הקדמה
הגעתי לנושא ספרות ורפואה בזכות התנסותי בשני התחומים. אני רופאה בהכשרתי, בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב. עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והייתי לסופרת – כך נפתח לי צוהר אל עולם היצירה, ובעולמי התבססה היכולת להתבונן באדם בפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר.
נוכחתי לדעת שבכתיבה יש מרכיב יצירתי, אישי מאוד, שאין דומה לו בעשייה אחרת. אני נזכרת בזווית ההתבוננות פנימה במהלך כתיבת ספרי הראשון, הבית על האגם.1 התרגשותי מפרסום ספר הביכורים הייתה גדולה - לא פחותה מזו שבעת פרסום עבודת המחקר שלי2 בהנחיתו של פרופ' דני גור מהמחלקה לניתוחי לב בבית החולים "שיבא". עד כה כתבתי רומנים, קובצי סיפורים, אלבום איורים וספר הגותי. הספר הנוכחי הוא ספר העיון השני פרי עטי, הרואה אור לאחר מרטין בובר - מבט מקרוב.3
כמו סופרים־רופאים רבים, בכל אחד מספרַי מוזכרות אנקדוטות מעולם הרפואה, אם כי אירועים אלה אינם מהווים את תוכנם העיקרי של הספרים. החיבור בין שני התחומים הביא אותי לתכנן את קורס ספרות ורפואה במיוחד עבור הסטודנטים לרפואה בפקולטה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב, ואף להוסיף ולחקור את הקשר שבין ספרות לרפואה ביצירותיהם של סופרים ומשוררים ישראלים ושל בני לאומים שונים, שביצירותיהם התעמקתי במהלך שיעורי הקורס. פן אחר של קשר זה, אשר מצא את ביטויו בקורס, הוא ההשפעה של תמונת הרפואה כפי שהיא משתקפת בספרות, על הרופאים שהוזמנו להגיב על דברי הסופרים. כך נולד ספרי הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה שבו אני משלבת מחקר ספרותי לצד תיאורים של מחלות ומצבים רפואיים, דיונים פילוסופיים, אתיים, היסטוריים ומשפטיים הנוגעים לעולם הרפואה.
בתקופתנו, בעיצומה של מהפכה טכנולוגית המתפתחת בקצב אקספוננציאלי, מקצוע הרפואה נשען יותר ויותר על טכנולוגיות מתקדמות לאבחון ולטיפול, הממד האנושי ביחסי רופא-חולה הולך ומתמעט ותחושת הניכור גוברת.
תרומתו של העיסוק בהומנות ברפואה לשם השבת האנושיות למקצוע חשובה מתמיד. במקביל, ככל שמעמיקה הדרישה להתמקצעות בענפי הרפואה השונים, כך פוחתת אפשרותו של הרופא להעשיר את עולמו הרוחני בתחומים שאינם רפואיים גרידא. דמותו של הרופא בימינו התרחקה רבות מזו שאפיינה אותו בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, אבן סינא והרמב"ם, כאשר הרופא היה איש אשכולות ששילב בין מחקר מדעי לפילוסופיה.
הרמב"ם היה פורץ דרך יחסית לרקע התרבותי-מדעי של תקופתו. התפיסה הרפואית הרווחת בתקופתו התבססה על תורת ארבע הליחות של היפוקרטס וגלנוס ועל אמונות תפלות. לא נערכו מחקרים אנטומיים מעמיקים על גוף האדם ומסקנות התצפיות שבוצעו על בעלי חיים יונקים יוחסו לגוף האדם. מדע האנטומיה הפיזיולוגית לא היה קיים וכמובן לא עמדו לרשות הרמב"ם ובני דורו אמצעי הבדיקה והמחקר שעומדים לרשות הרפואה המודרנית. הישגיו של הרמב"ם בתחום הרפואה התבססו על תצפיות מדוקדקות, אנמנזה ותגובות החולים והתבוננות במכלול חייהם, ועל עיון בכתביהם של הרופאים היווניים והערבים בני דורו ואלה שקדמו לו. כל אלה הובילו אותו לשלול גישות רפואיות מוטעות ולהסיק כללים מסוימים על האטיולוגיה, תהליכי המחלות ודרכי ריפוין, שחלקם מקובלים אף בימינו.
הרפואה של היום ממשיכה במידה רבה את גישתו הרציונליסטית, הפוזיטיביסטית וההוליסטית של הרמב"ם, ולכן, בעידן החדש ברפואה, אני רואָה חשיבות רבה לעיון בכתבי הרפואה של הרמב"ם והבנת הדרך שסלל בגישתו לבריאות, לאבחנה ולטיפול אל מול אלה המקובלים כיום וכל אלה מובאים על ידי בכרך חמישי.
דמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה מתוארת בצורה נרחבת בכרך השישי.
מטרתי בספר זה היא, בהמשך להתנסותי האישית בקורס ספרות ורפואה, לחקור את הקשר רופא-חולה על כל רבדיו כפי שהוא משתקף בספרות ובהגות, ובדרך זו לתרום להחזרת הפן האנושי למקצוע הרפואה. דרך קריאת הספר יוכל הקורא להעשיר את עולמו הרוחני, לבחון את ההיבטים הנרחבים הקשורים לעולם הרפואה ולרדת לעומקה של מורכבות הקשר רופא-חולה על הדילמות הסבוכות הניצבות לפתחו.
באמצעות ניתוח הטקסטים המופיעים בספר ובחינת תגובותיהם של גיבורי העלילה ביצירות סופרים, משוררים והוגים ישראלים (ממשתתפי קורס ספרות ורפואה), ואלה של רופאים ואנשי רוח נודעים בני לאומים שונים, יוכל הקורא להתרשם מהתלבטויותיהם בדילמות הרפואיות והאנושיות המועלות בספר ומהפתרונות שמוצעים על ידם. חיבורם של אלה לניתוח היבטים רפואיים-מדעיים העומדים בפני עצמם והמובאים בספר, מעמידים במרכז את זוויות הראייה של הרופא והחולה, אך גם את התייחסותם של אלה שמעברו האחר של המתרס. יחד עם זאת, מעבר לנקודת המבט הכללית, הקורא יוכל גם להתרשם מיחסי הגומלין שבין הביוגרפיה האישית של אנשי הספרות והרוח לבין המחלות והמצבים הרפואיים המתוארים בספריהם.
ההתייחסות לדמותו של הרופא בספר הנה רב ממדית ונבחנת דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטיים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטיים ולצד הגדולה שבדמותו, נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס, על "הטוב שברופאים לגיהינום", על פחדיו ועל חוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו, על מצב בריאותו, על חמדנותו, על נטייתו הפטרנליסטית, על אכזריותו ועל כל יתר התכונות המאפיינות ישות בשר ודם – הרופא.
נקודת מבט נוספת המוצאת את ביטויה בספר תוך סקירה רטרוספקטיבית היא התייחסות החברה ככלל לאתיקה הרפואית באמצעות האָמנות, התקנות והחוקים שנקבעו בד בבד עם התפתחות הצרכים בחברה המודרנית. אחת מנקודות המפגש המשמעותיות ביותר בין עולם הספרות לבין עולמות הרפואה והאתיקה הרפואית היא העיסוק במחלות הנפש.
מאז ומעולם היוותה דמותו של המשוגע מושא לפחד, לרתיעה ולחוסר הבנה. במסגרת חקר תופעת השיגעון לאורך ההיסטוריה של האנושות נעשו ניסיונות להסבירה בהתאם לתפיסת העולם שרווחה בתרבויות שונות. החקר והעיסוק בשיגעון באים לידי ביטוי בספר לא רק בעולם הרפואה, אלא גם ביצירותיהם של סופרים, מחזאים, פילוסופים וסוציולוגים. נוסף על כך, מעניינת במיוחד בחינתם של מצבים פסיכיאטריים ביצירות הסופרים שנסקרו בקורס ספרות ורפואה, המעידה מחד גיסא על יחסם למחלות הנפש ומאידך גיסא משמשת עדות ביוגרפית ווידוי אישי על אנשים שהכירו ועל אחדים מבני משפחתם. בימינו ממשיכים לחקור את טבעו של השיגעון ואת מקורותיו, אולם במונח "מחלת נפש"4 החלו להשתמש רק בתקופה המודרנית. למרות הגישה הנוירו-ביולוגית הרווחת כיום ועל אף ההתקדמות בטיפול התרופתי, הפסיכיאטריה מגששת עדיין אחר פתרון התעלומה ומנסה להוכיח את הקשר בין מבנה המוח ופעילותו לבין מרבית המחלות הפסיכיאטריות והטיפול בהן.
נושא חשוב נוסף שמוצא את ביטויו בספרות הוא השתקפות דמותו של הרופא בעיני החולה, בעיני החברה ואף בעיני עצמו. מקריאת הטקסטים ניווכח לעתים בביקורת המשתלחת ברופא, כמו כן נשתהה גם על דמותו האמביוולנטית של הרופא בתקופת מלחמת העולם השנייה, על דמות הרופא שהקריב את עצמו למען הצלת האחר, אך בד בבד הפגין בגידה בשבועתו ובייעודו עת הפך למרצח. הטקסטים עוסקים גם בתכונות הנעלות המיוחסות לרופא, ואנסה לשקף לקורא כי מוטב לו לרופא עצמו להימנע מחטא ההיבריס ולזכור תמיד שאין הוא אלא אדם.
נקודה מעניינת אחרת שמובעת בספר היא התבוננות בדילמות ברפואה גם מזווית ראיה היסטורית. הקורא יוכל להיווכח שבאופן מפתיע, רבות מהדילמות שהעסיקו את הרופאים לאורך ההיסטוריה זהות לאלה שבהן הם נתקלים בימינו.
לרופאים ולסטודנטים לרפואה – אני מקווה שקריאת הספר תעודד בהם את היצירתיות ובמקביל גם תתרום לפיתוח הדיאלוג רופא-חולה תוך שימת דגש על הגישה הנרטיבית ועל זו הרפואית כאחד. את סיפורי החולה הם יוכלו לתרגם לאנמנזה שהם מכירים מחייהם המקצועיים. באמצעות תהליך הקריאה יוכל הקורא להתמודד עם כאב, חרדה ואובדן באמצעות דמיון ופרשנות – תהליך שישכלל את הדיאלוגיזם5 ויחדד אצלו את היכולת להזדהות עם נקודת המבט של האחר.
אני מאמינה שהתיאור המשולב ספרותי-רפואי של המחלות המוזכרות בספר לא זו בלבד שיקבֵּע בזיכרונם של הסטודנטים לרפואה את סימניה השכיחים של המחלה ואת התנהגותה, אלא גם ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם טרם נתקלו במציאות.
כולי תקווה שבאמצעות העיסוק בטקסטים שמופיעים בספר יוכלו רופאים וסטודנטים לרפואה, כמו גם סטודנטים בתחומים אחרים שעוסקים ביחסים בין בני אדם, ולמעשה כל אדם חושב, לפתח כלים שיסייעו בידם במהלך חייהם המקצועיים להיפתח לרפלקסיה עצמית, לדכא את השחיקה, להגביר את האמפתיה והיכולת לתקשר עם בני אדם בכלל ועם החולים המטופלים בפרט ולהתחבר מחדש לאלמנט האנושי-מרכזי שעמד בבסיס בחירתם במקצוע. כאמור, הנושא שבחרתי לחקור בספר הוא רחב יריעה עד מאוד, ולכן החלטתי להתמקד בכמה נושאים עיקריים שבהם אני דנה בקורס ספרות ורפואה. לפיכך מכילים ארבעת הכרכים הראשונים של ספרי עשרה שערים:
1. יחסי רופא-חולה, מחלות וביקורת על עולם הרפואה ביצירות סופרים
2. היבטים אתיים בקשר רופא-חולה
3. על השיגעון
4. המוח בעידן העתיק, הקורפוס ההיפוקרטי ושבועת היפוקרטס
5. על עגנון ועולם הרפואה, ועל רופאים מסתכנים
6. רופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה
7. הנכות בספרות
8. מות החולה
9. עולם הרפואה ביצירות ד"ר לימור שריר
10. הרצאות סופרים ודיונים בקורס ספרות ורפואה
- כרך חמישי של הספר מוקדש לרפואת הרמב"ם
- כרך שישי של הספר מוקדש לרפואה החדשה ולדמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה
אני דנה בספר בנושאים מגוונים הנחקרים גם מזווית ראייה אישית. בחלקם אני משתפת את הקורא בניסיוני האישי מהיכרותי את עולם הרפואה ובדרך שבה תרגמתי ועיבדתי אותו ביצירותיי. בין השאר, מכיל הספר אינדקס של הגדרות ופירוט עדכני של מחלות ומונחים רפואיים וכן נספחים של חוקים ותקנות. כולי תקווה כי הקורא ישתתף עמי במסעי המרתק בנבכי הספרות והרפואה, מסע שיטביע בו חותם ויעודד הרהור ותהייה.
ד"ר לימור שרייבמן-שריר
הערות:
1 הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2004.
2 J. Thorac Cardiovasc Surg. 1986 Nov;92(5):944-9.
Myectomy versus myotomy as an adjunct to membranectomy in the surgical repair of discrete and tunnel subaortic stenosis. Lavee J., Porat L., Smolinsky A., Hegesh J., Neufeld H.N., Goor D.A.
tunnel+subaortic+stenosis%2F+lavee
3 הוצאת כרמל, ירושלים 2011.
4 כיום נוטים להשתמש במונח “פגועי נפש”.
5 את המונח “דיאלוגיזם” טבעו חוקריו של הפילוסוף הרוסי מיכאיל מיכאילוביץ’ בכטין (1895-1975; מגדולי חוקרי הספרות והפילוסופים של המאה ה-20), ובפרט צווטאן טודורוב וז’וליה קריסטבה. המונח בא לתאר תאוריה פילוסופית, השקפת עולם וכלי ניתוחי לפיו כל פעילות אנושית, ובפרט זו העוסקת בשיח, בין אם מדובר או כתוב, היא פעילות של דו-שיח בין אדם לזולתו.
מבוא
על כתיבה ורפואה
רופא לעולם יישאר רופא בנשמתו, גם אם במהלך חייו יבחר לפנות לדרך אחרת. יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס רופא־חולה שאין למצוא באף מקצוע אחר. מטבע מקצועו, עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם, אך בעת ובעונה אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו. בתורת הרפואה שלו וביומניו מבקר הרמב"ם את גָלֶנוס היווני, הרופא הנערץ על בני דורו, באומרו שלא רק הגוף משתתף בתהליכי המחלה וההחלמה, אלא שגם לנפש תפקיד חשוב בתהליכים אלה. ואכן, אי אפשר להפריד בין גוף לנפש כשישות אחת משלימה את רעותה. הבוחר במקצוע הרפואה מתאפיין בדרך כלל ברגישות לסבלותיו של האדם, לחולשותיו, לפגמיו ולמועקות נפשו. הרפואה היא מקצוע תובעני, הכולל שנים ארוכות של עבודה מאומצת ומקשה על העוסק בו להיפתח לעולמות אחרים.
הכתיבה איננה תהליך פשוט. היא מעין בריחה של אדם מהעולם המקיף אותו והסתגרות בפני העולם. זהו תהליך המתקיים, לפחות בהתחלה, רק בין הכותב לבין עצמו. אנסה לפרט מעט בנושא שאותו אני מגדירה "אנטומיה של כתיבה ספרותית":
למראית עין נראה שקיימים הבדלים משמעותיים בין הכתיבה של הרופא לצורך עבודתו לבין שפת הכתיבה הספרותית. לגבי השפה – ברפואה נודעת חשיבות גדולה מאוד לדיוק ואין מקום להצטעצעות, בעוד שפת הכתיבה הספרותית בלתי מוגבלת; בנושא הקשבה פנימה לעומת קליטת מסרים חיצוניים – על הרופא לספוג מידע רב מהסביבה כדי לכתוב דוחות והסברים, בעוד הכתיבה מחייבת הקשבה לעולמו הפנימי של הכותב; ולגבי הסוף –בכתיבה הרפואית הסוף מוכתב על ידי הנתונים והסטטיסטיקה, ואילו בספרות אפשר לבחור את סוף העלילה.
ברבות השנים למדתי שההבחנות הללו אינן מדויקות: באשר לשפה –השפה הרפואית אולי דלה, אבל זוהי שפת החיים ואי אפשר להתעלם ממנה; באשר להקשבה הפנימית – אין אפשרות להקשיב פנימה אם לא קולטים מידע מבחוץ. הסופר שומר על קשר עין ברור עם האדם ועם הנוף שהוא מתאר בכתיבתו. ממיזוג זה של פנים וחוץ נוצרת הכתיבה הספרותית העשירה, השונה בתכלית מהכתיבה המדעית המתומצתת. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם, חוקר ומפענח את הגלוי והסמוי ומצרף פרט לפרט כדי ליצור תמונה כוללת ושלמה; ובאשר לסוף – ייתכן כי הסוף בכתיבה הספרותית ניתן לבחירה, אך הוא מוכתב לעתים על ידי הסוגה והדמויות. בסיכומו של דבר, גם בכתיבה וגם ברפואה כישרונו של העוסק במלאכה ומגבלותיו הם שיקבעו את התוצאה הסופית.
כחברה באגודת הסופרים התבקשתי פעמים רבות בהרצאותיי להתייחס לשאלה שמעסיקה רופאים־סופרים רבים, אשר דנה בפערים בין הסופרים שהגיעו מתחום הספרות ומתפרנסים מכתיבה לבין הסופרים שהגיעו לכתיבה ממקצועות שונים, ובכלל זה לאלה שבאו מתחום הרפואה.
ראשית, יש להתייחס לשאלה הכללית מדוע אדם כותב. אדם כותב מכיוון שהכתיבה היא בדמו, והוא אינו יכול אחרת. הוא כותב מכיוון שהוא אוהב לכתוב והוא זקוק לכתיבה עד כדי כך שהוא מכור אליה. אנשים המגיעים לכתיבה ממקצועות השונים מתחום הספרות מביאים אל הכתיבה את ניסיונם האישי ואת חוויותיהם מתחומיהם. גישתם של הסופרים המגיעים מתחום הרפואה, תחום הומניסטי המתבסס על נתינה ואלטרואיזם, שונה מזו של הסופרים האחרים. לכן אפשר לדעתי לדמות את גישתם של הסופרים הרופאים למעין זרימה מבפנים החוצה, ובמונח השאול מהפיזיקה –למעין כוח צנטריפוגלי (הם רוצים לחבק את העולם). לעומתם, בעולם הספרות הכללי שורה בדידות אנושית לא מעטה. התחרות היא רבה, ויפה לעניין הביטוי השגור "קנאת סופרים". הסופר שרוי בעולמו ואינו שש לשתף בו את חבריו. אני מדמה את הנטייה שלהם לזרימה הפוכה מקודמתה – מהחוץ פנימה – למעין כוח צנטריפטלי. על כן על הרופאים הכותבים להתרגל לעובדה שהם מכניסים עצמם לעולם שונה בתכלית מהמוכר להם.
בנוגע לסופרים המגיעים מתחומים שונים ובכללם הרופאים מתעוררת השאלה, האם יש יתרון לסופרים בעלי השכלה אקדמאית-ספרותית על פני האחרים? לדעתי, אף-על-פי שהשכלה ספרותית עשויה בהחלט לתרום להתפתחותו של סופר, אין הכרח שאדם בעל השכלה כזאת יהיה סופר טוב יותר. סופרים בעלי חשיבות עולמית, כדוגמת טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזאק, גתה, קפקא, צ'כוב ורבים אחרים, היו חסרי השכלה ספרותית.
מה שעומד לרועץ בפני הרופא־הסופר הוא זמן הכתיבה שלרשותו בהשוואה לסופרים העוסקים בכתיבה בלבד. עבודתו של רופא, העוסק במקצוע במשרה מלאה, קשה מנשוא, רווית מתח ואחריות. אסור לו לטעות. אין מדובר בטעות כתיב, במבנה המשפט או בהחלפת מילה אחת באחרת, אף כי אני מודעת לחשיבותן של המילים. טעות בעבודתו של הרופא עלולה לעלות בחיי אדם.
ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963), מחשובי המשוררים המודרניסטיים האמריקאים במאה העשרים, שהיה גם סופר, מחזאי ורופא משפחה, נשאל פעם לדבריו:
'איך אתה עושה את זה? כיצד אתה יכול להמשיך בעיסוק פעיל כזה ולמצוא זמן לכתיבה בעת ובעונה אחת? אתה ודאי יצור על-אנושי. יש לך בוודאי מרץ של שני אנשים לפחות'. אבל הם אינם תופסים שעיסוק אחד משלים את משנהו, שהם שני חצאיו של השלם. שאין אלו שתי מלאכות נפרדות כלל וכלל, שהאחת מעניקה מרגוע לאדם בעוד שהשנייה מתישה אותו.
המשך הפרק בספר המלא

הקדמה
הגעתי לנושא ספרות ורפואה בזכות התנסותי בשני התחומים. אני רופאה בהכשרתי, בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב. עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והייתי לסופרת – כך נפתח לי צוהר אל עולם היצירה, ובעולמי התבססה היכולת להתבונן באדם בפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר.
נוכחתי לדעת שבכתיבה יש מרכיב יצירתי, אישי מאוד, שאין דומה לו בעשייה אחרת. אני נזכרת בזווית ההתבוננות פנימה במהלך כתיבת ספרי הראשון, הבית על האגם.1 התרגשותי מפרסום ספר הביכורים הייתה גדולה - לא פחותה מזו שבעת פרסום עבודת המחקר שלי2 בהנחיתו של פרופ' דני גור מהמחלקה לניתוחי לב בבית החולים "שיבא". עד כה כתבתי רומנים, קובצי סיפורים, אלבום איורים וספר הגותי. הספר הנוכחי הוא ספר העיון השני פרי עטי, הרואה אור לאחר מרטין בובר - מבט מקרוב.3
כמו סופרים־רופאים רבים, בכל אחד מספרַי מוזכרות אנקדוטות מעולם הרפואה, אם כי אירועים אלה אינם מהווים את תוכנם העיקרי של הספרים. החיבור בין שני התחומים הביא אותי לתכנן את קורס ספרות ורפואה במיוחד עבור הסטודנטים לרפואה בפקולטה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב, ואף להוסיף ולחקור את הקשר שבין ספרות לרפואה ביצירותיהם של סופרים ומשוררים ישראלים ושל בני לאומים שונים, שביצירותיהם התעמקתי במהלך שיעורי הקורס. פן אחר של קשר זה, אשר מצא את ביטויו בקורס, הוא ההשפעה של תמונת הרפואה כפי שהיא משתקפת בספרות, על הרופאים שהוזמנו להגיב על דברי הסופרים. כך נולד ספרי הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה שבו אני משלבת מחקר ספרותי לצד תיאורים של מחלות ומצבים רפואיים, דיונים פילוסופיים, אתיים, היסטוריים ומשפטיים הנוגעים לעולם הרפואה.
בתקופתנו, בעיצומה של מהפכה טכנולוגית המתפתחת בקצב אקספוננציאלי, מקצוע הרפואה נשען יותר ויותר על טכנולוגיות מתקדמות לאבחון ולטיפול, הממד האנושי ביחסי רופא-חולה הולך ומתמעט ותחושת הניכור גוברת.
תרומתו של העיסוק בהומנות ברפואה לשם השבת האנושיות למקצוע חשובה מתמיד. במקביל, ככל שמעמיקה הדרישה להתמקצעות בענפי הרפואה השונים, כך פוחתת אפשרותו של הרופא להעשיר את עולמו הרוחני בתחומים שאינם רפואיים גרידא. דמותו של הרופא בימינו התרחקה רבות מזו שאפיינה אותו בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, אבן סינא והרמב"ם, כאשר הרופא היה איש אשכולות ששילב בין מחקר מדעי לפילוסופיה.
הרמב"ם היה פורץ דרך יחסית לרקע התרבותי-מדעי של תקופתו. התפיסה הרפואית הרווחת בתקופתו התבססה על תורת ארבע הליחות של היפוקרטס וגלנוס ועל אמונות תפלות. לא נערכו מחקרים אנטומיים מעמיקים על גוף האדם ומסקנות התצפיות שבוצעו על בעלי חיים יונקים יוחסו לגוף האדם. מדע האנטומיה הפיזיולוגית לא היה קיים וכמובן לא עמדו לרשות הרמב"ם ובני דורו אמצעי הבדיקה והמחקר שעומדים לרשות הרפואה המודרנית. הישגיו של הרמב"ם בתחום הרפואה התבססו על תצפיות מדוקדקות, אנמנזה ותגובות החולים והתבוננות במכלול חייהם, ועל עיון בכתביהם של הרופאים היווניים והערבים בני דורו ואלה שקדמו לו. כל אלה הובילו אותו לשלול גישות רפואיות מוטעות ולהסיק כללים מסוימים על האטיולוגיה, תהליכי המחלות ודרכי ריפוין, שחלקם מקובלים אף בימינו.
הרפואה של היום ממשיכה במידה רבה את גישתו הרציונליסטית, הפוזיטיביסטית וההוליסטית של הרמב"ם, ולכן, בעידן החדש ברפואה, אני רואָה חשיבות רבה לעיון בכתבי הרפואה של הרמב"ם והבנת הדרך שסלל בגישתו לבריאות, לאבחנה ולטיפול אל מול אלה המקובלים כיום וכל אלה מובאים על ידי בכרך חמישי.
דמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה מתוארת בצורה נרחבת בכרך השישי.
מטרתי בספר זה היא, בהמשך להתנסותי האישית בקורס ספרות ורפואה, לחקור את הקשר רופא-חולה על כל רבדיו כפי שהוא משתקף בספרות ובהגות, ובדרך זו לתרום להחזרת הפן האנושי למקצוע הרפואה. דרך קריאת הספר יוכל הקורא להעשיר את עולמו הרוחני, לבחון את ההיבטים הנרחבים הקשורים לעולם הרפואה ולרדת לעומקה של מורכבות הקשר רופא-חולה על הדילמות הסבוכות הניצבות לפתחו.
באמצעות ניתוח הטקסטים המופיעים בספר ובחינת תגובותיהם של גיבורי העלילה ביצירות סופרים, משוררים והוגים ישראלים (ממשתתפי קורס ספרות ורפואה), ואלה של רופאים ואנשי רוח נודעים בני לאומים שונים, יוכל הקורא להתרשם מהתלבטויותיהם בדילמות הרפואיות והאנושיות המועלות בספר ומהפתרונות שמוצעים על ידם. חיבורם של אלה לניתוח היבטים רפואיים-מדעיים העומדים בפני עצמם והמובאים בספר, מעמידים במרכז את זוויות הראייה של הרופא והחולה, אך גם את התייחסותם של אלה שמעברו האחר של המתרס. יחד עם זאת, מעבר לנקודת המבט הכללית, הקורא יוכל גם להתרשם מיחסי הגומלין שבין הביוגרפיה האישית של אנשי הספרות והרוח לבין המחלות והמצבים הרפואיים המתוארים בספריהם.
ההתייחסות לדמותו של הרופא בספר הנה רב ממדית ונבחנת דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטיים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטיים ולצד הגדולה שבדמותו, נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס, על "הטוב שברופאים לגיהינום", על פחדיו ועל חוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו, על מצב בריאותו, על חמדנותו, על נטייתו הפטרנליסטית, על אכזריותו ועל כל יתר התכונות המאפיינות ישות בשר ודם – הרופא.
נקודת מבט נוספת המוצאת את ביטויה בספר תוך סקירה רטרוספקטיבית היא התייחסות החברה ככלל לאתיקה הרפואית באמצעות האָמנות, התקנות והחוקים שנקבעו בד בבד עם התפתחות הצרכים בחברה המודרנית. אחת מנקודות המפגש המשמעותיות ביותר בין עולם הספרות לבין עולמות הרפואה והאתיקה הרפואית היא העיסוק במחלות הנפש.
מאז ומעולם היוותה דמותו של המשוגע מושא לפחד, לרתיעה ולחוסר הבנה. במסגרת חקר תופעת השיגעון לאורך ההיסטוריה של האנושות נעשו ניסיונות להסבירה בהתאם לתפיסת העולם שרווחה בתרבויות שונות. החקר והעיסוק בשיגעון באים לידי ביטוי בספר לא רק בעולם הרפואה, אלא גם ביצירותיהם של סופרים, מחזאים, פילוסופים וסוציולוגים. נוסף על כך, מעניינת במיוחד בחינתם של מצבים פסיכיאטריים ביצירות הסופרים שנסקרו בקורס ספרות ורפואה, המעידה מחד גיסא על יחסם למחלות הנפש ומאידך גיסא משמשת עדות ביוגרפית ווידוי אישי על אנשים שהכירו ועל אחדים מבני משפחתם. בימינו ממשיכים לחקור את טבעו של השיגעון ואת מקורותיו, אולם במונח "מחלת נפש"4 החלו להשתמש רק בתקופה המודרנית. למרות הגישה הנוירו-ביולוגית הרווחת כיום ועל אף ההתקדמות בטיפול התרופתי, הפסיכיאטריה מגששת עדיין אחר פתרון התעלומה ומנסה להוכיח את הקשר בין מבנה המוח ופעילותו לבין מרבית המחלות הפסיכיאטריות והטיפול בהן.
נושא חשוב נוסף שמוצא את ביטויו בספרות הוא השתקפות דמותו של הרופא בעיני החולה, בעיני החברה ואף בעיני עצמו. מקריאת הטקסטים ניווכח לעתים בביקורת המשתלחת ברופא, כמו כן נשתהה גם על דמותו האמביוולנטית של הרופא בתקופת מלחמת העולם השנייה, על דמות הרופא שהקריב את עצמו למען הצלת האחר, אך בד בבד הפגין בגידה בשבועתו ובייעודו עת הפך למרצח. הטקסטים עוסקים גם בתכונות הנעלות המיוחסות לרופא, ואנסה לשקף לקורא כי מוטב לו לרופא עצמו להימנע מחטא ההיבריס ולזכור תמיד שאין הוא אלא אדם.
נקודה מעניינת אחרת שמובעת בספר היא התבוננות בדילמות ברפואה גם מזווית ראיה היסטורית. הקורא יוכל להיווכח שבאופן מפתיע, רבות מהדילמות שהעסיקו את הרופאים לאורך ההיסטוריה זהות לאלה שבהן הם נתקלים בימינו.
לרופאים ולסטודנטים לרפואה – אני מקווה שקריאת הספר תעודד בהם את היצירתיות ובמקביל גם תתרום לפיתוח הדיאלוג רופא-חולה תוך שימת דגש על הגישה הנרטיבית ועל זו הרפואית כאחד. את סיפורי החולה הם יוכלו לתרגם לאנמנזה שהם מכירים מחייהם המקצועיים. באמצעות תהליך הקריאה יוכל הקורא להתמודד עם כאב, חרדה ואובדן באמצעות דמיון ופרשנות – תהליך שישכלל את הדיאלוגיזם5 ויחדד אצלו את היכולת להזדהות עם נקודת המבט של האחר.
אני מאמינה שהתיאור המשולב ספרותי-רפואי של המחלות המוזכרות בספר לא זו בלבד שיקבֵּע בזיכרונם של הסטודנטים לרפואה את סימניה השכיחים של המחלה ואת התנהגותה, אלא גם ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם טרם נתקלו במציאות.
כולי תקווה שבאמצעות העיסוק בטקסטים שמופיעים בספר יוכלו רופאים וסטודנטים לרפואה, כמו גם סטודנטים בתחומים אחרים שעוסקים ביחסים בין בני אדם, ולמעשה כל אדם חושב, לפתח כלים שיסייעו בידם במהלך חייהם המקצועיים להיפתח לרפלקסיה עצמית, לדכא את השחיקה, להגביר את האמפתיה והיכולת לתקשר עם בני אדם בכלל ועם החולים המטופלים בפרט ולהתחבר מחדש לאלמנט האנושי-מרכזי שעמד בבסיס בחירתם במקצוע. כאמור, הנושא שבחרתי לחקור בספר הוא רחב יריעה עד מאוד, ולכן החלטתי להתמקד בכמה נושאים עיקריים שבהם אני דנה בקורס ספרות ורפואה. לפיכך מכילים ארבעת הכרכים הראשונים של ספרי עשרה שערים:
1. יחסי רופא-חולה, מחלות וביקורת על עולם הרפואה ביצירות סופרים
2. היבטים אתיים בקשר רופא-חולה
3. על השיגעון
4. המוח בעידן העתיק, הקורפוס ההיפוקרטי ושבועת היפוקרטס
5. על עגנון ועולם הרפואה, ועל רופאים מסתכנים
6. רופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה
7. הנכות בספרות
8. מות החולה
9. עולם הרפואה ביצירות ד"ר לימור שריר
10. הרצאות סופרים ודיונים בקורס ספרות ורפואה
- כרך חמישי של הספר מוקדש לרפואת הרמב"ם
- כרך שישי של הספר מוקדש לרפואה החדשה ולדמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה
אני דנה בספר בנושאים מגוונים הנחקרים גם מזווית ראייה אישית. בחלקם אני משתפת את הקורא בניסיוני האישי מהיכרותי את עולם הרפואה ובדרך שבה תרגמתי ועיבדתי אותו ביצירותיי. בין השאר, מכיל הספר אינדקס של הגדרות ופירוט עדכני של מחלות ומונחים רפואיים וכן נספחים של חוקים ותקנות. כולי תקווה כי הקורא ישתתף עמי במסעי המרתק בנבכי הספרות והרפואה, מסע שיטביע בו חותם ויעודד הרהור ותהייה.
ד"ר לימור שרייבמן-שריר
הערות:
1 הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2004.
2 J. Thorac Cardiovasc Surg. 1986 Nov;92(5):944-9.
Myectomy versus myotomy as an adjunct to membranectomy in the surgical repair of discrete and tunnel subaortic stenosis. Lavee J., Porat L., Smolinsky A., Hegesh J., Neufeld H.N., Goor D.A.
tunnel+subaortic+stenosis%2F+lavee
3 הוצאת כרמל, ירושלים 2011.
4 כיום נוטים להשתמש במונח “פגועי נפש”.
5 את המונח “דיאלוגיזם” טבעו חוקריו של הפילוסוף הרוסי מיכאיל מיכאילוביץ’ בכטין (1895-1975; מגדולי חוקרי הספרות והפילוסופים של המאה ה-20), ובפרט צווטאן טודורוב וז’וליה קריסטבה. המונח בא לתאר תאוריה פילוסופית, השקפת עולם וכלי ניתוחי לפיו כל פעילות אנושית, ובפרט זו העוסקת בשיח, בין אם מדובר או כתוב, היא פעילות של דו-שיח בין אדם לזולתו.
מבוא
על כתיבה ורפואה
רופא לעולם יישאר רופא בנשמתו, גם אם במהלך חייו יבחר לפנות לדרך אחרת. יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס רופא־חולה שאין למצוא באף מקצוע אחר. מטבע מקצועו, עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם, אך בעת ובעונה אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו. בתורת הרפואה שלו וביומניו מבקר הרמב"ם את גָלֶנוס היווני, הרופא הנערץ על בני דורו, באומרו שלא רק הגוף משתתף בתהליכי המחלה וההחלמה, אלא שגם לנפש תפקיד חשוב בתהליכים אלה. ואכן, אי אפשר להפריד בין גוף לנפש כשישות אחת משלימה את רעותה. הבוחר במקצוע הרפואה מתאפיין בדרך כלל ברגישות לסבלותיו של האדם, לחולשותיו, לפגמיו ולמועקות נפשו. הרפואה היא מקצוע תובעני, הכולל שנים ארוכות של עבודה מאומצת ומקשה על העוסק בו להיפתח לעולמות אחרים.
הכתיבה איננה תהליך פשוט. היא מעין בריחה של אדם מהעולם המקיף אותו והסתגרות בפני העולם. זהו תהליך המתקיים, לפחות בהתחלה, רק בין הכותב לבין עצמו. אנסה לפרט מעט בנושא שאותו אני מגדירה "אנטומיה של כתיבה ספרותית":
למראית עין נראה שקיימים הבדלים משמעותיים בין הכתיבה של הרופא לצורך עבודתו לבין שפת הכתיבה הספרותית. לגבי השפה – ברפואה נודעת חשיבות גדולה מאוד לדיוק ואין מקום להצטעצעות, בעוד שפת הכתיבה הספרותית בלתי מוגבלת; בנושא הקשבה פנימה לעומת קליטת מסרים חיצוניים – על הרופא לספוג מידע רב מהסביבה כדי לכתוב דוחות והסברים, בעוד הכתיבה מחייבת הקשבה לעולמו הפנימי של הכותב; ולגבי הסוף –בכתיבה הרפואית הסוף מוכתב על ידי הנתונים והסטטיסטיקה, ואילו בספרות אפשר לבחור את סוף העלילה.
ברבות השנים למדתי שההבחנות הללו אינן מדויקות: באשר לשפה –השפה הרפואית אולי דלה, אבל זוהי שפת החיים ואי אפשר להתעלם ממנה; באשר להקשבה הפנימית – אין אפשרות להקשיב פנימה אם לא קולטים מידע מבחוץ. הסופר שומר על קשר עין ברור עם האדם ועם הנוף שהוא מתאר בכתיבתו. ממיזוג זה של פנים וחוץ נוצרת הכתיבה הספרותית העשירה, השונה בתכלית מהכתיבה המדעית המתומצתת. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם, חוקר ומפענח את הגלוי והסמוי ומצרף פרט לפרט כדי ליצור תמונה כוללת ושלמה; ובאשר לסוף – ייתכן כי הסוף בכתיבה הספרותית ניתן לבחירה, אך הוא מוכתב לעתים על ידי הסוגה והדמויות. בסיכומו של דבר, גם בכתיבה וגם ברפואה כישרונו של העוסק במלאכה ומגבלותיו הם שיקבעו את התוצאה הסופית.
כחברה באגודת הסופרים התבקשתי פעמים רבות בהרצאותיי להתייחס לשאלה שמעסיקה רופאים־סופרים רבים, אשר דנה בפערים בין הסופרים שהגיעו מתחום הספרות ומתפרנסים מכתיבה לבין הסופרים שהגיעו לכתיבה ממקצועות שונים, ובכלל זה לאלה שבאו מתחום הרפואה.
ראשית, יש להתייחס לשאלה הכללית מדוע אדם כותב. אדם כותב מכיוון שהכתיבה היא בדמו, והוא אינו יכול אחרת. הוא כותב מכיוון שהוא אוהב לכתוב והוא זקוק לכתיבה עד כדי כך שהוא מכור אליה. אנשים המגיעים לכתיבה ממקצועות השונים מתחום הספרות מביאים אל הכתיבה את ניסיונם האישי ואת חוויותיהם מתחומיהם. גישתם של הסופרים המגיעים מתחום הרפואה, תחום הומניסטי המתבסס על נתינה ואלטרואיזם, שונה מזו של הסופרים האחרים. לכן אפשר לדעתי לדמות את גישתם של הסופרים הרופאים למעין זרימה מבפנים החוצה, ובמונח השאול מהפיזיקה –למעין כוח צנטריפוגלי (הם רוצים לחבק את העולם). לעומתם, בעולם הספרות הכללי שורה בדידות אנושית לא מעטה. התחרות היא רבה, ויפה לעניין הביטוי השגור "קנאת סופרים". הסופר שרוי בעולמו ואינו שש לשתף בו את חבריו. אני מדמה את הנטייה שלהם לזרימה הפוכה מקודמתה – מהחוץ פנימה – למעין כוח צנטריפטלי. על כן על הרופאים הכותבים להתרגל לעובדה שהם מכניסים עצמם לעולם שונה בתכלית מהמוכר להם.
בנוגע לסופרים המגיעים מתחומים שונים ובכללם הרופאים מתעוררת השאלה, האם יש יתרון לסופרים בעלי השכלה אקדמאית-ספרותית על פני האחרים? לדעתי, אף-על-פי שהשכלה ספרותית עשויה בהחלט לתרום להתפתחותו של סופר, אין הכרח שאדם בעל השכלה כזאת יהיה סופר טוב יותר. סופרים בעלי חשיבות עולמית, כדוגמת טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזאק, גתה, קפקא, צ'כוב ורבים אחרים, היו חסרי השכלה ספרותית.
מה שעומד לרועץ בפני הרופא־הסופר הוא זמן הכתיבה שלרשותו בהשוואה לסופרים העוסקים בכתיבה בלבד. עבודתו של רופא, העוסק במקצוע במשרה מלאה, קשה מנשוא, רווית מתח ואחריות. אסור לו לטעות. אין מדובר בטעות כתיב, במבנה המשפט או בהחלפת מילה אחת באחרת, אף כי אני מודעת לחשיבותן של המילים. טעות בעבודתו של הרופא עלולה לעלות בחיי אדם.
ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963), מחשובי המשוררים המודרניסטיים האמריקאים במאה העשרים, שהיה גם סופר, מחזאי ורופא משפחה, נשאל פעם לדבריו:
'איך אתה עושה את זה? כיצד אתה יכול להמשיך בעיסוק פעיל כזה ולמצוא זמן לכתיבה בעת ובעונה אחת? אתה ודאי יצור על-אנושי. יש לך בוודאי מרץ של שני אנשים לפחות'. אבל הם אינם תופסים שעיסוק אחד משלים את משנהו, שהם שני חצאיו של השלם. שאין אלו שתי מלאכות נפרדות כלל וכלל, שהאחת מעניקה מרגוע לאדם בעוד שהשנייה מתישה אותו.
המשך הפרק בספר המלא