חלק א
ים תיכון: לגלות עולם בדרך הים
***
עם החזרה ארצה ולכבוד המעבר לבית החדש קיבלנו מהורינו ערכה כימית ענקית. בכל רגע פנוי, רצתי לחדרה של שרון לצפות כיצד היא מערבבת חומרים מחומרים שונים כדי לנסות לגלות איזושהי תרכובת ייחודית, שאף אחד לפניה עוד לא הצליח לרקוח. "ניסוי וטעייה, כך לומדים", נהג אבי לומר תמיד, בקולו הנמוך. עכשיו, כשהוא מכוון המפרשים, מחפש את גבול הנפנוף ומנסה לעמוד על המשמעויות של כיוונון נכון, אני נזכר באותו המקרה ועונה לו, "ניסוי ותהייה", מזכיר לו, בין היתר, את המקרה באותו היום בו התגנבתי לחדרה של שרון, מתקשה לחכות עד שתשוב מבית הספר ולא פחות מכך מתקשה לעקוב אחר סדר ההוראות בערבוב החומרים. אני לא אשכח עד כמה אמא כעסה כשהיא ראתה את את החומר הירוק הדביק ההוא שנשפך על השטיח ודי הרס אותו, מה שגרם לאמא לרתק אותי למשך שבוע בבית, בלי
טלוויזיה ומדיה חברתית, כדי 'לתהות' על מה שעשיתי ועל איך אני לא חוזר על כך.
אחרי, המשכתי להתגנב לחדרה של שרון, היא סלחה לי וגם לא הלשינה לאמא. כך, תוך כדי החיפוש אחר התרכובת הייחודית, דבר שאילץ אותנו להתמודד עם מספר לא מבוטל של מבחנות תמימות שסיימו את חייהן הקצרים בפיצוץ, עלתה במוחי התהייה — האם גם אלוהים, כשהיה ילד, אל קטן, קיבל מהוריו ליום הולדתו ערכה כימית, ממש כמו זו ששרון קיבלה, ועל ידי ניסוי וטעייה, כעצת אביו, הוא ברא את העולם? האם, תוך כדי ערבוב חומרים אקראי, הוא הצליח לברוא עולם המכיל בתוכו מאורות, צמחים, בעלי חיים... בני אדם?
אם אכן כך קרו הדברים, בני האדם הם בוודאי גולת הכותרת של ניסוייו — הם אלו אשר בסופו של דבר העניקו לו את הבכורה בעולם האלים, כי עולמות, כפי שאנו יכולים להעיד, רבים הצליחו לרקוח, אבל יצורים שחושבים את עצמם לאלים...
יום היציאה
"ויאמר אלוהים, יקוו המים מתחת השמיים אל-מקום אחד, ותראה היבשה; ויהי כן: ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, ולמקווה המים קרא ימים; וירא אלוהים כי טוב".
בראשית א', ט'
הקפטן גברי שיחרר חבלים מהרציף. יוסי הדייג שעגן במרינה ליד היאכטה 'הלנה' בא לעזור לשכנו לשחרר את כל החבלים. הוא זרק את החבל האחרון לידיו של דניאל הצעיר ואיחל להם דרך צלחה. יוסי הדייג נפנף לעבר כל החבורה בידו. הוא הכיר את שרון ואת דניאל מאז שהיו ילדים קטנים, ולא פעם לקח אותם איתו להפלגת דייג. את גברי הסלוניקאי, הידוע בכינויו 'קפטן גברי', כל חברי המרינה הכירו והעריכו. כולם ידעו כי במשך למעלה משנה הכין קפטן גברי את 'הלנה' להפלגה; עתה הרגע הגדול סוף סוף הגיע.
בבוקר היציאה, השמיים והים קיבלו את פניהם של בני משפחת נשיא בברכת שלום חמימה, כשפני השמש מביטות עליהם ממעל. הם האזינו לתחזית: בחמשת הימים הבאים מזג האוויר יהיה נוח עם הרבה שמש, הרוח בעוצמה של שני כוחות והים רגוע ושקט, עם התכנות לעלייה בעוצמת הרוח מכיוון צפון. יוצאים לדרך, נעזרים במנוע, דניאל אוסף את שארית החבל שזה עתה זרק לידיו יוסי הדייג, מנופפים לשלום לחברים שהשאירו מאחור. נביחותיו ויללותיו של הכלב דון מלוות בקול שני את צפירת היציאה של 'הלנה'. עוברים את שובר הגלים ויוצאים מהמרינה של תל אביב, מהרציף שבו עגנה משך שנתיים תמימות. ד"ר רפאל נשיא, אביהם של שרון ודניאל, עזר לאחיו הגדול גברי להרים את המפרשים. ברקע, נראו תרני יאכטות שהיו בחברת 'הלנה', קו החוף של העיר, מלונותיה, הטיילת, המסעדות ואלפי מתרחצים צעירים שבאו ליהנות מקצת שמש וים באמצעו של החופש הגדול. רפאל לפף את חבלי המפרש למערכת הגלגליות שמימין, מאמץ שריריו בסובבו את ידית הגלגלת, והיאכטה 'הלנה' שטה לה בחופשיות על פני המים. נראה כי מערכת ההגה האוטומטי החדשה שגברי הרכיב פעלה כיאות, והוא התבונן במצפן הדיגיטלי בהנאה רבה. השבועות האחרונים היו עמוסים בהחלט — גברי לא נתן לדבר, קטן כגדול, לחמוק מפני בדיקתו הקפדנית בטרם יצאו.
מפליגים. באיטיות של סירת שייט יציבה וחזקה, עוד הספיקו לראות ספינה של חיל הים מגרדת את החוף, חולפת לאורכו, והנה הם מתרחקים מהמרינה של תל אביב, ומחופי ישראל. לאחר מספר שעות של הפלגה דניאל ואביו החלו לחוש בבחילה קלה. מבחינתו של דניאל היה זה מקרה שקרה לו לעיתים נדירות בשיוטים. הוא הכריח את עצמו להקיא את ארוחת הבוקר, בעצת דודו הקפטן, ותוך מספר דקות השתפר מצבו. גברי תמיד בטח בכוחו של דניאל, והניח שזוהי רק ההתרגשות מיומם הראשון בים ומהמסע הגדול שלפניהם. שלא כבנו הצעיר, רפאל לא היה מורגל בשייט — מצבו היה בכי רע והדאיג מעט את אחיו. משונה היה לו לדניאל לראות את אביו הרופא, בכבודו ובעצמו, חולה פתאום. דניאל התבונן באביו וקיווה לטוב. אולי יותר מכך שדאג לשלומו של אביו הדאיגה אותו העובדה כי בשלב זה או אחר ישבר אביו והם ייאלצו לשוב ארצה ולהפרד מדודם.
בידי גברי עתיר הנסיון היה הפתרון. הוא נתן את ההגה בידיו של אחיו הצעיר בתקווה שהדבר ישפר את מצבו, "עליך להתמקד בנקודה כלשהי באופק, כדוגמת ספינת המטען הגדולה שמימין", אמר וטפח על שכמו. בינתיים, תידרך אותם, חילק מעט פקודות וקבע משמרות בנות שעתיים לכל אחד, כל עוד יש אור יום בחוץ. דניאל צפה באביו מוביל את הלנה על פני המים בביטחה, בודק כיוון מצפן, מצב מפרשים וסורק את האופק סביב, מוודא כי אין כלי שיט אחרים המהווים סכנה להתנגשות. דניאל ישב שקט מהרגיל, ומחשבותיו הופנו דווקא למה שהשאירו מאחור — אל מאורעות אותו הבוקר במרינה, ואל הבית והחברים שעזבו... נזכר בגיל, בעידו ובכל החברים שלו שבטוח יפגוש שוב יום אחד... אף על חנן חשב, "בטח גם אליו בסוף אתגעגע, למרות מה שעשה לי...". אך היתה עוד מישהי שאליה התגעגע, שממנה לא רצה אף אחד להפרד, מותירה אותו בן אחד-עשרה וחצי ואת שרון, רק בת ארבע עשרה, להיות זו למלא את תפקידה. יושבת לצד אחיה, כה קרובים לאביהם ומבלי להשתאות על כך שהוא רק מופיע ותכף נעלם לעבודה. אף היא, כדניאל, תהתה מה יהיה עליהם? באילו בעיות וסכנות יתקלו בהמשך הדרך, ומה עם כלבם האהוב דון, איך הוא יסתדר בים עם הגלים והרוחות… ורק שלא יקפוץ למים בלב-ים ברגע של התלהבות אופיינית...
מצבו של רפאל הדאיג את ילדיו רבות. הוא ירד מהסיפון ונכנס לשכב לנח במיטתו. בשעות הצהריים המאוחרות 'הלנה' קיבלה קריאה מספינת מחקר שערכה מדידות של קרקעית הים, והסיטה לזמן קצר את מחשבותהם ממצבו של אביהם כשביקשה מהם לשנות מסלול על מנת שלא יפריעו בעריכת המדידות. הרוח נשבה יציבה מצפון במהירות של חמישה עשר קשר והתגברה עם בוא הערב. הלילה ירד ובחצות הגיעה 'הלנה' למהירות של שבעה קשר, ועולה לשמונה ויותר. גברי התלבט אם לצמצם את הראשי, אך לבסוף החליט כי יסתדרו גם ללא צמצום המפרש.
כל אותו היום, היציאה, ההתארגנות, הרוח, השמש, הים, עייפו את גופם ומוחם כך שאותו לילה התקשו להירדם בעיקר בשל מצבו של רפאל ששכב על מיטתו חסר אונים.

חלק א
ים תיכון: לגלות עולם בדרך הים
***
עם החזרה ארצה ולכבוד המעבר לבית החדש קיבלנו מהורינו ערכה כימית ענקית. בכל רגע פנוי, רצתי לחדרה של שרון לצפות כיצד היא מערבבת חומרים מחומרים שונים כדי לנסות לגלות איזושהי תרכובת ייחודית, שאף אחד לפניה עוד לא הצליח לרקוח. "ניסוי וטעייה, כך לומדים", נהג אבי לומר תמיד, בקולו הנמוך. עכשיו, כשהוא מכוון המפרשים, מחפש את גבול הנפנוף ומנסה לעמוד על המשמעויות של כיוונון נכון, אני נזכר באותו המקרה ועונה לו, "ניסוי ותהייה", מזכיר לו, בין היתר, את המקרה באותו היום בו התגנבתי לחדרה של שרון, מתקשה לחכות עד שתשוב מבית הספר ולא פחות מכך מתקשה לעקוב אחר סדר ההוראות בערבוב החומרים. אני לא אשכח עד כמה אמא כעסה כשהיא ראתה את את החומר הירוק הדביק ההוא שנשפך על השטיח ודי הרס אותו, מה שגרם לאמא לרתק אותי למשך שבוע בבית, בלי
טלוויזיה ומדיה חברתית, כדי 'לתהות' על מה שעשיתי ועל איך אני לא חוזר על כך.
אחרי, המשכתי להתגנב לחדרה של שרון, היא סלחה לי וגם לא הלשינה לאמא. כך, תוך כדי החיפוש אחר התרכובת הייחודית, דבר שאילץ אותנו להתמודד עם מספר לא מבוטל של מבחנות תמימות שסיימו את חייהן הקצרים בפיצוץ, עלתה במוחי התהייה — האם גם אלוהים, כשהיה ילד, אל קטן, קיבל מהוריו ליום הולדתו ערכה כימית, ממש כמו זו ששרון קיבלה, ועל ידי ניסוי וטעייה, כעצת אביו, הוא ברא את העולם? האם, תוך כדי ערבוב חומרים אקראי, הוא הצליח לברוא עולם המכיל בתוכו מאורות, צמחים, בעלי חיים... בני אדם?
אם אכן כך קרו הדברים, בני האדם הם בוודאי גולת הכותרת של ניסוייו — הם אלו אשר בסופו של דבר העניקו לו את הבכורה בעולם האלים, כי עולמות, כפי שאנו יכולים להעיד, רבים הצליחו לרקוח, אבל יצורים שחושבים את עצמם לאלים...
יום היציאה
"ויאמר אלוהים, יקוו המים מתחת השמיים אל-מקום אחד, ותראה היבשה; ויהי כן: ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, ולמקווה המים קרא ימים; וירא אלוהים כי טוב".
בראשית א', ט'
הקפטן גברי שיחרר חבלים מהרציף. יוסי הדייג שעגן במרינה ליד היאכטה 'הלנה' בא לעזור לשכנו לשחרר את כל החבלים. הוא זרק את החבל האחרון לידיו של דניאל הצעיר ואיחל להם דרך צלחה. יוסי הדייג נפנף לעבר כל החבורה בידו. הוא הכיר את שרון ואת דניאל מאז שהיו ילדים קטנים, ולא פעם לקח אותם איתו להפלגת דייג. את גברי הסלוניקאי, הידוע בכינויו 'קפטן גברי', כל חברי המרינה הכירו והעריכו. כולם ידעו כי במשך למעלה משנה הכין קפטן גברי את 'הלנה' להפלגה; עתה הרגע הגדול סוף סוף הגיע.
בבוקר היציאה, השמיים והים קיבלו את פניהם של בני משפחת נשיא בברכת שלום חמימה, כשפני השמש מביטות עליהם ממעל. הם האזינו לתחזית: בחמשת הימים הבאים מזג האוויר יהיה נוח עם הרבה שמש, הרוח בעוצמה של שני כוחות והים רגוע ושקט, עם התכנות לעלייה בעוצמת הרוח מכיוון צפון. יוצאים לדרך, נעזרים במנוע, דניאל אוסף את שארית החבל שזה עתה זרק לידיו יוסי הדייג, מנופפים לשלום לחברים שהשאירו מאחור. נביחותיו ויללותיו של הכלב דון מלוות בקול שני את צפירת היציאה של 'הלנה'. עוברים את שובר הגלים ויוצאים מהמרינה של תל אביב, מהרציף שבו עגנה משך שנתיים תמימות. ד"ר רפאל נשיא, אביהם של שרון ודניאל, עזר לאחיו הגדול גברי להרים את המפרשים. ברקע, נראו תרני יאכטות שהיו בחברת 'הלנה', קו החוף של העיר, מלונותיה, הטיילת, המסעדות ואלפי מתרחצים צעירים שבאו ליהנות מקצת שמש וים באמצעו של החופש הגדול. רפאל לפף את חבלי המפרש למערכת הגלגליות שמימין, מאמץ שריריו בסובבו את ידית הגלגלת, והיאכטה 'הלנה' שטה לה בחופשיות על פני המים. נראה כי מערכת ההגה האוטומטי החדשה שגברי הרכיב פעלה כיאות, והוא התבונן במצפן הדיגיטלי בהנאה רבה. השבועות האחרונים היו עמוסים בהחלט — גברי לא נתן לדבר, קטן כגדול, לחמוק מפני בדיקתו הקפדנית בטרם יצאו.
מפליגים. באיטיות של סירת שייט יציבה וחזקה, עוד הספיקו לראות ספינה של חיל הים מגרדת את החוף, חולפת לאורכו, והנה הם מתרחקים מהמרינה של תל אביב, ומחופי ישראל. לאחר מספר שעות של הפלגה דניאל ואביו החלו לחוש בבחילה קלה. מבחינתו של דניאל היה זה מקרה שקרה לו לעיתים נדירות בשיוטים. הוא הכריח את עצמו להקיא את ארוחת הבוקר, בעצת דודו הקפטן, ותוך מספר דקות השתפר מצבו. גברי תמיד בטח בכוחו של דניאל, והניח שזוהי רק ההתרגשות מיומם הראשון בים ומהמסע הגדול שלפניהם. שלא כבנו הצעיר, רפאל לא היה מורגל בשייט — מצבו היה בכי רע והדאיג מעט את אחיו. משונה היה לו לדניאל לראות את אביו הרופא, בכבודו ובעצמו, חולה פתאום. דניאל התבונן באביו וקיווה לטוב. אולי יותר מכך שדאג לשלומו של אביו הדאיגה אותו העובדה כי בשלב זה או אחר ישבר אביו והם ייאלצו לשוב ארצה ולהפרד מדודם.
בידי גברי עתיר הנסיון היה הפתרון. הוא נתן את ההגה בידיו של אחיו הצעיר בתקווה שהדבר ישפר את מצבו, "עליך להתמקד בנקודה כלשהי באופק, כדוגמת ספינת המטען הגדולה שמימין", אמר וטפח על שכמו. בינתיים, תידרך אותם, חילק מעט פקודות וקבע משמרות בנות שעתיים לכל אחד, כל עוד יש אור יום בחוץ. דניאל צפה באביו מוביל את הלנה על פני המים בביטחה, בודק כיוון מצפן, מצב מפרשים וסורק את האופק סביב, מוודא כי אין כלי שיט אחרים המהווים סכנה להתנגשות. דניאל ישב שקט מהרגיל, ומחשבותיו הופנו דווקא למה שהשאירו מאחור — אל מאורעות אותו הבוקר במרינה, ואל הבית והחברים שעזבו... נזכר בגיל, בעידו ובכל החברים שלו שבטוח יפגוש שוב יום אחד... אף על חנן חשב, "בטח גם אליו בסוף אתגעגע, למרות מה שעשה לי...". אך היתה עוד מישהי שאליה התגעגע, שממנה לא רצה אף אחד להפרד, מותירה אותו בן אחד-עשרה וחצי ואת שרון, רק בת ארבע עשרה, להיות זו למלא את תפקידה. יושבת לצד אחיה, כה קרובים לאביהם ומבלי להשתאות על כך שהוא רק מופיע ותכף נעלם לעבודה. אף היא, כדניאל, תהתה מה יהיה עליהם? באילו בעיות וסכנות יתקלו בהמשך הדרך, ומה עם כלבם האהוב דון, איך הוא יסתדר בים עם הגלים והרוחות… ורק שלא יקפוץ למים בלב-ים ברגע של התלהבות אופיינית...
מצבו של רפאל הדאיג את ילדיו רבות. הוא ירד מהסיפון ונכנס לשכב לנח במיטתו. בשעות הצהריים המאוחרות 'הלנה' קיבלה קריאה מספינת מחקר שערכה מדידות של קרקעית הים, והסיטה לזמן קצר את מחשבותהם ממצבו של אביהם כשביקשה מהם לשנות מסלול על מנת שלא יפריעו בעריכת המדידות. הרוח נשבה יציבה מצפון במהירות של חמישה עשר קשר והתגברה עם בוא הערב. הלילה ירד ובחצות הגיעה 'הלנה' למהירות של שבעה קשר, ועולה לשמונה ויותר. גברי התלבט אם לצמצם את הראשי, אך לבסוף החליט כי יסתדרו גם ללא צמצום המפרש.
כל אותו היום, היציאה, ההתארגנות, הרוח, השמש, הים, עייפו את גופם ומוחם כך שאותו לילה התקשו להירדם בעיקר בשל מצבו של רפאל ששכב על מיטתו חסר אונים.