"צפור שניה
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.
עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."
שיר התגלות שממנו ניתן לצאת בשלום ולדעת לנצור את הרגע הזה הבלתי נתפס והחד־פעמי כמכונן, אפילו בנוגע לנושא הארספואטי: ציפור השיר. האות דרך ציפור השלום של סיפור המבול.
"עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ." - כהתרחשות המשתנה של מה שאינו תלוי בו ומנוחש. רעד וזיע ללא חת של משחק בתצליל שמלפנים האליטרציה ובעירוב החושים (סינסתזיה).
"רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי./ הַצִפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי." - לשם השוואה, שיר נונסנס: "I see the moon and the moon sees me". אחדות הטבע מופגנת בהאנשה כפלא. ב"צפור שניה", הדובר ילך וישנה למורא.
מדוע השיר נקרא "צפור שניה"? האם הוא מעיר על הטרנסצנדנטי? ציפור שנייה לראות את הדובר ("הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי."); לא לראותה עוד, מאחר שנראתה (שניותו של הדובר ביחס לשחרור מחיזיון שלא ניתן להשיבו); להעברתו ("עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ."); הישנותו מן ההעברה ("אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם."); שניותו ביחס למילים ("מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ"); השתנותו באמצעותן ("לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."). המילים כבאות כוח ותוקף לשנות את המציאות. וריאציה שירית לשחזור התקדים בהקבלה לחווייתו המתקנת מעבר לשיר אחר על ציפור:
" *
רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר
וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר
עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר.
רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ
וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ
עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.
רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל.
הַזְּמַן קָצָר. אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל."
השיר הזה, ללא כותרת, קודם ל"צפור שניה" מלפני סדר הופעתו במבחר. לשני השירים, אותה הפתיחה: "רָאִיתִי צִפּוֹר" (כמובן שגם מכאן נובע שם השיר "צפור שניה": הציפור השנייה שהדובר רואה, או אותה הציפור בשיר נוסף) - דיווח שמלפנים לתהליך הזיכרון.
תחילתו של השיר: "בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר", ואילו לסיומה של הווריאציה "ציפור שניה": "אֶמֶשׁ" לעומת "הַיּוֹם."
בין עבר ("אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.") והעלאתו של הזיכרון מלפני אישושו לעתיד בדרך הנוחם כפיוס ההווה ("מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."); ובשיר שלפנינו, מהרף שניותו על הזמן: "רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל."
מבעד למעשי הטבע, רואה הדובר סימנים דרך התקדים להמירם מעבר לדיאלקטיקה. "הגשם" נותר מלפנים הזמן והתודעה לאישושו מעבר לאליטרציה "הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ" ולחריזה. מן הקונוטציה ("צִפּוֹר לְבָנָה", "יַד", "עָב", "עָלֶה", "הַגֶּשֶׁם"), מהדהד בהיסט של סדר פואטי אידאולוגי סיפור התקדים (היונה יוצאת לדרכה עד הפעם השלישית שהיא אינה שבה עוד. בפעם השנייה היא תביא את האות) המחודש. נתן זך עסוק באי הוודאות כשלפניו אות לשינוי. השפעת המראות מונחת מעבר להתגלותם היוצרת את האבסורד, ולפירושם מלפני ההכרה האקזיסטנציאליסטית.
"צפור חמישית
צִפּוֹר גַּן־הָעֵדֶן מְעוֹפֶפֶת
רַק אַחַת לְךָ. אִם חָזִיתָ בָּהּ בְּהִתְעוֹפְפָהּ
לֹא תִּזְכֶּינָה עֵינֶיךָ וְלֹא תֶּחֱזֶינָה
בָּהּ, הַשְּׁמֵימִית, עוֹד.
הַצִּפּוֹר הַזֹּאת אֵינָהּ צִפּוֹר גַּן־עֵדֶן.
הַצִּיּוּר הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם
מַעֲשֵׂה הָעֶרֶב, לְעֻמַּת זֹאת,
הוּא שַׁי חוֹזֵר. רַק הוּא
כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר."
בין שמלפנים לקונוטציה הטרנסצנדנטית, ומעבר להשראה האטימולוגית על ציפור היבשת השנייה; בה' הידיעה ("צִפּוֹר גַּן־הָעֵדֶן") ושלא ("צִפּוֹר גַּן־עֵדֶן."); לשמה או הקשרה כרוח הספק והשלילה, ובין מה שהיא מיוצגת לעומת העברתה, כרתיעתו של הדובר על החיזיון ("רַק אַחַת לְךָ.") והירתעותו ממנו ("הַצִּפּוֹר הַזֹּאת אֵינָהּ צִפּוֹר גַּן־עֵדֶן.") - ציפור גן־העדן מן הדנוטציה שבויה. החיזיון מסמא, חד־פעמי. אות לשנותה כציפור שנייה וחמישית, רק מבפנים להעברתה ולהמרתה בחומר שיש ממנו "שַׁי חוֹזֵר" מלפני מציאותו. בתהליך של התפקחות משיר ציפור אחת אל האחרת, ומן החמישית המשתמעת כדרך שיש לעבור עוד ועוד באמצע הזמן ובאמצעות הציפורים, הדובר מהדהד מבעדן דרך הארספואטיקה את היצירה, מלעומת הטרנסצנדנטי, כהשלכה וכפרדוכס.
ראיתי המון ציפורים אצל נתן זך. לא ספרתי, אילולי בחר שלושה קצרים למבחר, ובשניים מהם הוא עצמו ספר: "צפור שניה" ו"צפור חמישית" (שתשוב להופיע בספרו החמישי "צפונית מזרחית"). ובינתיים חלפו ציפורים גם כך בשיריו.
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
