פרק ראשון
1907,
חברון
ערפל כבד נע באיטיות בין בתי האבן הקפואים וריח הפחמים החניק את האוויר. חמש שנים ארוכות של ציפייה עברו בחברון עד לרגע הזה. היה זה בלילה הקר ביותר בחודש ינואר. כשהגיעה מאדאם ראשל עמיאל להושיט עזרה לשכנתה ברוריה הכורעת ללדת, החלה לצעוק בהיסטריה: "אום סעיד, אום סעיד, לברוריה... יורד מים... מהר, מהר!'' האיצה בה כשאדים עולים מפיה. השכנים המוסלמים שגרו מעבר לקירות ידעו שהיהודייה עבת הבשר צריכה ללדת. זעקותיה של ברוריה החרידו את דרב אל־יהוד. השכנים מהסמטה ממול, שהתעוררו מההמולה, הציצו מבעד לחלונות המסורגים וסקרו את המתרחש.
בתוך החדר שכבה אישה צעירה, בשתי ידיה הקמוצות משכה שמיכת צמר ירוקה, ובשארית כוחה הטתה את רגליה לאחור כדי לדחוק את הכאב העז ואת הילוד ממנה. לצידה עמד יעקב בוגנים, האב הטרי, חסר אונים ונוטף כולו זיעה, בעיניו מבט של חיה לכודה בכלוב. כשלא היה יכול לשאת זאת הניח את שתי כפות ידיו על ראשו והסב אותו פעם לימין ופעם לשמאל, כמו שנהג לעשות בילדותו כדי להתגונן מפני אגרופיהם של ילדי השוק האימתניים, והתכנס אל תוך עצמו.
"לך תביא קערת מים חמים! ומגבות!" ציוותה עליו אום סעיד, "לא מספיק היא סובלת בגללך? ואתה מנמנם עכשיו!" יעקב השתהה לרגע, הוריד את ידיו והחזירן למקומן הטבעי. "יאללה, יאללה! אבו יעקוב... סורעה!"[1] האיצה בו. ראשו של הרך הנולד כבר פילח את צוואר הרחם, שערותיו נראו בבירור ומי השליה חלחלו ונספגו במגבות.
"לדחוף חזק! חזק!" קראה אל ברוריה, "איזה מן אישה חלשה את, אין לך כוח, יאללה, לדחוף חזק! אל שוקה תתולאד ורדאה" – אפילו השושנה מצמיחה קוץ. בכך רמזה שאם לא תתאמץ מספיק – תלד בת עצלה. הכאב הלך וגבר, וברוריה צרחה מכאב.
יעקב נאחז בעתה, עכשיו גם המיילדת הערבייה צולפת בו במילותיה כמו ברוריה? ושוב זעקות הכאב עלו מהחדר וגרמו לו להתכנס אל תוך עצמו.
בכל פעם שברוריה צווחה וזעקה מכאב, אום סעיד גערה בו על חוסר המעש. זעקות אלה עוררו ביעקב חלחלה. הוא הכניס את ראשו בין ידיו והתכווץ אל תוך עצמו, עצם את עיניו, ניסה להתעלם ולברוח מן המציאות שאליה נקלע, להיחלץ ממנה כמו ממאסרו בבית העצורים קישלה, שממנו שוחרר עם בוא החיילים הבריטים.
עד לשחרורו עבר יעקב מסכת עינויים ששינתה את חייו. המראות והזיכרונות היו צפים ועולים, מטלטלים את נפשו המיוסרת.
הטורקים לא התרשלו במלאכתם, מומחיותם הייתה להפיק זעקות שבר וכאב לסוגיהן תוך כדי שילוב מוצלח של הנאה וסיפוק. באחת ההזדמנויות היה עד לעינויים קשים שבהם כמעט ונעקרו שיניו של שותפו לתא העצורים, ולא בידיו של רופא מדופלם. כשראה זאת, אחז רעד בלתי פוסק בכל גופו. רעד שהיה מרטיט את עצמותיו ואת אבני הקיר הכבדות המקיפות את בית הכלא חבס אל־דם בירושלים ומעורר את נימי הדם הרדומים שברגליו. ברגעים האלה, שבהם ריח המוות מילא את אפו וטעם המוות את לשונו, היה פותח ספר תהילים וממלמל, עם הפסקה קצרה בין מילה למילה – "כי... לא... יריע... איבי... עלי. – מנסה להתרכז בכל מאודו אך לא מצליח להבין מה עליו לעשות.
לאט־לאט אזר יעקב כוח והציץ מבין אצבעותיו על הילודה, על גולגולתה המדולעת. גופה הכחלחל התקשה ורעידות לא רצוניות אחזו ברגליה ויעקב הבין שהתינוקת לא נושמת. אבל דווקא אז, על סף התהום, כשהכול נראה אבוד וחסר סיכוי, קם יעקב ממקומו בשארית כוחותיו, שפמו זקור ואפו הארוך מתנוסס כחרטום של ספינה, התהלך הלוך ושוב בכבדות ונע מצד לצד, כמו פר כבד ומסורבל הכלוא בכלוב ברזל, ידו האחת רעדה וידו השנייה אחזה פגיון נחושת. הוא הניפו לכאן ולכאן. אבחת הפגיון פילחה את האוויר ומבטו הסהרורי אכול הבעתה הדאיג את אום סעיד.
"יא מג'נון," קראה לעברו אום סעיד, "נכנס בך ג'ין!"[2] יעקב התעלם ממנה לרגע.
"אל תברח עכשיו! ברוריה סובלת מספיק!" אמרה.
מבט מלא מבוכה כיסה את פניו. "ששש," לחש והיסה אותה, סימן לה בידו שתמשיך להתעסק בענייניה.
"אני יודע מה עליי לעשות", מלמל בשקט יעקב והמשיך להתרכז במשימתו לסיים את טקס התחדיד[3] במלואו, לסלק שדים ורוחות רעות הנטפלים בכל לידה ולהציל את הילודה ממוות ודאי, בכך האמין בכול מאודו.
יעקב שלח את ידו לנעוץ את הפגיון וראה את השדים, צלליתם נעה מצד לצד, מתחמקים ומסתתרים מפניו בפינות חבויות. אחר כך המטיר עליהם מי מלח ונקש בכלי נחושת. די היה ברמיזה קלה, עווית פנים או מבט חטוף של ברוריה, כדי שימשיך במעשיו. וכל העת היה מזמר ומרנן את "יחד עליי יתלחשו כל שונאיי," ולא חדל עד שהשלים את מלאכת הטיהור. אחר כך אחז ברגליה של התינוקת והחל מעסה ומכה באצבעותיו את כפות רגליה הקטנות בעדינות, תוך שהוא מחזיק בה וראשה מוטה כלפי מטה, עד שנשמע בכי תחנונים אשר קטע את המחשבה העמוקה שהתמסר לה בעלות השחר. העולם ניעור משנתו – התינוקת הראתה סימני חיים, וכל השדים נעלמו מן החדר דרך הפתחים והסדקים שבקירות. יעקב היה מסופק על עמידתו האיתנה. את הפגיון לא הניח גם שהכול התפוגג.
"השדים רודפים כל בן אנוש מהרגע הראשון שנולד ובא לעולם," אמרה אום סעיד, ואז התרחקה ממנו לרחוץ את ידיה במים חמים. אחר כך מחתה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחה, משכה את תחתוניה מבעד לשמלה והניעה את ישבנה בתנועה המזכירה דחיסת אבטיחים בשק. התקרבה אל יעקב והתיזה מים על פניו, הביטה בו בפנים חתומות ואמרה בהתנשאות: "אללה עזר לך, אבו יעקב, הוא נתן לך שושנה יפה – בנות מביאות מזל לעולם."
בעודה פוסעת אל החדר הסמוך כדי לחתום את הלידה.
"בנות יכולות להביא גם צער ויגון על אביהן..." ומיהרה לקשור חוט צמר דק לחבל הטבור ולהדק אותו חזק. היא גזרה את חבל הטבור, ואת השליה החמקמקה עטפה במגבת, והניחה אותם בתוך קערת מים דלוחים. לאחר מכן פרשה מגבת מתחת לירכיה של ברוריה והאיצה בברוריה להרים מעט את אגנה, כדי שתוכל לסדר מתחתיה את המגבת הנקיה. אחר כך ביקשה ממנה להניק מייד את התינוקת ופיזרה מתחת לסדינים עלי פיג'ן לגירוש שדים ורוחות.
"בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת," אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.
"אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!" יעצה לה.
בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה.
"החיים שלי לא קלים... לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.
כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.
"אללה יחליק." ניסתה אם סעיד להרגיעה.
"אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי."
"אבל בסוף הוא לא גירש?" שאלה ברוריה בפליאה.
"לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האִבְּן אל כַּלְבּ[4] היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מֹהַר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך..."
בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.
"אללה נתן לך שושנה יפה," אמרה אום סעיד ליעקב.
"מַעְלֵישׁ,"[5] אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.
"אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה."
"שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה," היא הניחה בידו את הקערה, "לך תקבור את זה." פקדה עליו.
היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה.
כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות כמטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.
לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.
כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.
השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. "אללה יְחַ׳לִיק"[6] אחד בקולה הרועם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.
בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – "יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.
ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.
מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.
"בטרם אחזיר את נשמתי לבורא, אדע שילדיי וצאצאיי יעלו לארץ ישראל כדי לקבל את פניו של המשיח. ביום שצאצאי יתייצבו למעמד הזה?! גם רוחי ונשמתי יהיו איתם," היה אומר. הם היו מוציאים את ספר התורה בשירה ובפיוט, ויעקב היה מניפו ונושא אותו לתיבה.
בסיום הצום נהג להכניס את עניי העיר לסעודת שבירת הצום בבית הכנסת בתטואן, מספר להם על תוכניותיו ועל צוואתו, ומבקש מהם שיתפללו שיעקב יצליח במשימתו. משנסתלק מן העולם, לא היה ספק בתטואן שיעקב יקיים את צוואתו – כך האמינו כולם. מיום מותו לא נח יעקב ולא ידע שינה ערבה מהי. עניין הצוואה לא הרפה ממנו. אביו הופיע בחלומותיו, לבוש גלימה לבנה ובידו הצוואה, והיה מטיח בו האשמות.
"מעשיך יוליכוני היישר לגיהינום," פונה אליו ושואל "כיצד ייתכן שבן ישמוט מידי אביו את משאלתו האחת והיחידה?" על כן בכה ובכה בחלום, התפלש בעפר וקרע את בגדיו, עד שיעקב התעורר מזיע, חרד ומיוסר. באותו הלילה נשבע יעקב שלא ידחה עוד את הפלגתו – עליו לעלות ולהתיישב בחברון, לקבל את פני משיח. עד שלא הניח את כף רגלו על סיפון האונייה לא הרפה ולא חדל אביו, עמרם בוגנים, לבוא אל תוך שנתו, עד שיעקב לא יכול היה עוד לדחות את נסיעתו, למרות המיסים הכבדים שגבו הטורקים בבית המכס ביפו מכל הבאים בשערי הארץ.
לאחר ימים רבים ותלאות בים הסוער הניח יעקב את כפות רגליו הרצוצות בשערי העיר חברון בסתיו 1902, בימים שבהם שררה מגפת הכולרה הקשה ביותר שידעה הארץ תחת שלטון הטורקים. בשל סכנות המגפה והמוות שהיא המיטה על האזרחים, לא היה זה דבר פשוט. עד סוף העשור שיירי המגפה עוד נתנו אותותיהם, והביאו להאטה בפעילות הכלכלית. כסף הפסיק לזרום בצינורות הבנקים במשך שנים. אליעזר סלונים, מנהל בנק אפ"ק, לא הניח ליעקב ודרש שיחזיר את הלוואותיו, והזכיר לו את סכום הכסף העומד כמשכון, שהניח בבנק.
מאז עברו שנים ויעקב נותר ספון בביתו, אך ניצל את שהותו בעיר כדי לחדש את קשריו עם הסוחרים, קשרים אשר הביאוהו לעסוק בחלפנות כספים ובמסחר של כלי בית. בשנת 1913 הגיעה התפנית. יעקב חבר לשני רוכשי אדמות מירושלים שהציעו לו לקנות חלקה ביפו. העסקאות היו מבטיחות והיו אמורות להעשיר את נכסיו של יעקב. אולם באותה שנה בדיוק חוקקו הטורקים את חוק הקרקעות האוסר על נתינים שאינם אזרחים עות'מאניים לרכוש אדמות. התוכנית ירדה לטמיון ויעקב נותר עם חובות רבים.
"איני חפץ להחזיק בכעס או בטרוניה כלפיך על שלא סייעת לי.
איני מוצא מרגוע לנפשי בשעת דחק, מגפה ומשבר כלכלי, למרות שאת צוואת אבינו זכרונו לברכה קיימתי. אין צורך שגם אתה תלקה בסבל ובתלאות הפוקדים רבים מבתיה של העיר, סבל שאני חווה מדי יום. נסתתמו כמעט כל אפשרויות המסחר עבורי. בשווקים בין הסמטאות הצפופות רובצת מחלת הכולרה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לעזוב את ביתך בתטואן, הישאר במקומך ואל תתפתה! לשווא תעבור את תלאות הדרך ולא תמצא נחמה."
בעודו כותב את המכתב לאחיו יהודה זלגו דמעות מעיניו.של יעקב. לא היה זה דבר קל שבקלים,להכניס לתוך מספר שורות במכתב זה ולסכם את כל רצונותיו העזים ואת תשוקותיו עד עתה.
1 בערבית: מהר.
2 בערבית: שֵד.
3 טקס הנהוג אצל יהודי מרוקו שבו אב התינוק מניף פגיון על מנת לגרש שדים ורוחות רעות.
4 בערבית: בן כלב.
5 בערבית: אין דבר.
6 בערבית: אלוהים ישמור אותך.
