השירים בספר הוא היה כאן, אני בטוחה בזה, הם תגובה למתרחש בעקבות מותו הפתאומי של אהוב והעדרו. הם נעים בין החיה למת, ארץ לשמים, גוף ורוח, היפערות והידוק, התפכחות וכאב. כוחו של הספר בליבו הגלוי, בפרטיו המוחשיים ובהומור הדק, המאפשרים לדבר על הכול מבלי להתפרק או לדעוך ובחיוּת המבנית שלו – שינויי צורה וקול המחלצים את הדיבור מן האֵבֶל אל החיים ומתעקשים על חיי הקול שנשאר. השירה בו היא חוט קשר עם מי ומה שאינו עוד ובו בזמן נשימה של חיים נמשכים; שירה המגיבה לקרע מבלי להיקרע – וכתיבה כפעולה מאחה....

סִלְחוּ לִי. מֵאָז נֻתַּץ גַּמַּד הַגִּנָּה עַל רֹאשִׁי, אֵינִי אוֹתוֹ דָּבָר. לַגִּנָּה הָיָה בַּיִת וּבַבַּיִת חָיוּ אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים ניתוץ גמד גינה מטאפורי על ראש הגיבורה בפתיחת הספר, הוא נקודת פתיחה ממנה היא יוצאת למסע פנימי-חיצוני, שמהותו תנועה הלאה. שירי הספר הם רשמים מפיתולי דרך, ניסיונות החלצות וחיפוש אחר חוף מבטחים. לא אחת הם משנים קול וצורה וגולשים אל הפרוזה השירית; צולחים קירות בית, אש ומים, מדבריות וערבות קרח, ברגל, במכונית או על גבי ציפורים. מחפשים מפלט מהשלכותיהם המאוחרות של אובדן ופרידה, מבקשים פתח, אוויר, אור. ------- מתחיל גשם עוֹרֵב עַל הַגָּג. עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם, אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר לַדְּבָרִים הַחַיִּים, הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשָּׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁיִּשְׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח, שֶׁהַמְּחִצּוֹת בְּרֹאשֵׁנוּ (מַתְחִיל גֶּשֶׁם), וְשֶׁהָאֱמֶת שַׂקִּית מִתְהַפֶּכֶת בָּרוּחַ, רִקּוּד רְפָאִים מִתַּחַת לַבַּיִת בַּבֹּקֶר, לְמַטָּה, עַל הַכְּבִישׁ הָרֵיק. שי שניידר-אֵילַת, ילידת 1977, היא משוררת ועוסקת בבימוי, כתיבה והוראת תיאטרון בקהילה. ספרה הראשון 'הוא היה כאן, אני בטוחה בזה' (אפיק-הליקון, ערך דרור בורשטיין) ראה אור ב 2019. זוכת פרס רמי דיצני לשירה....