"החוליה החסרה" בחקר האבולוציה הינה מונח פופולרי המייצג את החיפוש אחר מאובן של אב קדמון משותף לקופי האדם ולאדם. בעצם למה לא חיפוש אחר אם קדמונית? אם כן, אני מציעה להכתיר את הספר "לולי וילוז" מאת סילביה טאונסנד וורנר כ"חוליה חסרה" בין הכתיבה הנשית המסורתית שאפיינה את הרומאנים שנולדו במאות ה-18 וה-19, לבין ספריה של וירג'יניה וולף, ובמיוחד החיבור "חדר משלך". היום, בהביטנו על מדף הספרים, נמצא בקלות לא מעט ספרים שנכתבו ע"י נשים, אך כידוע לא תמיד זה היה המצב. סופרות עבר נזקקו לעתים לשם עט גברי (ג'ורג' וז'ורז' היקרות מאד) או לשם בעל עמימות מגדרית (שרלוט ברונטה פרסמה את "ג'יין אייר" תחת שם העט קורר בל) וכל זאת על מנת לעקוף את המוסכמות החברתיות שלא ראו בעין יפה נשים כותבות (ומה בדיוק חשבה לעצמה ג'.ק.רולינג, אני תוהה.)
בכל אופן "לולי וילוז" פורסם ב-1926, שלוש שנים לפני "חדר משלך" המהפכני, אשר תאר בקור-רוח מעשי את מגוון הקשיים הייחודיים לנשים כותבות. בדיעבד ניתן לקבוע ש"לולי וילוז" מבשר על בואו של "חדר משלך", מתוך אותה תפישה עליה כתב בורחס, לפיה כל סופר יוצר את מבשריו (בורחס התייחס לכתביו של קפקא כשקבע שיצירתו של קפקא נוכחת בתודעה באופן שמשנה את תפישתנו את העבר, ואת מבטו של הקורא על שושלת הסופרים שקדמו לקפקא, כשם שיצירתו משפיעה על הסופרים שבאו אחריו). אין ספק שהקריאה ב"לולי וילוז" היא אחרת כשוירג'יניה וולף תקועה בתודעה, לצד כל אותן רווקות אנגליות מזדקנות, בעלות לחיי התפוח, הקמלות לתוך עבודות הרקמה והתפירה שלהן. פתאום יש להן נוכחות משל עצמן ויש להן קול. מלבד זאת, היצירה של שושלת נשית כותבת היא חובתה הנעימה של כל קוראת שבתוכה פועם לב פמיניסטי חי.
"לולי וילוז" הוא ספר נפלא. הספר מורכב משני חלקים, וכל כולו מהלך מטפורי של קימה מן המתים - החלק הראשון הוא החלק בו הגיבורה לורה היא לא יותר מבובה ממוכנת, המגלמת אישה הנענית לתכתיבים החברתיים הנובעים ממעמדה. כרווקה מבוגרת אין היא יכולה לעמוד ברשות עצמה בשום אופן, ולפיכך היא נדונה לחיי שיממון עירוניים תחת חסותה של גיסתה היעילה והאדוקה. בהדרגה וגם בן-לילה כל זה משתנה (זו לא סתירה, אצלנו זה אפשרי) כשלולי נוטשת את חסותו המגוננת של אחיה, ויוצאת אל הכפר, שם היא יכולה לבטא את מהותה הפנימית. בכפר היא נעשית מכשפה, וגם מתחברת עם בן-ברית מפתיע (אמנם גבר, אבל אף אחד לא מושלם, כידוע).
הכתיבה חכמה ויפהפיה, והתרגום לעברית קולח ומהנה (שאפו לרנה ורבין). המהלך הספרותי שמצוי בבסיסו של הספר הזה אינו כולל רק בחירה אתית מעצימה (החיבור של לורה לעצמה ולמקורות הכוח הפנימיים שלה במקום כניעה חרופה למוסכמות) אלא מלווה גם באסתטיקה מרהיבה של חיבור חזק לטבע הכפרי. התחייה, הגילוי העצמי, לא יותירו אף קוראת באדישותה:
"נכון שאפשר לנקר את האש במקל דינמיט בביטחון גמור? הייתי לוקחת את האחייניות שלי להרצאות בנושאי מדע, ונדמה לי שאמרו את זה שם. בכל אופן, אפילו אם זה לא נכון בנוגע לדינמיט, זה נכון בנוגע לנשים. אבל הן יודעות שהן דינמיט והן מייחלות לזעזוע שיצדיק אותן. חלקן מתחברות לדת, ואז הן בסדר, אני משערת. אבל לאחרות, רבות כל כך, מה עוד אפשר להציע מלבד כישוף? זה נראה להן אמיתי, אפילו אם בעיני אנשים אחרים הן יציבות למדי, ורגילות בתכלית, והם ממשיכים לקרב אותן למדורה, עמוק בלבן הן יודעות עד כמה הן מסוכנות, בלתי צפויות, יוצאות מגדר הרגיל. אפילו אם הן לעולם לא ישתמשו בכשפים שלהן, הן יודעות שהם שם, בהיכון!"
למי הספר מיועד?
למכשפות, למכשפות בפוטנציה שחושדות שהן כאלה, ולמכשפות שלא יודעות שהן מכשפות אבל הספר יודע.




