בהתחלה, ירחמיאל ותמר לא מדברים. כשהוא נכנס ללימוזינה שלה, הוא מרגיש כאילו הוא אחוז דיבוק. אצבעותיו מתופפות על ברכיו בעצבנות ועיניו מתרוצצות, פניו אפרפרים. "תמר," הוא לוחש לבסוף, "אני מרגיש שאני עומד להקיא." המכונית עוצרת. הוא רץ לשדה ומקיא שם. תמר יושבת במבונית ומחכה לו. נורא מתחשק לה להגיד לנהג "תיסע", אבל היא מתאפקת, מנסה להתעלות מעל זה, מעבר לזה. פתאום היא חושבת - הם כולם במצב הזה. כולנו במצב הזה. פעם היינו מלח הארץ, פעם היינו חזקים כמו אלים, מה קרה? מה קרה? שנים עברו מאז פעלה חבורת חסמבה בין נופי הארץ הנאבקת, ניצחה אויבים מסוכנים וסיכלה פעולות חבלה. שרידי החבורה, קשישים נטושים, זועמים ופגועים, מנסים עכשיו להתאחד להרפתקה אחרונה בהחלט. בצעדים קטנים ומהוססים כושלת הסופרת במהלך העלילה, משתדלת לא ליפול לבורות שחפרה במו ידיה. חציה המושחזים היטב נפלו לה מהתיק, כשהתכופפה לנקות את הנעל לאחר שדרכה על עלילת משנה. שפרה האפרתי, 34, מחזאית, בימאית תיאטרון ותסריטאית. זהו ספרה הראשון....