פרשת בראשית
השבת היא נפש העולם
האם גלשה הבריאה ליום השביעי?
העולם נברא מבראשית ועד כלות במשך שישה ימים. לאחר מכן באה שבת מנוחה ונאמר (בראשית ב', א'-ג'): "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".
האמירה: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו" תמוהה היא, שהרי משמעה כי היצירה הסתיימה בשבת עצמה. בפועל, המלאכה הסתיימה לפני כניסת השבת וביום השביעי הקב"ה כבר שבת וינפש. ביום השביעי לא הייתה כל מלאכה, כפי שנאמר: "וישבות ביום השביעי".
כאילו ביום השביעי
רש"י מביא את דברי חז"ל המיישבים קושי זה ומבארים כי: "בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש. אבל, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום".
כלומר, כאשר נאמר "ויכל אלוקים ביום השביעי", אין זה ביום השביעי ממש, אלא "כאילו" ביום השביעי. המלאכה כלתה לפני היום השביעי, אך לנו נראה הדבר כחריגה אל תוך יום השביעי.
ברם, שההסבר כי היה זה רק "כאילו" יום שביעי דחוק הוא, שהרי מבחינה לשונית בפנינו כתוב האומר כי המלאכה כלתה "ביום השביעי" ולא ביום השישי.
זאת ועוד, הסבר לפיו הכתוב נוקט באמירה המכוונת למה שנראה לבני אדם ולא למציאות הממשית, אינה מתאימה לעובדה שמלבד אדם הראשון אין בני אדם העלולים לטעות.
במקום אחר, כשכבר היו הרבה בני אדם העלולים לטעות, מצינו שלא ננקטה לשון מדויקת המבטאת את יכולתו העילאית של הקב"ה להבחין כחוט השערה בין יום ובין לילה, כדי שלא יאמרו למשה כי בדאי הוא. במסכת ברכות דף ג' עמ' ב' חז"ל תמהו על לשון הכתוב (שמות י"א, ד'): "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". הקשו חז"ל מדוע נאמר "כחצות" ולא נאמר "בחצות"? האם יש ספק לקב"ה מה יהא הזמן המדויק לביצוע פעולותיו ("מי איכא ספיקא קמי שמיא")? חז"ל משיבים על כך, כי הקב"ה אמר למשה "בחצות", בזמן מדויק כחוט השערה, כפי שמצינו (שמות י"ב, כ"ט): "ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים". משה הוא שאמר לפרעה "כחצות", שזהו ביטוי משוער, "ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי (שקרן) הוא".
אך מי היה טועה כאן בתיאור בריאת העולם? מדוע היה צורך לומר כי ה' שבת ביום השביעי, בזמן שהקב"ה שבת בשלהי היום השישי?
מנוחה שאחרי יצירה כחלק מתהליך היצירה
רש"י מביא הסבר נוסף לאמירה כי ה' שבת ביום השביעי עצמו, ומבאר: "דבר אחר, מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". כלומר, השבת היא "גמר המלאכה" של ימי המעשה, שכן המנוחה בשבת היא לא רק חידלון שבא אחרי יצירה, אלא היא חלק מתהליך היצירה עצמו. יצירת העולם אינה שלמה אם אין בו מנוחה. מכיוון שהשבת היא חלק מן היצירה, מובן כי השביתה ביום השביעי נחשבת לסיום היצירה ביום השביעי ולא ביום השישי, וזה פשר הכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו".
ברם, גם הסבר זה קשה להבנה, שהרי מנוחה היא צורך נפשי ואולי גם פיסי של הנבראים לאחר שכבר נוצרו ופעלו. אבל, היא אינה חלק מתהליך היצירה הראשוני של הנבראים עצמם. כיצד ניתן אפוא להתייחס למנוחת השבת כאל יצירה של הנבראים, שהמשיכה ביום השביעי?
ברכת השבת
על השבת נאמר (בראשית ב', ג'): "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו".
מהי ברכת השבת?
רש"י מבאר: "ברכו במָן, שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגולגולת ובששי (ירד) לחם משנה. וקידשו במן שלא ירד בו מן כלל, והמקרא כתוב על שם העתיד".
כלומר, ברכת השבת מתבטאת בכך, שביום שישי ירד כפל של מַן משמיים גם עבור השבת.
הסבר זה טעון ביאור. מכיוון שבשבת עצמה לא ירד המן כלל, מהי ברכת השבת?
יתירה מכך, גם מנת המן שירדה ביום שישי ויועדה לשבת לא הייתה גדולה מזו שניתנה בכל שאר הימים. ביום השישי ירד מן גם עבור שבת, אך המנה המיועדת לשבת זהה למנה של יום שישי. נמצא שאין בשבת עודף ברכה על כל יום מימי השבוע. מהי אם כן ברכתו של יום השביעי?
"כל ברכאן דלעילא ותתא - ביומא שביעאה תליין"
בזוהר (חלק ב' דף פ"ח עמ' א') מובאת השאלה, כיצד ניתן לומר כי השבת התברכה, שעה שביום השביעי כלל לא ירד מן ונאמר במפורש (שמות ט"ז, כ"ו): "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו"? תשובת חז"ל בזוהר היא: "כך שנינו, כל הברכות שלמעלה ושלמטה תלויות ביום השביעי ("כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין").
כלומר, הברכה והשפע היורדים לעולם בכל יום מימות השבוע נצברים בשבת, ולאחר מכן שואבים אנו כל השבוע ממצבור זה. נמצא כי כלפי חוץ העולם נראה כשובת, אך השפע האלוקי נאגר ו'המצברים הפנימיים' מתמלאים. אכן, בשעה שהשפע נצבר הוא אינו נראה בעולם המעשה. בשבת העולם שובת ואינו מוציא מן המאגר. אבל, מאגר הברכה מתמלא דווקא בשבת ומספק את הכוח לכל ימות השבוע. שבת היא אם כן, כלשון משורר "לכה דודי" - "מקור הברכה".
בהתאם לכך מבאר המהר"ל, בספרו "דברי נגידים" עמ' י"ח, כי שבת שלפני יום הכיפורים נקראת שבת "שובה" וכמו כן נקראת השבת שלפני חג הפסח בשם "שבת הגדול", משום שלכל מאורע שיחול במשך השבוע עלינו להתכונן בשבת שלפניו, שהרי בשבת נצבר השפע שממנו יונקים כל מאורעות השבוע. ב"שבת שלפני" פסח יש לדאוג לשפע שממנו ישאב חג הפסח, ובשבת שלפני יום הכיפורים יוצרים את כוחות התשובה שתביא את הכפרה ביום הכיפורים שיחול באותו שבוע.
מדברים אלה עולה אפוא, כי גם במישור הרוחני השפע האלוקי נצבר בשבת לימי החול שלאחריהם.
ברם, אם השבת היא ההכנה לששת הימים הבאים מתעצם הקושי, כיצד ניתן לומר "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"?
תוחלת קיום של שישה ימים
"אור החיים" מבאר סוגיה זו בדרך ייחודית וחדשנית.
לגישתו, העולם נברא עם כוח קיום המספיק לשישה ימים בלבד. בשבת הוא היה אמור לחדול מקיום.
אין זה נכון לראות את העולם כבריאה שהושלמה בששת ימי בראשית עם תוחלת קיום של ששת אלפי שנה. העולם הסתיים בשישה ימים והיה אמור לחדול מקיום, אלמלא השבת.
מדוע?
ההסבר לכך הוא כדלהלן:
דבר ה' הוא שברא את העולם, כפי שנאמר (תהלים ל"ג, ו'): "בדבר ה' שמים נעשו", ובעשרה מאמרות נברא העולם. דבר ה' לא חדל והעולם אינו דבר שמתקיים מאליו לאחר שנברא. דבר ה' שיצר את העולם הוא זה שממשיך לקיים אותו בכל רגע ורגע, כפי שאנו אומרים: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כך למשל דבר ה' "יהי אור" הוא דיבור שצריך להמשיך ולהדהד, על מנת שהאור ימשיך להתקיים, בבחינת "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהילים קי"ט, פ"ט). דיבור אלוקי הוא זה שממשיך ליצור את האור בכל רגע ורגע מחדש.
ברם, ביום השביעי הקב"ה שבת ונפסק הדיבור שיצר את העולם ואשר ממשיך בכל רגע ורגע לקיימו. ממילא, עם שביתת הדיבור האלוקי היוצר את העולם, היה דין הבריאה להתבטל ולחזור לתוהו ובוהו. מה מעמיד את העולם ונותן לו קיום לשישה ימים נוספים? השבת!
בשבת יצר הבורא את ה'נפש' - ה'מצבר', שיזרים את כוח הקיום להמשכיות העולם. השבת היא מקור צבירת הברכה האלוקית והיא מאריכה את כוחות היצירה, כך שהעולם "נטען" בכל שבת בכוח קיום אלוקי שמעמיד את קיום העולם עד לשבת הבאה. השבת גורמת לכוחות היצירה של ששת ימי המעשה לפעול למשך שישה ימים נוספים, וכך חוזר הדבר מידי שבת בשבתו.
בלשון "אור החיים": "בשעת הבריאה לא ברא ה' כוח בעולם זולת לעמוד ששת ימים... וברא יום אחד שבו חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם בשיעור המקיים אותו לעוד ששת ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום (השבת), היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו. וצריך ה' להכינו פעם שניה. נמצא כי באמצעות השבת - העולם עומד".
ויכל אלוקים ביום השביעי
בהתאם להסבר זה, מובן מדוע נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", שכן הכוח להמשך מלאכת היצירה נוצר ביום השביעי. נכון אפוא לומר שהעולם שלפנינו לא נברא ע"י דבר ה' שיצר אותו, רק בששת ימי המעשה אלא גם, ובעיקר, ביום השביעי, שכן היום השביעי גורם לכוחות היצירה האלוקיים להמשיך ולפעול במשך שבוע נוסף, והעולם אינו חדל מקיומו בשבת, עם שביתת דבר ה' המהווה אותו. נמצא שהיום השביעי הוא אכן ה'סיום' של יצירת כל המלאכה שעשה ה' לפני כן.
בלשון "אור החיים": "והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו, וחזר ופירש מה היא מלאכתו שכילה, שהרי לא היה חסר דבר מעשותו ושעליו הוא אומר ויכל? אלא הכוונה היא "אשר עשה" פירוש - המלאכה שכבר עשה, כיוון שעדיין היתה חסרה דבר המעמידו ומקיימו. ובאמצעות יום השביעי - נגמר העניין".
"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו"
בהתאם לכך מובנים דברי רש"י כי "באה שבת באה מנוחה" והושלמה היצירה בשבת עצמה.
אכן, לא מדובר במנוחה שהיא חידלון שאחרי יצירה. אדרבה, בעוד שכוחות היצירה שובתים ונחים בשבת, מטעינה השבת מחדש ומחדשת את כוחות היצירה הטמונים בדבר ה' שיצר את העולם, והיא נותנת קיום לעולם לששת ימי המעשה הבאים.
השבת היא אפוא יצירה עצומה שמעניקה חיים לעולם ונוטעת בו נפש חיה המקיימת אותו.
השבת היא מקדש האלוקים במרחב הזמן. היא מקור הברכה והיא "נפש העולם" המעשי בהיותה נקודת החיות של העולם הגשמי. בזוהר (חלק ב' דף ר"ה עמ' א') מכונה השבת "יומא דנשמתין", נפש העולם המתחדשת ואינה נראית כלפי חוץ, יונקת את כוחה מנקודתו הפנימית יותר של היום, כי השבת היא יום הנשמה. נשמת העולם והאדם מתחדשת ופורצת מתוכו ביתר שאת כמעיין המתגבר והיא המטעינה את נפש העולם לששת ימי המעשה.
נפש העולם
ביאור זה של "אור החיים" משמש בסיס להבנת שורה של מונחים בדברי חז"ל ובתורת הסוד. כך למשל, בהתאם לרעיון זה מבאר "אור החיים" את דברי חז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם והתמסד "כי ביום שבת ברא ה' את נפש העולם".
כלומר, כאשר נאמר (נחמיה ט', ו'): "ואתה מחיה את כולם" פשר הדבר הוא שלכל נברא יש גוף פיסי ונפש אלוקית שמחיה אותו. הווי אומר, כי לא רק לאדם ולבעלי חיים יש נפש, אלא גם לעצמים דוממים יש חיות רוחנית שמהווה אותם, וזהו דבר ה' שציווה על קיומם.
דבר ה' המחיה כל דבר - מתחדש בשבת ומאריך את הציווי האלוקי שנקבע בבריאה למשך שבוע נוסף. השבת מאריכה אפוא את הקיום ועל כן יש לראות בשבת את "נפש העולם".
הנקודה הפנימית
לאחר העיון בדברי "אור החיים" בדבר השבת כנפש העולם, ברורה מהות הדברים המובאים בתורת הסוד, כי לכל הוויה גשמית יש שש פאות (ארבע רוחות, למעלה ולמטה) ואילו השבת היא הנקודה הפנימית והתוכן של ההוויה. בספר "שני לוחות הברית" (של"ה) על מסכת חולין ("תורה אור" ל"ב־ל"ה), מבואר "שכל הימים יונקים מהשבת, שהיא נקודת המרכז". נקודה זו נקראת "נקודה אמצעית פנימית שהיא קיום הקצוות". ואכן, השבת היא הטוענת את כל ההוויה בכוחות הקיום שלה, והיא כאמור "נפש העולם".
מילה רק ביום השמיני
בזוהר ויקרא דף מ"ד עמ' א' מצינו כי חז"ל נתנו טעם לכך שברית מילה נעשית רק לאחר שמונה ימים, שכן בתוך שמונה ימים נכללת בהכרח השבת, וכך מוודאים כי הילד "יהיה בעל נפש".
פשר הדברים מבואר ב"אור החיים" כי השבת היא הנוטעת נפש אלוקית וחיות, שתקיים את ההוויה. על כן, רק לאחר השבת נמצא כי הבריאה שבפנינו אינה ארעית ובת חלוף אלא יציבה ובת קיימא.
"שבת וינפש"
בהתאם לכך יובן הפסוק (שמות ל"א, י"ז): "וביום השביעי שבת וינפש".
במסכת ביצה דף ט"ז עמ' ב' דרשו חז"ל את המילה "וינפש" כנוטריקון של המילים "וי אבדה נפש" - כיוון שיצאה השבת אבדה לאדם הנשמה היתרה שניטעה בו בשבת. ברם, בפשטות הפסוק אינו מתייחס למוצאי השבת אלא לתחילת השבת. מה אם כן פשר המונח "וינפש"?
"אור החיים" מבאר כי המונח "וינפש" הוא אכן מלשון נפש, אך הוא מלמד כי כאשר באה שבת נטען העולם בנפש קיומית חדשה המחיה ומהווה אותו. ובלשונו: "משמעות פשט הכתוב, שנתכוון לומר כיון ששבת, פירוש בא שבת, הרי ש'וינפש' - פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים".
צדיק יסוד עולם
"אור החיים" מעמיק את היסוד שחידש ומבאר, כי מה שמהווה את העולם בשבת ומטעין אותו בכוחות יצירה, תלוי בקיום השבת - ע"י האדם.
רק לאחר שאדם שובת ונמנע בשבת מכל מלאכה 'ושם לבו אל הנשמה' מכניס הקב"ה חיּות בנפש עולם לשבוע נוסף ודברו המהווה את העולם ממשיך להיות ניצב בשמיים. אדם זה המקיים את השבת הוא אפוא "צדיק יסוד עולם", שהרי בזכות שמירת השבת שלו העולם עומד.
חסד ה' הוא כי "מיום שברא הקב"ה אדם (בערב שבת) לא חסר העולם 'צדיק יסוד עולם', שהוא שומר שבת". מעולם לא אירע שחדל כל אדם לשמור שבת, וכך מתקיים העולם.
"אור החיים" מביא את דברי חז"ל בבראשית רבה (כ"ב, י"ג) כי אדם הראשון שמר שבת והוא זה שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אחרי אדם הראשון בא שֵת בנו, שהיה צדיק גמור ושמר שבת. אחריו באו מידי דור כמה צדיקים, דור הולך ודור בא ושומר שבת: מתושלח, נח, שם בן נח, אברהם, יצחק, יעקב, השבטים. אפילו במצרים היו בני ישראל שומרי שבתות, כמאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ח) "ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת. אלו עבדיך. אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע (לנוח) הם מתים. אמר לו (פרעה) לך ועשה להם כמו שאמרת. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח". ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל.
השמחה בשבת
על פי דברי "אור החיים" מובן לשון הכתוב (שמות ל"א, ט"ז): "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", שהרי האדם עושה באמצעות שמירת השבת מעשה עצום - של קיום העולם, כי האדם השומר שבת מחולל את המשך הבריאה למשך שבוע נוסף.
ממילא גם מובן כי עשייה זו יש לעשות בשמחה ובלי עצב כלשהו, שהרי ע"י שמירת השבת משתתף האדם כביכול עם הקב"ה בקיום מעשי בראשית, שעליהם נאמר (בראשית א', ל"א): "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". ב'מעשה השבת' הוא מוריד שפע לימי השבוע, וכפי שתהיה השבת כן יהיו ימי השבוע שיבואו אחריה. על כן, אומרים אנו: "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו" ומבקשים: "וזכנו לקבל שבתות מתוך שמחה".
עונשו של מחלל שבת ופיקוח נפש דוחה שבת
בהתאם להסברו של "אור החיים" ניתן להבין לעומקו את הדין שמחלל שבת מתחייב מיתה, ממנו עולה לכאורה כי השבת חשובה מחיי אדם, ומאידך גיסא מקבל משנה הבנה הדין שפיקוח נפש דוחה שבת, ממנה עולה כי חיי אדם ניצבים בדרגה ערכית גבוהה מן השבת.
נבהיר:
הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) בספרו "פרדס רמונים", שער י"ג פרק ה', מבאר כי טעמו של הדין (שמות ל"א, י"ד): "מחלליה מות יומת" נובע מכך שמחלל השבת כורת את נקודת הקיום של העולם ואת הבסיס שממנו יונק כל נברא את חיותו "והוא עושה חלל מהנקודה כשאר חללים, על כן 'מות יומת'".
לפי דברי "אור החיים" מובן פשר הדברים, כי עונש המיתה של מחלל השבת הוא תוצאה טבעית הנגרמת למי שגודע את שורש הקיום.
במקביל, מובנת ההנמקה שניתנת בגמרא (יומא דף פ"ה עמ' ב') לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, שכן ראוי לקיים את האדם שעתיד לקיים את העולם, "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". האדם שיחיה יקיים שבתות הרבה ויקיים עולם ומלואו ויחייהו, ממילא תוצאה מתבקשת היא, כי יחיוּ ויצילו את נפשו שלו.
שותפות במעשה בראשית
"אור החיים" מבאר: "לפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר חז"ל (שבת דף קי"ט, עמ' ב') כי "כל המתפלל בערב שבת ואומר: 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה' - כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"
רש"י מבאר כי יש לקרוא "וַיְכַלו" - לשון רבים: הקב"ה, והמתפלל האומר את הדברים, שכן הם משתתפים ביחד ביצירת העולם. לכאורה, "מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו?"
אולם, בהתאם לביאור "אור החיים" הדברים מבוארים, שכן קיום העולם התחולל עוד לפני שהאדם נברא, אבל קיום זה היה ארעי ורופף והיה אמור להסתיים בשבת. רק שמירת השבת ע"י האדם היא שממשיכה את הקיום וההוויה של העולם לתקופה נוספת. נמצא כי האדם נעשה שותף לקיומו של מעשה בראשית "ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה".
הנה כי כן, נאמר "ויכל אלוהים ביום השביעי", ולא ביום השישי. כי על אף שהיצירה הסתיימה בשישה ימים הרי שבשבת ניטע בעולם בסיס להמשך קיומו. היצירה הסתיימה בעיצומה של שבת, שכן בשבת נוצרה "נפש העולם" ובשבת ניטע בעולם כוח הקיום שלו וחיותו.
תוחלת החיים של עולם בלי שבת היא בת שישה ימים בלבד. כל שבת נוטעת בהוויה קיום נמשך ומחזורי משבת לשבת עד עולם. אבל נשמות שומרי השבת, הן היוצרות את נפש העולם. כך השבת היא "אבן השתייה" ו"ליבת הכור" של קיום העולם והיא הנוסכת בו את כוחות היצירה האלוקיים לעדי עד.
היה מי שאמר: "יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל". אבל, לפי דברי "אור החיים" הקדוש, מששמרו ישראל את השבת - מקיימת היא את העולם כולו!

פרשת בראשית
השבת היא נפש העולם
האם גלשה הבריאה ליום השביעי?
העולם נברא מבראשית ועד כלות במשך שישה ימים. לאחר מכן באה שבת מנוחה ונאמר (בראשית ב', א'-ג'): "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".
האמירה: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו" תמוהה היא, שהרי משמעה כי היצירה הסתיימה בשבת עצמה. בפועל, המלאכה הסתיימה לפני כניסת השבת וביום השביעי הקב"ה כבר שבת וינפש. ביום השביעי לא הייתה כל מלאכה, כפי שנאמר: "וישבות ביום השביעי".
כאילו ביום השביעי
רש"י מביא את דברי חז"ל המיישבים קושי זה ומבארים כי: "בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש. אבל, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום".
כלומר, כאשר נאמר "ויכל אלוקים ביום השביעי", אין זה ביום השביעי ממש, אלא "כאילו" ביום השביעי. המלאכה כלתה לפני היום השביעי, אך לנו נראה הדבר כחריגה אל תוך יום השביעי.
ברם, שההסבר כי היה זה רק "כאילו" יום שביעי דחוק הוא, שהרי מבחינה לשונית בפנינו כתוב האומר כי המלאכה כלתה "ביום השביעי" ולא ביום השישי.
זאת ועוד, הסבר לפיו הכתוב נוקט באמירה המכוונת למה שנראה לבני אדם ולא למציאות הממשית, אינה מתאימה לעובדה שמלבד אדם הראשון אין בני אדם העלולים לטעות.
במקום אחר, כשכבר היו הרבה בני אדם העלולים לטעות, מצינו שלא ננקטה לשון מדויקת המבטאת את יכולתו העילאית של הקב"ה להבחין כחוט השערה בין יום ובין לילה, כדי שלא יאמרו למשה כי בדאי הוא. במסכת ברכות דף ג' עמ' ב' חז"ל תמהו על לשון הכתוב (שמות י"א, ד'): "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". הקשו חז"ל מדוע נאמר "כחצות" ולא נאמר "בחצות"? האם יש ספק לקב"ה מה יהא הזמן המדויק לביצוע פעולותיו ("מי איכא ספיקא קמי שמיא")? חז"ל משיבים על כך, כי הקב"ה אמר למשה "בחצות", בזמן מדויק כחוט השערה, כפי שמצינו (שמות י"ב, כ"ט): "ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים". משה הוא שאמר לפרעה "כחצות", שזהו ביטוי משוער, "ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי (שקרן) הוא".
אך מי היה טועה כאן בתיאור בריאת העולם? מדוע היה צורך לומר כי ה' שבת ביום השביעי, בזמן שהקב"ה שבת בשלהי היום השישי?
מנוחה שאחרי יצירה כחלק מתהליך היצירה
רש"י מביא הסבר נוסף לאמירה כי ה' שבת ביום השביעי עצמו, ומבאר: "דבר אחר, מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". כלומר, השבת היא "גמר המלאכה" של ימי המעשה, שכן המנוחה בשבת היא לא רק חידלון שבא אחרי יצירה, אלא היא חלק מתהליך היצירה עצמו. יצירת העולם אינה שלמה אם אין בו מנוחה. מכיוון שהשבת היא חלק מן היצירה, מובן כי השביתה ביום השביעי נחשבת לסיום היצירה ביום השביעי ולא ביום השישי, וזה פשר הכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו".
ברם, גם הסבר זה קשה להבנה, שהרי מנוחה היא צורך נפשי ואולי גם פיסי של הנבראים לאחר שכבר נוצרו ופעלו. אבל, היא אינה חלק מתהליך היצירה הראשוני של הנבראים עצמם. כיצד ניתן אפוא להתייחס למנוחת השבת כאל יצירה של הנבראים, שהמשיכה ביום השביעי?
ברכת השבת
על השבת נאמר (בראשית ב', ג'): "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו".
מהי ברכת השבת?
רש"י מבאר: "ברכו במָן, שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגולגולת ובששי (ירד) לחם משנה. וקידשו במן שלא ירד בו מן כלל, והמקרא כתוב על שם העתיד".
כלומר, ברכת השבת מתבטאת בכך, שביום שישי ירד כפל של מַן משמיים גם עבור השבת.
הסבר זה טעון ביאור. מכיוון שבשבת עצמה לא ירד המן כלל, מהי ברכת השבת?
יתירה מכך, גם מנת המן שירדה ביום שישי ויועדה לשבת לא הייתה גדולה מזו שניתנה בכל שאר הימים. ביום השישי ירד מן גם עבור שבת, אך המנה המיועדת לשבת זהה למנה של יום שישי. נמצא שאין בשבת עודף ברכה על כל יום מימי השבוע. מהי אם כן ברכתו של יום השביעי?
"כל ברכאן דלעילא ותתא - ביומא שביעאה תליין"
בזוהר (חלק ב' דף פ"ח עמ' א') מובאת השאלה, כיצד ניתן לומר כי השבת התברכה, שעה שביום השביעי כלל לא ירד מן ונאמר במפורש (שמות ט"ז, כ"ו): "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו"? תשובת חז"ל בזוהר היא: "כך שנינו, כל הברכות שלמעלה ושלמטה תלויות ביום השביעי ("כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין").
כלומר, הברכה והשפע היורדים לעולם בכל יום מימות השבוע נצברים בשבת, ולאחר מכן שואבים אנו כל השבוע ממצבור זה. נמצא כי כלפי חוץ העולם נראה כשובת, אך השפע האלוקי נאגר ו'המצברים הפנימיים' מתמלאים. אכן, בשעה שהשפע נצבר הוא אינו נראה בעולם המעשה. בשבת העולם שובת ואינו מוציא מן המאגר. אבל, מאגר הברכה מתמלא דווקא בשבת ומספק את הכוח לכל ימות השבוע. שבת היא אם כן, כלשון משורר "לכה דודי" - "מקור הברכה".
בהתאם לכך מבאר המהר"ל, בספרו "דברי נגידים" עמ' י"ח, כי שבת שלפני יום הכיפורים נקראת שבת "שובה" וכמו כן נקראת השבת שלפני חג הפסח בשם "שבת הגדול", משום שלכל מאורע שיחול במשך השבוע עלינו להתכונן בשבת שלפניו, שהרי בשבת נצבר השפע שממנו יונקים כל מאורעות השבוע. ב"שבת שלפני" פסח יש לדאוג לשפע שממנו ישאב חג הפסח, ובשבת שלפני יום הכיפורים יוצרים את כוחות התשובה שתביא את הכפרה ביום הכיפורים שיחול באותו שבוע.
מדברים אלה עולה אפוא, כי גם במישור הרוחני השפע האלוקי נצבר בשבת לימי החול שלאחריהם.
ברם, אם השבת היא ההכנה לששת הימים הבאים מתעצם הקושי, כיצד ניתן לומר "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"?
תוחלת קיום של שישה ימים
"אור החיים" מבאר סוגיה זו בדרך ייחודית וחדשנית.
לגישתו, העולם נברא עם כוח קיום המספיק לשישה ימים בלבד. בשבת הוא היה אמור לחדול מקיום.
אין זה נכון לראות את העולם כבריאה שהושלמה בששת ימי בראשית עם תוחלת קיום של ששת אלפי שנה. העולם הסתיים בשישה ימים והיה אמור לחדול מקיום, אלמלא השבת.
מדוע?
ההסבר לכך הוא כדלהלן:
דבר ה' הוא שברא את העולם, כפי שנאמר (תהלים ל"ג, ו'): "בדבר ה' שמים נעשו", ובעשרה מאמרות נברא העולם. דבר ה' לא חדל והעולם אינו דבר שמתקיים מאליו לאחר שנברא. דבר ה' שיצר את העולם הוא זה שממשיך לקיים אותו בכל רגע ורגע, כפי שאנו אומרים: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כך למשל דבר ה' "יהי אור" הוא דיבור שצריך להמשיך ולהדהד, על מנת שהאור ימשיך להתקיים, בבחינת "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהילים קי"ט, פ"ט). דיבור אלוקי הוא זה שממשיך ליצור את האור בכל רגע ורגע מחדש.
ברם, ביום השביעי הקב"ה שבת ונפסק הדיבור שיצר את העולם ואשר ממשיך בכל רגע ורגע לקיימו. ממילא, עם שביתת הדיבור האלוקי היוצר את העולם, היה דין הבריאה להתבטל ולחזור לתוהו ובוהו. מה מעמיד את העולם ונותן לו קיום לשישה ימים נוספים? השבת!
בשבת יצר הבורא את ה'נפש' - ה'מצבר', שיזרים את כוח הקיום להמשכיות העולם. השבת היא מקור צבירת הברכה האלוקית והיא מאריכה את כוחות היצירה, כך שהעולם "נטען" בכל שבת בכוח קיום אלוקי שמעמיד את קיום העולם עד לשבת הבאה. השבת גורמת לכוחות היצירה של ששת ימי המעשה לפעול למשך שישה ימים נוספים, וכך חוזר הדבר מידי שבת בשבתו.
בלשון "אור החיים": "בשעת הבריאה לא ברא ה' כוח בעולם זולת לעמוד ששת ימים... וברא יום אחד שבו חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם בשיעור המקיים אותו לעוד ששת ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום (השבת), היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו. וצריך ה' להכינו פעם שניה. נמצא כי באמצעות השבת - העולם עומד".
ויכל אלוקים ביום השביעי
בהתאם להסבר זה, מובן מדוע נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", שכן הכוח להמשך מלאכת היצירה נוצר ביום השביעי. נכון אפוא לומר שהעולם שלפנינו לא נברא ע"י דבר ה' שיצר אותו, רק בששת ימי המעשה אלא גם, ובעיקר, ביום השביעי, שכן היום השביעי גורם לכוחות היצירה האלוקיים להמשיך ולפעול במשך שבוע נוסף, והעולם אינו חדל מקיומו בשבת, עם שביתת דבר ה' המהווה אותו. נמצא שהיום השביעי הוא אכן ה'סיום' של יצירת כל המלאכה שעשה ה' לפני כן.
בלשון "אור החיים": "והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו, וחזר ופירש מה היא מלאכתו שכילה, שהרי לא היה חסר דבר מעשותו ושעליו הוא אומר ויכל? אלא הכוונה היא "אשר עשה" פירוש - המלאכה שכבר עשה, כיוון שעדיין היתה חסרה דבר המעמידו ומקיימו. ובאמצעות יום השביעי - נגמר העניין".
"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו"
בהתאם לכך מובנים דברי רש"י כי "באה שבת באה מנוחה" והושלמה היצירה בשבת עצמה.
אכן, לא מדובר במנוחה שהיא חידלון שאחרי יצירה. אדרבה, בעוד שכוחות היצירה שובתים ונחים בשבת, מטעינה השבת מחדש ומחדשת את כוחות היצירה הטמונים בדבר ה' שיצר את העולם, והיא נותנת קיום לעולם לששת ימי המעשה הבאים.
השבת היא אפוא יצירה עצומה שמעניקה חיים לעולם ונוטעת בו נפש חיה המקיימת אותו.
השבת היא מקדש האלוקים במרחב הזמן. היא מקור הברכה והיא "נפש העולם" המעשי בהיותה נקודת החיות של העולם הגשמי. בזוהר (חלק ב' דף ר"ה עמ' א') מכונה השבת "יומא דנשמתין", נפש העולם המתחדשת ואינה נראית כלפי חוץ, יונקת את כוחה מנקודתו הפנימית יותר של היום, כי השבת היא יום הנשמה. נשמת העולם והאדם מתחדשת ופורצת מתוכו ביתר שאת כמעיין המתגבר והיא המטעינה את נפש העולם לששת ימי המעשה.
נפש העולם
ביאור זה של "אור החיים" משמש בסיס להבנת שורה של מונחים בדברי חז"ל ובתורת הסוד. כך למשל, בהתאם לרעיון זה מבאר "אור החיים" את דברי חז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם והתמסד "כי ביום שבת ברא ה' את נפש העולם".
כלומר, כאשר נאמר (נחמיה ט', ו'): "ואתה מחיה את כולם" פשר הדבר הוא שלכל נברא יש גוף פיסי ונפש אלוקית שמחיה אותו. הווי אומר, כי לא רק לאדם ולבעלי חיים יש נפש, אלא גם לעצמים דוממים יש חיות רוחנית שמהווה אותם, וזהו דבר ה' שציווה על קיומם.
דבר ה' המחיה כל דבר - מתחדש בשבת ומאריך את הציווי האלוקי שנקבע בבריאה למשך שבוע נוסף. השבת מאריכה אפוא את הקיום ועל כן יש לראות בשבת את "נפש העולם".
הנקודה הפנימית
לאחר העיון בדברי "אור החיים" בדבר השבת כנפש העולם, ברורה מהות הדברים המובאים בתורת הסוד, כי לכל הוויה גשמית יש שש פאות (ארבע רוחות, למעלה ולמטה) ואילו השבת היא הנקודה הפנימית והתוכן של ההוויה. בספר "שני לוחות הברית" (של"ה) על מסכת חולין ("תורה אור" ל"ב־ל"ה), מבואר "שכל הימים יונקים מהשבת, שהיא נקודת המרכז". נקודה זו נקראת "נקודה אמצעית פנימית שהיא קיום הקצוות". ואכן, השבת היא הטוענת את כל ההוויה בכוחות הקיום שלה, והיא כאמור "נפש העולם".
מילה רק ביום השמיני
בזוהר ויקרא דף מ"ד עמ' א' מצינו כי חז"ל נתנו טעם לכך שברית מילה נעשית רק לאחר שמונה ימים, שכן בתוך שמונה ימים נכללת בהכרח השבת, וכך מוודאים כי הילד "יהיה בעל נפש".
פשר הדברים מבואר ב"אור החיים" כי השבת היא הנוטעת נפש אלוקית וחיות, שתקיים את ההוויה. על כן, רק לאחר השבת נמצא כי הבריאה שבפנינו אינה ארעית ובת חלוף אלא יציבה ובת קיימא.
"שבת וינפש"
בהתאם לכך יובן הפסוק (שמות ל"א, י"ז): "וביום השביעי שבת וינפש".
במסכת ביצה דף ט"ז עמ' ב' דרשו חז"ל את המילה "וינפש" כנוטריקון של המילים "וי אבדה נפש" - כיוון שיצאה השבת אבדה לאדם הנשמה היתרה שניטעה בו בשבת. ברם, בפשטות הפסוק אינו מתייחס למוצאי השבת אלא לתחילת השבת. מה אם כן פשר המונח "וינפש"?
"אור החיים" מבאר כי המונח "וינפש" הוא אכן מלשון נפש, אך הוא מלמד כי כאשר באה שבת נטען העולם בנפש קיומית חדשה המחיה ומהווה אותו. ובלשונו: "משמעות פשט הכתוב, שנתכוון לומר כיון ששבת, פירוש בא שבת, הרי ש'וינפש' - פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים".
צדיק יסוד עולם
"אור החיים" מעמיק את היסוד שחידש ומבאר, כי מה שמהווה את העולם בשבת ומטעין אותו בכוחות יצירה, תלוי בקיום השבת - ע"י האדם.
רק לאחר שאדם שובת ונמנע בשבת מכל מלאכה 'ושם לבו אל הנשמה' מכניס הקב"ה חיּות בנפש עולם לשבוע נוסף ודברו המהווה את העולם ממשיך להיות ניצב בשמיים. אדם זה המקיים את השבת הוא אפוא "צדיק יסוד עולם", שהרי בזכות שמירת השבת שלו העולם עומד.
חסד ה' הוא כי "מיום שברא הקב"ה אדם (בערב שבת) לא חסר העולם 'צדיק יסוד עולם', שהוא שומר שבת". מעולם לא אירע שחדל כל אדם לשמור שבת, וכך מתקיים העולם.
"אור החיים" מביא את דברי חז"ל בבראשית רבה (כ"ב, י"ג) כי אדם הראשון שמר שבת והוא זה שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אחרי אדם הראשון בא שֵת בנו, שהיה צדיק גמור ושמר שבת. אחריו באו מידי דור כמה צדיקים, דור הולך ודור בא ושומר שבת: מתושלח, נח, שם בן נח, אברהם, יצחק, יעקב, השבטים. אפילו במצרים היו בני ישראל שומרי שבתות, כמאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ח) "ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת. אלו עבדיך. אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע (לנוח) הם מתים. אמר לו (פרעה) לך ועשה להם כמו שאמרת. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח". ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל.
השמחה בשבת
על פי דברי "אור החיים" מובן לשון הכתוב (שמות ל"א, ט"ז): "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", שהרי האדם עושה באמצעות שמירת השבת מעשה עצום - של קיום העולם, כי האדם השומר שבת מחולל את המשך הבריאה למשך שבוע נוסף.
ממילא גם מובן כי עשייה זו יש לעשות בשמחה ובלי עצב כלשהו, שהרי ע"י שמירת השבת משתתף האדם כביכול עם הקב"ה בקיום מעשי בראשית, שעליהם נאמר (בראשית א', ל"א): "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". ב'מעשה השבת' הוא מוריד שפע לימי השבוע, וכפי שתהיה השבת כן יהיו ימי השבוע שיבואו אחריה. על כן, אומרים אנו: "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו" ומבקשים: "וזכנו לקבל שבתות מתוך שמחה".
עונשו של מחלל שבת ופיקוח נפש דוחה שבת
בהתאם להסברו של "אור החיים" ניתן להבין לעומקו את הדין שמחלל שבת מתחייב מיתה, ממנו עולה לכאורה כי השבת חשובה מחיי אדם, ומאידך גיסא מקבל משנה הבנה הדין שפיקוח נפש דוחה שבת, ממנה עולה כי חיי אדם ניצבים בדרגה ערכית גבוהה מן השבת.
נבהיר:
הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) בספרו "פרדס רמונים", שער י"ג פרק ה', מבאר כי טעמו של הדין (שמות ל"א, י"ד): "מחלליה מות יומת" נובע מכך שמחלל השבת כורת את נקודת הקיום של העולם ואת הבסיס שממנו יונק כל נברא את חיותו "והוא עושה חלל מהנקודה כשאר חללים, על כן 'מות יומת'".
לפי דברי "אור החיים" מובן פשר הדברים, כי עונש המיתה של מחלל השבת הוא תוצאה טבעית הנגרמת למי שגודע את שורש הקיום.
במקביל, מובנת ההנמקה שניתנת בגמרא (יומא דף פ"ה עמ' ב') לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, שכן ראוי לקיים את האדם שעתיד לקיים את העולם, "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". האדם שיחיה יקיים שבתות הרבה ויקיים עולם ומלואו ויחייהו, ממילא תוצאה מתבקשת היא, כי יחיוּ ויצילו את נפשו שלו.
שותפות במעשה בראשית
"אור החיים" מבאר: "לפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר חז"ל (שבת דף קי"ט, עמ' ב') כי "כל המתפלל בערב שבת ואומר: 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה' - כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"
רש"י מבאר כי יש לקרוא "וַיְכַלו" - לשון רבים: הקב"ה, והמתפלל האומר את הדברים, שכן הם משתתפים ביחד ביצירת העולם. לכאורה, "מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו?"
אולם, בהתאם לביאור "אור החיים" הדברים מבוארים, שכן קיום העולם התחולל עוד לפני שהאדם נברא, אבל קיום זה היה ארעי ורופף והיה אמור להסתיים בשבת. רק שמירת השבת ע"י האדם היא שממשיכה את הקיום וההוויה של העולם לתקופה נוספת. נמצא כי האדם נעשה שותף לקיומו של מעשה בראשית "ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה".
הנה כי כן, נאמר "ויכל אלוהים ביום השביעי", ולא ביום השישי. כי על אף שהיצירה הסתיימה בשישה ימים הרי שבשבת ניטע בעולם בסיס להמשך קיומו. היצירה הסתיימה בעיצומה של שבת, שכן בשבת נוצרה "נפש העולם" ובשבת ניטע בעולם כוח הקיום שלו וחיותו.
תוחלת החיים של עולם בלי שבת היא בת שישה ימים בלבד. כל שבת נוטעת בהוויה קיום נמשך ומחזורי משבת לשבת עד עולם. אבל נשמות שומרי השבת, הן היוצרות את נפש העולם. כך השבת היא "אבן השתייה" ו"ליבת הכור" של קיום העולם והיא הנוסכת בו את כוחות היצירה האלוקיים לעדי עד.
היה מי שאמר: "יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל". אבל, לפי דברי "אור החיים" הקדוש, מששמרו ישראל את השבת - מקיימת היא את העולם כולו!