ציפור העץ
אני זוכר את עצמי כילדון ערני, הלבוש במכנסיים קצרים ובחולצה פרחונית, לרגליי גרבי צמר משובצים וסנדלי עור סגורים. אני מרותק, צופה בשעון הקיר המופלא העשוי מעץ מלא ועתיק, אשר נוסף על פעולותיו למדידת הזמן, הוא בולט כחפץ מעוצב בציפורים המקננות על גג רעפים של בית מגולף. מאשנב הבית מצייצת הקוקייה ויוצאת כל שעה. אבי מבחין בי, מניח את כף ידו על ראשי ואומר לי:
"צורי, רואה אתה, עכשיו השעה חמש. בעוד רגע ציפור העץ תצא ותצייץ חמש פעמים. הגיע הזמן לתפילת מנחה או להכנת שיעורי בית".
באצבעות ידי אני מונה מאחת עד חמש, והודות לאורלוגין אני לומד לספור ולדעת מהי השעה המדויקת בלוח השעונים העגול והמקווקו. השעון והמטוטלת הנעה בקצב אחיד מרגשים אותי, ולא אחת אני חולם לעצור בכוח מחשבתי את השעון. במבט לאחור, שעון הקוקייה הוא סוס מנצח עבורי, מטוטלת הנעה בין הזיכרון והדמיון בתודעתי ובמחשבותיי. מאז ימי ילדותי אני מפליג בים הפנטזיות, ומדמיין כל מה שארצה. למשל, ברגע זה אני רואה בדמיוני אסופת אנשים בבית העלמין, המטריחים את עצמם לכבדני וללוות אותי לקברי. כרוז האשכבה, כהרגלו בשגרת יומו, מבשר בקולו המונוטוני לציבור המלווים שלי:
"הלוויית מר צורי בן דוד יוצאת עכשיו משער הרחמים למנוחת עולמים".
מעל גופתי העטופה בטלית נאמרים דברי הספד.
אני מתלבט אילו קווים מדמותי כדאי לי לקחת איתי במנוסתי לשם התחלת גלגול חדש בחיי. הקהל מוחה דמעה, ניצב מאובן מפחד המוות. קוברים אותי בבור, מכסים באדמה ומניחים דמעה או אבן. כל אישה ואיש נפרדים ממני לשלום ונעלמים לדרכם. חלקת קברי ריקה מאדם, והוויכוח: מי הוא צורי? כבר אינו רלוונטי. בקדחת דמיוני ובחלומותיי הכול מותר ואפשרי. אין דבר מוזר או טפל, חכם או טיפשי, טוב או רע, אהוב או שנוא, עצוב או שמח. תקתוק השעון מבשר בתודעתי את בואה של ציפור העץ המצייצת והמטלטלת את העצמי הרגשי. קברי נפער, ניתן האות לתחיית גופי המת, ואלוהים מפיח בי רוח חיים. החזון של עצמותיי היבשות מתגשם בדמיוני. צורי נולד מחדש לעולם של אהבה, תקווה וחירות המחשבה. אני משלה את עצמי כי חיי החדשים יהיו נטולי זעם, פחד, שקר, גניבת דעת, יצר בלתי נשלט, רעשים, תיעוב, שנאה ונקמה. בחזוני, בת קול קוראת לי:
"צורי, קום לך, רוץ בין שבילי בית העלמין לעבר הכביש הראשי ועוף לעולמך המחודש באנרגיות טובות וברוח נעורים. מעתה תעשה אך ורק מה שאתה רוצה לעשות, ולא את מה שאחרים רוצים שתעשה. צעד קדימה, כי הכול משתנה. אתה נפרד מאורחות חייך הנעלמים והמייסרים, חבור ליצר הטוב, לשמחת החיים, ועלה מעלה בסולם האהבה".
המטוטלת של שעון הקוקייה נעה במחשבותיי ממרחבי הדמיון לעבר רצף הזיכרונות. אני מביט שוב לאחור, ומתאמץ ככל יכולתי להיזכר בקווים ראשונים מילדותי, במקרים שבהם אני עושה רק את מה שבאמת שברצוני לעשות. אני זוכר כי ברחוב מגוריי חי עיוור בשם שלמה, איש מיוחד, שמח וטוב לב, המהלך עם מקל הליכה בלבד וללא כלב נחייה. מעולם אינו מבקש עזרה מאיש. לא אחת אני אוחז בזרועו ומסייע בידו לחצות כביש, שלמה מחייך ואומר: "תודה, אני בסדר", וממשיך בדרכו. כילד, מסקרן אותי לדעת מה מרגיש עיוור, ולא אחת אני עוצם את עיניי ומנסה לטייל כעיוור בסמטאות, כדי לנסות להיכנס לנעליו של שלמה ולהבין את מחשבותיו ואת רגשותיו.
כיום אני יודע מניסיון חיי, כי אין צורך להיוולד עיוור או לאבד את מאור העיניים, אנשים שעיניים להם ורואים עיוורים הם. ברור לי כיום, כי לוקה אני בעיוורון כלפי שורת החמצות והזדמנויות שלא ניצלתי במהלך חיי. האמון העיוור שלי באנשים משבש את שיקול דעתי ומעוות את החלטותיי. לעיתים מעמיד אני פנים ולא נמנע מעשיית בחירות שגויות בחיי. אני מנסה לחשוב בדרך חיובית, ולזכור לצד הרע גם את הטוב והיפה בעולמי.
בזיכרוני עולה תמונה שלי מגיל שלוש בערך. לקראת יומי הראשון בגן הילדים, אימי מלבישה אותי בחיל ורעדה בלבוש חגיגי, מסרקת את שיער ראשי הזהוב, ולוקחת אותי לגן הילדים של חסיה סוקניק,1 בשכונת זיכרון משה בירושלים. זהו יום סגריר בקור הירושלמי, ומהלך אני לצידה בסמטאות שכונת גאולה בואך גן חסיה, לבוש בסוודר ומעליו סריג פולובר. בגן, אני מתלהב במיוחד מבית הבובות, ונכנס לשחק עם הילדות. גננת נוקשה פונה אליי, רוטנת:
"צורי, לבית הבובות נכנסות רק הבנות. אסור לך להיכנס לשם".
היא אוחזת בזרועי בחוזקה ומושכת אותי מהמקום. אני ממרר בבכי, "רוצה בובות". למזלי הטוב, הגננת הבכירה, חסיה, מבחינה באירוע וגוערת בסייעת:
"הרפי מצורי, תני לילד לשחק בבובות".
לשמחתי אין גבול, אני מרגיש התעלות כמו הנסיך הקטן,2 המחפש חברים ופוגש בשועל האומר לו:
"הנה הסוד שלי, הוא פשוט מאוד, רק בלב אפשר לראות היטב, כי מה שחשוב באמת סמוי מן העין".
חוויית בית הבובות חקוקה בליבי וחרוטה בזיכרוני החל מאותו רגע מכונן בגן הילדים, ועד בכלל. מאז אני מודע לעובדה כי במקרים רבים בחיי, אכן איני עושה את מה שאני רוצה לעשות, אלא את מה שאחרים רוצים שאעשה. למזלי הטוב, חלומותיי ודמיוני נותרו להגן עליי.
האם החיים החדשים לאחר מותי מבשרים שינוי? האם בעולמי המתחדש מסד אישיותי משתנה ושפר גורלי? ואולי אני חולם בהקיץ וחי באשליה, שכביכול יש בכוחי להמציא את עצמי מחדש?
לאחרונה אמר לי מקובל נכבד דבר חוכמה:
"אני מקנא בך, צורי, אתה כבר אחרי הייסורים. באשר לי, אני עדיין מצוי בפתחם. דע, ידידי, אין לך יותר לאן ליפול, ולאחר נפילתך וקריסתך, כוח פנימי עילאי פורץ מתוכך ומרים את גופך, את נפשך ואת נשמתך מעלה".
התובנה המכוננת של הרב המקובל שוקעת בתודעתי, מרוממת את רוחי לקראת תיקון מידותיי כצורי המשודרג. אני מרגיש כאותו נידון למוות המובל בליל סערה על ידי כיתת יורים לעבר קיר רחוק בשטח בוצי. האיש מתחנן לתליינים ומבקש שיקצרו את סבלו ויהרגו אותו מייד.
"למה לי לסבול את המסע המייסר לקיר רחוק? תירו בראשי כאן ועכשיו".
"איך אתה מעז להלין על מר גורלך בגלל צעידה ארוכה ומייסרת, כסיל? אנו הסובלים האמיתיים, שצריכים לחזור את כל הדרך. שפר מזלך ולפניך דרך הלוך ללא חזור".
במבט לאחור, אני שואל את עצמי: האומנם משתלם לי לחקור כל צעד בחיי הלוך ושוב, בדומה למשל קיר המוות?
1 חסיה סוקניק, גננת שהקימה בשנת 1914 את גן הילדים העברי המודרני הראשון,בשכונת זיכרון משה בירושלים.
2 אנטואן דה סנט אכזופרי, סופר צרפתי. ספרו המפורסם ביותר: "הנסיך הקטן" (1943). תרגום: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד.