הקדמה אישית
בגיל 60 החלטתי שאני יוצא במסע עלייה לרגל לירושלים בכדי למצוא מה טומן בחובו העתיד. לפי תפישתי לאדם יש שלושה פרקי חיים: הפרק הראשון, לפחות בישראל, הוא עד גיל 21, שבו החיים של האדם נקבעים על ידי הסביבה. הפרק השני הוא זה שבו אדם יוצר את חייו בעצמו, בין גיל 21 ל-50-60, שזהו הזמן שבו הוא בונה משפחה וקריירה ומגדל ילדים. והפרק השלישי הוא מגיל 60 והלאה, שאז האדם הוא שוב ברשות עצמו, לאחר שעבר את השיא מבחינה פיזית ולרוב גם מבחינת קריירה, הילדים עזבו את הבית והוא ניצב בפני הזקנה.
כולנו עוברים את השלבים הללו, אבל בשניים מתוך שלושת הפרקים של חיינו יש לנו אפשרות לעצב אותם בעצמנו. הפעם הראשונה היא בפרק השני, ובמיוחד בתחילתו בין הגילאים 21 ל-30, שאז האדם הוא בשיא כוחו ויכול לבנות את עצמו מחדש לקראת השנים שלאחר מכן, בניית קריירה ומשפחה, ללא קשר לאירועים בילדותו או למקום שממנו הוא בא. אדם מפתח תקוות וציפיות, כישורים וקשרים ויוצא לכבוש את העולם. לאחר מכן מגיעות שנים רבות של עבודה ומשפחה, ואז מגיע השינוי: הילדים עוזבים את הבית, הגוף מתבגר, ולפתע אתה מוצא עצמך בן 60 כשהקריירה כבר מאחוריך, כשפחות או יותר נדמה לאנשים שהם מכירים אותך ולא מצפים ממך להפתעות, וגם אתה בעצמך לא נלהב לשבור את הכללים, ודווקא אז זה הזמן לצאת מסע. מכיוון שבגיל הזה הכוח עדיין במותננו ואפשר ליצור בפעם השנייה חיים חדשים לקראת הפרק השלישי, חיים שניתן לקרוא להם "חיי הזקן", ובהם יש מימד נוסף והוא ההתייחסות אל המוות הממשמש ובא. שנות ה-50 וה-60 שלנו הן הזמן שבו אפשר לבנות את חיינו כך שהגוף הרוחני שלנו ישרוד גם לאחר המוות.
בזמן בניית הפרק השלישי בחיים אנחנו מגלים את ייעודנו. אנשים רבים טועים לחשוב שהייעוד הזה מתגלה בגיל צעיר יותר, בפרק השני של החיים, אבל זה כך לעיתים נדירות בלבד. רוב האנשים נסחפים בזרם החיים, ורק לאחר שהם "כובשים" את העולם הם מתפנים לחשוב על עצמם וייעודם, אם נשאר להם כוח לזה. אלא שמה שקורה ברוב המקרים הוא שאנחנו ממשיכים להיסחף עם הזרם ונצמדים למה שמוכר ו"בטוח", כלומר הקריירה והמעמד, חיפוש הריגושים וההנאות, האדרת האגו ובניית הטריטוריה (שכבר בנויה), במקום לעצור רגע, להתנתק מהזרם הרחב והסוחף ולצאת למסע של חיפוש עצמי מסוג חדש.
כשהייתי בן 56 נחתה עלי ההכרה הזו, ולכן בגיל 57 התחלתי בעבודה של כמה שנים שקראתי לה "תכנית חומש". מטרתה של תכנית החומש הייתה לאסוף את כל הפירות שהבשילו ונאספו במהלך החיים השניים, ולגבש אותם לסדרה של ספרים שאוכל לפתח אותם ולהשתמש בהם ב-30 השנים הבאות של הפרק השלישי בחיי.1
כשהייתי בן 60 כבר סיימתי את עיקר העבודה: כתבתי 17 ספרים על מסורות רוחניות בארץ ובחו"ל שמסכמים את המחקרים והתופעות שנחשפתי אליהם במשך 40 שנה, אישרתי את הצעת המחקר לדוקטורט,2 וגם התעסקתי מעט בהבטחת עתידי הכלכלי, עשיתי את מה שצריך ולא יותר מזה. יחד עם זאת, עם המעבר לעשור השביעי הרגשתי שמשהו חסר, ולכן החלטתי לצאת למסע עלייה לרגל מהגליל (שבו אני גר) לירושלים בכדי לברר דרך המסע והתהליך הנלווה אליו מה אני רוצה מעצמי בגיל המבוגר, ולברר זאת באופן מהותי ועמוק, מעבר לחישובים השכלתניים והתובנות הרוחניות ואולי גם הרגשיות, הספר שלפניכם מספר על המסע הזה.
לתכנית החומש המקורית שלי היו שלושה שלבים: שלב ראשון, שאותו כבר סיימתי, היה לכתוב במשך שנתיים את סדרת הספרים על מסורות רוחניות בעולם; שלב שני, שעתה אני בסיום שלו, הוא לכתוב את סדרת הספרים של מסורות רוחניות ומקומות קדושים בישראל (וספר זה הוא האחרון); ושלב שלישי, שאותו אעשה בשנה הקרובה, הוא להשלים את עבודת הדוקטורט על מאפיינים של קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל. אלא שמדי פעם, מבין המטלות של הרקולס, בצבצה לה קרן אור של משמעות ורוחניות שהגיעה אלי מבלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, לפחות לא במודע.3 אלא שלאחר יום ההולדת ה-60 חדרה לכתיבה שלי קרן של משמעות שלא יכולתי לחשוד בקיומה כשיצאתי לדרך שלוש שנים לפני כן, והמסע הפך למסע אישי, ולכן אני גם פותח ספר זה בנימה אישית.
אנחנו לא יכולים לדעת מה מצפה לנו עד שלא נהיה שם, ואני לא ידעתי מה מצפה לי בגיל 60 כשהתחלתי בתכנית החומש (בגיל 57), אני משער שכך זה יהיה גם בגיל המבוגר, אבל באינטואיציה שלי בחרתי נכון את הטריטוריה שדרכה אותה קרן אור מיסטית של משמעות תוכל להיכנס, וזו העלייה לרגל. אמנם תכננתי לכתוב ספר על עלייה לרגל כבר בתחילת תכנית החומש, בלי שום קשר לתהליכים פנימיים, אבל כשהגעתי לגיל 60 ועשיתי את מסע העלייה לרגל זה הביא לפרץ של הרגשות ותהליכים פנימיים. אלה מצאו לעצמם אפיק של ביטוי דרך ספר ונושא זה, מכיוון שעלייה לרגל היא תהליך שמדמה במידה רבה את תהליך החיים.
מה שגיליתי במהלך מסע העלייה לרגל הוא שהפרק השלישי בחיי קשור לירושלים, וכי אני צריך לעזוב את ביתי שבגליל ולעבור לירושלים. מכיוון שגדלתי בירושלים, אפשר לומר שהייעוד שלי הוא לחזור הביתה לאחר שהסתובבתי בעולם, חוויתי אותו ו"כבשתי" אותו. אלא שמנקודת מבט אחרת החזרה לירושלים היא לא שיבה הביתה אלא יציאה לשלב חדש של נדודים וחיפוש, לאחר שכבר בניתי בית והתמקמתי בגליל. התברר לי כי בניגוד למגמה הרווחת של התקבעות והתבססות, היאחזות במוכר ובנוח, גיל 60 הוא הזמן לצאת לדרך ולעזוב את העולם המוכר, החברים והמשפחה, ולנדוד ביער, כפי שמופיע במסורת ההינדואיסטית לגבי השלבים השונים של חיי האדם.
היה זה ויקטור טרנר (Victor Turner) האנתרופולוג הידוע שטבע את המונח "קומוניטס" בהקשר של עלייה לרגל. הוא טען שתהליך העלייה לרגל מוציא אותנו מהסביבה הרגילה שלנו, שבה יש התבדלות ומעמדות, ומגבש את המשתתפים בו לכדי קבוצה שוויונית המאוחדת סביב מטרה אחת, ונוצרת מעין אחווה וקרבה בין האנשים, הנותנת לחיים משמעות ומאפשרת לנו אחר כך להסכין עם ההבדלים והריחוק ביום־יום. במילים אחרות, בני אדם יוצאים מעצמם ונוצר מעין מכנה משותף גבוה הגורם להם לעזור אחד לשני ולהיפתח. בנוסף לכך, העלייה לרגל היא מעצם הגדרתה יציאה למקומות רחוקים, ולכן היא כרוכה בעזיבת המקום הידוע והגעה אל מקום לא מוכר ושונה, וזה קשור למושג נוסף שטרנר טבע והוא "לימינליות" (קצה). לפי טרנר הלימינליות היא מצב המאפשר שבירת גבולות והתפתחות וזה מוכל על ידי הקומוניטס. אני הייתי מוסיף לכך שהאחווה והקרבה מורגשות לא רק בין אנשים שונים, אלא גם בינך לבין עצמך ואולי גם בינך לבין האלוהים, וכי ההליכה אל הקצה היא לא רק במובן של מקום רחוק ממרכז התרבות, מהעולם המוכר לאדם, אלא גם מעבר אל הלא ידוע, שם נמצא האלוהים.4 אף על פי שירושלים היא מרכז העולם, העלייה לרגל אליה הייתה עבורי הליכה אל הקצה, אל משהו לא מוכר, ועל כך אני רוצה לספר בספר שלפניכם.
הספר שלפניכם נהגה תחילה כנושא אחד מני רבים שעליהם אני רוצה לכתוב במסגרת הסדרה על מסורות רוחניות בישראל. כתיבת ספר על עלייה לרגל חשובה בעיניי מכיוון שישראל היא מוקד עלייה לרגל של שלוש הדתות. סוג העלייה שבחרתי להתמקד בו היה העלייה לרגל של הנוצרים בימי הביניים בזמן מסעי הצלב. העניין שלי במסלול העלייה לרגל הצלבני לירושלים התעורר לאחר שבאחד הספרים של פרופ' יהושע פראוור על התקופה הצלבנית למדתי שפעם היה מסלול עולי רגל נוצרי מעכו לירושלים שנקרא "דרך הדקל", והוא הקביל למסלול עולי הרגל לסנטיאגו ולמסלול עולי הרגל לרומא (אלו היו שלוש העליות לרגל הגדולות של ימי הביניים). מכיוון שיצאתי בעבר למסלול הסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד והתרשמתי מאוד מההתרחשות החברתית והתרבותית סביבו, החלטתי שאני רוצה לצאת למסלול דומה בארץ, ובהזדמנות זו לגלות תוואי דרך היסטורי חשוב שנשכח, על ידי הליכה לכל אורכו.
היום, לאחר שעשיתי את המסע, יש לי תחושה חזקה שהמסלול שגיליתי יכול להתפתח לכדי מסלול עולי רגל בינלאומי ולעורר עניין בקרב אנשים רבים, אבל מעבר לכך לספק הבנה גדולה של חשיבות התהליך. חשוב להבין שהעלייה לרגל באה על רקע של תקופה מסוימת, וזו של המסלול שעליו אני מספר היא על רקע תנועת האבירות, התפתחות הנצרות המיסטית ואגדות הגביע הקדוש ומסעי הצלב, נושאים שקשורים לארץ ישראל באופן העמוק ביותר ושמבחינה רוחנית דיברו אלי בעשורים הקודמים של חיי.
המחקרים שלי במהלך השנים גילו לי כי תנועת האבירות הייתה קשורה למסעי הצלב, וכי לחלק מהצלבנים היה אידיאל רוחני והוא קשור לדרך האבירית, ולא משנה אם הוא הוגשם בפועל או לא, או אם היו למסעי הצלב גם היבטים אחרים, וחלקם שליליים מאוד. המחקרים שלי לגבי "דרך הדקל" גילו לי כי שני הדברים הללו (אבירות ומסעי הצלב) נקשרו גם לתנועת העלייה לרגל, ואי אפשר להפריד בין שלושה הדברים: אבירות, מסעי צלב ועלייה לרגל. ולכן אני מרחיב במסגרת הספר שלפניכם על נושא האבירות (המופיע גם בספר אחר שכתבתי "אנגליה בעקבות הגביע הקדוש - טיולי תרבות ורוח לאנגליה") וגם על ההיסטוריה של הממלכה הצלבנית בישראל במיוחד בהיבטים הרוחניים שלה.
אלא שמעבר לכך מסע הוא מסע, ולא משנה אם אתה עולה לרגל בתור מוסלמי, יהודי או נוצרי, לירושלים, סנטיאגו או מכה. כל עולי הרגל בכל הדתות ולכל המקומות עוברים חוויה של הליכה ממקום אחד למקום אחר על פני זמן ונופים משתנים, חווים מאמץ גופני, את הציפייה שבתחילת הדרך ואת תחושת הסיפוק עם ההגעה. לעיתים הם חווים במהלך המסע גם תהליכים פנימיים של קבלת תשובות, התנקות והיטהרות, תובנות וקבלת השראה. המסע הוא תהליך שנמצא בתת מודע שלנו, שראשיתו בתקופות שבהן היינו ציידים לקטים שנעים במסע מקודש על פני האדמה.
מרגע שיוצאים לדרך לא יודעים באמת מה ואת מי נפגוש, וזה כל היופי של המסע, ומה שבזכותו נכנסת לתוכו קרן האור של המשמעות הפנימית, וזה מה שקרה גם לי. יש היום ספרים אקדמיים רבים על העלייה לרגל לירושלים, ואפילו קורסים בנושא, אבל הם לא נוגעים במימד האישי, מכיוון שלפני הכול, את המסע צריך לעשות בעצמך, וברוב המקרים אלו שכתבו את הספרים לא עשו זאת. בשונה מכך, הספר שלפניכם אורג את החוויות שלי מהסנטיאגו, הידע שרכשתי במהלך השנים על האבירות והמיסטיקה הנוצרית, המחקר הראשוני שעשיתי לגבי מסלול "דרך הדקל", עם החוויות והתובנות האישיות שלי מהמסע. הוא מנגיש דרך סיפורה של "דרך הדקל" ואת נושא העלייה לרגל לקהל הישראלי והעולמי, ומציע לאנשים לצאת ולעשות את הדרך בעצמם, ולהשתמש בו (בספר) כמעין מדריך למסע.
רוב הספר עוסק ב"דרך הדקל", מסלול הצליינות ההיסטורי מעכו לירושלים שהתפתח על רקע ימי הביניים, מסעי הצלב ותנועת האבירות, אלא בנוסף לכך יש בו גם נספח חשוב ומעמיק על העלייה לרגל היהודית לירושלים בימי קיום בית המקדש (שהמסלול שלה מקביל בחלקו לזה של "דרך הדקל"). ההתייחסות לעלייה לרגל היהודית היום בישראל נעה בין התייחסות אקדמית לחוסר הבנה והערכה מוחלט של התופעה, וזה מדהים מכיוון שהעלייה לרגל הייתה חלק מהותי מהדת היהודית. מפתיע בעיניי שאף אחד לא חשב לחדש את מסורת העלייה לרגל בהליכה של מספר ימים לירושלים בשלושת הרגלים, וזאת למרות שהעלייה לרגל היא בדיוק הדבר שאנחנו צריכים בזמן הזה5.
מבחינה אישית, העלייה לרגל שעשיתי לירושלים הייתה מעין טקס מעבר מודרני מוצלח לחיים השלישיים, במהלכו הבנתי כי זה הזמן לנסיגה חד צדדית שלי מהגליל לפני שהיא תיכפה עלי, ומעבר לאזור הרי ירושלים בכדי לאפשר התמקדות בענייני העולם הבא (ואין כמו ירושלים מהבחינה הזו). אני מאמין גדול בכך שהקשר עם מקום מאפשר לחשוב, להתקשר ולהתפתח. אזור הרי יהודה הוא המקום שבו אני רוצה להיקבר. מסע העלייה לרגל גילה לי את הדרך, אבל בכדי שאוכל לספר לכם על כך אבקש שתעשו את המסע ביחד איתי במסגרת ספר זה, ואולי גם לכם יהיו תובנות חדשות לגבי השלב הבא בחייכם, והשראה לצאת למסע עלייה לרגל בעצמכם, בין אם באופן פיזי או באופן אחר.
קריאה מהנה
זאב בן אריה — לוטם
חלק ראשון:
המסע
לפני שניכנס למסלול "דרך הדקל" ראוי לומר כמה מילים כלליות על משמעות העלייה לרגל וייעודה. מהות הרעיון של עלייה לרגל היא שבסופו של המסע יש דבר ששווה לעשות בשבילו את המאמץ. מעין גביע קדוש. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בזמן קיומו, שמטרתה הייתה הגעה לבית המקדש ואפשרות לגעת (להתחכך) בקדושה ולהיות מועשר על ידה, לקבל השראה. באותו האופן צריך להבין שגם לעולי הרגל של "דרך הדקל" באופן ספציפי, ולעולי רגל באופן כללי יש מטרה, אמונה ברעיון שיש משהו שמחכה להם בסוף הדרך, והוא לא רק מקום פיזי כמו למשל אבן הכעבה במכה, אלא דבר־מה מעבר לכך. והשאלה הנשאלת כשניגשים לנושא העלייה לרגל צריכה להיות קודם כול וראשית דבר: מהו הדבר הזה?
זו נקודה שאותה מפספסים רוב החוקרים האקדמיים והכותבים על נושא העלייה לרגל. קשה להם לקבל את הרעיון שיש דבר כלשהו בסוף הדרך שיכול לשנות מציאות. מבחינתם העולם הוא "שטוח" ואין הבדל בחוויה בין להיות במקום כזה או אחר. לכן קראתי לאחד מספריי הקודמים שעוסק בבית המקדש "לגעת בקדושה". אני מאמין שמטרת העלייה לרגל היא לחוות את המישור האחר, המקודש, הנצחי והמשמעותי, במקום זה השגרתי, היומיומי והסתמי. והיעד הפיזי, המקום הקדוש, הוא רק אמצעי לכך.
בכדי שזה יקרה אדם צריך לעבור שינוי, היטהרות, שבזכותם יהיה מוכן לחיבור עם החלקים הגבוהים שבתוכו ולמפגש עם הקדושה. התהליך הזה קורה במסגרת העלייה לרגל, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל היהודית לירושלים, שבסופה התקיימו טקסי טהרה והתכווננות לפני הכניסה לבית המקדש. חלק גדול מההיטהרות והשינוי מושג בזכות המאמץ והמעשה של העלייה לרגל עצמה. אפשר להתבונן על תהליך העלייה לרגל כמעין מסע גיבור, שאותו מתאר גוז'ף קמפבל בספרים שלו. כמו במסע הגיבור של קמפבל, גם מסע העלייה לרגל כרוך בהתגברות על מכשולים, והוא דומה להרפתקה שאליה יוצא הגיבור, שבמהלכה יש משברים והתגברות עליהם, ובסופה יש חזרה הביתה עטורת תהילה וניצחון.
העלייה לרגל מוסיפה למסע הגיבור מימד דתי קדושתי. אם המודל הארכיטיפי של קמפבל מתאר חפץ מיוחד, תובנה, או כוח קסום שבו הגיבור זוכה עם תחילת הדרך שעוזר לו להשיג את מטרותיו, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זהו הרליק (שריד) הקדוש. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור מביא לגיבור חוכמת חיים וניסיון שאותו אפשר לממש בשני העולמות, הרי שמבחינת העולה לרגל הוא זוכה בחוכמה דתית וחוויה דתית מיסטית. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור בחציית סף, הרי שזה מה שקורה ברגע שעולי הרגל עלו על הספינות שלקחו אותם לארץ ישראל. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור נעזר בחונך, הרי שמבחינת העלייה לרגל אלו הם הכמרים ומנהיגי דת שהנהיגו את השיירות. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור באיחוד עם העיקרון הנשי, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זה נקשר לדמותה של מריה.
אפשר להרחיב על ארכיטיפ מסע הגיבור שגילה קמפבל והקשר שלו לתהליך מסע העלייה לרגל, אלא שתקצר היריעה במסגרת ספר זה, ולכן הזכרתי רק בקצרה את הנושא וההשלכות (השוואות) שלו. אפשר גם להרחיב במשמעות הפנימית, פסיכולוגית, רוחנית של העלייה לרגל. אני בחרתי לגשת לכך מתוך המסע עצמו, המסלול, האתרים, רוח התקופה והאנשים שקשורים ל"דרך הדקל". כשמתוך שלל העובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות תצוץ לעיתים משמעות עמוקה ורוחנית וגם כזו הקשורה למסע הגיבור, שהוא בעצם המסע שכל אחד מאתנו עובר בחיים בהתמודדות מול אתגרי המציאות שמחוצה לנו.
עלייה לרגל כמעשה טבעי לאדם
בתקופה הפרהיסטורית אנשים נעו ממקום למקום, והמעבר של נופים וסביבות הפך להיות מרכיב נפשי חיוני בתת מודע שלנו. לכן אני תמיד טוען כי טיולים הם בריאות נפשית, והנפש צריכה להיות מוזנת ב"ויטמינים" של החשיפה למראות, צלילים וחוויות שונים, הרגשה והפריה של מקומות חדשים. אלא שהמסע מעולם לא היה סתמי, האדם הפרהיסטורי יצא אל מקומות קדושים מיוחדים על פני האדמה, אל הר קדוש, סלע קדוש, מקום אופייני לעריכת טקסים, מסע הנדודים על פני האדמה היה מסע מקודש.
ארכיטיפ המסע קיים בתת מודע של האדם מכיוון שבמשך כל זמן קיומנו, מלבד 10,000 השנים האחרונות, היינו ציידים לקטים שנעים במסע מקודש על פני האדמה, מאזור מחייה כזה לאחר. מחקרים הראו שהמסע אחר מקורות מחייה לא היה רק פיזי אלא כלל גם ביקור במקומות קדושים, כפי שקיים כיום בקרב חברות של ציידים לקטים, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה או הבושמנים באפריקה. האדם הוא סוג החי היחיד המסוגל להתרגש מהנוף ולהתפעל מיופיו של הטבע. כשאבות אבותינו עמדו על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה הם הרגישו התפעמות, רוממות, יראה ופליאה בדיוק כמונו, את כל אותם רגשות דתיים גבוהים שגורמים לנו להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר ושיש משמעות לחיים.
מרגע הופעת האדם הנבון בעולם הוא התחיל לעשות מסעות עלייה לרגל למקומות קדושים שבהם התאפשר לו להרגיש את הרגשות המיוחדים הללו. עם תחילת ההיסטוריה המקומות הללו הפכו למקדשים, אבל ארכיטיפ המסע נשאר אותו הדבר, והוא כלל את ההיחשפות לנופים וסביבות שונות שמאפשרים הזנה אנרגטית (רשמים) של האדם והגעה למקומות מיוחדים שבהם יש אפשרות להפעלת רגשות גבוהים והתחברות אל הקדושה.
הר כרכום שבנגב, לדוגמא, היה אתר עלייה לרגל כבר בפרהיסטוריה (ולכן יש בו מקדש מלפני 30,000 שנה), וכך גם מקומות רבים אחרים ברחבי העולם, כגון מעגל האבנים של סטונהנג' באנגליה או רוג'ום הירי בישראל. אנשים הגיעו למקומות אלה בכדי לעבור מימדים, לתקשר עם עולם המתים, לחוש את הקדושה והנסתר. אלו היו מקומות שנחשבו כשערים אל השמיים ומסתרי האדמה. מקומות שבהם היו זריחות מיוחדות, אוריינטציה אל כוכבים, מרכיב נופי יוצא דופן, מערך מיוחד של סלעים וכן הלאה.
החיים הם מסע, ולכן ספרי הרפתקאות הם כל כך פופולריים, ובאופן כללי סיפור טוב צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף, וכך גם מסע ליעד כלשהו. המיתולוגיות הקדומות ביותר בעולם מספרות לנו על מסע של גיבור כזה או אחר במטרה להשיג חיי נצח. בשומר לדוגמא זהו גלגמש, שבמהלך מסעו הגיע למקומות מיוחדים, חלקם בעולם הזה וחלקם בממלכות קסומות שמחוץ להישג ידם של האנשים הרגילים. הגיבור עובר מעין חניכה וחוזר לעולם עם הידע שהוא צבר. ביוון אלו המסעות של אודיסאוס, ובימי הביניים אלו המסעות של האבירים בעקבות הגביע הקדוש. אפשר לומר שגם היציאה של בני ישראל ממצרים וההגעה למעמד הר סיני הן מעין מסע כזה.
התפישה המרחבית שלנו היא הסתכלות קדימה תוך כדי חלוקת העולם לשניים — ימין ושמאל, הרגליים שלנו בנויות כך שיצעדו קדימה ולכן כפות הרגליים פונות קדימה, האדם נולד בכדי ללכת קדימה בחיפוש אחר מזון. האדם יכול ללכת בסיבובים, ובדרכים צדדיות, אבל בכל רגע נתון הוא מתקדם למקום כלשהו, וכשם שיש חיפוש אחר מזון פיזי, כך ההליכה קדימה מסמלת חיפוש גם אחר מזון רוחני. בנוסף לכך, בסוף כל יום יש צורך במנוחה ולינה (שבה יש מעבר למימד אחר דרך חלומות), ולכן הצייד הנווד, או עולה הרגל לצורך העניין, חייב להגיע למערה (או המלון) שבה יש אפשרות בטוחה למנוחה, וזה משתלב עם הארכיטיפ של "מסע אל הקדושה".
מסע ממקום כלשהו למקום אחר הוא אנלוגיה מאד פוטנטית לגבי תהליכי החיים, מכיוון שהזמן הוא קו ישר, המתחיל בעבר ומתקדם כלפי העתיד, ומרגע שחלף אין שום כוח בעולם שיכול להחזיר אותו למקומו, ולכן מושגי הזמן התערבבו עם מושגי המרחב, והזמן עצמו נתפש כמסע מלידה ועד מוות, קו ישר ורציף של התקדמות לנקודה כלשהי. זו תפישה ארכיטיפית חזקה מאוד במוח האנושי שלנו, שאוהב לערבב בין תחומים וליצור תמונת עולם מסודרת והרמונית.
וכאן אנחנו מגיעים לארכיטיפ נוסף של מסע הקשור לזמן, והוא מסע השמש בשמיים. לאדם הקדמון לא היה שעון וגם לא לוח שנה, הוא פעל בעיקר בשעות שבהן היה אור, והן התחילו עם הופעת השמש בצד אחד של השמיים והסתיימו עם ההיעלמות שלה בצד השני. כל עוד השמש התקדמה על פני השמיים אפשר היה לעשות דברים, לצוד, לעבוד, ללכת ממקום למקום, וברגע שהיא נחה ממסעה גם האדם היה צריך לנוח, לשנות פאזה, לעצור. כלומר כל עוד השמש הלכה בשמיים, האדם הלך על פני הארץ. אמנם אפשר היה להמשיך לעיתים ללכת גם בלילה, אבל ההקבלה נדמה לי שברורה. אתאר זאת בצורה הציורית הבאה: נניח שאני עולה לרגל לירושלים, הזמן שבו אני יכול ללכת במסלול העלייה לרגל הוא מהזמן שהשמש מופיעה במזרח ומתחילה במסע שלה על פני השמיים, עד לזמן שבו היא שוקעת במערב, וכל עוד השמש "הולכת" בשמיים אני הולך על פני האדמה.
במילים אחרות, מסע העלייה לרגל, ההליכה במשך היום, מסונכרן עם הרגלי האדם הפרהיסטורי, מסע השמש בשמיים, הרצון להגיע למקום כלשהו ותהליכי החיים, ולכן הוא תהליך כה עוצמתי. גם הכוכבים נעים בשמיים, ובמיוחד כוכבי הלכת שמשנים את מיקומם ולכן הם נקראו "הנודדים".
ויש כאן עניין נוסף שהוזכר גם קודם לכן, מי שעושה את המסע צריך להגיע בסופו למקום שבו יש אוכל והגנה מפני איתני הטבע וחיות טרף, מקום שבו הוא יוכל לישון בבטחה. המסע הוא תמיד אל מקום השינה והאכילה, ולכן הוא כרוך בתחושה של הגעה בסופו, רווחה וסיפוק. מסיבה זו מסע הוא תהליך של היטהרות, התקדשות, התפתחות והתקדמות לא רק במובן הפיזי של המילה, זהו ארכיטיפ הנובע מהתחושה של הגעה למקום רצוי לאחר המאמץ של הדרך.
תיאורטיקנים של מדעי הדתות, ובמיוחד מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade)‏6, טענו שהמסע, כל מסע, הוא בעצם רצון להגיע הביתה, שהמקום הבטוח האמיתי, המזין והמספק היחידי היה בקשר עם הקדושה (המזכיר את המצב שלנו לפני הלידה). ואכן, כשאנחנו הולכים בדרך ומגיעים לאכסניה כלשהי הרצון הוא להרגיש בבית. אבל זה לא רק בית פיזי: יש באדם משהו שכל הזמן שואף להגיע אל המקום הקדוש והזמן הקדוש, כמו בציור המפורסם של מיכאלאנג'לו על בריאת האדם, שבו האדם נראה נוגע־לא־נוגע באלוהות. לפעמים בכדי לגעת באלוהות צריך לצאת לדרך, והתהליך חשוב כמו המטרה, התקווה, התשוקה. הציפייה להגיע היא לא בהכרח שלילית אלא מביאה לכך שנפגוש את ההקרנה שלנו ברגע שנגיע, וזה עוזר לנו לפגוש את עצמנו. ההבדל בין האדם לחיה הוא שהחיה הולכת ממקום למקום, והאדם הולך ויודע שהוא הולך, הוא מדמיין את המקום שהוא הולך אליו, ובמובן הזה הוא נמצא בו עוד לפני שהגיע, ופוגש את עצמו כשהוא מגיע אליו.
המסע הוא מודעות מסוג אחר, שנעזרת ברצף המקומות ומשרעת (רצף) הזמן, והוא מאפשר לנו לפתח מודעות חדשה בתוכנו. עצם היציאה לדרך וההגעה הן כשלעצמן תהליכים עוצמתיים מאוד המפעילים ארכיטיפים עמוקים בתת מודע שלנו. המודעות הזו נעזרת בכוונה של המסע, ועלייה לרגל למקום קדוש מבחינה זו היא הכוונה העוצמתית ביותר, במיוחד כשמתווספות לה כוונות אישיות כגון מציאת תשובה לשאלות, או כפרה על חטא, וכן הלאה.
גם תחושת הזמן שלנו היא אחרת כשאנחנו הולכים ממקום למקום, או אפילו נוסעים ממקום למקום, ואפשר לראות זאת בטיולים שבהם כל יום (ובמיוחד הימים הראשונים) נדמה כמו שבוע ושבוע נדמה כמו חודש. זה מעיד על כך שבמהלך מסע על פני מקומות שונים אנחנו נמצאים במעין מודעות אחרת. הוכחה לכך היא יומני מסע, ואני בטוח שאם אי פעם מישהו יתעמק בהם מההיבט הפסיכולוגי הוא יגלה שבזמן מסע עולות באדם מחשבות ותובנות שהוא לא מגיע אליהן בחיי היומיום.
עלייה לרגל מבחינת המחקר
למרות כל מה שנכתב עד כה, הרי שלפי מילון אוקספורד — אדם הנוסע למקום קדוש כמעשה של חסידות דתית מבצע עלייה לרגל. וישנם סוגים שונים של עלייה לרגל: עלייה לרגל כחובה, עלייה לרגל כהבטחה, עלייה לרגל לצורך נדר, בקשת משאלה, עלייה לרגל ככפרת חטאים (בנצרות), עלייה לרגל בכדי להיראות לפני הקדוש (יהדות), ועוד. במילים אחרות, ההגדרה המקובלת של עלייה לרגל ממקמת אותה בתחומים של הדת שאינם רלוונטיים לאדם החילוני. היא מקטלגת את העלייה לרגל כחלק מהחובות הדתיות, ולא מרחיבה לגביה כארכיטיפ ודבר טבעי ומעשיר לאדם.
ויחד עם זאת, ישנם כמה אנתרופולוגים וסוציולוגים שחקרו את נושא העלייה לרגל יותר לעומק, כשהידוע ביניהם הוא ויקטור טרנר, אחד האנתרופולוגים המשפיעים והחשובים ביותר במאה ה-20. טרנר הציע שהעלייה לרגל בימי הביניים הייתה תהליך חברתי שהיה חיוני לקיום המערך החברתי, הדתי והתרבותי של אירופה. ה"קומוניטס" (אחווה) שנוצר בעליות לרגל נתן משמעות וכוח לחברה הדתית פיאודלית. זאת הייתה מעין חוויה מחברת, כמו השירות בצבא בחברה הישראלית, שאפשרה שחרור לחצים, התחברות למכנה משותף גבוה, מקום לערוג ולהתייחס אליו.
טרנר טבע את המונחים "לימינליות" ו"קומוניטס" שצויינו קודם לכן בהקשר של עלייה לרגל: קומוניטס זה סוג אחר של קשר בין אנשים, אירוע ספונטני, מיידי, מוחשי, בניגוד לצורה המובנית של חברה הנשלטת על ידי נורמות ממוסדות. אלא שהקומוניטס קיים רק לצד מבנה חברתי ולא יכול להתקיים בפני עצמו, כי אז אי אפשר לנהל חברה. התוצר של קומוניטס הוא אמנות וסמלים, שלהם יש פוטנטיות של יצירה ושינוי. הקומוניטס מחבר את החברה לכוח החיים, ומהווה מעין אמצע בלתי נראה של נביעה ושל הוויה.
הקומוניטס נחשב קדוש. הוא ממס את הנורמות ומביא לחוויה ישירה, ולאפשרות של התפתחות הפוטנציאל הלא ממומש של האדם. הדרך היא תהליך של שוויון, ירידה למטה, התנתקות מכבלים. במהלך החיים יש מעבר מתחלף בין קומוניטס לחברה מובנית, ולפעמים כמה מעברים בו זמנית, כשאחד נובע מהשני ותלוי בו.7 חיי חברה הם סוג של תהליך דיאלקטי שמעורבות בו התנסויות עוקבות של גבוה ונמוך, קומוניטס ומבנה, הומוגניות ושוני, שוויון ואי־שוויון. המעבר ממעמד נמוך למעמד גבוה יותר עובר דרך היעדר מעמד, זהו תהליך של קטבים מנוגדים ועם זאת מכוננים זה את זה ובלתי ניתנים להפרדה. הקומוניטס נותן את הגושפנקה לקיום חברה מופרדת, מכיוון שהוא הבסיס הלא נראה, המוסרי והשוויוני, שמאחורי הופעת ההבדלים.
טרנר טען כי ביומיום אנו חיים בסדר חברתי מסוים וצוברים מתחים, ואז באים לטקס שבו נוצרת תחושה של אחווה ושותפות, ובעקבות כך אנחנו יכולים לחזור לשגרה צייתנים ושלווים יותר. וכך הקומוניטס תורם לסדר החברתי. זה מה שקרה במסגרת העליות לרגל של ימי הביניים, וזה אפשר לחברה הפיאודלית להתקיים בשלווה יחסית במשך מאות שנים.
טרנר נשען במידה מסוימת על עבודתו של אנתרופולוג בן זמנו שקדם לו במעט, ארנולד ואן גנפ (1873-1957), שטבע את המושג "טקס מעבר", ועסק בטקסי חניכה והבנה של המצב הלימינלי (קצה). ואן גנפ חשב ששינוי בסטטוס קשור פעמים רבות לשינוי מרחבי, הוא גזר בין מעברים טריטוריאליים ובמיוחד בין מעבר סף סמלי כלשהו כגון דלת, לבין מעברים חברתיים ותרבותיים. הוא הסביר זאת במונחים של מעבר מאזור ניטרלי וחשוף לאזור מוגן, כשבדרך יש מעין טקס קבלה מחוץ לשער, טקס על המפתן שנקרא לימינלי, וטקס לאחר הכניסה. הטקסים יכולים להיות גם מתן תעודה אקדמית, או נישואין, ובלבד שיסמלו את המעבר. טרנר פיתח את המחשבה הזו וטען באופן כללי שתהליך העלייה לרגל הוא מעין טקס מועצם.
ואן גנפ הגדיר "טקסי מעבר" כטקסים המלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום חברתי ובגיל. טרנר אימץ את הדגם של ואן גנפ ופיתח אותו, והסביר כי כל טקסי המעבר (או "התמורה") מאופיינים בשלושה שלבים:
ניתוק — התנהגות סמלית המציינת את ניתוקם של הפרט או של הקבוצה מן העמדה המוגדרת במבנה החברתי אשר הייתה מנת חלקם בעבר, או ניתוקם מהמצב החברתי או משניהם יחד.
לימינליות (עמידה על הסף, שוליים) — למושא הטקס יש מאפיינים מטושטשים; הוא עובר דרך שדה תרבותי שקיימים בו רק מעט ממאפייני התנאים התרבותיים (מצב) בעבר או בעתיד, אם בכלל.
התחברות / התאחדות מחדש — המעבר מגיע לידי השלמה. מושא הטקס, אדם יחיד או קבוצה, שב להיות במצב יציב יחסית ועל כן יש לו זכויות וחובות ביחס לאחרים, שהן בעלות אופי "מבני" לחלוטין. מצפים ממנו לנהוג בהתאם לנורמות מקובלות מסוימות, ובהתאם לאמות מוסר המחייבות אנשים בעלי מיקום חברתי במערכת של מיקומים חברתיים שכאלה.
המודל הזה מתאים מאין כמוהו לתהליך העלייה לרגל, שבו יש ניתוק מאורח החיים הרגיל, שהות באזור לא מוכר (לימינלי) שבו קיים הקומוניטס, ולאחר מכן התחברות חדשה כשהאדם מגיע למקום הקדוש ולאחר מכן חוזר הביתה. ולכן טרנר משתמש בעליות לרגל כדוגמא המרכזית לתיאוריה שלו. לפי דבריו, המאפיינים של לימינליות מעורפלים בהכרח. לא ניתן למקם את המצב הזה והאנשים הנתונים בו על פי רשת המיון הממקמת בדרך כלל מצבים ומיקומים חברתיים במרחב התרבותי. הם אינם כאן ואינם שם, אלא בין לבין המיקומים החברתיים שקבעו החוק, המנהג, המסורת והטקס. תכונותיהן הבלתי מוגדרות מתגלות במגוון רחב של סמלים. התופעות הלימינליות מאפשרות מזיגה של שפלות־רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה. במצב הלימינלי מוצג בפנינו "רגע בתוך הזמן ומחוצה לו". כלומר רגע בתוך המבנה החברתי של החולין ומחוצה לו, המגלה לרגע קשר מסוג אחר, מהותי וקדוש בין בני אדם. סוג של חברה שוויונית ובסיסית שנקראת קומוניטס.
לפי טרנר, כפי שאני מבין אותו, אתר עלייה לרגל מהווה מעין סף לימינלי, בזמן ומחוצה לו, שבו המאמין מקווה לחוות את הקדושה, העל טבעי, ולעבור שינוי פנימי ברוח ובאישיות. הוא משתתף בפעילויות סמליות וניצב לפני מערכת סמלים. המסע אל המקום הקדוש מקבל אופי של טקס חניכה, מתפתח סביבו מיתוס ובמהלכו מתעוררות תחושות ותשוקות עמוקות הרבה יותר מהמסע עצמו. לעיתים זה מתקשר למצבים לימינליים בחיים, ובמיוחד מוות ומעבר אל העולם שמעבר.
בנוסף לטרנר, נמצא בתחום מדעי הדתות התייחסויות נוספות ומעניינות לנושא העלייה לרגל. לפי אליאדה העלייה לרגל היא למקומות קדושים - אתרים שבהם הייתה תיאופניה, התגלות של כוח עליון, האדם מחפש תמיד את המקום הקדוש והזמן הקדוש שדרכם הנומן, המישור האחר, הופיע ומופיע בעולם, מתוך תקווה שכשהוא יגיע לשם יתאפשר לו תהליך התקשרות והתקדשות. הרעיון האפלטוני של היזכרות בקיום קודם הוא חלק מהעלייה לרגל, וזה מתבטא בשיבה אל מיתוס האל, הקדוש, וחשיבה עליו בזמן המסע.
אלפונס דופרונט (Alphonse Dupront)‏8 מתאר ספיריטואליזציה של חיי עולה הרגל, כתוצאה ממעבר בשטח לא מוכר שהופך אותו זר לעצמו ולאחרים. זה מאפשר התנקות והתנתקות מהיומיומי והסתמי ותהליך של ריפוי עוצמתי המוביל לישועת נשמתו של עולה הרגל, ובריאת יקום חדש.9
עלייה לרגל כיום
ירושלים היא המקום הקדוש ביותר בעולם לשלושת הדתות המונותאיסטיות10. ואם נתייחס למטרת העלייה לרגל לירושלים בשלושת הדתות, הרי שלכל אחת מהן הייתה וישנה מטרה מוצהרת אחרת: אצל היהודים המטרה הייתה להיראות לפני האלוהים (שלוש פעמים בשנה "יראה לי כל זכורך"), ואחרי חורבן המקדש לזכור אותו ולהחיש את הגאולה. אצל המוסלמים, להתקרב לסודות המסע הלילי של מוחמד ולזכות בברכת התפילה המוסלמית במקום הזה. ואצל הנוצרים, להתחבר לדמותו של ישוע, להיטהר, להיטען, למות ולקום לתחייה מחדש. ויחד עם זאת העלייה לרגל לירושלים בשלושתן נקשרה לאותם נושאים: גאולה, מעבר מימדים, תפילה, טיהור והיטענות, מוות ותחייה.
כשהתפתחו מסורות העלייה לרגל בשלושת הדתות, זה הביא למיליונים רבים של אנשים שעשו את דרכם ברגל לירושלים וחוו את התהליכים של העלייה לרגל בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר כיום, מכיוון שהיא לקחה הרבה יותר זמן מאשר היום והייתה קשורה במאמץ ואף בסיכון. אבל זה מה שאפשר לתהליכים פנימיים וחיצוניים להתרחש, ואז אפשר היה להתייחס למושגים כגון קומוניטס או לימינליות והסיכוי לחוות חוויה מיסטית היה גדול הרבה יותר. כיום המאמינים מגיעים במכוניות ואוטובוסים וחולפים על פני האתרים בחטף. בודדים יוצאים למסע רגלי, ונדמה שבעקבות כך הצטמצמו האפשרויות לחוות תהליך אישי במהלך העלייה לרגל למקומות הקדושים.
זה נכון שאנשים מדווחים על חוויות רגשיות עמוקות בביקור במקומות הקדושים, אך כמו שהראיתי בספריי האחרים (במיוחד על בית המקדש), לא כל מה שנקרא "חוויה דתית" הוא אכן כזה. מלומדים במהלך מאה השנים האחרונות ניסו להגדיר את טיב החוויה הדתית, והדבר הראשון שהם הגיעו אליו הוא התחושה שאדם הוא חלק מרשת, מארג של סיבות, איזו עוצמה גדולה ממנו ואין סופית, אותה תחושה שמרגישים על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה. סוג החוויה הזה פחות זמין כיום באופן כללי לעולה הרגל, בין אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, בחלקו מפני שהחוויה של הקדושה הייתה תוצר סופי של תהליך ממושך, ולצערנו אין כיום תהליך כזה לפני ההגעה לירושלים, ועד כמה שזה יישמע מוזר, זה היה אחד הדברים שהפך אותה לקדושה.
מטרת הספר שלפניכם היא להציע שאפשר לחדש את חוויית העלייה לרגל כפי שהייתה בימי קדם, דרך הליכה רגלית מהגליל (עכו) אל ירושלים על תוואי הדרכים ההיסטוריות של ימי קדם, ולשם כך בחרתי את מסלול "דרך הדקל".

הקדמה אישית
בגיל 60 החלטתי שאני יוצא במסע עלייה לרגל לירושלים בכדי למצוא מה טומן בחובו העתיד. לפי תפישתי לאדם יש שלושה פרקי חיים: הפרק הראשון, לפחות בישראל, הוא עד גיל 21, שבו החיים של האדם נקבעים על ידי הסביבה. הפרק השני הוא זה שבו אדם יוצר את חייו בעצמו, בין גיל 21 ל-50-60, שזהו הזמן שבו הוא בונה משפחה וקריירה ומגדל ילדים. והפרק השלישי הוא מגיל 60 והלאה, שאז האדם הוא שוב ברשות עצמו, לאחר שעבר את השיא מבחינה פיזית ולרוב גם מבחינת קריירה, הילדים עזבו את הבית והוא ניצב בפני הזקנה.
כולנו עוברים את השלבים הללו, אבל בשניים מתוך שלושת הפרקים של חיינו יש לנו אפשרות לעצב אותם בעצמנו. הפעם הראשונה היא בפרק השני, ובמיוחד בתחילתו בין הגילאים 21 ל-30, שאז האדם הוא בשיא כוחו ויכול לבנות את עצמו מחדש לקראת השנים שלאחר מכן, בניית קריירה ומשפחה, ללא קשר לאירועים בילדותו או למקום שממנו הוא בא. אדם מפתח תקוות וציפיות, כישורים וקשרים ויוצא לכבוש את העולם. לאחר מכן מגיעות שנים רבות של עבודה ומשפחה, ואז מגיע השינוי: הילדים עוזבים את הבית, הגוף מתבגר, ולפתע אתה מוצא עצמך בן 60 כשהקריירה כבר מאחוריך, כשפחות או יותר נדמה לאנשים שהם מכירים אותך ולא מצפים ממך להפתעות, וגם אתה בעצמך לא נלהב לשבור את הכללים, ודווקא אז זה הזמן לצאת מסע. מכיוון שבגיל הזה הכוח עדיין במותננו ואפשר ליצור בפעם השנייה חיים חדשים לקראת הפרק השלישי, חיים שניתן לקרוא להם "חיי הזקן", ובהם יש מימד נוסף והוא ההתייחסות אל המוות הממשמש ובא. שנות ה-50 וה-60 שלנו הן הזמן שבו אפשר לבנות את חיינו כך שהגוף הרוחני שלנו ישרוד גם לאחר המוות.
בזמן בניית הפרק השלישי בחיים אנחנו מגלים את ייעודנו. אנשים רבים טועים לחשוב שהייעוד הזה מתגלה בגיל צעיר יותר, בפרק השני של החיים, אבל זה כך לעיתים נדירות בלבד. רוב האנשים נסחפים בזרם החיים, ורק לאחר שהם "כובשים" את העולם הם מתפנים לחשוב על עצמם וייעודם, אם נשאר להם כוח לזה. אלא שמה שקורה ברוב המקרים הוא שאנחנו ממשיכים להיסחף עם הזרם ונצמדים למה שמוכר ו"בטוח", כלומר הקריירה והמעמד, חיפוש הריגושים וההנאות, האדרת האגו ובניית הטריטוריה (שכבר בנויה), במקום לעצור רגע, להתנתק מהזרם הרחב והסוחף ולצאת למסע של חיפוש עצמי מסוג חדש.
כשהייתי בן 56 נחתה עלי ההכרה הזו, ולכן בגיל 57 התחלתי בעבודה של כמה שנים שקראתי לה "תכנית חומש". מטרתה של תכנית החומש הייתה לאסוף את כל הפירות שהבשילו ונאספו במהלך החיים השניים, ולגבש אותם לסדרה של ספרים שאוכל לפתח אותם ולהשתמש בהם ב-30 השנים הבאות של הפרק השלישי בחיי.1
כשהייתי בן 60 כבר סיימתי את עיקר העבודה: כתבתי 17 ספרים על מסורות רוחניות בארץ ובחו"ל שמסכמים את המחקרים והתופעות שנחשפתי אליהם במשך 40 שנה, אישרתי את הצעת המחקר לדוקטורט,2 וגם התעסקתי מעט בהבטחת עתידי הכלכלי, עשיתי את מה שצריך ולא יותר מזה. יחד עם זאת, עם המעבר לעשור השביעי הרגשתי שמשהו חסר, ולכן החלטתי לצאת למסע עלייה לרגל מהגליל (שבו אני גר) לירושלים בכדי לברר דרך המסע והתהליך הנלווה אליו מה אני רוצה מעצמי בגיל המבוגר, ולברר זאת באופן מהותי ועמוק, מעבר לחישובים השכלתניים והתובנות הרוחניות ואולי גם הרגשיות, הספר שלפניכם מספר על המסע הזה.
לתכנית החומש המקורית שלי היו שלושה שלבים: שלב ראשון, שאותו כבר סיימתי, היה לכתוב במשך שנתיים את סדרת הספרים על מסורות רוחניות בעולם; שלב שני, שעתה אני בסיום שלו, הוא לכתוב את סדרת הספרים של מסורות רוחניות ומקומות קדושים בישראל (וספר זה הוא האחרון); ושלב שלישי, שאותו אעשה בשנה הקרובה, הוא להשלים את עבודת הדוקטורט על מאפיינים של קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל. אלא שמדי פעם, מבין המטלות של הרקולס, בצבצה לה קרן אור של משמעות ורוחניות שהגיעה אלי מבלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, לפחות לא במודע.3 אלא שלאחר יום ההולדת ה-60 חדרה לכתיבה שלי קרן של משמעות שלא יכולתי לחשוד בקיומה כשיצאתי לדרך שלוש שנים לפני כן, והמסע הפך למסע אישי, ולכן אני גם פותח ספר זה בנימה אישית.
אנחנו לא יכולים לדעת מה מצפה לנו עד שלא נהיה שם, ואני לא ידעתי מה מצפה לי בגיל 60 כשהתחלתי בתכנית החומש (בגיל 57), אני משער שכך זה יהיה גם בגיל המבוגר, אבל באינטואיציה שלי בחרתי נכון את הטריטוריה שדרכה אותה קרן אור מיסטית של משמעות תוכל להיכנס, וזו העלייה לרגל. אמנם תכננתי לכתוב ספר על עלייה לרגל כבר בתחילת תכנית החומש, בלי שום קשר לתהליכים פנימיים, אבל כשהגעתי לגיל 60 ועשיתי את מסע העלייה לרגל זה הביא לפרץ של הרגשות ותהליכים פנימיים. אלה מצאו לעצמם אפיק של ביטוי דרך ספר ונושא זה, מכיוון שעלייה לרגל היא תהליך שמדמה במידה רבה את תהליך החיים.
מה שגיליתי במהלך מסע העלייה לרגל הוא שהפרק השלישי בחיי קשור לירושלים, וכי אני צריך לעזוב את ביתי שבגליל ולעבור לירושלים. מכיוון שגדלתי בירושלים, אפשר לומר שהייעוד שלי הוא לחזור הביתה לאחר שהסתובבתי בעולם, חוויתי אותו ו"כבשתי" אותו. אלא שמנקודת מבט אחרת החזרה לירושלים היא לא שיבה הביתה אלא יציאה לשלב חדש של נדודים וחיפוש, לאחר שכבר בניתי בית והתמקמתי בגליל. התברר לי כי בניגוד למגמה הרווחת של התקבעות והתבססות, היאחזות במוכר ובנוח, גיל 60 הוא הזמן לצאת לדרך ולעזוב את העולם המוכר, החברים והמשפחה, ולנדוד ביער, כפי שמופיע במסורת ההינדואיסטית לגבי השלבים השונים של חיי האדם.
היה זה ויקטור טרנר (Victor Turner) האנתרופולוג הידוע שטבע את המונח "קומוניטס" בהקשר של עלייה לרגל. הוא טען שתהליך העלייה לרגל מוציא אותנו מהסביבה הרגילה שלנו, שבה יש התבדלות ומעמדות, ומגבש את המשתתפים בו לכדי קבוצה שוויונית המאוחדת סביב מטרה אחת, ונוצרת מעין אחווה וקרבה בין האנשים, הנותנת לחיים משמעות ומאפשרת לנו אחר כך להסכין עם ההבדלים והריחוק ביום־יום. במילים אחרות, בני אדם יוצאים מעצמם ונוצר מעין מכנה משותף גבוה הגורם להם לעזור אחד לשני ולהיפתח. בנוסף לכך, העלייה לרגל היא מעצם הגדרתה יציאה למקומות רחוקים, ולכן היא כרוכה בעזיבת המקום הידוע והגעה אל מקום לא מוכר ושונה, וזה קשור למושג נוסף שטרנר טבע והוא "לימינליות" (קצה). לפי טרנר הלימינליות היא מצב המאפשר שבירת גבולות והתפתחות וזה מוכל על ידי הקומוניטס. אני הייתי מוסיף לכך שהאחווה והקרבה מורגשות לא רק בין אנשים שונים, אלא גם בינך לבין עצמך ואולי גם בינך לבין האלוהים, וכי ההליכה אל הקצה היא לא רק במובן של מקום רחוק ממרכז התרבות, מהעולם המוכר לאדם, אלא גם מעבר אל הלא ידוע, שם נמצא האלוהים.4 אף על פי שירושלים היא מרכז העולם, העלייה לרגל אליה הייתה עבורי הליכה אל הקצה, אל משהו לא מוכר, ועל כך אני רוצה לספר בספר שלפניכם.
הספר שלפניכם נהגה תחילה כנושא אחד מני רבים שעליהם אני רוצה לכתוב במסגרת הסדרה על מסורות רוחניות בישראל. כתיבת ספר על עלייה לרגל חשובה בעיניי מכיוון שישראל היא מוקד עלייה לרגל של שלוש הדתות. סוג העלייה שבחרתי להתמקד בו היה העלייה לרגל של הנוצרים בימי הביניים בזמן מסעי הצלב. העניין שלי במסלול העלייה לרגל הצלבני לירושלים התעורר לאחר שבאחד הספרים של פרופ' יהושע פראוור על התקופה הצלבנית למדתי שפעם היה מסלול עולי רגל נוצרי מעכו לירושלים שנקרא "דרך הדקל", והוא הקביל למסלול עולי הרגל לסנטיאגו ולמסלול עולי הרגל לרומא (אלו היו שלוש העליות לרגל הגדולות של ימי הביניים). מכיוון שיצאתי בעבר למסלול הסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד והתרשמתי מאוד מההתרחשות החברתית והתרבותית סביבו, החלטתי שאני רוצה לצאת למסלול דומה בארץ, ובהזדמנות זו לגלות תוואי דרך היסטורי חשוב שנשכח, על ידי הליכה לכל אורכו.
היום, לאחר שעשיתי את המסע, יש לי תחושה חזקה שהמסלול שגיליתי יכול להתפתח לכדי מסלול עולי רגל בינלאומי ולעורר עניין בקרב אנשים רבים, אבל מעבר לכך לספק הבנה גדולה של חשיבות התהליך. חשוב להבין שהעלייה לרגל באה על רקע של תקופה מסוימת, וזו של המסלול שעליו אני מספר היא על רקע תנועת האבירות, התפתחות הנצרות המיסטית ואגדות הגביע הקדוש ומסעי הצלב, נושאים שקשורים לארץ ישראל באופן העמוק ביותר ושמבחינה רוחנית דיברו אלי בעשורים הקודמים של חיי.
המחקרים שלי במהלך השנים גילו לי כי תנועת האבירות הייתה קשורה למסעי הצלב, וכי לחלק מהצלבנים היה אידיאל רוחני והוא קשור לדרך האבירית, ולא משנה אם הוא הוגשם בפועל או לא, או אם היו למסעי הצלב גם היבטים אחרים, וחלקם שליליים מאוד. המחקרים שלי לגבי "דרך הדקל" גילו לי כי שני הדברים הללו (אבירות ומסעי הצלב) נקשרו גם לתנועת העלייה לרגל, ואי אפשר להפריד בין שלושה הדברים: אבירות, מסעי צלב ועלייה לרגל. ולכן אני מרחיב במסגרת הספר שלפניכם על נושא האבירות (המופיע גם בספר אחר שכתבתי "אנגליה בעקבות הגביע הקדוש - טיולי תרבות ורוח לאנגליה") וגם על ההיסטוריה של הממלכה הצלבנית בישראל במיוחד בהיבטים הרוחניים שלה.
אלא שמעבר לכך מסע הוא מסע, ולא משנה אם אתה עולה לרגל בתור מוסלמי, יהודי או נוצרי, לירושלים, סנטיאגו או מכה. כל עולי הרגל בכל הדתות ולכל המקומות עוברים חוויה של הליכה ממקום אחד למקום אחר על פני זמן ונופים משתנים, חווים מאמץ גופני, את הציפייה שבתחילת הדרך ואת תחושת הסיפוק עם ההגעה. לעיתים הם חווים במהלך המסע גם תהליכים פנימיים של קבלת תשובות, התנקות והיטהרות, תובנות וקבלת השראה. המסע הוא תהליך שנמצא בתת מודע שלנו, שראשיתו בתקופות שבהן היינו ציידים לקטים שנעים במסע מקודש על פני האדמה.
מרגע שיוצאים לדרך לא יודעים באמת מה ואת מי נפגוש, וזה כל היופי של המסע, ומה שבזכותו נכנסת לתוכו קרן האור של המשמעות הפנימית, וזה מה שקרה גם לי. יש היום ספרים אקדמיים רבים על העלייה לרגל לירושלים, ואפילו קורסים בנושא, אבל הם לא נוגעים במימד האישי, מכיוון שלפני הכול, את המסע צריך לעשות בעצמך, וברוב המקרים אלו שכתבו את הספרים לא עשו זאת. בשונה מכך, הספר שלפניכם אורג את החוויות שלי מהסנטיאגו, הידע שרכשתי במהלך השנים על האבירות והמיסטיקה הנוצרית, המחקר הראשוני שעשיתי לגבי מסלול "דרך הדקל", עם החוויות והתובנות האישיות שלי מהמסע. הוא מנגיש דרך סיפורה של "דרך הדקל" ואת נושא העלייה לרגל לקהל הישראלי והעולמי, ומציע לאנשים לצאת ולעשות את הדרך בעצמם, ולהשתמש בו (בספר) כמעין מדריך למסע.
רוב הספר עוסק ב"דרך הדקל", מסלול הצליינות ההיסטורי מעכו לירושלים שהתפתח על רקע ימי הביניים, מסעי הצלב ותנועת האבירות, אלא בנוסף לכך יש בו גם נספח חשוב ומעמיק על העלייה לרגל היהודית לירושלים בימי קיום בית המקדש (שהמסלול שלה מקביל בחלקו לזה של "דרך הדקל"). ההתייחסות לעלייה לרגל היהודית היום בישראל נעה בין התייחסות אקדמית לחוסר הבנה והערכה מוחלט של התופעה, וזה מדהים מכיוון שהעלייה לרגל הייתה חלק מהותי מהדת היהודית. מפתיע בעיניי שאף אחד לא חשב לחדש את מסורת העלייה לרגל בהליכה של מספר ימים לירושלים בשלושת הרגלים, וזאת למרות שהעלייה לרגל היא בדיוק הדבר שאנחנו צריכים בזמן הזה5.
מבחינה אישית, העלייה לרגל שעשיתי לירושלים הייתה מעין טקס מעבר מודרני מוצלח לחיים השלישיים, במהלכו הבנתי כי זה הזמן לנסיגה חד צדדית שלי מהגליל לפני שהיא תיכפה עלי, ומעבר לאזור הרי ירושלים בכדי לאפשר התמקדות בענייני העולם הבא (ואין כמו ירושלים מהבחינה הזו). אני מאמין גדול בכך שהקשר עם מקום מאפשר לחשוב, להתקשר ולהתפתח. אזור הרי יהודה הוא המקום שבו אני רוצה להיקבר. מסע העלייה לרגל גילה לי את הדרך, אבל בכדי שאוכל לספר לכם על כך אבקש שתעשו את המסע ביחד איתי במסגרת ספר זה, ואולי גם לכם יהיו תובנות חדשות לגבי השלב הבא בחייכם, והשראה לצאת למסע עלייה לרגל בעצמכם, בין אם באופן פיזי או באופן אחר.
קריאה מהנה
זאב בן אריה — לוטם
חלק ראשון:
המסע
לפני שניכנס למסלול "דרך הדקל" ראוי לומר כמה מילים כלליות על משמעות העלייה לרגל וייעודה. מהות הרעיון של עלייה לרגל היא שבסופו של המסע יש דבר ששווה לעשות בשבילו את המאמץ. מעין גביע קדוש. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בזמן קיומו, שמטרתה הייתה הגעה לבית המקדש ואפשרות לגעת (להתחכך) בקדושה ולהיות מועשר על ידה, לקבל השראה. באותו האופן צריך להבין שגם לעולי הרגל של "דרך הדקל" באופן ספציפי, ולעולי רגל באופן כללי יש מטרה, אמונה ברעיון שיש משהו שמחכה להם בסוף הדרך, והוא לא רק מקום פיזי כמו למשל אבן הכעבה במכה, אלא דבר־מה מעבר לכך. והשאלה הנשאלת כשניגשים לנושא העלייה לרגל צריכה להיות קודם כול וראשית דבר: מהו הדבר הזה?
זו נקודה שאותה מפספסים רוב החוקרים האקדמיים והכותבים על נושא העלייה לרגל. קשה להם לקבל את הרעיון שיש דבר כלשהו בסוף הדרך שיכול לשנות מציאות. מבחינתם העולם הוא "שטוח" ואין הבדל בחוויה בין להיות במקום כזה או אחר. לכן קראתי לאחד מספריי הקודמים שעוסק בבית המקדש "לגעת בקדושה". אני מאמין שמטרת העלייה לרגל היא לחוות את המישור האחר, המקודש, הנצחי והמשמעותי, במקום זה השגרתי, היומיומי והסתמי. והיעד הפיזי, המקום הקדוש, הוא רק אמצעי לכך.
בכדי שזה יקרה אדם צריך לעבור שינוי, היטהרות, שבזכותם יהיה מוכן לחיבור עם החלקים הגבוהים שבתוכו ולמפגש עם הקדושה. התהליך הזה קורה במסגרת העלייה לרגל, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל היהודית לירושלים, שבסופה התקיימו טקסי טהרה והתכווננות לפני הכניסה לבית המקדש. חלק גדול מההיטהרות והשינוי מושג בזכות המאמץ והמעשה של העלייה לרגל עצמה. אפשר להתבונן על תהליך העלייה לרגל כמעין מסע גיבור, שאותו מתאר גוז'ף קמפבל בספרים שלו. כמו במסע הגיבור של קמפבל, גם מסע העלייה לרגל כרוך בהתגברות על מכשולים, והוא דומה להרפתקה שאליה יוצא הגיבור, שבמהלכה יש משברים והתגברות עליהם, ובסופה יש חזרה הביתה עטורת תהילה וניצחון.
העלייה לרגל מוסיפה למסע הגיבור מימד דתי קדושתי. אם המודל הארכיטיפי של קמפבל מתאר חפץ מיוחד, תובנה, או כוח קסום שבו הגיבור זוכה עם תחילת הדרך שעוזר לו להשיג את מטרותיו, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זהו הרליק (שריד) הקדוש. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור מביא לגיבור חוכמת חיים וניסיון שאותו אפשר לממש בשני העולמות, הרי שמבחינת העולה לרגל הוא זוכה בחוכמה דתית וחוויה דתית מיסטית. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור בחציית סף, הרי שזה מה שקורה ברגע שעולי הרגל עלו על הספינות שלקחו אותם לארץ ישראל. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור נעזר בחונך, הרי שמבחינת העלייה לרגל אלו הם הכמרים ומנהיגי דת שהנהיגו את השיירות. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור באיחוד עם העיקרון הנשי, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זה נקשר לדמותה של מריה.
אפשר להרחיב על ארכיטיפ מסע הגיבור שגילה קמפבל והקשר שלו לתהליך מסע העלייה לרגל, אלא שתקצר היריעה במסגרת ספר זה, ולכן הזכרתי רק בקצרה את הנושא וההשלכות (השוואות) שלו. אפשר גם להרחיב במשמעות הפנימית, פסיכולוגית, רוחנית של העלייה לרגל. אני בחרתי לגשת לכך מתוך המסע עצמו, המסלול, האתרים, רוח התקופה והאנשים שקשורים ל"דרך הדקל". כשמתוך שלל העובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות תצוץ לעיתים משמעות עמוקה ורוחנית וגם כזו הקשורה למסע הגיבור, שהוא בעצם המסע שכל אחד מאתנו עובר בחיים בהתמודדות מול אתגרי המציאות שמחוצה לנו.
עלייה לרגל כמעשה טבעי לאדם
בתקופה הפרהיסטורית אנשים נעו ממקום למקום, והמעבר של נופים וסביבות הפך להיות מרכיב נפשי חיוני בתת מודע שלנו. לכן אני תמיד טוען כי טיולים הם בריאות נפשית, והנפש צריכה להיות מוזנת ב"ויטמינים" של החשיפה למראות, צלילים וחוויות שונים, הרגשה והפריה של מקומות חדשים. אלא שהמסע מעולם לא היה סתמי, האדם הפרהיסטורי יצא אל מקומות קדושים מיוחדים על פני האדמה, אל הר קדוש, סלע קדוש, מקום אופייני לעריכת טקסים, מסע הנדודים על פני האדמה היה מסע מקודש.
ארכיטיפ המסע קיים בתת מודע של האדם מכיוון שבמשך כל זמן קיומנו, מלבד 10,000 השנים האחרונות, היינו ציידים לקטים שנעים במסע מקודש על פני האדמה, מאזור מחייה כזה לאחר. מחקרים הראו שהמסע אחר מקורות מחייה לא היה רק פיזי אלא כלל גם ביקור במקומות קדושים, כפי שקיים כיום בקרב חברות של ציידים לקטים, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה או הבושמנים באפריקה. האדם הוא סוג החי היחיד המסוגל להתרגש מהנוף ולהתפעל מיופיו של הטבע. כשאבות אבותינו עמדו על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה הם הרגישו התפעמות, רוממות, יראה ופליאה בדיוק כמונו, את כל אותם רגשות דתיים גבוהים שגורמים לנו להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר ושיש משמעות לחיים.
מרגע הופעת האדם הנבון בעולם הוא התחיל לעשות מסעות עלייה לרגל למקומות קדושים שבהם התאפשר לו להרגיש את הרגשות המיוחדים הללו. עם תחילת ההיסטוריה המקומות הללו הפכו למקדשים, אבל ארכיטיפ המסע נשאר אותו הדבר, והוא כלל את ההיחשפות לנופים וסביבות שונות שמאפשרים הזנה אנרגטית (רשמים) של האדם והגעה למקומות מיוחדים שבהם יש אפשרות להפעלת רגשות גבוהים והתחברות אל הקדושה.
הר כרכום שבנגב, לדוגמא, היה אתר עלייה לרגל כבר בפרהיסטוריה (ולכן יש בו מקדש מלפני 30,000 שנה), וכך גם מקומות רבים אחרים ברחבי העולם, כגון מעגל האבנים של סטונהנג' באנגליה או רוג'ום הירי בישראל. אנשים הגיעו למקומות אלה בכדי לעבור מימדים, לתקשר עם עולם המתים, לחוש את הקדושה והנסתר. אלו היו מקומות שנחשבו כשערים אל השמיים ומסתרי האדמה. מקומות שבהם היו זריחות מיוחדות, אוריינטציה אל כוכבים, מרכיב נופי יוצא דופן, מערך מיוחד של סלעים וכן הלאה.
החיים הם מסע, ולכן ספרי הרפתקאות הם כל כך פופולריים, ובאופן כללי סיפור טוב צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף, וכך גם מסע ליעד כלשהו. המיתולוגיות הקדומות ביותר בעולם מספרות לנו על מסע של גיבור כזה או אחר במטרה להשיג חיי נצח. בשומר לדוגמא זהו גלגמש, שבמהלך מסעו הגיע למקומות מיוחדים, חלקם בעולם הזה וחלקם בממלכות קסומות שמחוץ להישג ידם של האנשים הרגילים. הגיבור עובר מעין חניכה וחוזר לעולם עם הידע שהוא צבר. ביוון אלו המסעות של אודיסאוס, ובימי הביניים אלו המסעות של האבירים בעקבות הגביע הקדוש. אפשר לומר שגם היציאה של בני ישראל ממצרים וההגעה למעמד הר סיני הן מעין מסע כזה.
התפישה המרחבית שלנו היא הסתכלות קדימה תוך כדי חלוקת העולם לשניים — ימין ושמאל, הרגליים שלנו בנויות כך שיצעדו קדימה ולכן כפות הרגליים פונות קדימה, האדם נולד בכדי ללכת קדימה בחיפוש אחר מזון. האדם יכול ללכת בסיבובים, ובדרכים צדדיות, אבל בכל רגע נתון הוא מתקדם למקום כלשהו, וכשם שיש חיפוש אחר מזון פיזי, כך ההליכה קדימה מסמלת חיפוש גם אחר מזון רוחני. בנוסף לכך, בסוף כל יום יש צורך במנוחה ולינה (שבה יש מעבר למימד אחר דרך חלומות), ולכן הצייד הנווד, או עולה הרגל לצורך העניין, חייב להגיע למערה (או המלון) שבה יש אפשרות בטוחה למנוחה, וזה משתלב עם הארכיטיפ של "מסע אל הקדושה".
מסע ממקום כלשהו למקום אחר הוא אנלוגיה מאד פוטנטית לגבי תהליכי החיים, מכיוון שהזמן הוא קו ישר, המתחיל בעבר ומתקדם כלפי העתיד, ומרגע שחלף אין שום כוח בעולם שיכול להחזיר אותו למקומו, ולכן מושגי הזמן התערבבו עם מושגי המרחב, והזמן עצמו נתפש כמסע מלידה ועד מוות, קו ישר ורציף של התקדמות לנקודה כלשהי. זו תפישה ארכיטיפית חזקה מאוד במוח האנושי שלנו, שאוהב לערבב בין תחומים וליצור תמונת עולם מסודרת והרמונית.
וכאן אנחנו מגיעים לארכיטיפ נוסף של מסע הקשור לזמן, והוא מסע השמש בשמיים. לאדם הקדמון לא היה שעון וגם לא לוח שנה, הוא פעל בעיקר בשעות שבהן היה אור, והן התחילו עם הופעת השמש בצד אחד של השמיים והסתיימו עם ההיעלמות שלה בצד השני. כל עוד השמש התקדמה על פני השמיים אפשר היה לעשות דברים, לצוד, לעבוד, ללכת ממקום למקום, וברגע שהיא נחה ממסעה גם האדם היה צריך לנוח, לשנות פאזה, לעצור. כלומר כל עוד השמש הלכה בשמיים, האדם הלך על פני הארץ. אמנם אפשר היה להמשיך לעיתים ללכת גם בלילה, אבל ההקבלה נדמה לי שברורה. אתאר זאת בצורה הציורית הבאה: נניח שאני עולה לרגל לירושלים, הזמן שבו אני יכול ללכת במסלול העלייה לרגל הוא מהזמן שהשמש מופיעה במזרח ומתחילה במסע שלה על פני השמיים, עד לזמן שבו היא שוקעת במערב, וכל עוד השמש "הולכת" בשמיים אני הולך על פני האדמה.
במילים אחרות, מסע העלייה לרגל, ההליכה במשך היום, מסונכרן עם הרגלי האדם הפרהיסטורי, מסע השמש בשמיים, הרצון להגיע למקום כלשהו ותהליכי החיים, ולכן הוא תהליך כה עוצמתי. גם הכוכבים נעים בשמיים, ובמיוחד כוכבי הלכת שמשנים את מיקומם ולכן הם נקראו "הנודדים".
ויש כאן עניין נוסף שהוזכר גם קודם לכן, מי שעושה את המסע צריך להגיע בסופו למקום שבו יש אוכל והגנה מפני איתני הטבע וחיות טרף, מקום שבו הוא יוכל לישון בבטחה. המסע הוא תמיד אל מקום השינה והאכילה, ולכן הוא כרוך בתחושה של הגעה בסופו, רווחה וסיפוק. מסיבה זו מסע הוא תהליך של היטהרות, התקדשות, התפתחות והתקדמות לא רק במובן הפיזי של המילה, זהו ארכיטיפ הנובע מהתחושה של הגעה למקום רצוי לאחר המאמץ של הדרך.
תיאורטיקנים של מדעי הדתות, ובמיוחד מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade)‏6, טענו שהמסע, כל מסע, הוא בעצם רצון להגיע הביתה, שהמקום הבטוח האמיתי, המזין והמספק היחידי היה בקשר עם הקדושה (המזכיר את המצב שלנו לפני הלידה). ואכן, כשאנחנו הולכים בדרך ומגיעים לאכסניה כלשהי הרצון הוא להרגיש בבית. אבל זה לא רק בית פיזי: יש באדם משהו שכל הזמן שואף להגיע אל המקום הקדוש והזמן הקדוש, כמו בציור המפורסם של מיכאלאנג'לו על בריאת האדם, שבו האדם נראה נוגע־לא־נוגע באלוהות. לפעמים בכדי לגעת באלוהות צריך לצאת לדרך, והתהליך חשוב כמו המטרה, התקווה, התשוקה. הציפייה להגיע היא לא בהכרח שלילית אלא מביאה לכך שנפגוש את ההקרנה שלנו ברגע שנגיע, וזה עוזר לנו לפגוש את עצמנו. ההבדל בין האדם לחיה הוא שהחיה הולכת ממקום למקום, והאדם הולך ויודע שהוא הולך, הוא מדמיין את המקום שהוא הולך אליו, ובמובן הזה הוא נמצא בו עוד לפני שהגיע, ופוגש את עצמו כשהוא מגיע אליו.
המסע הוא מודעות מסוג אחר, שנעזרת ברצף המקומות ומשרעת (רצף) הזמן, והוא מאפשר לנו לפתח מודעות חדשה בתוכנו. עצם היציאה לדרך וההגעה הן כשלעצמן תהליכים עוצמתיים מאוד המפעילים ארכיטיפים עמוקים בתת מודע שלנו. המודעות הזו נעזרת בכוונה של המסע, ועלייה לרגל למקום קדוש מבחינה זו היא הכוונה העוצמתית ביותר, במיוחד כשמתווספות לה כוונות אישיות כגון מציאת תשובה לשאלות, או כפרה על חטא, וכן הלאה.
גם תחושת הזמן שלנו היא אחרת כשאנחנו הולכים ממקום למקום, או אפילו נוסעים ממקום למקום, ואפשר לראות זאת בטיולים שבהם כל יום (ובמיוחד הימים הראשונים) נדמה כמו שבוע ושבוע נדמה כמו חודש. זה מעיד על כך שבמהלך מסע על פני מקומות שונים אנחנו נמצאים במעין מודעות אחרת. הוכחה לכך היא יומני מסע, ואני בטוח שאם אי פעם מישהו יתעמק בהם מההיבט הפסיכולוגי הוא יגלה שבזמן מסע עולות באדם מחשבות ותובנות שהוא לא מגיע אליהן בחיי היומיום.
עלייה לרגל מבחינת המחקר
למרות כל מה שנכתב עד כה, הרי שלפי מילון אוקספורד — אדם הנוסע למקום קדוש כמעשה של חסידות דתית מבצע עלייה לרגל. וישנם סוגים שונים של עלייה לרגל: עלייה לרגל כחובה, עלייה לרגל כהבטחה, עלייה לרגל לצורך נדר, בקשת משאלה, עלייה לרגל ככפרת חטאים (בנצרות), עלייה לרגל בכדי להיראות לפני הקדוש (יהדות), ועוד. במילים אחרות, ההגדרה המקובלת של עלייה לרגל ממקמת אותה בתחומים של הדת שאינם רלוונטיים לאדם החילוני. היא מקטלגת את העלייה לרגל כחלק מהחובות הדתיות, ולא מרחיבה לגביה כארכיטיפ ודבר טבעי ומעשיר לאדם.
ויחד עם זאת, ישנם כמה אנתרופולוגים וסוציולוגים שחקרו את נושא העלייה לרגל יותר לעומק, כשהידוע ביניהם הוא ויקטור טרנר, אחד האנתרופולוגים המשפיעים והחשובים ביותר במאה ה-20. טרנר הציע שהעלייה לרגל בימי הביניים הייתה תהליך חברתי שהיה חיוני לקיום המערך החברתי, הדתי והתרבותי של אירופה. ה"קומוניטס" (אחווה) שנוצר בעליות לרגל נתן משמעות וכוח לחברה הדתית פיאודלית. זאת הייתה מעין חוויה מחברת, כמו השירות בצבא בחברה הישראלית, שאפשרה שחרור לחצים, התחברות למכנה משותף גבוה, מקום לערוג ולהתייחס אליו.
טרנר טבע את המונחים "לימינליות" ו"קומוניטס" שצויינו קודם לכן בהקשר של עלייה לרגל: קומוניטס זה סוג אחר של קשר בין אנשים, אירוע ספונטני, מיידי, מוחשי, בניגוד לצורה המובנית של חברה הנשלטת על ידי נורמות ממוסדות. אלא שהקומוניטס קיים רק לצד מבנה חברתי ולא יכול להתקיים בפני עצמו, כי אז אי אפשר לנהל חברה. התוצר של קומוניטס הוא אמנות וסמלים, שלהם יש פוטנטיות של יצירה ושינוי. הקומוניטס מחבר את החברה לכוח החיים, ומהווה מעין אמצע בלתי נראה של נביעה ושל הוויה.
הקומוניטס נחשב קדוש. הוא ממס את הנורמות ומביא לחוויה ישירה, ולאפשרות של התפתחות הפוטנציאל הלא ממומש של האדם. הדרך היא תהליך של שוויון, ירידה למטה, התנתקות מכבלים. במהלך החיים יש מעבר מתחלף בין קומוניטס לחברה מובנית, ולפעמים כמה מעברים בו זמנית, כשאחד נובע מהשני ותלוי בו.7 חיי חברה הם סוג של תהליך דיאלקטי שמעורבות בו התנסויות עוקבות של גבוה ונמוך, קומוניטס ומבנה, הומוגניות ושוני, שוויון ואי־שוויון. המעבר ממעמד נמוך למעמד גבוה יותר עובר דרך היעדר מעמד, זהו תהליך של קטבים מנוגדים ועם זאת מכוננים זה את זה ובלתי ניתנים להפרדה. הקומוניטס נותן את הגושפנקה לקיום חברה מופרדת, מכיוון שהוא הבסיס הלא נראה, המוסרי והשוויוני, שמאחורי הופעת ההבדלים.
טרנר טען כי ביומיום אנו חיים בסדר חברתי מסוים וצוברים מתחים, ואז באים לטקס שבו נוצרת תחושה של אחווה ושותפות, ובעקבות כך אנחנו יכולים לחזור לשגרה צייתנים ושלווים יותר. וכך הקומוניטס תורם לסדר החברתי. זה מה שקרה במסגרת העליות לרגל של ימי הביניים, וזה אפשר לחברה הפיאודלית להתקיים בשלווה יחסית במשך מאות שנים.
טרנר נשען במידה מסוימת על עבודתו של אנתרופולוג בן זמנו שקדם לו במעט, ארנולד ואן גנפ (1873-1957), שטבע את המושג "טקס מעבר", ועסק בטקסי חניכה והבנה של המצב הלימינלי (קצה). ואן גנפ חשב ששינוי בסטטוס קשור פעמים רבות לשינוי מרחבי, הוא גזר בין מעברים טריטוריאליים ובמיוחד בין מעבר סף סמלי כלשהו כגון דלת, לבין מעברים חברתיים ותרבותיים. הוא הסביר זאת במונחים של מעבר מאזור ניטרלי וחשוף לאזור מוגן, כשבדרך יש מעין טקס קבלה מחוץ לשער, טקס על המפתן שנקרא לימינלי, וטקס לאחר הכניסה. הטקסים יכולים להיות גם מתן תעודה אקדמית, או נישואין, ובלבד שיסמלו את המעבר. טרנר פיתח את המחשבה הזו וטען באופן כללי שתהליך העלייה לרגל הוא מעין טקס מועצם.
ואן גנפ הגדיר "טקסי מעבר" כטקסים המלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום חברתי ובגיל. טרנר אימץ את הדגם של ואן גנפ ופיתח אותו, והסביר כי כל טקסי המעבר (או "התמורה") מאופיינים בשלושה שלבים:
ניתוק — התנהגות סמלית המציינת את ניתוקם של הפרט או של הקבוצה מן העמדה המוגדרת במבנה החברתי אשר הייתה מנת חלקם בעבר, או ניתוקם מהמצב החברתי או משניהם יחד.
לימינליות (עמידה על הסף, שוליים) — למושא הטקס יש מאפיינים מטושטשים; הוא עובר דרך שדה תרבותי שקיימים בו רק מעט ממאפייני התנאים התרבותיים (מצב) בעבר או בעתיד, אם בכלל.
התחברות / התאחדות מחדש — המעבר מגיע לידי השלמה. מושא הטקס, אדם יחיד או קבוצה, שב להיות במצב יציב יחסית ועל כן יש לו זכויות וחובות ביחס לאחרים, שהן בעלות אופי "מבני" לחלוטין. מצפים ממנו לנהוג בהתאם לנורמות מקובלות מסוימות, ובהתאם לאמות מוסר המחייבות אנשים בעלי מיקום חברתי במערכת של מיקומים חברתיים שכאלה.
המודל הזה מתאים מאין כמוהו לתהליך העלייה לרגל, שבו יש ניתוק מאורח החיים הרגיל, שהות באזור לא מוכר (לימינלי) שבו קיים הקומוניטס, ולאחר מכן התחברות חדשה כשהאדם מגיע למקום הקדוש ולאחר מכן חוזר הביתה. ולכן טרנר משתמש בעליות לרגל כדוגמא המרכזית לתיאוריה שלו. לפי דבריו, המאפיינים של לימינליות מעורפלים בהכרח. לא ניתן למקם את המצב הזה והאנשים הנתונים בו על פי רשת המיון הממקמת בדרך כלל מצבים ומיקומים חברתיים במרחב התרבותי. הם אינם כאן ואינם שם, אלא בין לבין המיקומים החברתיים שקבעו החוק, המנהג, המסורת והטקס. תכונותיהן הבלתי מוגדרות מתגלות במגוון רחב של סמלים. התופעות הלימינליות מאפשרות מזיגה של שפלות־רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה. במצב הלימינלי מוצג בפנינו "רגע בתוך הזמן ומחוצה לו". כלומר רגע בתוך המבנה החברתי של החולין ומחוצה לו, המגלה לרגע קשר מסוג אחר, מהותי וקדוש בין בני אדם. סוג של חברה שוויונית ובסיסית שנקראת קומוניטס.
לפי טרנר, כפי שאני מבין אותו, אתר עלייה לרגל מהווה מעין סף לימינלי, בזמן ומחוצה לו, שבו המאמין מקווה לחוות את הקדושה, העל טבעי, ולעבור שינוי פנימי ברוח ובאישיות. הוא משתתף בפעילויות סמליות וניצב לפני מערכת סמלים. המסע אל המקום הקדוש מקבל אופי של טקס חניכה, מתפתח סביבו מיתוס ובמהלכו מתעוררות תחושות ותשוקות עמוקות הרבה יותר מהמסע עצמו. לעיתים זה מתקשר למצבים לימינליים בחיים, ובמיוחד מוות ומעבר אל העולם שמעבר.
בנוסף לטרנר, נמצא בתחום מדעי הדתות התייחסויות נוספות ומעניינות לנושא העלייה לרגל. לפי אליאדה העלייה לרגל היא למקומות קדושים - אתרים שבהם הייתה תיאופניה, התגלות של כוח עליון, האדם מחפש תמיד את המקום הקדוש והזמן הקדוש שדרכם הנומן, המישור האחר, הופיע ומופיע בעולם, מתוך תקווה שכשהוא יגיע לשם יתאפשר לו תהליך התקשרות והתקדשות. הרעיון האפלטוני של היזכרות בקיום קודם הוא חלק מהעלייה לרגל, וזה מתבטא בשיבה אל מיתוס האל, הקדוש, וחשיבה עליו בזמן המסע.
אלפונס דופרונט (Alphonse Dupront)‏8 מתאר ספיריטואליזציה של חיי עולה הרגל, כתוצאה ממעבר בשטח לא מוכר שהופך אותו זר לעצמו ולאחרים. זה מאפשר התנקות והתנתקות מהיומיומי והסתמי ותהליך של ריפוי עוצמתי המוביל לישועת נשמתו של עולה הרגל, ובריאת יקום חדש.9
עלייה לרגל כיום
ירושלים היא המקום הקדוש ביותר בעולם לשלושת הדתות המונותאיסטיות10. ואם נתייחס למטרת העלייה לרגל לירושלים בשלושת הדתות, הרי שלכל אחת מהן הייתה וישנה מטרה מוצהרת אחרת: אצל היהודים המטרה הייתה להיראות לפני האלוהים (שלוש פעמים בשנה "יראה לי כל זכורך"), ואחרי חורבן המקדש לזכור אותו ולהחיש את הגאולה. אצל המוסלמים, להתקרב לסודות המסע הלילי של מוחמד ולזכות בברכת התפילה המוסלמית במקום הזה. ואצל הנוצרים, להתחבר לדמותו של ישוע, להיטהר, להיטען, למות ולקום לתחייה מחדש. ויחד עם זאת העלייה לרגל לירושלים בשלושתן נקשרה לאותם נושאים: גאולה, מעבר מימדים, תפילה, טיהור והיטענות, מוות ותחייה.
כשהתפתחו מסורות העלייה לרגל בשלושת הדתות, זה הביא למיליונים רבים של אנשים שעשו את דרכם ברגל לירושלים וחוו את התהליכים של העלייה לרגל בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר כיום, מכיוון שהיא לקחה הרבה יותר זמן מאשר היום והייתה קשורה במאמץ ואף בסיכון. אבל זה מה שאפשר לתהליכים פנימיים וחיצוניים להתרחש, ואז אפשר היה להתייחס למושגים כגון קומוניטס או לימינליות והסיכוי לחוות חוויה מיסטית היה גדול הרבה יותר. כיום המאמינים מגיעים במכוניות ואוטובוסים וחולפים על פני האתרים בחטף. בודדים יוצאים למסע רגלי, ונדמה שבעקבות כך הצטמצמו האפשרויות לחוות תהליך אישי במהלך העלייה לרגל למקומות הקדושים.
זה נכון שאנשים מדווחים על חוויות רגשיות עמוקות בביקור במקומות הקדושים, אך כמו שהראיתי בספריי האחרים (במיוחד על בית המקדש), לא כל מה שנקרא "חוויה דתית" הוא אכן כזה. מלומדים במהלך מאה השנים האחרונות ניסו להגדיר את טיב החוויה הדתית, והדבר הראשון שהם הגיעו אליו הוא התחושה שאדם הוא חלק מרשת, מארג של סיבות, איזו עוצמה גדולה ממנו ואין סופית, אותה תחושה שמרגישים על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה. סוג החוויה הזה פחות זמין כיום באופן כללי לעולה הרגל, בין אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, בחלקו מפני שהחוויה של הקדושה הייתה תוצר סופי של תהליך ממושך, ולצערנו אין כיום תהליך כזה לפני ההגעה לירושלים, ועד כמה שזה יישמע מוזר, זה היה אחד הדברים שהפך אותה לקדושה.
מטרת הספר שלפניכם היא להציע שאפשר לחדש את חוויית העלייה לרגל כפי שהייתה בימי קדם, דרך הליכה רגלית מהגליל (עכו) אל ירושלים על תוואי הדרכים ההיסטוריות של ימי קדם, ולשם כך בחרתי את מסלול "דרך הדקל".