ביקורת ספרותית על הגבעה מאת אסף גברון
ספר טוב

---

****


בכל מערכת בחירות אני מצביע למישהו אחר. הצבעתי לרפול, למפלגת המרכז, לפרס ולברק, לקדימה ואפילו למרצ. אני חבר ליכוד (למרות שמעולם לא הצבעתי עבורם) והשנה, בלי נדר, אני אצביע כנראה לעלה ירוק הרשימה הליברלית. או לאמסלם. אולי ליאיר לפיד, כי שי פירון הוא איש מדהים שזכיתי להיות תלמיד שלו בשמינית ושחיתן את אשתי ואותי וסירב לקבל אפילו שקל ויש עוד דברים שלא יודעים עליו.
יש לי יחסים מורכבים עם מתנחלים. מצד אחד, אני מתכווץ בבושה כשאני שומע על עקירת עצי זית ועל התנכלויות לערבים. מצד שני, גם לנו יש זכויות על האדמה הזאת. אמנם זה לא עניין של "מי היה פה קודם", אבל השאלה הזאת בכל זאת עולה, רלוונטית מתמיד, בכל סכסוך על אדמות. בשנים האחרונות התקשורת נוהגת לצייר מתנחלים כקבוצה מקושרת, תמנונית, שואבת תקציבים, נערי גבעות ארוכי פאות וחסרי עכבות לצד קיצוניים משיחיים במעילי דובון וחמושים בעוזי, לאומנים ושונאי ערבים, שמקעקעים את דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. מצד שני, אחי הגדול, הנערץ, גר בהתנחלות "בת-עין" שאנשיה נחשבים קיצוניים אפילו אצל מתנחלים אחרים, וגם אחת מאחיותיי גרה באפרת עם משפחתה. מההיכרות העמוקה שלי איתם, אין בהם שום דבר קיצוני, מתלהם, שונא או שואב תקציבים. נהפוך הוא - הם חיים בצנעה ולא מבזבזים את היום-יום שלהם במזימות השתלטות אימפריאליסטיות על הכפרים הערבים השכנים, אלא בדברים בנאליים יותר שכולנו מכירים מחיינו-שבתוך-הקו-הירוק - התמודדות עם ילדים, עם שכנים מעצבנים, עם הורים מזדקנים, עם קשיי פרנסה ותעסוקה ואהבה, והנסיונות הנואשים הרגילים כל כך שעיקרם לצוף מעל המים הבוציים של החיים שלנו.

כשקניתי את הספר הזה, קניתי אותו ללא היסוס, כי זה אסף גברון, ואסף גברון הוא סופר טוב. סופר פאן. הספרים שלו תמיד מקוריים, וחכמים, ומצחיקים וגם נוגעים ללב ובעיקר גורמים לקורא לחשוב קצת. הם לא יצירות מופת חסרות תקדים, אבל הם יושבים בדיוק בתפר שבין ספרות עברית רצינית לספרות פשוטה, חטיפית וכיפית בסגנון של אילן הייטנר למשל.

ולמרות שזה אסף גברון, ראיתי את הצגת הספר בפצ'ה-קוצ'ה (https://www.youtube.com/watch?v=ZN7YtMy2tRo) וחששתי שזו תהיה אמירה חד מימדית וחד כיוונית, מצד מאוד מסויים של המפה הפוליטית, ששוב תציג את המתנחלים מבעד למשקפיו העגולים של סופר תל אביבי שמאלני שישב לשם התחקיר בבקתה במאחז הזוי בשטחים וכתב עוד מניפסט ידוע-מראש על המתנחלים הארורים האלה.

אבל לא. אסף גברון לא הכזיב, למרות נתוני הפתיחה הלא-פשוטים. "הגבעה" אולי מתרחש ברובו על מאחז לא חוקי שיושב על אדמותיו של כפר ערבי על עצי הזית שלו, אבל הדמויות המאכלסות אותו באות מגוונים שונים של הישראליות, ויש בהן כאלה וכאלה, מתנחלים מזוקנים עזי מבט שנוהגים בסובארו חבוטה בעלי קו ישיר לחבר כנסת ידידותי, חוזרים בתשובה ברסלבים עם כיפה רחבת פונפון ופתיל קצר, חיילים חרמנים ועוד דמויות צבעוניות רבות שדווקא מדגישות את העובדה שלכולם, כמעט, יש עוד צדדים. גברון לא נעצר בדמויות אלא מדלג בקלילות גם בין סגנונות ספרותיים שונים, מסאטירה אפרים-קישונית לרומן מהורהר וכבד, ממסטיק קליל ומשעשע עד ליצירה פוליטית טעונה, וזאת, למרבה ההערכה, בלי לנקוט עמדה חד-משמעית בעד או נגד, שמאל או ימין, מתנחלים או חיילים, ערבים או יהודים. כולם טועים וצודקים, לכולם יש חולשות ותאוות, נצחונות וכשלונות.

כן. כשלונות. בעיקר כשלונות. כי למרות שגברון נזהר אולי לא לנקוט עמדה, יש לו עמדה. העמדה שלו היא שהמאחז הזה, על כל הכוחות המנוגדים שמנסים להמשיך ולאחוז או לחילופין לעקור, המאחז הזה הוא בעיקר כישלון, כישלון מדיני, מנהיגותי, ועוד סממן לשלטון טלאים, דו-פרצופיות, עצימת עיניים, חוסר מצפון וחוסר מצפן.
ולא רק כישלון מדיני ופוליטי יש כאן, אלא גם כשלונות אישיים, והאופן שבו הם משפיעים על מעשינו ועל החלטותינו במהלך כל חיינו.
כישלון זה נושא שמעסיק אותי הרבה. כי אף אחד לא רוצה להיכשל, אבל מצד שני, רק כישלונות גורמים לנו לנסות ולהיחלץ, ולהצליח, דווקא הכישלון. כשהכול קל, אנחנו שוקעים בחידלון שאנן ואינרטי, ונישאים על האוויר החם של הצלחתנו עד שפתאום אנחנו מקבלים את המכה. להיות למעלה זה מרדים, וזה לא טוב. רק אם אתה נאבק, ונכשל, אתה נשאר ערני וחי ובועט.
יש לי חבר שלא אוהב את אשתו יותר. והיא לא אוהבת אותו. והם עוד מפרפרים פרפורים אחרונים של נסיונות להחיות את חיי-הנישואין שלהם, צימרים ולבנים סקסיים, פרוצדורות יום-יום ויציאות כפויות לבתי קפה. אבל העניין הוא שאף אחד מהם לא מוכן להודות בכישלון. הכישלון הזה שנולד מכל מיני סיבות, גם כי אולי הם לא היו מתאימים מההתחלה, וגם כי היו כל מיני עניינים משפחתיים, וגם כי איכשהו, פשוט נתנו לו לקרות. כמו שאנחנו נתנו, בעיוורון דומה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, למאחזים להיאחז ולעצמנו להפוך לכובשים שלא-מרצון. אולי כי אמרנו שאם נעצום עיניים ונחשוב חיובי, הבעייה תיעלם. והנישואים יפרחו. והשלום ישגשג. כי כל העולם יודע שאנחנו צודקים, ושלא נכשלנו. שניצחנו. שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אוייבים, ווילה בג'ונגל, אי של הייטק ושל שפיות בינות לכישלונות על גבי כישלונות שהיו מנת חלקן של המדינות השונאות שסביבנו, על כל האביב הערבי המדומיין שלהן.

זה לא ספר מצויין. ממש לא. אין לו מסקנה חותכת, והוא לא נגמר במין קליימקס או התרה או פיתרון. אבל יש בו משהו בכל זאת, משהו שבכל זאת מקיים את החוזה שבין קורא לכותב, איזו סימביוזה שתגרום לקורא להרהר בעוד דברים פרט למה שכתוב בספר ממש, בעיקר כאלה שמתקיימים במרחב שנמצא בין השורות לבין העיניים שקוראות אותן.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הגבעה