ילדות
הגעתי לעולם
נולדתי עירומה, ללא שם, לאום או דת כלשהם. ללא חותמת 'כשר', 'יהודייה כשרה' וכדומה. אולי אוכל להסכים לומר שאני 'עברייה' - מלשון מעבֶר. אני באתי ממעבר ואחזור כנראה למעבר.
חיפוש האמת התחיל כבר בילדותי, בשכונה קטנה בעיר נתניה. נולדתי ב-ב' בסיון, אל ירח של התחלות חדשות, להורים פשוטים וצנועים.
תמונת הילדות הראשונה שלי באלבום חרוטה בזיכרוני וטבועה עמוק בתחושות גופי. אני תינוקת קטנטונת כבת חודשיים על מיטת הוריי הענקית, שוכבת לי עירומה על גבי, כולי פתיחות, רגועה ונינוחה לגמרי, השמש מאירה עליי ואושר נסוך על פניי, כולי אושר... אושר הגיע לעולם! פרח הגיע לעולם ונתנו לו את השם נורית.
כל ילדותי חייתי וגדלתי בבית צמוד קרקע, בעל גג משופע עם רעפים אדומים וסביבו חצר בה צמחו פרחים שונים, שיחי ורדים, עצי פרי רבים - שזיפים צהובים ואדומים, גדולים ועסיסיים, עצי רימונים, חבוש, לימון, אשכולית ועצי תפוזים. תמיד אהבתי את הפרחים והעצים סביבי.
סיפרו שהייתה אז תקופת צנע. אני זוכרת, אצל שכנים יוצאי שואה, מדפים עמוסים קופסאות שימורים ותריסים מוגפים.
הגעתי לעולם קצת לפני ההתעוררות הגדולה של 'ילדי הפרחים', הביטלס, מחאת הנשים ושריפת החזיות של שנות השישים. ממבט מלמטה - דרך עיני ילדה - ראיתי הרבה חצאיות פליסה עם קפלים דקים מגוהצים למשעי, המכסות את ברכי הנשים, וגרביונים סינתטיים ארוכים דקיקים בגון העור מסתירות כל חלקת רגל נאה. מחוכים וחזיות ענק של נשים מניקות וחגורות בטן. מאז ומעולם תהיתי איך הגעתי הנה, מי הם האנשים סביבי. הצטרפתי למשפחה יהודית מסורתית: אבא, אימא, סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ודודות, שבט רחב. נולדתי למשפחה טובה ופשוטה, הכול מסודר ומהוגן, "אבל מה אני עושה פה?" תהיתי ביני לבין עצמי.
התמונה השנייה הזכורה לי מאלבום ילדותי - אני בגיל שלוש בגנון של הגננת רות. הייתי ילדה חמודה, לבושה בשמלונת פסים אדומים ולבנים שאהבתי, שערי שזור, עם תלתל שאימא סידרה על ראשי, יושבת על כיסא קטן ומשני צידיי שני ילדים על כיסאות קטנים אף הם, בנים חמודים. כולנו מנגנים יחד על כלי נגינה. בידי משולש מתכת ואני מכה בו במקל ונהנית מהניגון המשותף. דאז כמו היום אני מוצאת את עצמי פעמים רבות נהנית ממפגש עם חברים מוזיקאים כשאני מוסיפה למקצב או רוקדת.
האם יש אלוהים?
בגיל חמש אני מודעת לראשונה לשאלה שיצאה מפי ברורות בביקור בבית סבא וסבתא, הורי אימי. היה זה כינוס של המשפחה המורחבת שעלתה מתימן לישראל בתחילת המאה הקודמת. אבא עלה בגיל שש לארץ. אימא נולדה בתל אביב.
היה זה בערב פסח, החג שנהוג לשאול בו שאלות, אבל כמובן לא מסוג השאלות שבערו בתוכי. אני זוכרת היטב את אותו הלילה, בו שמו אותי ואת בת דודתי לישון באותה מיטה. זמן רב חלף לו כששתינו שוכבות, אבל לא מצליחות להירדם בשל נחירותיו של סבי שהיה כבד משקל. מצאנו את עצמנו משתעשעות וממציאות מילים ודמויות לקול העמוק ואז לקול הדקיק שבא בעקבותיו. ברגע מסוים גם זה שיעמם, אז החלטתי לשתף את בת דודתי בשאלת השאלות שהטרידה את מוחי.
"תגידי, את חושבת שיש אלוהים?"
פצצה הוטחה בחדר. בגבות סמורות וגוף מכווץ, הביטה בי ואמרה, "אסור לשאול שאלות שכאלו. אסור! ודאי שיש אלוהים, והוא יכול להעניש אותך..."
נאלמתי דום. מאיפה צץ הפחד הזה פתאום?! מעולם לא שיתפתי בשאלה שכזו אף אחד אחר, אפילו לא את הורי. איזו אכזבה. החברה הכי טובה שלי לא מבינה אותי. החלטתי מעתה לשתוק ולהשאיר תהיות שכאלו לעצמי. בינתיים הסתפקתי בתשובה משלי: אין אלוהים עד שאראה, ארגיש או אדע על קיומו בוודאות.
האנשים סביבי נראו לי מטופשים שהם סתם מאמינים, לא שואלים ולא תוהים, פשוט עושים מה שנאמר להם. מכאן שגם כל המנהגים, התפילות והחגים נראו לי סתמיים, לא אמיתיים. הרגשתי שונה מאוד ולא שייכת.
אני אמצא את האנשים שלי
שערי הכהה והעבה התארך לו, ונראיתי יפה עם בקבוקים בשיער, אותם דאגה אימא לטפח לאחר חפיפה. היו לי שמלות יפות בהן אהבתי להתגנדר. אני זוכרת את הכחולה-שקופה בצבע שמיים עם תותים ורדרדים, שמתחתיה הייתה בטנה כחלחלה. אבל הפינוק נגמר בגיל חמש, עם הולדת אחי. לפתע נגמרו החיבוקים והמגע. הייתי 'גדולה וכבדה מדי' על ברכיו של אבי, תהיתי למה ומה בדיוק הייתה הסיבה, אך כמו דברים רבים אחרים, גם זאת לא העזתי לשאול. זה בהחלט חיזק את תחושת השונות והניכור בתוכי. הרבה מאוד שנים עברו עד שיכולתי לרפא חוסר זה.
"יום אחד אני אמצא את האנשים שלי", שמעתי קול עמוק בתוכי מבטיח בוודאות. הייתי קצת עצובה אבל קול זה היה מעודד. מה שמעניין הוא ששנים רבות לאחר מכן שמעתי את מורי אושו משתמש באותן מילים: "מצאתי את האנשים שלי".
מפגש עם העולם
בגן הילדים הרגשתי שאינני כמו כולם. פגשתי לראשונה את החברה סביבי גם אם בזעיר אנפין. "איפה מקומי שם?" תהיתי. הייתי עם רגשות מעורבים, מתנדנדת בין רגשי נחיתות מחד ורגשות עליונות מאידך. לא הייתי "אשכנזייה מועדפת", גם לא הייתי "מלכת הכיתה", כנראה שבשביל זה צריך עידוד רב יותר מההורים שאת הכי מכולם! סירבתי גם להיות 'נתינה' של המלכה. היו לי אז שתיים-שלוש חברות שכנות אשר למדו איתי בכיתה ונהגתי לבלות זמן רב איתן.
מאז ומתמיד לא אהבתי להתערב במשחקי כוח, תפשתי את עצמי כאינדיבידואלית, ברשות עצמי, וגם ציפיתי מהאחרים שיהיו כאלו. חשבתי ועשיתי דברים בדרכי שלי. כשניסו למשל ללמד אותי איך לשרוך נעליים לפי השיטה הרווחת לא הצלחתי. לבסוף המצאתי דרך אחרת לעשות זאת ואני ממשיכה בה עד היום, למרות ההערות החוזרות ונשנות של "לא ככה את אמורה לעשות זאת".
עם זאת היה בי פחד בסיסי מההורים ומהחברה שעלולים לפגוע בי כי הייתי שונה. נשמתי הגנה על עצמה, כי חששה שהם יהרסו אותה. אז החבאתי את נשמתי כל עוד הייתי ילדה התלויה בהורים. קראו לי נורית, פרח יפה, נדיר, שמור ומוגן שנאסר לקוטפו. בלב השכונה היה גן משחקים עם דשא ענק, עצים ושיחים סבוכים סביבו, שם נהגנו לשחק במחבואים. העצים בחצרו של אבא וגם השיחים בגן השכונתי יצרו בדמיוני מעין ג'ונגל. אהבתי את ריח האדמה הטחובה ואת צפיפות הצמחייה הירוקה. עד היום יש לי חיבה יתרה לאזורי יערות גשם. ההליכה בשביל החולי הרך, שלצידו צמחו חרציות צהובות כשמש, בדרך לבית הספר היסודי, היה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה זו. חבל שלרוב נאלצתי להאיץ את ההליכה בו כדי להגיע לפני הצלצול. תמיד היינו צריכים למהר. גם בטיולים של הכיתה מיהרנו להגיע ולטפס על ההר שבסוף המסלול, ואני תמיד השתרכתי מאחור, רציתי להשתהות לרגע, להתבונן ולחוש את הפרחים שבדרך. להפתעתי מישהו זיהה את אהבתי לטבע. כך קרה שנבחרתי עם עוד ילד מכיתתי להשתתף בחוג בית הספר בו יצאנו לטבע ללמוד לזהות פרחים בשדה, מידע שעד היום זכור לי מעט ממנו. אהבתי לקרוא הרבה ספרים בילדותי. בחלקם ספרי הרפתקאות. הייתי עושה את דרכי לספרייה יום-יום, כ-20 דקות הליכה לכל כיוון, לעיתים הייתי מגיעה פעמיים ביום ומבקשת מהספרנית שני ספרים כל פעם. הספרנית משום מה לא אהבה זאת. אין לי מושג למה.
אני זוכרת שיום אחד בדרכי חזרה מהספרייה, עצר אותי גבר ושאל במתיקות מעושה: "ילדה, מה את קוראת?" כולי תמימות, ואחיזתי בספר רפויה, והינה עבר הספר לידו של האיש. הוא הסתכל על שם הספר, הופך אותו מצד לצד, מדפדף בו, ומדבר אליי תוך כדי שהוא הולך לכיוון בית בתהליכי בנייה. הלכתי אחריו וחשתי מוזר, ליבי החל לדפוק מהר יותר, חטפתי את הספר ורצתי הביתה. מעולם לא שיתפתי זאת עם אף אחד.
הרגשתי ששכונת רמת אפרים בה התגוררתי שקטה ובטוחה. לעומת זאת, סיפרו לי, שבשכונת סלע, בה מעולם לא ביקרתי, יש פושעים! לעיתים שמעתי את השכן החלבן מקלל את אשתו ובתו, שהייתה גם אחת מחברותיי. פניו היו הופכים אדומים, והוא היה שופע עליהן בצעקות ואז שופך עליהן דלי מלא מים. חוץ מזה לא ממש שמעתי או פגשתי סבל או רוע בסביבתי המיידית.
לרוב הסתובבתי עם שאלה בתוכי: מי אני ומה אני, היכן מקומי בעולם הזה?
לא היה לי שום קנה מידה לשפוט. ההרגשה איתה הזדהיתי משך שנים רבות מתבטאת בשיר של חוה אלברשטיין: "אני חייתי ביניכם כמו צמח בר". הרגשתי תמיד קצת עצוב. כשהייתי כועסת על הוריי, שתמיד הקפידו להיות בדעה אחת מולי, הייתי הולכת לשכנה להתנחם, ל"דודה טובה" הפולנייה שדיברה בעברית מעורבבת עם יידיש, והיא כבר הייתה מוצאת מילים להרגיעני ולתת לי סוכרייה. לעיתים הייתה גם מוסיפה, "כשתהיי גדולה תיסעי להונלולו והכול יהיה בסדר". לא ידעתי אפוא זה הונלולו ואף היא כנראה לא ידעה אבל איכשהו זה הרגיע אותי. האם היא הייתה הראשונה שנטעה בי את הרעיון לנסוע ולהרחיק מעבר לים?

ילדות
הגעתי לעולם
נולדתי עירומה, ללא שם, לאום או דת כלשהם. ללא חותמת 'כשר', 'יהודייה כשרה' וכדומה. אולי אוכל להסכים לומר שאני 'עברייה' - מלשון מעבֶר. אני באתי ממעבר ואחזור כנראה למעבר.
חיפוש האמת התחיל כבר בילדותי, בשכונה קטנה בעיר נתניה. נולדתי ב-ב' בסיון, אל ירח של התחלות חדשות, להורים פשוטים וצנועים.
תמונת הילדות הראשונה שלי באלבום חרוטה בזיכרוני וטבועה עמוק בתחושות גופי. אני תינוקת קטנטונת כבת חודשיים על מיטת הוריי הענקית, שוכבת לי עירומה על גבי, כולי פתיחות, רגועה ונינוחה לגמרי, השמש מאירה עליי ואושר נסוך על פניי, כולי אושר... אושר הגיע לעולם! פרח הגיע לעולם ונתנו לו את השם נורית.
כל ילדותי חייתי וגדלתי בבית צמוד קרקע, בעל גג משופע עם רעפים אדומים וסביבו חצר בה צמחו פרחים שונים, שיחי ורדים, עצי פרי רבים - שזיפים צהובים ואדומים, גדולים ועסיסיים, עצי רימונים, חבוש, לימון, אשכולית ועצי תפוזים. תמיד אהבתי את הפרחים והעצים סביבי.
סיפרו שהייתה אז תקופת צנע. אני זוכרת, אצל שכנים יוצאי שואה, מדפים עמוסים קופסאות שימורים ותריסים מוגפים.
הגעתי לעולם קצת לפני ההתעוררות הגדולה של 'ילדי הפרחים', הביטלס, מחאת הנשים ושריפת החזיות של שנות השישים. ממבט מלמטה - דרך עיני ילדה - ראיתי הרבה חצאיות פליסה עם קפלים דקים מגוהצים למשעי, המכסות את ברכי הנשים, וגרביונים סינתטיים ארוכים דקיקים בגון העור מסתירות כל חלקת רגל נאה. מחוכים וחזיות ענק של נשים מניקות וחגורות בטן. מאז ומעולם תהיתי איך הגעתי הנה, מי הם האנשים סביבי. הצטרפתי למשפחה יהודית מסורתית: אבא, אימא, סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ודודות, שבט רחב. נולדתי למשפחה טובה ופשוטה, הכול מסודר ומהוגן, "אבל מה אני עושה פה?" תהיתי ביני לבין עצמי.
התמונה השנייה הזכורה לי מאלבום ילדותי - אני בגיל שלוש בגנון של הגננת רות. הייתי ילדה חמודה, לבושה בשמלונת פסים אדומים ולבנים שאהבתי, שערי שזור, עם תלתל שאימא סידרה על ראשי, יושבת על כיסא קטן ומשני צידיי שני ילדים על כיסאות קטנים אף הם, בנים חמודים. כולנו מנגנים יחד על כלי נגינה. בידי משולש מתכת ואני מכה בו במקל ונהנית מהניגון המשותף. דאז כמו היום אני מוצאת את עצמי פעמים רבות נהנית ממפגש עם חברים מוזיקאים כשאני מוסיפה למקצב או רוקדת.
האם יש אלוהים?
בגיל חמש אני מודעת לראשונה לשאלה שיצאה מפי ברורות בביקור בבית סבא וסבתא, הורי אימי. היה זה כינוס של המשפחה המורחבת שעלתה מתימן לישראל בתחילת המאה הקודמת. אבא עלה בגיל שש לארץ. אימא נולדה בתל אביב.
היה זה בערב פסח, החג שנהוג לשאול בו שאלות, אבל כמובן לא מסוג השאלות שבערו בתוכי. אני זוכרת היטב את אותו הלילה, בו שמו אותי ואת בת דודתי לישון באותה מיטה. זמן רב חלף לו כששתינו שוכבות, אבל לא מצליחות להירדם בשל נחירותיו של סבי שהיה כבד משקל. מצאנו את עצמנו משתעשעות וממציאות מילים ודמויות לקול העמוק ואז לקול הדקיק שבא בעקבותיו. ברגע מסוים גם זה שיעמם, אז החלטתי לשתף את בת דודתי בשאלת השאלות שהטרידה את מוחי.
"תגידי, את חושבת שיש אלוהים?"
פצצה הוטחה בחדר. בגבות סמורות וגוף מכווץ, הביטה בי ואמרה, "אסור לשאול שאלות שכאלו. אסור! ודאי שיש אלוהים, והוא יכול להעניש אותך..."
נאלמתי דום. מאיפה צץ הפחד הזה פתאום?! מעולם לא שיתפתי בשאלה שכזו אף אחד אחר, אפילו לא את הורי. איזו אכזבה. החברה הכי טובה שלי לא מבינה אותי. החלטתי מעתה לשתוק ולהשאיר תהיות שכאלו לעצמי. בינתיים הסתפקתי בתשובה משלי: אין אלוהים עד שאראה, ארגיש או אדע על קיומו בוודאות.
האנשים סביבי נראו לי מטופשים שהם סתם מאמינים, לא שואלים ולא תוהים, פשוט עושים מה שנאמר להם. מכאן שגם כל המנהגים, התפילות והחגים נראו לי סתמיים, לא אמיתיים. הרגשתי שונה מאוד ולא שייכת.
אני אמצא את האנשים שלי
שערי הכהה והעבה התארך לו, ונראיתי יפה עם בקבוקים בשיער, אותם דאגה אימא לטפח לאחר חפיפה. היו לי שמלות יפות בהן אהבתי להתגנדר. אני זוכרת את הכחולה-שקופה בצבע שמיים עם תותים ורדרדים, שמתחתיה הייתה בטנה כחלחלה. אבל הפינוק נגמר בגיל חמש, עם הולדת אחי. לפתע נגמרו החיבוקים והמגע. הייתי 'גדולה וכבדה מדי' על ברכיו של אבי, תהיתי למה ומה בדיוק הייתה הסיבה, אך כמו דברים רבים אחרים, גם זאת לא העזתי לשאול. זה בהחלט חיזק את תחושת השונות והניכור בתוכי. הרבה מאוד שנים עברו עד שיכולתי לרפא חוסר זה.
"יום אחד אני אמצא את האנשים שלי", שמעתי קול עמוק בתוכי מבטיח בוודאות. הייתי קצת עצובה אבל קול זה היה מעודד. מה שמעניין הוא ששנים רבות לאחר מכן שמעתי את מורי אושו משתמש באותן מילים: "מצאתי את האנשים שלי".
מפגש עם העולם
בגן הילדים הרגשתי שאינני כמו כולם. פגשתי לראשונה את החברה סביבי גם אם בזעיר אנפין. "איפה מקומי שם?" תהיתי. הייתי עם רגשות מעורבים, מתנדנדת בין רגשי נחיתות מחד ורגשות עליונות מאידך. לא הייתי "אשכנזייה מועדפת", גם לא הייתי "מלכת הכיתה", כנראה שבשביל זה צריך עידוד רב יותר מההורים שאת הכי מכולם! סירבתי גם להיות 'נתינה' של המלכה. היו לי אז שתיים-שלוש חברות שכנות אשר למדו איתי בכיתה ונהגתי לבלות זמן רב איתן.
מאז ומתמיד לא אהבתי להתערב במשחקי כוח, תפשתי את עצמי כאינדיבידואלית, ברשות עצמי, וגם ציפיתי מהאחרים שיהיו כאלו. חשבתי ועשיתי דברים בדרכי שלי. כשניסו למשל ללמד אותי איך לשרוך נעליים לפי השיטה הרווחת לא הצלחתי. לבסוף המצאתי דרך אחרת לעשות זאת ואני ממשיכה בה עד היום, למרות ההערות החוזרות ונשנות של "לא ככה את אמורה לעשות זאת".
עם זאת היה בי פחד בסיסי מההורים ומהחברה שעלולים לפגוע בי כי הייתי שונה. נשמתי הגנה על עצמה, כי חששה שהם יהרסו אותה. אז החבאתי את נשמתי כל עוד הייתי ילדה התלויה בהורים. קראו לי נורית, פרח יפה, נדיר, שמור ומוגן שנאסר לקוטפו. בלב השכונה היה גן משחקים עם דשא ענק, עצים ושיחים סבוכים סביבו, שם נהגנו לשחק במחבואים. העצים בחצרו של אבא וגם השיחים בגן השכונתי יצרו בדמיוני מעין ג'ונגל. אהבתי את ריח האדמה הטחובה ואת צפיפות הצמחייה הירוקה. עד היום יש לי חיבה יתרה לאזורי יערות גשם. ההליכה בשביל החולי הרך, שלצידו צמחו חרציות צהובות כשמש, בדרך לבית הספר היסודי, היה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה זו. חבל שלרוב נאלצתי להאיץ את ההליכה בו כדי להגיע לפני הצלצול. תמיד היינו צריכים למהר. גם בטיולים של הכיתה מיהרנו להגיע ולטפס על ההר שבסוף המסלול, ואני תמיד השתרכתי מאחור, רציתי להשתהות לרגע, להתבונן ולחוש את הפרחים שבדרך. להפתעתי מישהו זיהה את אהבתי לטבע. כך קרה שנבחרתי עם עוד ילד מכיתתי להשתתף בחוג בית הספר בו יצאנו לטבע ללמוד לזהות פרחים בשדה, מידע שעד היום זכור לי מעט ממנו. אהבתי לקרוא הרבה ספרים בילדותי. בחלקם ספרי הרפתקאות. הייתי עושה את דרכי לספרייה יום-יום, כ-20 דקות הליכה לכל כיוון, לעיתים הייתי מגיעה פעמיים ביום ומבקשת מהספרנית שני ספרים כל פעם. הספרנית משום מה לא אהבה זאת. אין לי מושג למה.
אני זוכרת שיום אחד בדרכי חזרה מהספרייה, עצר אותי גבר ושאל במתיקות מעושה: "ילדה, מה את קוראת?" כולי תמימות, ואחיזתי בספר רפויה, והינה עבר הספר לידו של האיש. הוא הסתכל על שם הספר, הופך אותו מצד לצד, מדפדף בו, ומדבר אליי תוך כדי שהוא הולך לכיוון בית בתהליכי בנייה. הלכתי אחריו וחשתי מוזר, ליבי החל לדפוק מהר יותר, חטפתי את הספר ורצתי הביתה. מעולם לא שיתפתי זאת עם אף אחד.
הרגשתי ששכונת רמת אפרים בה התגוררתי שקטה ובטוחה. לעומת זאת, סיפרו לי, שבשכונת סלע, בה מעולם לא ביקרתי, יש פושעים! לעיתים שמעתי את השכן החלבן מקלל את אשתו ובתו, שהייתה גם אחת מחברותיי. פניו היו הופכים אדומים, והוא היה שופע עליהן בצעקות ואז שופך עליהן דלי מלא מים. חוץ מזה לא ממש שמעתי או פגשתי סבל או רוע בסביבתי המיידית.
לרוב הסתובבתי עם שאלה בתוכי: מי אני ומה אני, היכן מקומי בעולם הזה?
לא היה לי שום קנה מידה לשפוט. ההרגשה איתה הזדהיתי משך שנים רבות מתבטאת בשיר של חוה אלברשטיין: "אני חייתי ביניכם כמו צמח בר". הרגשתי תמיד קצת עצוב. כשהייתי כועסת על הוריי, שתמיד הקפידו להיות בדעה אחת מולי, הייתי הולכת לשכנה להתנחם, ל"דודה טובה" הפולנייה שדיברה בעברית מעורבבת עם יידיש, והיא כבר הייתה מוצאת מילים להרגיעני ולתת לי סוכרייה. לעיתים הייתה גם מוסיפה, "כשתהיי גדולה תיסעי להונלולו והכול יהיה בסדר". לא ידעתי אפוא זה הונלולו ואף היא כנראה לא ידעה אבל איכשהו זה הרגיע אותי. האם היא הייתה הראשונה שנטעה בי את הרעיון לנסוע ולהרחיק מעבר לים?