״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה
אשר אני עושה, עומדים לפני, נאם ה’.
כן יעמוד זרעכם ושמכם״
(ישעיהו ס״ו, כ״ב)
פתח דבר
דרוש וחידוש
ספר טוב משיב תשובות טובות לשאלות טובות.
על כן, בפתח דברו ייאמר, כי הוא מבטיח למעיין ״תשובות לכל השאלות שתמיד שאלת״.
ספר זה לעומת זאת יבטיח למעיין תשובות מרהיבות לשאלות - שלא שאל את עצמו מעולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין היה חדשן מופלג. אלמלא היה השם ״תפוס״ ע״י רבי עקיבא איגר, היה מקום לכנות את ספרו בשם ״דרוש וחידוש״.
כך למשל, כאשר דן רבי צדוק בפתיחתה של מסכת ברכות, שאל שאלה: מדוע פותח הש״ס בהלכות ברכות שחיובן אינו מן התורה אלא רק מדרבנן? (ר’ צדוק הכהן מלובלין ״צדקת הצדיק״ אות ב’). ובכן, האם שאלה זו עלתה בדעתנו קודם לכן?
תשובתו של רבי צדוק מחדירה ממד של הגות וחידוש אף בזווית זו, בבארו כי הברכה היא הקדמה הכרחית לכל מעשה מצווה. פשר החיוב בברכה הוא ״לייחד כל מעשיו לה’, כמו שנאמר (משלי ג’, ו’): ‘בכל דרכיך דעהו’ וכמו שכתב הרמב״ם (הלכות דעות פרק ג’ הלכה ג’). ידיעה זו מושגת ע״י הברכה״. רבי צדוק עומד אפוא על כך שמוטל על האדם להחדיר תודעה עמוקה לכל מעשה (וראו את תורתו להלן בפרשת ״עקב״), שהרי ״עיקר הכול ‘דע את אלוהי אביך’ (דברי הימים א’, כ״ח, ט’) ואחר כך ‘עבדהו’, שצריך לדעת למי עובד״.
הגאונות שבפשטות
ההגדרה של סברה גאונית, אמר רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, היא בפשטותה ובתחושת האמת שהיא משרה. עד כדי כך שלאחר שמיעתה יאמר המעיין: ״זה פשוט ונכון. למה אני לא אמרתי את זה מיד״. תהליך זה יתרחש בספר זה ביחס לשאלות, והמעיין ישאל את עצמו: ״למה אני לא שאלתי שאלה זו עד היום?״ אבל, תהליך זה לא יחזור על עצמו למקרא התשובות. רבי צדוק מפתיע בתשובותיו והמעיין ישתאה ויחוש בעוצמת החידוש.
ודוק, הרעיונות נשגבים אך בהירים ומובנים ואדרבה תחושת האמת שבהם חריפה.
מדוע יש אפוא בתשובותיו של רבי צדוק תחושת חידוש על אף כוח שכנועם ותחושת אמיתם?
העמקה כתנאי לחידוש
נראה כי נוכל לעמוד על פשר הדבר לאחר עיון ברעיון של רבי יצחק הוטנר ב״אגרות וכתבים״ ע״ד. הרב הוטנר עמד על הפסוק (תהילים ל״ג, ט’) ״הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד״ ככוח אלוקי הממשיך לחדש את ההוויה בכל רגע ורגע. לאמור כי:
״הסתכלות בטבע העולם מציבה בפנינו תמונה של חזרה תמידית: יום ולילה, מולד הלבנה, ארבע תקופות בשנה. כל אלה הם מחזורים קבועים ההולכים ונשנים בלי הרף. אבל, לאמיתו של דבר יודעים אנו כי הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כלומר, כשם שאמר הקב״ה בפעם הראשונה ״יהי אור״ - היה האור חידוש מוחלט שהתהווה יש מאין, כך גם פועל המאמר הזה של ״יהי אור״ בכל רגע ורגע, ומחדש את מציאות האור מן האין אל היש. קיום המציאות ברגע זה אינו מכריח את קיום המציאות ברגע שלאחריו. על כן, בעומק, כל הבריאה כולה מלאה חידוש מתמיד, ונמצא שהקב״ה ברא את עולמו בצורה של חזרה מבחוץ ובְתֹכֶן של חידוש מבפנים״.
הווי אומר, כי במבט שטחי דברים הם נדושים, שגרתיים, חוזרים על עצמם, אפורים.
״מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש״ (קהלת א’, ט’).
אבל, רק בשכבה העליונה. זו הנראית במבט שטחי ומרפרף.
מציאות זו היא מעין שכבת קרח, שמתחתיה יש מים זורמים.
מי שמעמיק ראות, מגלה את החידוש שבדברים. הווי אומר אפוא כי חידוש מרהיב נובע מהעמקה.
נראה כי זו הסיבה שאדם המעיין בדבריו של רבי צדוק מתפעם מהם על אף שיש בהם פשטות וכוח שכנוע עצום, הנובע מנקודת האמת שבהם. ההתפעמות נובעת מכך שהמעיין מגלה ממדים חדשים הנובעים מעומק החשיבה של רבי צדוק. הפרשה לאחר העיון בדבריו של רבי צדוק אינה דומה עוד לפרשה כפי שהייתה לפניה, שכן המעיין נחשף לממד נוסף. מרהיב. עמוק וחדש לגמרי. המעיין יגלה מרגלית זוהרת שהייתה מונחת לפניו כל העת, אלא שהוא כלל לא הבחין בקיומה, מכיוון שהייתה מכוסה בכמה שכבות, עד שבא רבי צדוק והעמיק חקר, העמיק לחשוב.
החידוש מפיח חיים
רבי צדוק החשיב מאוד את הצורך בחידוש.
חז״ל דרשו את הפסוק (דברים ו’, ו’): ״אשר אנוכי מצווך היום״ - ״שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים״ ומבאר רבי צדוק כי החידוש חורג מן הצורך להכניס רעננות וחשק, אלא מהווה גורם המפיח חיים.
העמקה, התעוררות וחידוש מחיים את האדם ומחיים את תורתו. לעומת זאת, עמידה במקום, חזרתיות של הרגל נטול תודעה, הם כניעה לכוח המשיכה של הארץ הגוזר על כל דבר תהליך של מוות בבחינת ״ואל עפר תשוב״. אפילו מים, שהם מקור חיים, אם אין בהם נביעה וזרימה מתמדת, הם מתבאשים ומאבדים את מקור חיותם. דבר שאינו פורה נחשב כמת ואין לו קיום בעולם של ברכה. בתורה נאמר (ויקרא כ״ו, ג’-ד’): ״אם בחוקותי תלכו... ועץ השדה ייתן פריו״. הברכה אינה מסתפקת בכך שעצי הפרדס יניבו פירות רבים ומתוקים, אלא מתבקש שיהא פרי גם לאילנות סרק. למה צריך ברכה לפרי באילן סרק? אין זאת אלא שסרק מבטא עמידה במקום וחזרה על הקיים, שאינו אלא תהליך איטי של מוות ואובדן ערך. בעולם של ברכה אין מקום לסרק ולמה שאינו מתחדש ומניב פירות.
מילה על רבי צדוק
״דרך כוכב מיעקב״. רבי צדוק היה כוכב שביט מזהיר, אף בדורם של גאוני עולם. למעשה, כל הווייתו של רבי צדוק חידוש הייתה.
רבי צדוק הכהן רבינוביץ’-רובינשטיין מלובלין, נולד למשפחת רבנים ״מתנגדים״ בעיר קריזבורג שבקורלנד (ליטא) ביום כ״ג בשבט תקפ״ג. אביו, הרב יעקב הכהן, היה רב הקהילה ואמו, מצאצאי השל״ה. רבי צדוק התייתם מאביו בגיל שש, וגדל בבית דודו, אחי־אביו, הרב יוסף הכהן רבינוביץ רבה של קריניק ומחבר ספר ״כפות זהב״. רבי צדוק למדן שבלמדנים היה ועילוי מזהיר. נודע כ״עילוי מקריניק״. רבי צדוק ידע ש״ס בעל פה לפני גיל בר מצווה. את חיבורו הראשון כתב רבי צדוק בגיל 17 (בשנת ה’ת״ר). מלבד גאונותו היה רבי צדוק שקדן עצום, ומסופר כי מדי יום ביומו לא היה טועם כלום עד שהיה מסיים מסכת ומקיים סעודת מצווה. תשובה לרבי צדוק התפרסמה בספרו של הפוסק הגדול רבי יוסף שאול נתנזון בשו״ת ״שואל ומשיב״ (מהדורה שתיתאה סימן נ״ד) הפותחת במילים ״תשובה לרב החריף, מורנו הרב צדוק הכהן מקריניק במדינת ליטא״. ברם, קורות חייו של רבי צדוק הביאו אותו להיות מגדולי עמודי המחשבה בעולם ההגות החסידי. ספריו של רבי צדוק רבים, מגוונים ועמוקים הם1 וחלקם עוסקים בפנימיות התורה ובעקרונות יסוד של החסידות. בסוף ימיו אף היה רבי צדוק אדמו״ר.
מה גרם לשינוי זה באורחות חייו של רבי צדוק?
רבי צדוק נזקק לחתימות של רבנים בעניין אישי שלו, והדבר הביאו להיפגש עם רבים מגדולי דורו. רבי צדוק נפגש עם רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה מחד גיסא ועם אדמו״רים שונים ובהם בעל ״חידושי הרי״ם״, מאידך גיסא. בתוך כך נפגש רבי צדוק עם רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו״ר מאיזביצה - ראדזין מחבר הספר ״מי השילוח.״ בעקבות מפגש זה הפך רבי צדוק לתלמידו המובהק של האדמו״ר מאיזביצה, וקנה את דרכו הייחודית בחסידות. דברים רבים שבפנימיות התורה קיבל מרבו, העמיק בהם ועשה אותם משנה סדורה. לאחר פטירת רבו עברה ההנהגה לבנו של הרבי מאיזביצה, רבי יעקב מראדזין (מחבר הספר ״‘בית יעקב״) וכן לבכיר התלמידים (נכדו של רבי עקיבא איגר) הרב אריה לייב איגר, שהיה חברו הקרוב של רבי צדוק. רבי צדוק לא נענה לבקשת חלק מן החסידים להנהיגם וכן סרב לקבל את רבנות העיר לובלין. רק לאחר פטירת הרב אריה לייב איגר בשנת תרמ״ח, נענה רבי צדוק להפצרות וישב על כסאו בעיר לובלין עד לפטירתו ביום ט’ באלול תר״ס (1900). בתקופה זו נהג לומר דרשות על שולחנו בסעודות שבת, מועד וראשי חודשים. דרשות אלו נרשמו בידי התלמידים, כונסו לאחר פטירתו ונדפסו בסדרת הספרים ״פרי צדיק״.
פרי צדיק
רבי צדוק היה פורה ומחדש כל ימיו. אולם, חשוך ילדים היה. רמז לדבר ספרו ״פוקד עקרים״. בפתיח לספרי דרשותיו, ״פרי צדיק״, הובהר שֵם הספר לאור דברי מדרש תנחומא (פרשת נח סימן ב’):
״פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר, ‘פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם’ (משלי י״א, ל’). אמר רבי יהודה הלוי בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים. אומר לפניו (האדם) ריבונו של עולם: אי זה פרי העמדתי? אומר לו הקב״ה: התורה! שכתוב בה ‘פרי צדיק עץ חיים’, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק״.
חז״ל דרשו (סנהדרין דף י״ט עמ’ ב’) כי ״כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב - כאילו ילדו״. במסכת בכורות דף מ״ד עמ’ ב’ מבארת הגמרא את הפסוק (דברים ז’, י״ד): ״לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״ כברכה ש״לא יהיה בך עקר - מן התלמידים, ועקרה - שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום״. כוח הפריון הרוחני של האדם נקרא אף הוא הולדה והענקת חיים.
רבי צדוק עומד בהרחבה על דברים אלו (ראו להלן בפרשת עקב) ומבאר, כי כאשר רוצה הכתוב לומר שהמציאות כולה תהיה לברכה, אין הוא מסתפק בברכת הפריון הפיסית של האדם, ומחייב גם פריון רוחני, שבו אין באדם עקר בכוח תורתו ובכוח תפילתו. אכן, כוח הריבוי והחיות הנצחית של האדם אינו מתבטא רק במישור הפיסי של ההולדה, אלא מתקיים גם ובעיקר בכוח הרוחני של תורה ותפילה. ע״י תורה יכול האדם להשלים מציאות של עקרות פיסית ולהשרות ברכה וחיים עד העולם.
תורתו של רבי צדוק לעולם עומדת, טעמה וליחה לא נס וריחה לא נמַר. חידושיו העמוקים של רבי צדוק הם ״פרי צדיק״ - פרי הילולים מתוק ומרהיב. ביקשתי להטעים את המעיין מפירותיו הנפלאים של רבי צדוק ולכך נועד ספר זה, פרי עיון בתורת רבי צדוק בשבתות ובמועדים. נהיה נא כולנו בניו ופירותיו ומי ייתן ויהיו הדברים הנצחה לדמותו, לעילוי נשמתו ולזכותנו.
למען אחיי
ספר זה בא בעקבות ספריי ״לאור קדושת לוי״ (פלדהיים, תשע״ט) ו״לאור המהר״ל״ (פלדהיים, תש״פ) המוקדשים לעילוי נשמת שני אחיי היקרים והאהובים, יעקב וינרוט ז״ל וצבי יצחק וינרוט ז״ל. מקוריים מאוד היו אחיי, בכל אורחות חייהם ובדרך חשיבתם. החידוש ההעמקה והיצירתיות היו מאפיין חד במיוחד אצל אחי הגדול בכול יעקב ז״ל. לא ניתן היה לצפות מראש את תגובתו לאירועים. אחרי שהביע דעה בנושאים מסוימים ניכרת הייתה ״עין הבדולח״ שלו, שהעניקה לו ראייה בהירה, מאירה ומקורית. אין תואם יותר להנצחת דמותם של אחיי, מאשר ע״י ספר של מחשבה עמוקה וחדשנות מרהיבה. יהיו נא הדברים הנלמדים בספר זה לעילוי נשמתם.
שלמי תודה בקצרה
בצאתי מן האוהל אבקש להודות לבני ביתי ובראשם לנוות ביתי, מנשים באהל תבורך. מקיפים הם אותי ב״ה בשולחנות השבת. הם ה״משוב״ הקרוב שלי, האור לנתיבתי במשעולי חיי.
לכבודה של שבת ולכבודם עיינתי והבהרתי רעיונות נפלאים אלו, למען יהא שולחן השבת בבחינת נקודת אור מחשבתית.
שולחן השבת
לימדונו חז״ל על חשיבות שולחנו של אדם.
רבי צדוק נהג לסיים את כל דרשותיו בהתייחסות לשבת ואכן עונג שבת צרוף הוא לעיין בדבריו המרהיבים ואין מתאים לרוממות שולחן השבת מעיון בדבריו של רבי צדוק.
יהי רצון כי המעיין בספר זה יזכה לכך ששולחן השבת שלו יעלה מעלה בקודש, ויהא זה שולחן הנהנה ממהלך שלם, סדור ומרהיב, המעביר מדור לדור מזיו אורו הגדול של אחד מענקי עולם.
וינרוט אברהם
אלול תש״פ

״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה
אשר אני עושה, עומדים לפני, נאם ה’.
כן יעמוד זרעכם ושמכם״
(ישעיהו ס״ו, כ״ב)
פתח דבר
דרוש וחידוש
ספר טוב משיב תשובות טובות לשאלות טובות.
על כן, בפתח דברו ייאמר, כי הוא מבטיח למעיין ״תשובות לכל השאלות שתמיד שאלת״.
ספר זה לעומת זאת יבטיח למעיין תשובות מרהיבות לשאלות - שלא שאל את עצמו מעולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין היה חדשן מופלג. אלמלא היה השם ״תפוס״ ע״י רבי עקיבא איגר, היה מקום לכנות את ספרו בשם ״דרוש וחידוש״.
כך למשל, כאשר דן רבי צדוק בפתיחתה של מסכת ברכות, שאל שאלה: מדוע פותח הש״ס בהלכות ברכות שחיובן אינו מן התורה אלא רק מדרבנן? (ר’ צדוק הכהן מלובלין ״צדקת הצדיק״ אות ב’). ובכן, האם שאלה זו עלתה בדעתנו קודם לכן?
תשובתו של רבי צדוק מחדירה ממד של הגות וחידוש אף בזווית זו, בבארו כי הברכה היא הקדמה הכרחית לכל מעשה מצווה. פשר החיוב בברכה הוא ״לייחד כל מעשיו לה’, כמו שנאמר (משלי ג’, ו’): ‘בכל דרכיך דעהו’ וכמו שכתב הרמב״ם (הלכות דעות פרק ג’ הלכה ג’). ידיעה זו מושגת ע״י הברכה״. רבי צדוק עומד אפוא על כך שמוטל על האדם להחדיר תודעה עמוקה לכל מעשה (וראו את תורתו להלן בפרשת ״עקב״), שהרי ״עיקר הכול ‘דע את אלוהי אביך’ (דברי הימים א’, כ״ח, ט’) ואחר כך ‘עבדהו’, שצריך לדעת למי עובד״.
הגאונות שבפשטות
ההגדרה של סברה גאונית, אמר רבי אלחנן וסרמן זצ״ל, היא בפשטותה ובתחושת האמת שהיא משרה. עד כדי כך שלאחר שמיעתה יאמר המעיין: ״זה פשוט ונכון. למה אני לא אמרתי את זה מיד״. תהליך זה יתרחש בספר זה ביחס לשאלות, והמעיין ישאל את עצמו: ״למה אני לא שאלתי שאלה זו עד היום?״ אבל, תהליך זה לא יחזור על עצמו למקרא התשובות. רבי צדוק מפתיע בתשובותיו והמעיין ישתאה ויחוש בעוצמת החידוש.
ודוק, הרעיונות נשגבים אך בהירים ומובנים ואדרבה תחושת האמת שבהם חריפה.
מדוע יש אפוא בתשובותיו של רבי צדוק תחושת חידוש על אף כוח שכנועם ותחושת אמיתם?
העמקה כתנאי לחידוש
נראה כי נוכל לעמוד על פשר הדבר לאחר עיון ברעיון של רבי יצחק הוטנר ב״אגרות וכתבים״ ע״ד. הרב הוטנר עמד על הפסוק (תהילים ל״ג, ט’) ״הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד״ ככוח אלוקי הממשיך לחדש את ההוויה בכל רגע ורגע. לאמור כי:
״הסתכלות בטבע העולם מציבה בפנינו תמונה של חזרה תמידית: יום ולילה, מולד הלבנה, ארבע תקופות בשנה. כל אלה הם מחזורים קבועים ההולכים ונשנים בלי הרף. אבל, לאמיתו של דבר יודעים אנו כי הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כלומר, כשם שאמר הקב״ה בפעם הראשונה ״יהי אור״ - היה האור חידוש מוחלט שהתהווה יש מאין, כך גם פועל המאמר הזה של ״יהי אור״ בכל רגע ורגע, ומחדש את מציאות האור מן האין אל היש. קיום המציאות ברגע זה אינו מכריח את קיום המציאות ברגע שלאחריו. על כן, בעומק, כל הבריאה כולה מלאה חידוש מתמיד, ונמצא שהקב״ה ברא את עולמו בצורה של חזרה מבחוץ ובְתֹכֶן של חידוש מבפנים״.
הווי אומר, כי במבט שטחי דברים הם נדושים, שגרתיים, חוזרים על עצמם, אפורים.
״מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש״ (קהלת א’, ט’).
אבל, רק בשכבה העליונה. זו הנראית במבט שטחי ומרפרף.
מציאות זו היא מעין שכבת קרח, שמתחתיה יש מים זורמים.
מי שמעמיק ראות, מגלה את החידוש שבדברים. הווי אומר אפוא כי חידוש מרהיב נובע מהעמקה.
נראה כי זו הסיבה שאדם המעיין בדבריו של רבי צדוק מתפעם מהם על אף שיש בהם פשטות וכוח שכנוע עצום, הנובע מנקודת האמת שבהם. ההתפעמות נובעת מכך שהמעיין מגלה ממדים חדשים הנובעים מעומק החשיבה של רבי צדוק. הפרשה לאחר העיון בדבריו של רבי צדוק אינה דומה עוד לפרשה כפי שהייתה לפניה, שכן המעיין נחשף לממד נוסף. מרהיב. עמוק וחדש לגמרי. המעיין יגלה מרגלית זוהרת שהייתה מונחת לפניו כל העת, אלא שהוא כלל לא הבחין בקיומה, מכיוון שהייתה מכוסה בכמה שכבות, עד שבא רבי צדוק והעמיק חקר, העמיק לחשוב.
החידוש מפיח חיים
רבי צדוק החשיב מאוד את הצורך בחידוש.
חז״ל דרשו את הפסוק (דברים ו’, ו’): ״אשר אנוכי מצווך היום״ - ״שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים״ ומבאר רבי צדוק כי החידוש חורג מן הצורך להכניס רעננות וחשק, אלא מהווה גורם המפיח חיים.
העמקה, התעוררות וחידוש מחיים את האדם ומחיים את תורתו. לעומת זאת, עמידה במקום, חזרתיות של הרגל נטול תודעה, הם כניעה לכוח המשיכה של הארץ הגוזר על כל דבר תהליך של מוות בבחינת ״ואל עפר תשוב״. אפילו מים, שהם מקור חיים, אם אין בהם נביעה וזרימה מתמדת, הם מתבאשים ומאבדים את מקור חיותם. דבר שאינו פורה נחשב כמת ואין לו קיום בעולם של ברכה. בתורה נאמר (ויקרא כ״ו, ג’-ד’): ״אם בחוקותי תלכו... ועץ השדה ייתן פריו״. הברכה אינה מסתפקת בכך שעצי הפרדס יניבו פירות רבים ומתוקים, אלא מתבקש שיהא פרי גם לאילנות סרק. למה צריך ברכה לפרי באילן סרק? אין זאת אלא שסרק מבטא עמידה במקום וחזרה על הקיים, שאינו אלא תהליך איטי של מוות ואובדן ערך. בעולם של ברכה אין מקום לסרק ולמה שאינו מתחדש ומניב פירות.
מילה על רבי צדוק
״דרך כוכב מיעקב״. רבי צדוק היה כוכב שביט מזהיר, אף בדורם של גאוני עולם. למעשה, כל הווייתו של רבי צדוק חידוש הייתה.
רבי צדוק הכהן רבינוביץ’-רובינשטיין מלובלין, נולד למשפחת רבנים ״מתנגדים״ בעיר קריזבורג שבקורלנד (ליטא) ביום כ״ג בשבט תקפ״ג. אביו, הרב יעקב הכהן, היה רב הקהילה ואמו, מצאצאי השל״ה. רבי צדוק התייתם מאביו בגיל שש, וגדל בבית דודו, אחי־אביו, הרב יוסף הכהן רבינוביץ רבה של קריניק ומחבר ספר ״כפות זהב״. רבי צדוק למדן שבלמדנים היה ועילוי מזהיר. נודע כ״עילוי מקריניק״. רבי צדוק ידע ש״ס בעל פה לפני גיל בר מצווה. את חיבורו הראשון כתב רבי צדוק בגיל 17 (בשנת ה’ת״ר). מלבד גאונותו היה רבי צדוק שקדן עצום, ומסופר כי מדי יום ביומו לא היה טועם כלום עד שהיה מסיים מסכת ומקיים סעודת מצווה. תשובה לרבי צדוק התפרסמה בספרו של הפוסק הגדול רבי יוסף שאול נתנזון בשו״ת ״שואל ומשיב״ (מהדורה שתיתאה סימן נ״ד) הפותחת במילים ״תשובה לרב החריף, מורנו הרב צדוק הכהן מקריניק במדינת ליטא״. ברם, קורות חייו של רבי צדוק הביאו אותו להיות מגדולי עמודי המחשבה בעולם ההגות החסידי. ספריו של רבי צדוק רבים, מגוונים ועמוקים הם1 וחלקם עוסקים בפנימיות התורה ובעקרונות יסוד של החסידות. בסוף ימיו אף היה רבי צדוק אדמו״ר.
מה גרם לשינוי זה באורחות חייו של רבי צדוק?
רבי צדוק נזקק לחתימות של רבנים בעניין אישי שלו, והדבר הביאו להיפגש עם רבים מגדולי דורו. רבי צדוק נפגש עם רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה מחד גיסא ועם אדמו״רים שונים ובהם בעל ״חידושי הרי״ם״, מאידך גיסא. בתוך כך נפגש רבי צדוק עם רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו״ר מאיזביצה - ראדזין מחבר הספר ״מי השילוח.״ בעקבות מפגש זה הפך רבי צדוק לתלמידו המובהק של האדמו״ר מאיזביצה, וקנה את דרכו הייחודית בחסידות. דברים רבים שבפנימיות התורה קיבל מרבו, העמיק בהם ועשה אותם משנה סדורה. לאחר פטירת רבו עברה ההנהגה לבנו של הרבי מאיזביצה, רבי יעקב מראדזין (מחבר הספר ״‘בית יעקב״) וכן לבכיר התלמידים (נכדו של רבי עקיבא איגר) הרב אריה לייב איגר, שהיה חברו הקרוב של רבי צדוק. רבי צדוק לא נענה לבקשת חלק מן החסידים להנהיגם וכן סרב לקבל את רבנות העיר לובלין. רק לאחר פטירת הרב אריה לייב איגר בשנת תרמ״ח, נענה רבי צדוק להפצרות וישב על כסאו בעיר לובלין עד לפטירתו ביום ט’ באלול תר״ס (1900). בתקופה זו נהג לומר דרשות על שולחנו בסעודות שבת, מועד וראשי חודשים. דרשות אלו נרשמו בידי התלמידים, כונסו לאחר פטירתו ונדפסו בסדרת הספרים ״פרי צדיק״.
פרי צדיק
רבי צדוק היה פורה ומחדש כל ימיו. אולם, חשוך ילדים היה. רמז לדבר ספרו ״פוקד עקרים״. בפתיח לספרי דרשותיו, ״פרי צדיק״, הובהר שֵם הספר לאור דברי מדרש תנחומא (פרשת נח סימן ב’):
״פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר, ‘פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם’ (משלי י״א, ל’). אמר רבי יהודה הלוי בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים. אומר לפניו (האדם) ריבונו של עולם: אי זה פרי העמדתי? אומר לו הקב״ה: התורה! שכתוב בה ‘פרי צדיק עץ חיים’, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק״.
חז״ל דרשו (סנהדרין דף י״ט עמ’ ב’) כי ״כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב - כאילו ילדו״. במסכת בכורות דף מ״ד עמ’ ב’ מבארת הגמרא את הפסוק (דברים ז’, י״ד): ״לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״ כברכה ש״לא יהיה בך עקר - מן התלמידים, ועקרה - שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום״. כוח הפריון הרוחני של האדם נקרא אף הוא הולדה והענקת חיים.
רבי צדוק עומד בהרחבה על דברים אלו (ראו להלן בפרשת עקב) ומבאר, כי כאשר רוצה הכתוב לומר שהמציאות כולה תהיה לברכה, אין הוא מסתפק בברכת הפריון הפיסית של האדם, ומחייב גם פריון רוחני, שבו אין באדם עקר בכוח תורתו ובכוח תפילתו. אכן, כוח הריבוי והחיות הנצחית של האדם אינו מתבטא רק במישור הפיסי של ההולדה, אלא מתקיים גם ובעיקר בכוח הרוחני של תורה ותפילה. ע״י תורה יכול האדם להשלים מציאות של עקרות פיסית ולהשרות ברכה וחיים עד העולם.
תורתו של רבי צדוק לעולם עומדת, טעמה וליחה לא נס וריחה לא נמַר. חידושיו העמוקים של רבי צדוק הם ״פרי צדיק״ - פרי הילולים מתוק ומרהיב. ביקשתי להטעים את המעיין מפירותיו הנפלאים של רבי צדוק ולכך נועד ספר זה, פרי עיון בתורת רבי צדוק בשבתות ובמועדים. נהיה נא כולנו בניו ופירותיו ומי ייתן ויהיו הדברים הנצחה לדמותו, לעילוי נשמתו ולזכותנו.
למען אחיי
ספר זה בא בעקבות ספריי ״לאור קדושת לוי״ (פלדהיים, תשע״ט) ו״לאור המהר״ל״ (פלדהיים, תש״פ) המוקדשים לעילוי נשמת שני אחיי היקרים והאהובים, יעקב וינרוט ז״ל וצבי יצחק וינרוט ז״ל. מקוריים מאוד היו אחיי, בכל אורחות חייהם ובדרך חשיבתם. החידוש ההעמקה והיצירתיות היו מאפיין חד במיוחד אצל אחי הגדול בכול יעקב ז״ל. לא ניתן היה לצפות מראש את תגובתו לאירועים. אחרי שהביע דעה בנושאים מסוימים ניכרת הייתה ״עין הבדולח״ שלו, שהעניקה לו ראייה בהירה, מאירה ומקורית. אין תואם יותר להנצחת דמותם של אחיי, מאשר ע״י ספר של מחשבה עמוקה וחדשנות מרהיבה. יהיו נא הדברים הנלמדים בספר זה לעילוי נשמתם.
שלמי תודה בקצרה
בצאתי מן האוהל אבקש להודות לבני ביתי ובראשם לנוות ביתי, מנשים באהל תבורך. מקיפים הם אותי ב״ה בשולחנות השבת. הם ה״משוב״ הקרוב שלי, האור לנתיבתי במשעולי חיי.
לכבודה של שבת ולכבודם עיינתי והבהרתי רעיונות נפלאים אלו, למען יהא שולחן השבת בבחינת נקודת אור מחשבתית.
שולחן השבת
לימדונו חז״ל על חשיבות שולחנו של אדם.
רבי צדוק נהג לסיים את כל דרשותיו בהתייחסות לשבת ואכן עונג שבת צרוף הוא לעיין בדבריו המרהיבים ואין מתאים לרוממות שולחן השבת מעיון בדבריו של רבי צדוק.
יהי רצון כי המעיין בספר זה יזכה לכך ששולחן השבת שלו יעלה מעלה בקודש, ויהא זה שולחן הנהנה ממהלך שלם, סדור ומרהיב, המעביר מדור לדור מזיו אורו הגדול של אחד מענקי עולם.
וינרוט אברהם
אלול תש״פ