אני שוכב במיטתי שוב, ועברתי את הלילה בשינה עד 4:25 לפנות בוקר, באותו ממ"ד שממנו נפרדתי לפני שלושה חודשים. המזגן מחמם, וכנראה שבאוקטובר עדיין השתמשתי בשמיכת הקיץ שכעת לא מספיקה... ציפור משונה הוא קובץ סיפורים ישנים יחסית, על קיבוץ, צבא, ארצות רחוקות ואהבה, ובחוץ התותחים (שלנו) מודיעים כל כמה דקות שהמלחמה שלא די לה ודאי תמשיך ותמשיך עד אובדן צלם אנוש. כתיבה תמיד הייתה "הדבר האמיתי" בשבילי. ביצעתי את מלאכתי עשרים שנה ברצף, עד שמטעמים מספר כינסתי את עצמי שוב, לעשות סרטים עצמאיים ולצייר את עצמי לדעת. תקוותי היא שמחוזות הזמן והמקום הנמתחים כאן באוסף הסיפורים יותירו יותר ממחשבה אחת נודדת במוח הקוראים, וייתנו להם שוב תחושה שהכול הבל הבלים, אך שנחמד לעיתים להיזכר בכך באמצעות סיפור קצר, וזאת משום שכולנו אנשים חושבים. תקוותי היא לימים טובים יותר לכל בני האדם... ללא פשרות. כנראה שהגיעה השעה אם כן להפוך מעט את השמיכה, להגביר את החום במזגן ולהיזכר כמה הקיבוץ שלנו היה יפה. כמו כלנית בודדת במרחב, שרוצה רק דבר אחד – שיראוה אנשים ויעריכו את יופיה קצר הימים, עד לשנה הבאה אינשאללה....

ההתנגשות הבלתי נמנעת אולי, בין יתום בראק, לבין יחידה 1234-5678, בת טיפוחיו של מפקדה ומקימה אבגד מרשל – תחולל שרשרת אירועים רגשיים, מדממים, מצפוניים וכיוצא במניפת הרגשות האנושית. תחילתו של יתום כהאקר המזיק למדינתו, חסר חיי חברה הולמים ו"נפל" בבית הספר – לכוד בדירה עם אביו האלמן שמכין לו סנדוויצ'ים מושקעים, ומניד בראשו הרחב שוב ושוב בדאגה לבנו – אינה דומה כלל למתרחש בסופו של הרומן הזה, המותח את הגבולות של מה שאנו מכנים "שגרה", במדינה קטנה וחזקה במזרח התיכון. אהבת המשחקים היא המאחדת והמפרידה בין יתום לאבגד מרשל, שניהם אוחזים בה כחרב פיפיות – והיא תעלה לאחד מהם מחיר יקר. האם מישהו מהם צודק? האם שניהם טועים? האם בחברה האנושית נועדנו להציל זה את זה ואחר כך להשמיד אחד את השני? ייתכן שמתקבלת לכך תשובה כלשהי מבין השורות של אהבת המשחק, ומכאן חינו ותעוקתו הקודרת, מהולה בקורטוב של הומור מקומי חד לשון... דונדי (דני) שוורץ פרסם מסיפוריו הקצרים בכתבי העת מאזניים, ידיעות הקיבוץ, הדף הירוק ובמקומונים באזור עוטף עזה. עוד מספריו שראו אור: 'משהו משל עצמו', 'חברה טובה' ו'מוב וזגורי והמחפר הענקי', הנמצאים באתרים המקוונים וחלקם בדפוס....