אנא נוי בוי, אמרי לי במטוטא
כמה אנחנו בכיתה?
הם יש לך השערה?"
-"נדמה לי שאנחנו עשרה".
- "וכעת נוי בוי, יש לי שאלה,
האם זכרת להגיש את המטלה?"
נוי־בוי הרכינה את ראשה בשתיקה,
כשהמורה ציותה- "צאי מהכיתה!
ארשום לך חיסור בשל חוסר תפקוד!"
בינתיים שאר התלמידים
פתחו את ספרי הלימוד.
"היום נלמד שיר של משוררת ממלטה,
אשר נקראת כריסטינה אגתה,
היא הייתה ידועה בסגנונה הפראי,
אקח את הכבוד, ואתחיל להקריא:
עשרה פושטקים קטנים חזרו מההפסקה
אחת לא הכינה שיעורים
ונשארו תשעה.
תשעה פושטקים קטנים,
ישבו בלי כל טרוניה
אחד לעס מסטיק
ונשארו שמונה.
שמונה פושטקים קטנים
התנהגו כמו בגן חובה
אחת דיברה בלי רשות
ונשארו שבעה.
שבעה פושטקים קטנים
ישבו והתפרעו,
אחת העבירה פתק
רק שישה נותרו.
שישה פושטקים קטנים
שיקרו במצח נחושה
אחד אכל פרוסה,
נותרו רק חמישה.
חמישה פושטקים קטנים
התכוננו למסיבה
אחד חלם חלום
שרדו רק ארבעה.
ארבעה פושטקים קטנים,
לא כיבדו אף בקשה,
אחד המציא סיפור
ונשארו שלושה.
שלושה פושטקים קטנים
בשעה של צהריים
אחד יצא לשירותים
כעת נותרו רק שניים.
שני פושטקים פושטקיים
עימי פה
מי מהם ממושמע יותר
זה או זו?
מי מהם יותר מבועת?
פושטק אחד צבע ציפורניו ונמלט!
פושטקית בודדה
נותרה אומללה
לא נותרו פושטקים
טרילילי טרללה".
1
הכיתה ישבה שרויה בשיעמום
כשהמורה מרגלית פצחה בגמגום-
"כן, בהחלט, שיר מעולה
על העולם המתחסר שלעיתים גם מתמלא,
שיר שמכניס את הקורא לסחרור,
הקורא שנתפס עם מסטיק בשיעור,
כן אני מדברת אלייך טלפז!
אתה לועס מסטיק כמה נועז!
ללא ספק אתה תצטער,
צא כעת, והמתן לי בחצר!"
