מקדש איזיס
הנסיכה עיישה השפילה מבט אל ברֵכת הלוטוס. הדג הכתום הסתתר תחת עלה. פרח הלוטוס התנשא מעלה, צהוב וחרוטי, דומם לגמרי באחר הצהריים הקיצי החם. שפירית נחתה על הפרח ופרשה את כנפיה הזוהרות. הדג הכתום זהר אף הוא, והמים התנוצצו באור השמש המרצד. נראה שהכול במקום הזה מרצד, דבר אינו יציב, דבר אינו רגיל — כמו חזיון תעתועים. האם הכול ייעלם? האם היא תמצא את עצמה יושבת על חולות המדבר? המטפלת שלה סיפרה לה שזה מה שקורה למטיילים המעזים לפרוץ את גבולות הצמחייה העשירה הגדלה משני צידי הנהר ולהרחיק אל מעבר למטעי הדקלים ולשדות השעורה.
״בואי, ילדתי,״ אמרה המלכה מֵירוֹפֶּה. ״הכוהנת הגדולה מוכנה לקבל את פנינו.״
היא הרימה מבט אל המלכה. אמהּ הייתה האישה היפה ביותר שראתה מעודה — גבוהה, צווארה ארוך כשל איבּיס וידיה הצנומות רק כעת החלו לאבד את גמישותן הנערית. צבע עורה היה כעין הברונזה — היא הגיעה מאוֹן ונאמר עליה שמוצאה ממלכי מצרים העתיקים, ששלטו זמן רב לפני שאלכסנדר חצה את העולם והמליך עליה את מצביאו, תלמי. עיישה דמתה יותר לאביה, שהיה כהה בהרבה ומוצאו משושלת עתיקה אף יותר. היא הצלה על פניה בידה — השמש הייתה ממש מעל כתפה של אמה. היא פתחה את פיה לשאול שאלה.
אמהּ השפילה אליה את עיניה המודגשות בפוך — לרוב לא היה ניתן לנחש מה המלכה מֵירוֹפֶּה חושבת. הפאה השחורה שחבשה לראשה המגולח הייתה קלועה בצמות שאל קצותיהן היו מחוברים פעמונים קטנים שצלצלו בעדינות עם כל תנועה שלה. ״כן,״ היא אמרה. ״עלייך להישאר כאן. לא, אין שום טעם להתווכח.״ המלכה הושיטה אליה את ידה.
עיישה סגרה את פיה, אחזה ביד המושטת וקמה על רגליה. היא עוד לא הייתה גבוהה כמו אמהּ אבל תהיה גבוהה כמותה בקרוב. אולי זה בכל זאת לטובה? אם לא תתקבל למקדש, אביה ידאג לה לשידוך. האם היא רוצה להינשא? אם לשפוט על־פי אחֶיה, מאמהּ ומנשותיו האחרות של אביה, בנים הם שעמום אחד גדול. הם תמיד מתרברבים או יוצאים לציד או משתכרים משתיית תֶמֶד. אם כך, אולי בכל זאת מוטב יהיה לשרת את האלה כאן, בפִילָה? היא כבר אהבה את המקדש, שקירות האבן העצומים שלו היו צבועים בצבעים עליזים, ואריות האבן הענקיים שבו נראו כאילו הם עשויים להיות ידידותיים חרף פראותם. והיא אהבה את הגן הזה, עם הבריכות השוקטות המלאות בפרחי לוטוס, המזרקות הקטנות ועצי התמרהינדי.
הכוהנות היו קצת רציניות מדי — אף לא אחת מהן חייכה, שלא כמו נשות החצר והמשרתות בחצרו של אביה. זו שבאה לקרוא להן, למשל, וכעת עמדה כמה צעדים מאחורי אמהּ. היא לא נראתה מצרית — אשורית, אולי? כוהנות הגיעו מכל קצווי עולם כדי לשרת בפִילָה. היא עמדה בדממה מוחלטת, עטוית גלימת פשתן לבנה, פיסת בד כרוכה סביב ראשה — הכוהנות לא חבשו פאות. עיניה לא היו מודגשות בפוך. שפתיה לא היו משוחות בכַּרְמִין. בתנוכי אוזניה לא היו מושחלים חישוקי זהב. כהונה היא כנראה עניין שאין להקל בו ראש. האם גם עיישה תהיה רצינית כל־כך כשתהיה כוהנת איזיס?
המלכה מֵירוֹפֶּה משכה בידה בחדות, והיא הלכה בגן המואר בעקבות אמהּ אל תוך מתחם המקדש המוצל והקריר.
״עלייך להתנהג למופת,״ אמרה המלכה בקול חרישי. ״זכרי שהכוהנת הגדולה הייתה פעם המלכה של מצרים כולה. כשהמלך הקודם מת ובנו עלה על כס המלכות — בנו מאשתו הראשונה — היא נשלחה לכאן לשרת את האלה.״
״הם לא רצו אותה עוד באלכסנדריה?״ שאלה עיישה.
המלכה נעצה בה מבט חטוף ונוקב. ״כבוד גדול הוא לשרת את איזיס,״ היא אמרה, אולם שפתיה התעקלו מעלה, כאילו אינה רוצה לחייך אך אינה מצליחה להתאפק. הבת שלי חכמה, נראה שהיא חושבת. ״בכל אופן, כשבניהם ובנותיהם של מלכים מתחילים לריב, מוטב לשמור מרחק. כל זה הוא נחלת העבר, יש לקוות, ומצרים משגשגת שוב — חוסר יציבות בגבולנו הצפוני לא ייטיב איתנו. אף שהרומאים... טוב, אין זה המקום הראוי לדון בפוליטיקה. עלייך להפגין כלפי הכוהנת הגדולה את אותו הכבוד שהיית מפגינה כלפי אמו של אביך. את מבינה?״
״כן, אמא,״ אמרה עיישה, שלא הייתה מרוכזת לחלוטין בדבריה. היא תמיד כיבדה את סבתא אָמָקִישָחֶתֶה, לא? מי שהפגין חוסר כבוד היה נֶטֶקָמאני, אחיה הצעיר, שמשך בגלימתה של סבתא וביקש ממנה עוגיות שומשום. מקדש איזיס היה גדול כמעט כמו ארמונו של אביה. לפי מה שסופר לה, רק הכוהנות שכנו בו — מתפללים הורשו להיכנס אליו בימי חג אך לא בימי חול, והכניסה למשכן הפנימי הייתה מותרת אך ורק לכוהנות. איך שם? היא תגלה בקרוב.
הן חלפו בשורה של אכסדראות אבן ריקות וחשופות, מוקפות בהדי הטפיחות של סנדליהן. בכניסה לאולם המבקרים פתחה הכוהנת שהובילה אותן צמד דלתות מעץ תאשור צבוע, שגובהן היה כפול מגובהה. אולם המבקרים היה גדול ומוצל. אור השמש חדר אליו מבעד לחלונות גבוהים וצרים אך לא הגיע לבימה המרכזית. מכל צד של הבימה עמדו כוהנות בגלימות פשתן לבנות, שקטות וחסרות תזוזה. על הבימה עצמה עמד כיסא אבן, פשוט כמו כס המלכות של מצרים הניצב על ראשה של איזיס בתגליפים שעל קירות המקדש. על הכיסא ישבה אישה שהייתה זקנה כמעט כמו סבתא אָמָקִישָחֶתֶה. שערה היה ארוך ולבן וקלוע בצמה יחידה שהשתלשלה על אחת מכתפיה. עיישה לא התאפקה ולטשה עיניים בצמה — לכל מי שהכירה, אפילו לאמהּ, היה שיער קצר ומתולתל, אם כי על־פי־רוב הוא היה מגולח. משרתות החליפו אותו במטפחות ראש צבעוניות. הנשים האופנתיות בחצר חבשו פאות משוכללות, שבהן היו שזורים חרוזי זהב וזכוכית. האישה הזאת הייתה בהירה אף יותר מאמהּ של עיישה — ניכר שמוצאה מהצפון, שם היה הדם המצרי מעורב בדם יווני. אך היא לא נראתה כמו תושבת אלכסנדריה — עיישה ראתה שליחים מהעיר ותהתה על עורם החיוור והמוזר, שהזכיר לה את החשופיות שאכלו עלי דלעת בגינות הירק. בחיקה ישבה החתולה הגדולה ביותר שעיישה ראתה מעודה. היא הייתה שחורה כולה והביטה בה בעיניה הצהובות בלי למצמץ.
הכוהנת שהובילה אותן השתחוותה מול הבימה וזזה לצד.
״תודה לך, הֶדוּאָנָה,״ אמרה הכוהנת הגדולה והחוותה בראשה אל הכוהנת שהובילה אותן. ״התקרבי, ילדתי.״
עיישה חשה יד נוגעת בה מאחורי כתפה הימנית. אמהּ דחפה אותה קדימה עד שהן עמדו במרחק הטקסי הנכון מהבימה ואז השתחוותה. האם עיישה ראתה אי־פעם את המלכה מֵירוֹפֶּה משתחווה? היא לא הצליחה לזכור. היא הייתה כה חדורת התפעלות מהחדר הגדול והדומם ומהאישה הקטנה והמקומטת שישבה על כיסא האבן עד שכמעט לא הצליחה לזכור מה היא אמורה לעשות, אך כשהרגישה שוב את לחץ ידה של אמהּ, היא כרעה ברך והרכינה את ראשה עד שמצחה נח על רצפת האבן.
״את מכבדת את המקדש בהביאך את בתך לכאן בעצמך, מלכת מֶרוֹאֶה,״ אמרה הכוהנת הגדולה. היה לה מבטא זר — לא יווני, אבל דומה.
״את מכבדת את מֶרוֹאֶה בהתירך לבתי לבוא, כוהנת האלה בעלת אלף השמות, נושאת האור והשפע, מצמיחת פרי האדמה,״ אמרה מֵירוֹפֶּה. ״היא אינה ראויה, אך אם תישא חן לפנייך, אבקש שתקבלי אותה למקדשך, לשרת את מלכת המרומים.״
״עמדי, ילדתי,״ אמרה הכוהנת הגדולה. עיישה הרימה את ראשה מרצפת האבן. היה מותר לה לעמוד כעת, נכון? היא לכסנה מבט אל אמהּ, שהנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. היא קמה על רגליה, בתנועה גמלונית שנבעה מסחרחורת קלה. לרגע אחד נדמה שהמקדש מרצד סביבה, כאילו גם הוא חזיון תעתועים. מספיק, היא נזפה בעצמה. היא הרי בכל זאת הייתה נסיכת מֶרוֹאֶה. לא הייתה לה שום כוונה להניח לעצמה לחוש מאוימת מהמצב הנוכחי או מכל מצב אחר.
הכוהנת הגדולה קמה, הניחה את החתולה השחורה על כיסא האבן שמאחוריה וירדה מהבימה. החתולה ייללה במחאה אבל אז התיישבה כמו פסל של בָּסְתֶּת, זנבה מתעקל סביב רגליה. כשהכוהנת הגדולה הושיטה את ידה השמאלית, עיישה כמעט נסוגה מרוב פליאה ותדהמה. לכוהנת הגדולה היו שבע אצבעות ביד הזו! אבל היא קיבלה חינוך טוב, הן מאמהּ והן מסבתא אָמָקִישָחֶתֶה. היא לא נרתעה כשהכוהנת הגדולה הרימה את סנטרה עד שעיניה, שהיו מושפלות בכבוד, הביטו היישר אל תוך עיניה הכהות של הכוהנת הגדולה, שבחנה אותה בחוסר רגש כאילו היא בוחנת חרק מעניין.
״האם את באמת מתאווה בכל לבך, רוחך ונשמתך, לשרת את איזיס הדגולה? האם את מוכנה להקדיש לה את כולך, לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיותייך ואחיך, את ביתך ואת אדמתך, לוותר על חיי אישה רגילים ולהפוך לחברה באחווה שלנו, מרגע זה ועד לשעת מותך?״
״כן, הכוהנת הגדולה,״ היא ענתה בקול יציב ככל שהצליחה.
״שמי הוא טֶרָה, וכאן, במקדש זה, דבריי הם דברי האלה. עלייך להישמע לי כפי שהיית נשמעת לה. זהו הראשון מבין דברים רבים שתלמדי כאן.״ הכוהנת הגדולה משכה ממנה את ידה — עיישה חשה עקצוץ בסנטרה, במקום שבו הניחה הכוהנת הגדולה את שבע אצבעותיה. היא פנתה אל המלכה מֵירוֹפֶּה ואמרה, ״אני מקבלת את בתך אל המקדש כמתלמדת. היא תלך עם הדואנה למגורי המתלמדות ותלמד את פולחני המסדר שלנו. אם תשרת את האלה היטב במשך שנה, היא תהפוך לכוהנת בחגיגת המבול. את יכולה להיפרד ממנה. היא בתה של איזיס כעת, והכוהנות הן משפחתה. המִנחות שהבאת, בעגלה מחוץ לשערי המקדשים, יכולות להיכנס.״
המלכה מֵירוֹפֶּה השתחוותה שוב בפני הכוהנת הגדולה ואז פנתה אל עיישה. ״שרתי את האלה נאמנה, בתי,״ אמרה.
עיישה השתוקקה לחבק את אמהּ. היא התאוותה לשאוף שוב אל קרבה את ריחה של אמהּ, את התמהיל המיוחד של שמנים ריחניים מהפאה שלה והריח החמים והאנושי שעלה מעורה. אבל לא היה מכובד לעשות כן בפני קהל כה גדול.
המלכה מֵירוֹפֶּה רכנה אליה ונשקה למצחה ואז פנתה לצאת מהחדר והותירה את בתה מאחור. עיישה הביטה בה בחשש כשהתרחקה. האם היא באמת רוצה את החיים האלה? האם היא מוכנה להיות כוהנת איזיס? לא היה לה מושג.
מרי: למה, בשם אלוהים, את מתחילה בעיישה? הספר הזה אמור להיות עלינו.
קתרין: הקוראים שלנו לא יבינו מה קורה אחר כך אם לא אספר להם על עיישה — איך היא הפכה לכוהנת ועל התקופה שעברה עליה במקדש. וחוץ מזה, מצרים אופנתית מאוד עכשיו. כולם רוצים רהיטים, בגדים ותכשיטים מצריים. אז למה לא ספר?
מרי: אבל הספר הזה אינו עוסק במצרים. הוא עוסק ב... ב... אנגליה. ובנו, כמו שאמרתי.
קתרין: טוב, אז אתחיל בנו. אבל זה יהיה הרבה פחות מלהיב.
מרי ג'קיל השקיפה מבעד לחלון הרכבת. היא כבר עייפה כל־כך מנסיעות! לפני שלושה ימים עלו היא, חברתה ג'סטין פרנקנשטיין ואחותה דיאנה הייד על האוריינט אקספרס בבודפשט. הן ירדו ממנה בגָאר דֶה לֶסט, עשו את דרכן אל גָאר דוּ נֹור ועלו על רכבת נוספת מפריז לקאלֶה. הרכבת הנוכחית לא הייתה רכבת אקספרס — בעיני מרי, האטיות שלה הייתה קשה מנשוא. אחר הצהריים הן היו אמורות להגיע לקאלֶה ולתפוס את המעבורת החוצה את התעלה האנגלית. ואז לעלות על רכבת נוספת מדוֹבֶר אל תחנת צ'רינג קרוס בלונדון. ואז לשכור כרכרה. ואז — סוף כל סוף — להגיע הביתה. היו רגעים בזמן מסעותיהן שהיא התגעגעה כל־כך לבית משפחת ג'קיל בפארק טראס 11. כעת היא נזכרה בכל הפרטים הקטנים: מבואת הכניסה עם חיפוי העץ הכהה והמראה שבה וידאה שהיא חובשת את כובעה כהלכה, הטרקלין שבו היה תלוי דיוקנה של אמהּ מעל האח, הספרייה שבה נהג אביה לתכנן את ניסוייו, המטבח שעליו חלשה מרת פּוּל וחדר השינה שלה עצמה, מיטתה הרכה והקרירה. הלילה היא תישן במיטה שלה...
״את נראית מרוחקת,״ אמרה ג'סטין בחיוך. דיאנה ישנה, שרועה בפישוט איברים על המושב ליד ג'סטין, ראשה נח בחיקה של הענקית. לפחות היא לא נחרה!
״חשבתי כמה אשמח לחזור הביתה,״ אמרה מרי. ״אבל מה איתך? האם תתגעגעי לאירופה?״ ג'סטין הרי לא הייתה אנגלייה, גם אם התגוררה באנגליה כבר יותר ממאה שנה — היא נולדה בשוויצריה. האם תתגעגע לאפשרות לדבר בצרפתית ובגרמנית כשהן יחזרו ללונדון?
״אני אתגעגע אליה — קצת,״ אמרה ג'סטין. ״ואף־על־פי שאינני גרגרנית כלל, אתגעגע למאפים האוסטריים. אבל אני סבורה שאתגעגע אף יותר לחברינו.״ איירין נורטון והמשרתות שלה האנה וגרטה בווינה. קרמילה קרנשטיין ולורה ג'נינגס בשטיריה. וכמובן האומנת לשעבר של מרי, מִינה מָארי והרוזן דרקולה בבודפשט. בלי עזרתם, מועדון אתנה לעולם לא היה מצליח להציל את לוסינדה ון הלסינג מידי אביה, הפרופסור המתועב אבּרהם ון הלסינג, שבניסויים שערך הפך את בתו לדבר הנורא הזה — ערפד!
לוסינדה: קתרין, אם תסלחי לי על ההפרעה, לא נורא כל־כך להיות ערפדית. התזונה שלי שונה משלכן, זה הכול.
קתרין: אתן יכולות אולי להסתלק כבר ולתת לי לכתוב את הספר הזה?
דיאנה: לא אם את הולכת לטעות בפרטים! ואת צריכה להיות יותר נחמדה ללוסינדה. זאת לא אשמתה שהיא יצור אופל מוצץ דם.
קתרין: איזה מין זבל את קוראת עכשיו?
לוסינדה: אופל? אבל אינני זקוקה לאפלה.
דיאנה נחרה מתוך שינה. טוב, לפחות היא ישנה! כשהיו על האוריינט אקספרס, היא לא הפסיקה להציק למרי: למה היא צריכה ללבוש בגדי נשים? הרבה יותר קל לנסוע בתור בן. ג'סטין נוסעת בתור בן, או בעצם גבר, אז למה לא היא? ולמה הן לא יכלו לקחת אחד מהכלבלבים של הרוזן דרקולה? זה היה שגר גדול! ולמה היא לא יכולה לקבל קצת כסף? נכון, בפעם האחרונה היא גנבה ממרי כמה פרנקים בשביל להמר, אבל היא הרוויחה יותר מזה באֶקַרטֶה. וחוץ מזה, משעמם כל־כך ברכבת. היא בטח תמות מרוב שעמום.
״כי גובהה של ג'סטין הוא יותר ממטר שמונים ואם הייתה נוסעת כאישה היא הייתה מושכת יותר מדי תשומת לב,״ אמרה לה מרי. ״גובהך אינו יותר ממטר שמונים — הוא אפילו לא מטר וחצי — ואנחנו צריכות שתחלקי איתי תא. וכי אינני חושבת שאלפא או אומגה ישמחו אם אחד מכלבי הזאב הלבנים של הרוזן יהיו בבית, ומרת פּוּל תצא מכליהָ, ואז מה יהא עלינו?״ אבל בסופו של דבר היא נתנה לדיאנה חמישה פרנקים כדי שתשתוק ותלך. דיאנה חזרה באותו ערב עם חמישה־עשר, שאותם הרוויחה במשחק קלפים עם הסבלים. מרי, שהתביישה עמוקות באחותה, החזירה להם חצי מהסכום כתשר.
״גם אני אתגעגע לכולם,״ היא אמרה לג'סטין. ״אבל יהיה נפלא לראות שוב את מרת פּוּל ולשבת בטרקלין שלנו ולטייל בריג'נטס פארק. אילו רק לא הייתי מודאגת כל־כך בנוגע לאליס ולמר הולמס! ולדוקטור ווטסון, כמובן, אם הוא אכן נעדר כפי שמרת פּוּל ציינה בטלגרמה. אולי הוא פשוט עובד על התיק, כפי שמר הולמס היה מנסח זאת? אופייני לו לצאת בעקבות מר הולמס ולנסות להציל אותו מאיזו תסבוכת שהוא נקלע אליה. אני מקווה שדוקטור ווטסון לא נעלם באמת, למרות דבריה של מרת פּוּל.״
״אך האם במקרה כזה מרת הדסון לא הייתה יודעת היכן הוא נמצא?״ שאלה ג'סטין.
״לא בהכרח. את יודעת שהוא ומר הולמס... אמממ... חרף כל חיבתי והערכתי אליהם, הם לא תמיד מתחשבים. לפעמים הם אינם מודיעים לאף אחד לאן הם הולכים או מה הם עושים שם.״
״אולי,״ אמרה ג'סטין, שלא נראתה משוכנעת. ואז היא הוסיפה, ״אנחנו נמצא אותם, מרי, לא משנה היכן הם. אנחנו הרי מועדון אתנה.״ אבל גם היא נראתה מודאגת — מרי ראתה את קמטי הדאגה הקטנים בין גבותיה.
טוב, חשבה מרי, הרי יש לנו סיבה לדאגה — לשתינו! היא נזכרה באחר הצהריים בחדר האחסון שבמרתף האקדמיה ההונגרית למדעים — האם עברו מאז רק ארבעה ימים? היא, ג'סטין וביאטריצֶ'ה עברו על תיקי האגודה האלכימית כשקתרין התפרצה אל החדר, מתנשפת, ואמרה, ״טלגרמה ממרת פּוּל!״ המברק דיווח להן שאליס, נערת המטבח של מרי, נחטפה. ואז פרָאוּ גוטליב, שעבדה בבית משפחת ג'קיל כאחות כשאמהּ של מרי הייתה חולה ולאחר מכן הן גילו שהייתה בעצם מרגלת מטעם האגודה האלכימית, סיפרה להן שגם אליס איננה מי שחשבו שהיא. אף שאליס עצמה לא ידעה זאת, היא הייתה בעצם לידיה ריימונד, בתה של מרת ריימונד הידועה לשמצה, שהייתה מעורבת בפרשת רציחות וייטצ'אפל.
מרי: אלוהים אדירים, איך את מצליחה לזכור את כל זה בלי להתבלבל? זה כמו פקעת ענקית של חוטים מסובכים. הדבר הכי קשה בנסיעה שלנו לבודפשט היה לגלות שאף אחד איננו מי שחשבתי שהוא — האחות אדמס, שטיפלה באמי זמן כה רב, הייתה בעצם אווה גוטליב, ומִינה לא הייתה רק האומנת שלי אלא גם ריגלה אחריי מטעם תת הוועדה לכללי הציטוט הביבליוגרפי, והלן ריימונד לא הייתה רק מנהלת אגודת מריה מגדלנה הקדושה אלא גם תוצר של ניסוי בטרנסמוטציה ביולוגית, שאותו ערך דוקטור ריימונד, ששימש כיושב ראש הסניף האנגלי של האגודה האלכימית...
קתרין: אני כותבת לעצמי רשימות, כמובן. אם כי לפעמים קשה לזכור תאריכים ולוחות זמנים של רכבות. את יותר טובה ממני בדברים האלה.
ברגע שגילו שאליס נעדרת ארזו מרי וג'סטין את תיקיהן — ומרי ארזה גם עבור דיאנה, כדי להבטיח שלא תגניב למזוודה שלה איזה כלב זאב! הן עזבו למחרת. קתרין וביאטריצ'ה נותרו מאחור כדי לעמוד בתנאי החוזה שלהן עם קרקס הפלאות והתענוגות של לורנצו, שהופיע בבודפשט בתיאטראות מלאים עד אפס מקום, אך התכוונו לחזור ברגע שישלימו את המחויבויות שלהן. מרי השתוקקה שהן יחזרו כבר כולן ללונדון. היא תהתה היכן נמצאים אליס, מר הולמס ודוקטור ווטסון. היא התכוונה לנסות לגלות, אחרי שהיא וג'סטין יחזרו לפארק טראס 11. מרת ריימונד עשויה להיות קשורה לכך בדרך זו או אחרת — מרי עדיין זכרה את המנהלת מעוררת היראה של אגודת מגדלנה, ששערה היה אפור כפלדה ועיניה קרות וקשוחות. האם דוקטור ריימונד המסתורי קשור לעניין גם הוא? זו הייתה הרפתקה נוספת, שבאה מיד בעקבות קודמתה — נראה שכך נוהגות הרפתקאות לעשות. הן אף פעם לא משפראירות לך זמן לנוח. יהיו אשר יהיו הסכנות הממתינות להן בלונדון, הן יזדקקו למלוא כוחו של מועדון אתנה.
מרי: האם הקוראים שלנו יֵדעו מהו מועדון אתנה?
קתרין: הם ידעו אם יקראו את שני הספרים הראשונים, וכדאי מאוד שיעשו זאת! ואם הם קוראים את הספר הזה ועוד לא קראו את הספרים הקודמים, אני מקווה שהם ילכו מיד לקנות אותם. הם עולים שני שילינג כל אחד — מחיר מציאה!
בזמן שמרי השקיפה אל מחוץ לחלון הרכבת על הבתים של קאלֶה עם גינותיהם המטופחות וחישבה בראשה כמה פרנקים תצטרך לשלם עבור כרטיסי מעבורת, נזכרה גם ג'סטין בהרפתקאותיהן באירופה. לראשונה מאז הקים אותה ויקטור פרנקנשטיין לתחייה, היא הייתה... לא בדיוק בבית, אבל כמעט. כששמעה צרפתית וגרמנית ואכלה מאכלים שטעמם היה מוכר לה מילדותה, היא הרגישה קרובה יותר הביתה מכפי שהרגישה אי־פעם באנגליה. בנסיעה בכרכרה בין הרי שטיריה, אף־על־פי שהן נסעו היישר אל תוך מלכודת שטמן להן אדוארד הייד המתועב, אוויר ההרים הצלול הפיח בה שמחה. ואז המפגש המחודש עם אדם! ברואו הראשון של פרנקנשטיין, שאהב אותה ועינה אותה, אם ניתן בכלל לקרוא לדבר אכזרי ונואש כל־כך בשם ״אהבה״. במכתבו אל מרי כתב הייד שאדם מת. ג'סטין תהתה אם היא יכולה להאמין לו — היא ראתה פעם במו עיניה את אדם מת בשרפה, ואף־על־פי־כן היא מצאה אותו שוב, פצוע אנושות, בשטיריה. אבל ההיגיון אמר לה שהוא כנראה אכן מת, שהוא לא היה יכול להמשיך לחיות עוד זמן רב עם הפציעות שספג. כשקראה את מכתבו של הייד היא הרגישה, לראשונה בחייה השנִיים, תחושה של שחרור מכבלים, של שלום האל שהוזכר בכתבי הקודש, זה שנשגב מכל שכל. לא היה ראוי לשמוח על מותו, אבל היא לא הצליחה להימנע מכך. היא החליטה לכפר על כך בתפילה בכנסיית סנט ג'יימס, הכנסייה שהיא וביאטריצ'ה נהגו לפקוד, מול הכיכר הספרדית. יהיה נחמד לדבר שוב עם האב אובריאן!
כמה התמזל מזלה שיש לה כל מה שהיא זקוקה לו: חברים אוהבים, בית לחזור אליו. הדבר היחיד שהתגעגעה אליו באמת היה הסטודיו לציור שלה. הרישום של הפרחים באגרטל הכחול עדיין ניצב על כן הציור שלה, לא גמור. האם יהיה לה זמן לסיימו כשהן יחזרו הביתה? אולי אחרי שימצאו את אליס. המסכנה הקטנה... היכן היא יכולה להיות? ואז, כמו מרי, ג'סטין דאגה לשלומם של נערת המטבח, מר הולמס ודוקטור ווטסון, שנעלמו כולם בנסיבות מסתוריות כל־כך.
בזמן שהרכבת של מרי וג'סטין התקרבה אל התחנה של קאלֶה, קתרין —
דיאנה: מה איתי? לא הזכרת אותי בכלל. גם אני הייתי על הרכבת הזאת.
דיאנה המשיכה לנחור בשנתה. היא התעוררה רק כשהרכבת היטלטלה והיא כמעט התגלגלה מחיקה של ג'סטין ונפלה ארצה. המילים הראשונות שיצאו מפיה היו: ״לכל השדים והרוחות!״ מאחר שישנה לאורך כל הנסיעה, היא לא אמרה או חשבה שום דבר הראוי לדיווח.
קתרין: זהו. מרוצה? הו, לא. שלא תעזי! אם תבעטי בי שוב, אני אנשך אותך כל־כך חזק...
באותם רגעים ממש, קתרין אכלה נקניקייה מצוינת בתוספת פלפל אדום בחדר האוכל של בית הרוזן דרקולה בבודפשט. מָאדָאם זוֹרָה, משביעת הנחשים של הקרקס, בדיוק הודתה למִינה מָארי על כך שהזמינה אותה להתארח במעונו של הרוזן בעיר כל עוד הקרקס מופיע.
״אל תודי לי,״ אמרה מִינה בחיוך. ״אינני גבירת הבית. הרוזן מחליט מי נשאר ומי הולך — לפעמים ללא כל גינונים! אבל הוא נהנה מהנוכחות של כולכן — הוא אומר שזה מעניק למאוזוליאום שלו מראית של חיים — ואתן מוזמנות להישאר ככל שתרצו.״
״ביאטריצ'ה ואני כבר היינו נוסעות אם הקרקס לא היה מתעכב עד יום חמישי!״ אמרה קתרין. ״אבל לורנצו מרוויח כל־כך הרבה כסף — הוא אומר שכל המי ומי נמצאים עכשיו בבודפשט, לכבוד ביקור הקיסר. התיאטרון מלא כל לילה עד אפס מקום. ואם יש מישהו שזה מגיע לו, זה לורנצו — אחרי כל השנים שבהן נדדנו בין הכפרים בעגלות ובקושי יכולנו להרשות לעצמנו לקנות אוכל לסוסי הפוני המרקדים ולכלבי המופעים!״
״הוא נותן לכולנו שכר כפול,״ אמרה זוֹרָה בסיפוק. ״אבל תודה לך בכל מקרה, מִינה. לא כל אחד היה רוצה לארח בביתו חבורה של נחשים ארסיים. לא ידעתי מה לעשות אחרי שאחד מהם השתחרר והמלון זרק אותי לרחוב. וזה אפילו לא היה אחד מהנחשים הארסיים, רק בָּאטֶרקָאפּ! היא נראית מרשימה — רוב האנשים לא ראו מעולם פיתון לבקן — אבל היא לא הייתה פוגעת באף אחד, לא באמת. כלומר, אם לא היו מפחידים אותה.״ אף שעל הבמה דיברה זוֹרָה במבטא המרמז על מסתרי המזרח, הבוקר היה ברור מאוד שהמזרח שהגיעה ממנו הוא רובע האקני, איסט אנד, לונדון. היא אכלה את החתיכה האחרונה של החביתה שלה בהנאה גלויה.
בדיוק אז נכנסה קאטי, משרתת הטרקלין, ובידיה מגש כסף. היא אמרה למִינה דבר מה בהונגרית — קתרין עדיין הלכה לגמרי לאיבוד בשפה הזאת! מִינה הרימה פיסת נייר מהמגש והביטה בה בריכוז רב. אפילו מצדו האחר של הנייר היה אפשר לזהות בקלות שזה מברק.
״זה מאיירין נורטון,״ אמרה מִינה והניחה את המברק על השולחן. ״היא אומרת שהיא מצאה את המחסן בווינה שבו ון הלסינג יצר והפנט ערפדים, ושעדיין היה להם למעין קן. היא שואלת אם נרצה להצטרף אליה לציד ערפדים. את וביאטריצ'ה צריכות לחזור ללונדון, נכון? אבל אני יכולה ללכת. בכל זאת פיתחתי מעין מומחיות לערפדים!״
״אני מרחם על הערפדים של ון הלסינג, שייאלצו להתמודד עם שתי יריבות מעוררות יראה כל־כך!״ זה היה הרוזן דרקולה, שנכנס לחדר בשקט מוחלט, כמנהגו. קתרין סקרה אותו בסיפוק. הוא היה גיבור רומנטי מושלם! אולי לא גבוה במיוחד אך בעל קומה זקופה של אריסטוקרט ואיש צבא. עצמות לחיים גבוהות, אף נשרי, מצח המקרין אינטלקט, חיוורון מעורר עניין ושיער כהה גולש שמרת רדקליף הייתה מתמוגגת ממנו. והוא היה לבוש על־פי־רוב בשחור. כן, היא תצטרך לנסות לשלב אותו באחד מספריה איכשהו!
מִינה הסתובבה אליו בפנים מכורכמות, לא מכעס אלא ממחשבה. ״אני צריכה ללכת, נכון? לאיירין יש יותר משאבים ממני, אבל יש לה רק מעט ניסיון במאבק בערפדים, ואילו אני... אמממ... למדתי עליהם רבות בשנים שחלפו מאז שלוסי הפכה לערפדית. אתה בטח לא תוכל לבוא. נכון, ולאד? בדיוק כשהקיסר בכבודו ובעצמו מגיע השבוע לביקור ממלכתי?״
הרוזן נד בראשו. ״עד כמה שהייתי רוצה לראות את הונגריה חופשייה מהשפעה אוסטרית — התגאיתי לעמוד לצד קוֹשוּט, והייתי עושה זאת שוב, חרף הכישלון שנחלנו — יש לי חובות רשמיות למלא. אני מוכרח להישאר ולייצג את ארצי. אבל את יכולה לשאול את קרמילה. הנסיעה מהשְׁלוֹס לווינה אמורה לקחת לה רק יום אחד, והיא תמיד נהנתה לצוד — אפילו את בני מיננו, כשהתברר שהיו מסוכנים.״
מִינה הנהנה. ״אשלח לה טלגרמה היום. אני בטוחה שאיירין תזדקק לכל עזרה שתוכל לקבל.״ היא פנתה אל קתרין וזוֹרָה. ״אתן וביאטריצ'ה תסתדרו כאן בלעדיי? אתן מבוגרות מכדי להזדקק למלווה, לדעתי.״
קתרין צחקה. ״בהחלט הייתי רוצה לחשוב כך! בכל אופן, בּי ואני נעזוב ביום שישי בבוקר. אנחנו רוצות לחזור ללונדון בהקדם האפשרי.״
״וגם הקרקס של לורנצו עוזב,״ אמרה זוֹרָה. ״יש לנו הזמנות מפה ועד לקונסטנטינופול.״
קתרין לא יכלה שלא לקנא בה. היא הייתה שמחה להישאר עם הקרקס בתפקידה כלָה פָאם פַּנתֵּר, אשת הפנתר מהאנדים, עד לעיר המיתולוגית. אך מועדון אתנה היה זקוק לה. כיצד הן יצילו את אליס ללא עזרתה?
המשך הפרק זמין בספר המלא

מקדש איזיס
הנסיכה עיישה השפילה מבט אל ברֵכת הלוטוס. הדג הכתום הסתתר תחת עלה. פרח הלוטוס התנשא מעלה, צהוב וחרוטי, דומם לגמרי באחר הצהריים הקיצי החם. שפירית נחתה על הפרח ופרשה את כנפיה הזוהרות. הדג הכתום זהר אף הוא, והמים התנוצצו באור השמש המרצד. נראה שהכול במקום הזה מרצד, דבר אינו יציב, דבר אינו רגיל — כמו חזיון תעתועים. האם הכול ייעלם? האם היא תמצא את עצמה יושבת על חולות המדבר? המטפלת שלה סיפרה לה שזה מה שקורה למטיילים המעזים לפרוץ את גבולות הצמחייה העשירה הגדלה משני צידי הנהר ולהרחיק אל מעבר למטעי הדקלים ולשדות השעורה.
״בואי, ילדתי,״ אמרה המלכה מֵירוֹפֶּה. ״הכוהנת הגדולה מוכנה לקבל את פנינו.״
היא הרימה מבט אל המלכה. אמהּ הייתה האישה היפה ביותר שראתה מעודה — גבוהה, צווארה ארוך כשל איבּיס וידיה הצנומות רק כעת החלו לאבד את גמישותן הנערית. צבע עורה היה כעין הברונזה — היא הגיעה מאוֹן ונאמר עליה שמוצאה ממלכי מצרים העתיקים, ששלטו זמן רב לפני שאלכסנדר חצה את העולם והמליך עליה את מצביאו, תלמי. עיישה דמתה יותר לאביה, שהיה כהה בהרבה ומוצאו משושלת עתיקה אף יותר. היא הצלה על פניה בידה — השמש הייתה ממש מעל כתפה של אמה. היא פתחה את פיה לשאול שאלה.
אמהּ השפילה אליה את עיניה המודגשות בפוך — לרוב לא היה ניתן לנחש מה המלכה מֵירוֹפֶּה חושבת. הפאה השחורה שחבשה לראשה המגולח הייתה קלועה בצמות שאל קצותיהן היו מחוברים פעמונים קטנים שצלצלו בעדינות עם כל תנועה שלה. ״כן,״ היא אמרה. ״עלייך להישאר כאן. לא, אין שום טעם להתווכח.״ המלכה הושיטה אליה את ידה.
עיישה סגרה את פיה, אחזה ביד המושטת וקמה על רגליה. היא עוד לא הייתה גבוהה כמו אמהּ אבל תהיה גבוהה כמותה בקרוב. אולי זה בכל זאת לטובה? אם לא תתקבל למקדש, אביה ידאג לה לשידוך. האם היא רוצה להינשא? אם לשפוט על־פי אחֶיה, מאמהּ ומנשותיו האחרות של אביה, בנים הם שעמום אחד גדול. הם תמיד מתרברבים או יוצאים לציד או משתכרים משתיית תֶמֶד. אם כך, אולי בכל זאת מוטב יהיה לשרת את האלה כאן, בפִילָה? היא כבר אהבה את המקדש, שקירות האבן העצומים שלו היו צבועים בצבעים עליזים, ואריות האבן הענקיים שבו נראו כאילו הם עשויים להיות ידידותיים חרף פראותם. והיא אהבה את הגן הזה, עם הבריכות השוקטות המלאות בפרחי לוטוס, המזרקות הקטנות ועצי התמרהינדי.
הכוהנות היו קצת רציניות מדי — אף לא אחת מהן חייכה, שלא כמו נשות החצר והמשרתות בחצרו של אביה. זו שבאה לקרוא להן, למשל, וכעת עמדה כמה צעדים מאחורי אמהּ. היא לא נראתה מצרית — אשורית, אולי? כוהנות הגיעו מכל קצווי עולם כדי לשרת בפִילָה. היא עמדה בדממה מוחלטת, עטוית גלימת פשתן לבנה, פיסת בד כרוכה סביב ראשה — הכוהנות לא חבשו פאות. עיניה לא היו מודגשות בפוך. שפתיה לא היו משוחות בכַּרְמִין. בתנוכי אוזניה לא היו מושחלים חישוקי זהב. כהונה היא כנראה עניין שאין להקל בו ראש. האם גם עיישה תהיה רצינית כל־כך כשתהיה כוהנת איזיס?
המלכה מֵירוֹפֶּה משכה בידה בחדות, והיא הלכה בגן המואר בעקבות אמהּ אל תוך מתחם המקדש המוצל והקריר.
״עלייך להתנהג למופת,״ אמרה המלכה בקול חרישי. ״זכרי שהכוהנת הגדולה הייתה פעם המלכה של מצרים כולה. כשהמלך הקודם מת ובנו עלה על כס המלכות — בנו מאשתו הראשונה — היא נשלחה לכאן לשרת את האלה.״
״הם לא רצו אותה עוד באלכסנדריה?״ שאלה עיישה.
המלכה נעצה בה מבט חטוף ונוקב. ״כבוד גדול הוא לשרת את איזיס,״ היא אמרה, אולם שפתיה התעקלו מעלה, כאילו אינה רוצה לחייך אך אינה מצליחה להתאפק. הבת שלי חכמה, נראה שהיא חושבת. ״בכל אופן, כשבניהם ובנותיהם של מלכים מתחילים לריב, מוטב לשמור מרחק. כל זה הוא נחלת העבר, יש לקוות, ומצרים משגשגת שוב — חוסר יציבות בגבולנו הצפוני לא ייטיב איתנו. אף שהרומאים... טוב, אין זה המקום הראוי לדון בפוליטיקה. עלייך להפגין כלפי הכוהנת הגדולה את אותו הכבוד שהיית מפגינה כלפי אמו של אביך. את מבינה?״
״כן, אמא,״ אמרה עיישה, שלא הייתה מרוכזת לחלוטין בדבריה. היא תמיד כיבדה את סבתא אָמָקִישָחֶתֶה, לא? מי שהפגין חוסר כבוד היה נֶטֶקָמאני, אחיה הצעיר, שמשך בגלימתה של סבתא וביקש ממנה עוגיות שומשום. מקדש איזיס היה גדול כמעט כמו ארמונו של אביה. לפי מה שסופר לה, רק הכוהנות שכנו בו — מתפללים הורשו להיכנס אליו בימי חג אך לא בימי חול, והכניסה למשכן הפנימי הייתה מותרת אך ורק לכוהנות. איך שם? היא תגלה בקרוב.
הן חלפו בשורה של אכסדראות אבן ריקות וחשופות, מוקפות בהדי הטפיחות של סנדליהן. בכניסה לאולם המבקרים פתחה הכוהנת שהובילה אותן צמד דלתות מעץ תאשור צבוע, שגובהן היה כפול מגובהה. אולם המבקרים היה גדול ומוצל. אור השמש חדר אליו מבעד לחלונות גבוהים וצרים אך לא הגיע לבימה המרכזית. מכל צד של הבימה עמדו כוהנות בגלימות פשתן לבנות, שקטות וחסרות תזוזה. על הבימה עצמה עמד כיסא אבן, פשוט כמו כס המלכות של מצרים הניצב על ראשה של איזיס בתגליפים שעל קירות המקדש. על הכיסא ישבה אישה שהייתה זקנה כמעט כמו סבתא אָמָקִישָחֶתֶה. שערה היה ארוך ולבן וקלוע בצמה יחידה שהשתלשלה על אחת מכתפיה. עיישה לא התאפקה ולטשה עיניים בצמה — לכל מי שהכירה, אפילו לאמהּ, היה שיער קצר ומתולתל, אם כי על־פי־רוב הוא היה מגולח. משרתות החליפו אותו במטפחות ראש צבעוניות. הנשים האופנתיות בחצר חבשו פאות משוכללות, שבהן היו שזורים חרוזי זהב וזכוכית. האישה הזאת הייתה בהירה אף יותר מאמהּ של עיישה — ניכר שמוצאה מהצפון, שם היה הדם המצרי מעורב בדם יווני. אך היא לא נראתה כמו תושבת אלכסנדריה — עיישה ראתה שליחים מהעיר ותהתה על עורם החיוור והמוזר, שהזכיר לה את החשופיות שאכלו עלי דלעת בגינות הירק. בחיקה ישבה החתולה הגדולה ביותר שעיישה ראתה מעודה. היא הייתה שחורה כולה והביטה בה בעיניה הצהובות בלי למצמץ.
הכוהנת שהובילה אותן השתחוותה מול הבימה וזזה לצד.
״תודה לך, הֶדוּאָנָה,״ אמרה הכוהנת הגדולה והחוותה בראשה אל הכוהנת שהובילה אותן. ״התקרבי, ילדתי.״
עיישה חשה יד נוגעת בה מאחורי כתפה הימנית. אמהּ דחפה אותה קדימה עד שהן עמדו במרחק הטקסי הנכון מהבימה ואז השתחוותה. האם עיישה ראתה אי־פעם את המלכה מֵירוֹפֶּה משתחווה? היא לא הצליחה לזכור. היא הייתה כה חדורת התפעלות מהחדר הגדול והדומם ומהאישה הקטנה והמקומטת שישבה על כיסא האבן עד שכמעט לא הצליחה לזכור מה היא אמורה לעשות, אך כשהרגישה שוב את לחץ ידה של אמהּ, היא כרעה ברך והרכינה את ראשה עד שמצחה נח על רצפת האבן.
״את מכבדת את המקדש בהביאך את בתך לכאן בעצמך, מלכת מֶרוֹאֶה,״ אמרה הכוהנת הגדולה. היה לה מבטא זר — לא יווני, אבל דומה.
״את מכבדת את מֶרוֹאֶה בהתירך לבתי לבוא, כוהנת האלה בעלת אלף השמות, נושאת האור והשפע, מצמיחת פרי האדמה,״ אמרה מֵירוֹפֶּה. ״היא אינה ראויה, אך אם תישא חן לפנייך, אבקש שתקבלי אותה למקדשך, לשרת את מלכת המרומים.״
״עמדי, ילדתי,״ אמרה הכוהנת הגדולה. עיישה הרימה את ראשה מרצפת האבן. היה מותר לה לעמוד כעת, נכון? היא לכסנה מבט אל אמהּ, שהנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. היא קמה על רגליה, בתנועה גמלונית שנבעה מסחרחורת קלה. לרגע אחד נדמה שהמקדש מרצד סביבה, כאילו גם הוא חזיון תעתועים. מספיק, היא נזפה בעצמה. היא הרי בכל זאת הייתה נסיכת מֶרוֹאֶה. לא הייתה לה שום כוונה להניח לעצמה לחוש מאוימת מהמצב הנוכחי או מכל מצב אחר.
הכוהנת הגדולה קמה, הניחה את החתולה השחורה על כיסא האבן שמאחוריה וירדה מהבימה. החתולה ייללה במחאה אבל אז התיישבה כמו פסל של בָּסְתֶּת, זנבה מתעקל סביב רגליה. כשהכוהנת הגדולה הושיטה את ידה השמאלית, עיישה כמעט נסוגה מרוב פליאה ותדהמה. לכוהנת הגדולה היו שבע אצבעות ביד הזו! אבל היא קיבלה חינוך טוב, הן מאמהּ והן מסבתא אָמָקִישָחֶתֶה. היא לא נרתעה כשהכוהנת הגדולה הרימה את סנטרה עד שעיניה, שהיו מושפלות בכבוד, הביטו היישר אל תוך עיניה הכהות של הכוהנת הגדולה, שבחנה אותה בחוסר רגש כאילו היא בוחנת חרק מעניין.
״האם את באמת מתאווה בכל לבך, רוחך ונשמתך, לשרת את איזיס הדגולה? האם את מוכנה להקדיש לה את כולך, לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיותייך ואחיך, את ביתך ואת אדמתך, לוותר על חיי אישה רגילים ולהפוך לחברה באחווה שלנו, מרגע זה ועד לשעת מותך?״
״כן, הכוהנת הגדולה,״ היא ענתה בקול יציב ככל שהצליחה.
״שמי הוא טֶרָה, וכאן, במקדש זה, דבריי הם דברי האלה. עלייך להישמע לי כפי שהיית נשמעת לה. זהו הראשון מבין דברים רבים שתלמדי כאן.״ הכוהנת הגדולה משכה ממנה את ידה — עיישה חשה עקצוץ בסנטרה, במקום שבו הניחה הכוהנת הגדולה את שבע אצבעותיה. היא פנתה אל המלכה מֵירוֹפֶּה ואמרה, ״אני מקבלת את בתך אל המקדש כמתלמדת. היא תלך עם הדואנה למגורי המתלמדות ותלמד את פולחני המסדר שלנו. אם תשרת את האלה היטב במשך שנה, היא תהפוך לכוהנת בחגיגת המבול. את יכולה להיפרד ממנה. היא בתה של איזיס כעת, והכוהנות הן משפחתה. המִנחות שהבאת, בעגלה מחוץ לשערי המקדשים, יכולות להיכנס.״
המלכה מֵירוֹפֶּה השתחוותה שוב בפני הכוהנת הגדולה ואז פנתה אל עיישה. ״שרתי את האלה נאמנה, בתי,״ אמרה.
עיישה השתוקקה לחבק את אמהּ. היא התאוותה לשאוף שוב אל קרבה את ריחה של אמהּ, את התמהיל המיוחד של שמנים ריחניים מהפאה שלה והריח החמים והאנושי שעלה מעורה. אבל לא היה מכובד לעשות כן בפני קהל כה גדול.
המלכה מֵירוֹפֶּה רכנה אליה ונשקה למצחה ואז פנתה לצאת מהחדר והותירה את בתה מאחור. עיישה הביטה בה בחשש כשהתרחקה. האם היא באמת רוצה את החיים האלה? האם היא מוכנה להיות כוהנת איזיס? לא היה לה מושג.
מרי: למה, בשם אלוהים, את מתחילה בעיישה? הספר הזה אמור להיות עלינו.
קתרין: הקוראים שלנו לא יבינו מה קורה אחר כך אם לא אספר להם על עיישה — איך היא הפכה לכוהנת ועל התקופה שעברה עליה במקדש. וחוץ מזה, מצרים אופנתית מאוד עכשיו. כולם רוצים רהיטים, בגדים ותכשיטים מצריים. אז למה לא ספר?
מרי: אבל הספר הזה אינו עוסק במצרים. הוא עוסק ב... ב... אנגליה. ובנו, כמו שאמרתי.
קתרין: טוב, אז אתחיל בנו. אבל זה יהיה הרבה פחות מלהיב.
מרי ג'קיל השקיפה מבעד לחלון הרכבת. היא כבר עייפה כל־כך מנסיעות! לפני שלושה ימים עלו היא, חברתה ג'סטין פרנקנשטיין ואחותה דיאנה הייד על האוריינט אקספרס בבודפשט. הן ירדו ממנה בגָאר דֶה לֶסט, עשו את דרכן אל גָאר דוּ נֹור ועלו על רכבת נוספת מפריז לקאלֶה. הרכבת הנוכחית לא הייתה רכבת אקספרס — בעיני מרי, האטיות שלה הייתה קשה מנשוא. אחר הצהריים הן היו אמורות להגיע לקאלֶה ולתפוס את המעבורת החוצה את התעלה האנגלית. ואז לעלות על רכבת נוספת מדוֹבֶר אל תחנת צ'רינג קרוס בלונדון. ואז לשכור כרכרה. ואז — סוף כל סוף — להגיע הביתה. היו רגעים בזמן מסעותיהן שהיא התגעגעה כל־כך לבית משפחת ג'קיל בפארק טראס 11. כעת היא נזכרה בכל הפרטים הקטנים: מבואת הכניסה עם חיפוי העץ הכהה והמראה שבה וידאה שהיא חובשת את כובעה כהלכה, הטרקלין שבו היה תלוי דיוקנה של אמהּ מעל האח, הספרייה שבה נהג אביה לתכנן את ניסוייו, המטבח שעליו חלשה מרת פּוּל וחדר השינה שלה עצמה, מיטתה הרכה והקרירה. הלילה היא תישן במיטה שלה...
״את נראית מרוחקת,״ אמרה ג'סטין בחיוך. דיאנה ישנה, שרועה בפישוט איברים על המושב ליד ג'סטין, ראשה נח בחיקה של הענקית. לפחות היא לא נחרה!
״חשבתי כמה אשמח לחזור הביתה,״ אמרה מרי. ״אבל מה איתך? האם תתגעגעי לאירופה?״ ג'סטין הרי לא הייתה אנגלייה, גם אם התגוררה באנגליה כבר יותר ממאה שנה — היא נולדה בשוויצריה. האם תתגעגע לאפשרות לדבר בצרפתית ובגרמנית כשהן יחזרו ללונדון?
״אני אתגעגע אליה — קצת,״ אמרה ג'סטין. ״ואף־על־פי שאינני גרגרנית כלל, אתגעגע למאפים האוסטריים. אבל אני סבורה שאתגעגע אף יותר לחברינו.״ איירין נורטון והמשרתות שלה האנה וגרטה בווינה. קרמילה קרנשטיין ולורה ג'נינגס בשטיריה. וכמובן האומנת לשעבר של מרי, מִינה מָארי והרוזן דרקולה בבודפשט. בלי עזרתם, מועדון אתנה לעולם לא היה מצליח להציל את לוסינדה ון הלסינג מידי אביה, הפרופסור המתועב אבּרהם ון הלסינג, שבניסויים שערך הפך את בתו לדבר הנורא הזה — ערפד!
לוסינדה: קתרין, אם תסלחי לי על ההפרעה, לא נורא כל־כך להיות ערפדית. התזונה שלי שונה משלכן, זה הכול.
קתרין: אתן יכולות אולי להסתלק כבר ולתת לי לכתוב את הספר הזה?
דיאנה: לא אם את הולכת לטעות בפרטים! ואת צריכה להיות יותר נחמדה ללוסינדה. זאת לא אשמתה שהיא יצור אופל מוצץ דם.
קתרין: איזה מין זבל את קוראת עכשיו?
לוסינדה: אופל? אבל אינני זקוקה לאפלה.
דיאנה נחרה מתוך שינה. טוב, לפחות היא ישנה! כשהיו על האוריינט אקספרס, היא לא הפסיקה להציק למרי: למה היא צריכה ללבוש בגדי נשים? הרבה יותר קל לנסוע בתור בן. ג'סטין נוסעת בתור בן, או בעצם גבר, אז למה לא היא? ולמה הן לא יכלו לקחת אחד מהכלבלבים של הרוזן דרקולה? זה היה שגר גדול! ולמה היא לא יכולה לקבל קצת כסף? נכון, בפעם האחרונה היא גנבה ממרי כמה פרנקים בשביל להמר, אבל היא הרוויחה יותר מזה באֶקַרטֶה. וחוץ מזה, משעמם כל־כך ברכבת. היא בטח תמות מרוב שעמום.
״כי גובהה של ג'סטין הוא יותר ממטר שמונים ואם הייתה נוסעת כאישה היא הייתה מושכת יותר מדי תשומת לב,״ אמרה לה מרי. ״גובהך אינו יותר ממטר שמונים — הוא אפילו לא מטר וחצי — ואנחנו צריכות שתחלקי איתי תא. וכי אינני חושבת שאלפא או אומגה ישמחו אם אחד מכלבי הזאב הלבנים של הרוזן יהיו בבית, ומרת פּוּל תצא מכליהָ, ואז מה יהא עלינו?״ אבל בסופו של דבר היא נתנה לדיאנה חמישה פרנקים כדי שתשתוק ותלך. דיאנה חזרה באותו ערב עם חמישה־עשר, שאותם הרוויחה במשחק קלפים עם הסבלים. מרי, שהתביישה עמוקות באחותה, החזירה להם חצי מהסכום כתשר.
״גם אני אתגעגע לכולם,״ היא אמרה לג'סטין. ״אבל יהיה נפלא לראות שוב את מרת פּוּל ולשבת בטרקלין שלנו ולטייל בריג'נטס פארק. אילו רק לא הייתי מודאגת כל־כך בנוגע לאליס ולמר הולמס! ולדוקטור ווטסון, כמובן, אם הוא אכן נעדר כפי שמרת פּוּל ציינה בטלגרמה. אולי הוא פשוט עובד על התיק, כפי שמר הולמס היה מנסח זאת? אופייני לו לצאת בעקבות מר הולמס ולנסות להציל אותו מאיזו תסבוכת שהוא נקלע אליה. אני מקווה שדוקטור ווטסון לא נעלם באמת, למרות דבריה של מרת פּוּל.״
״אך האם במקרה כזה מרת הדסון לא הייתה יודעת היכן הוא נמצא?״ שאלה ג'סטין.
״לא בהכרח. את יודעת שהוא ומר הולמס... אמממ... חרף כל חיבתי והערכתי אליהם, הם לא תמיד מתחשבים. לפעמים הם אינם מודיעים לאף אחד לאן הם הולכים או מה הם עושים שם.״
״אולי,״ אמרה ג'סטין, שלא נראתה משוכנעת. ואז היא הוסיפה, ״אנחנו נמצא אותם, מרי, לא משנה היכן הם. אנחנו הרי מועדון אתנה.״ אבל גם היא נראתה מודאגת — מרי ראתה את קמטי הדאגה הקטנים בין גבותיה.
טוב, חשבה מרי, הרי יש לנו סיבה לדאגה — לשתינו! היא נזכרה באחר הצהריים בחדר האחסון שבמרתף האקדמיה ההונגרית למדעים — האם עברו מאז רק ארבעה ימים? היא, ג'סטין וביאטריצֶ'ה עברו על תיקי האגודה האלכימית כשקתרין התפרצה אל החדר, מתנשפת, ואמרה, ״טלגרמה ממרת פּוּל!״ המברק דיווח להן שאליס, נערת המטבח של מרי, נחטפה. ואז פרָאוּ גוטליב, שעבדה בבית משפחת ג'קיל כאחות כשאמהּ של מרי הייתה חולה ולאחר מכן הן גילו שהייתה בעצם מרגלת מטעם האגודה האלכימית, סיפרה להן שגם אליס איננה מי שחשבו שהיא. אף שאליס עצמה לא ידעה זאת, היא הייתה בעצם לידיה ריימונד, בתה של מרת ריימונד הידועה לשמצה, שהייתה מעורבת בפרשת רציחות וייטצ'אפל.
מרי: אלוהים אדירים, איך את מצליחה לזכור את כל זה בלי להתבלבל? זה כמו פקעת ענקית של חוטים מסובכים. הדבר הכי קשה בנסיעה שלנו לבודפשט היה לגלות שאף אחד איננו מי שחשבתי שהוא — האחות אדמס, שטיפלה באמי זמן כה רב, הייתה בעצם אווה גוטליב, ומִינה לא הייתה רק האומנת שלי אלא גם ריגלה אחריי מטעם תת הוועדה לכללי הציטוט הביבליוגרפי, והלן ריימונד לא הייתה רק מנהלת אגודת מריה מגדלנה הקדושה אלא גם תוצר של ניסוי בטרנסמוטציה ביולוגית, שאותו ערך דוקטור ריימונד, ששימש כיושב ראש הסניף האנגלי של האגודה האלכימית...
קתרין: אני כותבת לעצמי רשימות, כמובן. אם כי לפעמים קשה לזכור תאריכים ולוחות זמנים של רכבות. את יותר טובה ממני בדברים האלה.
ברגע שגילו שאליס נעדרת ארזו מרי וג'סטין את תיקיהן — ומרי ארזה גם עבור דיאנה, כדי להבטיח שלא תגניב למזוודה שלה איזה כלב זאב! הן עזבו למחרת. קתרין וביאטריצ'ה נותרו מאחור כדי לעמוד בתנאי החוזה שלהן עם קרקס הפלאות והתענוגות של לורנצו, שהופיע בבודפשט בתיאטראות מלאים עד אפס מקום, אך התכוונו לחזור ברגע שישלימו את המחויבויות שלהן. מרי השתוקקה שהן יחזרו כבר כולן ללונדון. היא תהתה היכן נמצאים אליס, מר הולמס ודוקטור ווטסון. היא התכוונה לנסות לגלות, אחרי שהיא וג'סטין יחזרו לפארק טראס 11. מרת ריימונד עשויה להיות קשורה לכך בדרך זו או אחרת — מרי עדיין זכרה את המנהלת מעוררת היראה של אגודת מגדלנה, ששערה היה אפור כפלדה ועיניה קרות וקשוחות. האם דוקטור ריימונד המסתורי קשור לעניין גם הוא? זו הייתה הרפתקה נוספת, שבאה מיד בעקבות קודמתה — נראה שכך נוהגות הרפתקאות לעשות. הן אף פעם לא משפראירות לך זמן לנוח. יהיו אשר יהיו הסכנות הממתינות להן בלונדון, הן יזדקקו למלוא כוחו של מועדון אתנה.
מרי: האם הקוראים שלנו יֵדעו מהו מועדון אתנה?
קתרין: הם ידעו אם יקראו את שני הספרים הראשונים, וכדאי מאוד שיעשו זאת! ואם הם קוראים את הספר הזה ועוד לא קראו את הספרים הקודמים, אני מקווה שהם ילכו מיד לקנות אותם. הם עולים שני שילינג כל אחד — מחיר מציאה!
בזמן שמרי השקיפה אל מחוץ לחלון הרכבת על הבתים של קאלֶה עם גינותיהם המטופחות וחישבה בראשה כמה פרנקים תצטרך לשלם עבור כרטיסי מעבורת, נזכרה גם ג'סטין בהרפתקאותיהן באירופה. לראשונה מאז הקים אותה ויקטור פרנקנשטיין לתחייה, היא הייתה... לא בדיוק בבית, אבל כמעט. כששמעה צרפתית וגרמנית ואכלה מאכלים שטעמם היה מוכר לה מילדותה, היא הרגישה קרובה יותר הביתה מכפי שהרגישה אי־פעם באנגליה. בנסיעה בכרכרה בין הרי שטיריה, אף־על־פי שהן נסעו היישר אל תוך מלכודת שטמן להן אדוארד הייד המתועב, אוויר ההרים הצלול הפיח בה שמחה. ואז המפגש המחודש עם אדם! ברואו הראשון של פרנקנשטיין, שאהב אותה ועינה אותה, אם ניתן בכלל לקרוא לדבר אכזרי ונואש כל־כך בשם ״אהבה״. במכתבו אל מרי כתב הייד שאדם מת. ג'סטין תהתה אם היא יכולה להאמין לו — היא ראתה פעם במו עיניה את אדם מת בשרפה, ואף־על־פי־כן היא מצאה אותו שוב, פצוע אנושות, בשטיריה. אבל ההיגיון אמר לה שהוא כנראה אכן מת, שהוא לא היה יכול להמשיך לחיות עוד זמן רב עם הפציעות שספג. כשקראה את מכתבו של הייד היא הרגישה, לראשונה בחייה השנִיים, תחושה של שחרור מכבלים, של שלום האל שהוזכר בכתבי הקודש, זה שנשגב מכל שכל. לא היה ראוי לשמוח על מותו, אבל היא לא הצליחה להימנע מכך. היא החליטה לכפר על כך בתפילה בכנסיית סנט ג'יימס, הכנסייה שהיא וביאטריצ'ה נהגו לפקוד, מול הכיכר הספרדית. יהיה נחמד לדבר שוב עם האב אובריאן!
כמה התמזל מזלה שיש לה כל מה שהיא זקוקה לו: חברים אוהבים, בית לחזור אליו. הדבר היחיד שהתגעגעה אליו באמת היה הסטודיו לציור שלה. הרישום של הפרחים באגרטל הכחול עדיין ניצב על כן הציור שלה, לא גמור. האם יהיה לה זמן לסיימו כשהן יחזרו הביתה? אולי אחרי שימצאו את אליס. המסכנה הקטנה... היכן היא יכולה להיות? ואז, כמו מרי, ג'סטין דאגה לשלומם של נערת המטבח, מר הולמס ודוקטור ווטסון, שנעלמו כולם בנסיבות מסתוריות כל־כך.
בזמן שהרכבת של מרי וג'סטין התקרבה אל התחנה של קאלֶה, קתרין —
דיאנה: מה איתי? לא הזכרת אותי בכלל. גם אני הייתי על הרכבת הזאת.
דיאנה המשיכה לנחור בשנתה. היא התעוררה רק כשהרכבת היטלטלה והיא כמעט התגלגלה מחיקה של ג'סטין ונפלה ארצה. המילים הראשונות שיצאו מפיה היו: ״לכל השדים והרוחות!״ מאחר שישנה לאורך כל הנסיעה, היא לא אמרה או חשבה שום דבר הראוי לדיווח.
קתרין: זהו. מרוצה? הו, לא. שלא תעזי! אם תבעטי בי שוב, אני אנשך אותך כל־כך חזק...
באותם רגעים ממש, קתרין אכלה נקניקייה מצוינת בתוספת פלפל אדום בחדר האוכל של בית הרוזן דרקולה בבודפשט. מָאדָאם זוֹרָה, משביעת הנחשים של הקרקס, בדיוק הודתה למִינה מָארי על כך שהזמינה אותה להתארח במעונו של הרוזן בעיר כל עוד הקרקס מופיע.
״אל תודי לי,״ אמרה מִינה בחיוך. ״אינני גבירת הבית. הרוזן מחליט מי נשאר ומי הולך — לפעמים ללא כל גינונים! אבל הוא נהנה מהנוכחות של כולכן — הוא אומר שזה מעניק למאוזוליאום שלו מראית של חיים — ואתן מוזמנות להישאר ככל שתרצו.״
״ביאטריצ'ה ואני כבר היינו נוסעות אם הקרקס לא היה מתעכב עד יום חמישי!״ אמרה קתרין. ״אבל לורנצו מרוויח כל־כך הרבה כסף — הוא אומר שכל המי ומי נמצאים עכשיו בבודפשט, לכבוד ביקור הקיסר. התיאטרון מלא כל לילה עד אפס מקום. ואם יש מישהו שזה מגיע לו, זה לורנצו — אחרי כל השנים שבהן נדדנו בין הכפרים בעגלות ובקושי יכולנו להרשות לעצמנו לקנות אוכל לסוסי הפוני המרקדים ולכלבי המופעים!״
״הוא נותן לכולנו שכר כפול,״ אמרה זוֹרָה בסיפוק. ״אבל תודה לך בכל מקרה, מִינה. לא כל אחד היה רוצה לארח בביתו חבורה של נחשים ארסיים. לא ידעתי מה לעשות אחרי שאחד מהם השתחרר והמלון זרק אותי לרחוב. וזה אפילו לא היה אחד מהנחשים הארסיים, רק בָּאטֶרקָאפּ! היא נראית מרשימה — רוב האנשים לא ראו מעולם פיתון לבקן — אבל היא לא הייתה פוגעת באף אחד, לא באמת. כלומר, אם לא היו מפחידים אותה.״ אף שעל הבמה דיברה זוֹרָה במבטא המרמז על מסתרי המזרח, הבוקר היה ברור מאוד שהמזרח שהגיעה ממנו הוא רובע האקני, איסט אנד, לונדון. היא אכלה את החתיכה האחרונה של החביתה שלה בהנאה גלויה.
בדיוק אז נכנסה קאטי, משרתת הטרקלין, ובידיה מגש כסף. היא אמרה למִינה דבר מה בהונגרית — קתרין עדיין הלכה לגמרי לאיבוד בשפה הזאת! מִינה הרימה פיסת נייר מהמגש והביטה בה בריכוז רב. אפילו מצדו האחר של הנייר היה אפשר לזהות בקלות שזה מברק.
״זה מאיירין נורטון,״ אמרה מִינה והניחה את המברק על השולחן. ״היא אומרת שהיא מצאה את המחסן בווינה שבו ון הלסינג יצר והפנט ערפדים, ושעדיין היה להם למעין קן. היא שואלת אם נרצה להצטרף אליה לציד ערפדים. את וביאטריצ'ה צריכות לחזור ללונדון, נכון? אבל אני יכולה ללכת. בכל זאת פיתחתי מעין מומחיות לערפדים!״
״אני מרחם על הערפדים של ון הלסינג, שייאלצו להתמודד עם שתי יריבות מעוררות יראה כל־כך!״ זה היה הרוזן דרקולה, שנכנס לחדר בשקט מוחלט, כמנהגו. קתרין סקרה אותו בסיפוק. הוא היה גיבור רומנטי מושלם! אולי לא גבוה במיוחד אך בעל קומה זקופה של אריסטוקרט ואיש צבא. עצמות לחיים גבוהות, אף נשרי, מצח המקרין אינטלקט, חיוורון מעורר עניין ושיער כהה גולש שמרת רדקליף הייתה מתמוגגת ממנו. והוא היה לבוש על־פי־רוב בשחור. כן, היא תצטרך לנסות לשלב אותו באחד מספריה איכשהו!
מִינה הסתובבה אליו בפנים מכורכמות, לא מכעס אלא ממחשבה. ״אני צריכה ללכת, נכון? לאיירין יש יותר משאבים ממני, אבל יש לה רק מעט ניסיון במאבק בערפדים, ואילו אני... אמממ... למדתי עליהם רבות בשנים שחלפו מאז שלוסי הפכה לערפדית. אתה בטח לא תוכל לבוא. נכון, ולאד? בדיוק כשהקיסר בכבודו ובעצמו מגיע השבוע לביקור ממלכתי?״
הרוזן נד בראשו. ״עד כמה שהייתי רוצה לראות את הונגריה חופשייה מהשפעה אוסטרית — התגאיתי לעמוד לצד קוֹשוּט, והייתי עושה זאת שוב, חרף הכישלון שנחלנו — יש לי חובות רשמיות למלא. אני מוכרח להישאר ולייצג את ארצי. אבל את יכולה לשאול את קרמילה. הנסיעה מהשְׁלוֹס לווינה אמורה לקחת לה רק יום אחד, והיא תמיד נהנתה לצוד — אפילו את בני מיננו, כשהתברר שהיו מסוכנים.״
מִינה הנהנה. ״אשלח לה טלגרמה היום. אני בטוחה שאיירין תזדקק לכל עזרה שתוכל לקבל.״ היא פנתה אל קתרין וזוֹרָה. ״אתן וביאטריצ'ה תסתדרו כאן בלעדיי? אתן מבוגרות מכדי להזדקק למלווה, לדעתי.״
קתרין צחקה. ״בהחלט הייתי רוצה לחשוב כך! בכל אופן, בּי ואני נעזוב ביום שישי בבוקר. אנחנו רוצות לחזור ללונדון בהקדם האפשרי.״
״וגם הקרקס של לורנצו עוזב,״ אמרה זוֹרָה. ״יש לנו הזמנות מפה ועד לקונסטנטינופול.״
קתרין לא יכלה שלא לקנא בה. היא הייתה שמחה להישאר עם הקרקס בתפקידה כלָה פָאם פַּנתֵּר, אשת הפנתר מהאנדים, עד לעיר המיתולוגית. אך מועדון אתנה היה זקוק לה. כיצד הן יצילו את אליס ללא עזרתה?
המשך הפרק זמין בספר המלא