חתיכת הלחם הזו, את אוכלת מספיק במשך היום." ג'ויה לא ענתה. ג'ויה לא אמרה דבר. זה זמן רב היא הולכת לישון כשבטנה מקרקרת מרעב.
*המשך הפרק בספר המלא*

פרק 1
אל קורטיז'ו (החצר)
1947, איזמיר, טורקיה
חלוקי הנחל שהחצר הייתה מרוצפת בהם הבהיקו מניקיון. שלוליות המים הקטנות שנקוו בין חלוקי הנחל המפוזרים ללא סדר מיוחד – גדולים ליד קטנים וההפך – הפכו באור קרני השמש לפריזמות צבעוניות. גם העציצים, שניצבו ליד הקירות ונצבעו לא מכבר בסיד לבן, תרמו לתחושת הניקיון. עכשיו הייתה החצר צבעונית ופורחת, והתכונה לקראת חג הפסח ההולך וקרב הייתה רבה.
השעה הייתה מוקדמת, השחר עלה לא מכבר וקרני השמש הציצו בביישנות מבעד לעננים. דלתות הדירות שפנו לחצר היו סגורות ועדיין חצצו בין הבוקר העולה לבין שוכני הבתים שנמו את שנתם. עוד זמן קצר יתעוררו האנשים, יפתחו את דלתותיהם לרווחה והתכונה הקבועה, המאפיינת את החצר, תתחיל.
החצר הייתה משותפת לארבע משפחות מטופלות בילדים ולמדאם סולטנה. סולטנה בשנות השישים לחייה התאלמנה בשנים הראשונות לנישואיה ומאז חיה לבדה. היא הייתה אישה אפרורית שעסקה בניקיון בתיהם של משפחות עשירות.
ג'ויה השכימה בעקבותיו של אלברטו שיצא לפני עלות השחר לחוף הים. הוא המתין לסירות הדיג שיחזרו עם שללן. היא ישבה על ספסל העץ בחצר שותה את קפה הבוקר כפי שנהגה לעשות מדי יום, ובידה סיגריה. התאומות עדיין ישנו למרבה המזל.
בדירת שני החדרים ליד דירת החדר של ג'ויה גרו נעמה וג'קו בעלה עם ארבעת ילדיהם, שהגדולה בהם בת חמש־עשרה והצעיר כבן שבע. נעמה הייתה אישה גדולה, שופעת איברים ונמרצת. דיבורה הקולני נשמע בחצר ואי־אפשר היה לטעות בזיהויו. נעמה עבדה בשוק בדוכן של אבו ג'מיל שמכר את כל סוגי הקטניות. הוא היה מוסלמי אדוק, שאת רוב זמנו עשה במסגד הקרוב ומיעט להגיע לדוכן, ואילו נעמה ניהלה את הדוכן לשביעות רצונו המלאה של אבו ג'מיל, שבסוף היום נהג לבוא לקחת את הפדיון.
נעמה עבדה שעות ארוכות, אך ידעה שהיא חייבת להמשיך לעבוד. היא לא יכלה לוותר על השכר שלה, כי ג'קו עבד במקומות עבודה מזדמנים ולא קבועים. בדוכן שבו עבדה נעמה נמכר מגוון של קטניות, ונמכרו בו גם אורז, סוכר, תה, קפה מהול בשעורה טחונה – הכול בתפזורת. מדי פעם הייתה נעמה מביאה לג'ויה מהדוכן מעט קטניות, תה ולפעמים גם מעט קפה.
ביתר הדירות הקטנות גרו עוד שתי משפחות וגם להם היו ילדים בגילים שונים.
את ניקיון החצר וטיפוחה לקחה ג'ויה על עצמה מפני שאהבה פרחים וצמחים, והעיסוק בהם גרם לה אושר. היא הייתה מטופלת בתאומות בנות כשנה, וכל היום הייתה עסוקה בכביסות ובהאכלה. היא היניקה את שתי הבנות וזה גזל ממנה את רוב שעות היום.
בזמן המועט שנותר לה תפרה וסרגה לבנות שמלות, סינרים וסוודרים מבדים ומצמר שהשיגה בשוק במחיר זול. הבטלה לא נעמה לה.
השוק שכן קרוב לבית ברובע היהודי של העיר. מדי פעם הייתה ג'ויה מבקשת מנעמה להשגיח על התאומות, הייתה ממהרת לשוק לקניות דחופות, ורצה בחזרה הביתה על מנת להיניק את הילדות.
ג'ויה הייתה צעירה, בשנות ה־30, וכל חייה עבדה לפרנסתה. לפני נישואיה לאלברטו חיה ג'ויה עם אימה אסתריה, אישה קשת אופי וקשת עורף.
*
אסתריה הייתה אישה מרירה שילדה שלושה ילדים, כל אחד מאבא אחר. היא התאכזרה לבתה וגרמה לה כאב וסבל. ברוב שעות היום נהגה לעשן ודרשה מג'ויה לקנות לה מדי יום את חפיסת הסיגריות שלה בשובה הביתה מעבודתה במשק הבית של המשפחה העשירה שאצלה עבדה.
היא הייתה עוברת דרך השוק, קונה מעט מצרכים הביתה ואת הסיגריות לאימה. בשובה הביתה היה עליה לבשל לאימה ולעצמה ארוחת ערב ולכבס את הכביסה שהצטברה. אחיה למחצה ברחו מהבית מזמן והותירו אותה להתמודד עם אימם המרשעת שרדתה בה ביד קשה, אך ג'ויה שתקה והעדיפה לא להתעמת עם אימה.
בהיותה כבת שש־עשרה הכירה את אלברטו, החתיך של השכונה, והוא הלך שבי אחריה בגלל התכונות שהפגינה – השקט הנפשי, הרצינות וחוסר העניין שגילתה בטיולים ובבילויים של הצעירים בשכונה. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, ונמאסו עליו חיי ההוללות עם חבריו, בחברת נשים ובשתייה.
הוא גדל בשכנות, בביתה של סבתא אסתר שכונתה אסתרולה, שעבדה כמיילדת וידעה לטפל בחולים של השכונה בעזרת כוסות רוח ובעיסוי מסיבי בשמן חם ולחלופין בערק. כולם פנו אליה לעזרה.
אימו של אלברטו נקראה מזל־בוכורה משום שהייתה הבכורה. בעלה גויס לצבא הטורקי ב־1912, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח למלחמה שממנה לא שב. אשתו, שנשאה בבטנה את אלברטו, ילדה אותו לבד ב־1914.
אלברטו נולד יתום מאביו, אח למואיס שהיה כבן ארבע. בוכורה התקשתה לגדל את הבנים בחוסר כול ומיהרה להינשא לגבר הראשון שהבטיח לה חיים טובים וחסרי דאגה בניגוד לחייה, אבל הוא התנה את הנישואים ללא ילדיה. הוא לא היה מוכן לגדל ילדים של גבר אחר. באין ברירה מסרה את שני הבנים לאימה אסתרולה, אשר גידלה את הנכדים באהבה רבה. אלברטו אהב את סבתו והעריך אותה ולעולם לא שכח שגידלה אותו ואת אחיו. הקשר עם אימו היה רופף, ולאחר שילדה את בתה לבעל המוסלמי הפסיקה לבקר אותם ולא שאלה לשלומם.
1932
ג'ויה ואלברטו תכננו להינשא תוך זמן קצר, אך תוכניתם לא יצאה לפועל. אלברטו גויס לצבא הטורקי. הוא היה לחייב להתגייס ולא נותרה לו כל ברירה.
הבשורה נחתה על ג'ויה – אלברטו חיפש בית חם ופינה משלו, אבל ג'ויה רצתה זאת שבעתיים. היא בכתה כל הלילה על מזלה הרע, אך לא הפגינה את כאבה כדי לא לצער אותו.
ג'ויה סייעה בהכנות לקראת נסיעתו לבסיס הצבאי, שבו היה אמור לבלות במהלך השנים הקרובות כשהיא עצובה ושותקת. אלברטו הבין לליבה, אך בסתר ליבו שמח על ההרפתקה ועל העתיד הבלתי־נודע שמצפה לו. בליבו חשב על חייו שעד כה לא היו קלים, שהוא רק בן שמונה־עשרה – צעיר מדי להינשא ולהקים משפחה. הוא ציפה לבאות והמשיך לעסוק בהכנות לנסיעה, אך לא הפגין את שביעות רצונו בפני ג'ויה.
יום הפרדה קרב ובא וליבה של ג'ויה היה כבד עליה. היא הרגישה שדחיית החתונה נכפתה עליה והיא עשויה להימשך שנים רבות. היא לא ידעה למה לצפות ועל כמה שנים מדובר, אבל בעומק ליבה התכוננה לתקופה ארוכה. ג'ויה הבינה שאלברטו לא יכול להתחמק מהחוק. אם הוא זומן לשרת בצבא, הוא היה חייב להתגייס.
הם ישבו בערב עם החברים שבאו להיפרד מאלברטו, היא התנהלה בצורה אוטומטית – אירחה אותם והגישה להם כיבוד ושתייה בלי לשמוע את השיחה שהתנהלה סביבה. מדי פעם שמעה צחוק מתפרץ, אבל לא התעמקה לדעת מה סיבת הצחוק. היא חשבה רק על הבדידות ועל הדאגה שייפלו עליה ויהיו מנת חלקה מייד עם לכתו.
"ג'ויה, ג'ויה!" היא הייתה שקועה במחשבותיה והקריאה בשמה חדרה לתודעתה רק אחרי שקולו של אלברטו הורם. "ג'ויה ג'ויה!" קראו שוב בשמה.
היא פנתה לעבר הקול וראתה את ג'קו השכן שלה מרים כוסית ומברך אותם בבריאות טובה ובשיבה מהירה של אלברטו הביתה. היא ענתה בחיוך מאולץ, אך החיוך לא נראה בעיניה. הן היו יבשות ואיימו להתמלא בדמעות שעד כה הקפידה לעצור אותן כדי לא להראות לרגע את חולשתה ואת כאבה. המסיבה נמשכה אל תוך הלילה, והיא ידעה שברגעים אלו הוא נפרד ממנה וחוזר עם החברים הביתה אל סבתו.
כגוף אחד קמו כולם בקולניות והכריזו על כוונתם להיפרד. הם ביקשו ממנה לפנות אליהם בכל בקשה או עזרה שתזדקק להן, אך ידעו שהיא לעולם לא תבקש עזרה מאיש. נפרדו בנשיקות ובחיבוקים טופחים זה על גבו של זה, יצאו מהחצר אל החשכה שבחוץ, והמתינו לאלברטו שייפרד מג'ויה עד שיצא גם הוא. חלקם פנו ללכת לכיוון אחר, וחלק המתינו לו כדי ללוות אותו לביתו.
אלברטו אחז את ג'ויה בזרועותיו. במילים שנאמרו אל תוך צווארה הבטיח לה לכתוב, אם רק ימצא מישהו שיעשה זאת עבורו, הבטיח לבוא לחופשה אם רק יאשרו לו מפקדיו. הוא החזיק אותה קרוב אליו כשהלכו חבוקים לעבר שער היציאה לרחוב. עוד נשיקה, עוד חיבוק והוא יצא לדרכו.
מוקדם יותר ביקשה ג'ויה לא ללוות אותו לרכבת מחשש שלא תוכל לכלוא את דמעותיה. היא לא רצתה שיצא לדרכו עם התמונה הזו בזיכרונו – תמונה של בכי ודמעות. הוא הבין לליבה והסכים.
היא אספה את הכלים והכניסה אותם לדירתה הקטנה שאותה חלקה עם אימה. האם, אישה מרירה ואנוכית, הייתה שקועה בשינה במיטה היחידה שבחדר ולא ייחסה כל חשיבות לפרדה הקשה שבתה חווה.
ג'ויה ניקתה את החצר וסידרה כל דבר במקומו. אף על פי שהחצר הייתה משותפת, כבר בהיותה נערה לקחה על עצמה את הטיפול בה ואת האחזקה שלה. לאחר מכן פרסה על רצפת העץ את המזרן שעליו ישנה.
שנתה הייתה טרופה, היא חלמה חלומות זוועה על מלחמה, על אש ועל מתים, הרבה מתים.
*
תחנת הרכבת המתה אדם, צעירים רבים מלווים בבני משפחה ובחברים שבאו להיפרד, דמעות ובכי של אימהות השולחות את הבנים לעתיד בלתי־ידוע, צעירות שנפרדות מאהוב נעורים כשעיניהן מלאות דמעות, מדי פעם מפציע חיוך על פניהן בניסיון לטשטש את צער הפרדה, המון המולה ורעש.
אלברטו היה לבד. אתמול בלילה נפרד מחבריו ומג'ויה. הוא עלה לרכבת, התיישב במושב פנוי ליד החלון כשהוא מביט למטה ואינו בטוח אם נהג נכון. איש לא ליווה אותו והוא הרגיש מעט מאוכזב, אך בו זמנית הבין שעשה נכון. מעמד הפרדה היה קשה, כפי שראה לנגד עיניו – זוגות מתחבקים ומתנשקים, אימהות אוחזות את בניהן מבקשות לעצור את הרגע, אבות עמדו כאילו כל המעמד אינו נוגע בהם. הם נפרדו מהבנים בלחיצת יד כמו אנשים מבוגרים השולטים ברגשותיהם, אך בתוכם פנימה המה ליבם מכאב הפרדה.
אלברטו הביט וחשב על הכאב שנגרם להורים ולארוסות, אך הוא יצא לדרך חדשה וקיווה לטוב.
הכרוז הכריז שהרכבת תצא לדרכה עוד חמש דקות וביקש מהמלווים לרדת ממנה ולהתכונן ליציאתה.
אלברטו התרווח במושבו ועצם את עיניו. הוא היה עייף כי לא ממש ישן אמש. הוא חזר די מאוחר בלילה ומצא את הסבתא עסוקה באריזה וממתינה לבואו. הוא לא לקח איתו הרבה דברים מפני שלא היה לו מה לקחת. סבתא קיפלה עבורו שלושה זוגות תחתוני פלנל ארוכים וגופיות חמות, כמה זוגות גרביים שאותם קנתה בשוק, מעט אוכל לדרך הארוכה המצפה לו, מעיל ארוך וחם שראה ימים טובים יותר, אך עדיין ראוי לשימוש בחורף הקשה והקר, וצעיף ארוך וחם שאותו ביקשה להניח על צווארו כדי לשמור על בריאותו.
הסבתא ישבה והקשיבה לו כשסיפר על הפרדה הקשה מג'ויה. היא ניגבה דמעה שנשרה בסתר ודיברה אליו בקול מרגיע, "אל תדאג, אני אשמור עליה, אני אבקר אותה מדי פעם, אני יודעת שזה לא הרבה ואת מקומך אני לא אוכל למלא, אבל זה המעט שאוכל לעשות בשבילה."
אלברטו הרכין את ראשו והקשיב למילים המרגיעות שנגעו לליבו הדואב. גם הוא ניגב דמעות סוררות שניגרו על לחייו. הוא נתן לבכי לפרוץ, כתפיו רעדו והוא חש שהוא מאבד שליטה. סבתו ניגשה אליו ועטפה אותו בידיה הגדולות. היא הייתה אישה גדולת ממדים, גבוהה מרוב הנשים, בעלת ידיים חזקות וקשות מעבודה קשה, אך גם יודעות ללטף ולהרגיע. אלברטו נרגע מבכיו, נשק לסבתו על לחייה, בירך אותה בלילה טוב ופרש למיטתו המוצעת שעמדה מנגד למיטתה.
שניהם גרו לבד בדירה קטנה בת חדר אחד. כל הריהוט בחדר הסתכם בשתי מיטות, שרגליהן בצבצו מחוץ למסגרת המיטה, ארון עם שתי דלתות שהכיל את מעט הבגדים של שניהם, שולחן קטן שעליו עמדה הפתילייה שסבתא בישלה עליה ושלושה כיסאות. על הקיר היו שני מדפים. על אחד מהם הונחו שלוש צלחות ושלוש כוסות, סכין אחת ושלושה מזלגות.
עד לפני חודשיים התגורר אחיו מואיס בדירת החדר יחד איתם, אך הוא נישא ועבר עם אשתו לדירת חדר משלהם. מואיס לא גויס מפני שנישא. חובת הגיוס חלה רק על צעירים רווקים שאינם מטופלים במשפחות.
כעת ישב אלברטו בקרון הרכבת, מצפה ליציאתה מהתחנה בכל רגע, ואכן היא יצאה בקול שריקה רמה. קולות בני המשפחה נשמעו היטב, גם מבעד לחלונות הסגורים. הצעירים פתחו את החלונות, נשכבו על האדנים כשהם מנסים לגנוב עוד רגע של אחיזת ידיים או נשיקות באוויר. האימהות צעקו בקול הוראות אחרונות. "תכתוב, אל תשכח", צעקה אחת מהן. השנייה הוסיפה: "שמור על עצמך, תלבש מעיל וצעיף שלא תחלה." הצעירות נפרדו בבכי שהפעם לא היה נשלט. הן בכו בקול רם את מר גורלן ואת הפרדה הקשה. אלברטו שמח שג'ויה לא נמצאת כאן איתו, כי אז לבטח היו התחושות קשות יותר.
*
ג'ויה לא קיבלה שום ידיעה מאלברטו ולא שמעה דבר מאיש. היא דאגה, אבל המשיכה בחייה, כל יום יצאה עם עלות השחר לבית שעבדה בו, ניקתה, בישלה וכיבסה.
בעלה של גברת הבית היה איש מבוגר, שמן מאוד ושפם ענק עיטר את פניו. גבותיו העבותות הסתירו את עיניו שגם כך היו זעירות, וכשצמצם את עיניו הן הפכו לפס דק של ריסים קצרים ושחורים.
האיש היה טרדן מאין כמוהו, וג'ויה הייתה עסוקה כמחצית הזמן במאמצים לא להיתקל בו. הוא ניסה לשלוח ידיים ולתפוס אותה בפינות, אך היא השכילה להתחמק מניסיונותיו. היא ידעה שעליה למצוא עבודה אחרת ולצאת מהבית הזה, אך היא נאלצה להישאר. המעט שהיא השתכרה עבור עבודתה הקשה היה נחוץ לה כדי לשרוד ולכלכל את אימה התובענית.
בסוף יום עבודתה הייתה עוברת בשוק וקונה מעט מצרכים להכנת ארוחת הערב של שתיהן, לפעמים הייתה מוצאת פיסת בד לבן שתוכל לתפור ממנה סדין או ציפות, הייתה קונה ושבה הביתה עייפה ומודאגת, אך מייד עם הגיעה הביתה הייתה ממהרת להכין את ארוחת הערב כשקולה הצורמני של אימה ברקע.
"איפה היית, איפה את מסתובבת? אני כל היום פה רק מחכה שתגיעי ותיתני לי משהו לאכול. קנית לי סיגריות?"
ג'ויה העדיפה לשתוק ולא לענות. היא ניסתה להתעלם מקולה התובעני של אימה. "תעני לי! את גם חירשת, לא רק מסתובבת ברחובות."
תלושי המזון על מוצרי יסוד כמו קמח, שמן וסוכר ניתנו באותם הימים במשורה, ותוך זמן קצר נעלמו ובמקומם חילקו כיכרות לחם קטנות במשקל של רבע קילו לכיכר לאדם ליום אחד. הכיכר הקטנה לא הספיקה להשביע את רעבונם של האנשים והם נותרו רעבים. גם מצרכים אחרים כבר לא היו בנמצא.
ג'ויה הניחה על השולחן את הלחם שקיבלה עבור שתיהן, בצעה אותו לשניים והניחה מחצית לאימה ומחצית לה, הגישה לה צלחת מהבילה של תפוחי אדמה ברוטב אדום, הניחה קנקן מים ושתי כוסות.
מבלי לחכות שבתה תשב גם היא לשולחן התנפלה האישה על הלחם והחלה לטבול אותו ברוטב העסיסי בעודה כועסת שאין בשר בצלחת. ג'ויה אכלה בשתיקה ולמרות רעבונה אכלה לאט. אימה סיימה לאכול את חתיכת הלחם שלה, הושיטה יד ובצעה מחתיכת הלחם של ג'ויה מבלי לשאול או לבקש את רשותה. באחת הפעמים, כשאימה לקחה ממנה את פרוסת הלחם שלה, היא אמרה לה: "את יכולה לוותר בשבילי על חתיכת הלחם הזו, את אוכלת מספיק במשך היום." ג'ויה לא ענתה. ג'ויה לא אמרה דבר. זה זמן רב היא הולכת לישון כשבטנה מקרקרת מרעב.
*המשך הפרק בספר המלא*