<U>פרק שלישי</U>
במשך החורף, לאחר שהחציר נעלם, המלך המפרי השלישי חזר. הוא לא מצא את מעיין הנעורים, אבל הוא כן מצא קוקוס שהחלב שלו היה אמור לעשות את אותה העבודה בדיוק.
חלב הקוקוס לא הפך איש לצעיר יותר או למאושר יותר. זה רק גרם לציפורני הרגליים של אנשים לגדול, 30 סנטימטר לשעה. זה העסיק את מניקוריסטית בית המלוכה במשך שבוע, עד שההשפעה עברה.
מריגולד חיכתה לתורה אצל המניקוריסטית בחדר הכתר עם אביה וכל שאר בני האצולה ששתו מהחלב. המגפיים והגרביים של כולם נקרעו, והריח גרם למישמיש להתעטש על הכרית שלו, ליד הכיסא של מריגולד.
הריח לא הזיז למריגולד. היא הייתה מאושרת לראות שלאביה לא מעניין כלום - עד שהודיע שהוא יוצא למסע חדש, הפעם למצוא זוג מגפיים קופצות.
מריגולד הייתה יוצאת מהחדר, אם הייתה יכולה ללכת עם ציפורני רגליים באורך מטר. קרה מה שקרה, וכולם ראו אותה בוכה.
שנה לאחר שהחציר נעלם, בית החווה של סינדראליס רעד שוב באמצע הלילה. בבוקר שוב החציר נעלם מאותו השדה, וסינדראליס מצא עוד שיער סוס, הפעם בצבע נחושת.
כל לילה באותה השנה, ראלף התאמן על לחש להרחקת גובלינים. ("גובלין, לך מפה עכשיו! לך לך לך לך לך! מפה מפה מפה מפה מפה! עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו!")
"קשה לזכור את המילים," ראלף אמר.
ברט הסכים, "כמעט בלתי אפשרי."
אפילו שהוא ידע שמגובלינים ועד היעלמות החציר יש מרחק של כמה וכמה שנות אור, סינדראליס רצה לעזור. אז הוא המציא אבקת גובלינים-תתרחקו. זה היה עשוי מחומץ מיובש וציפורן של עיט מת, שני הדברים מהם גובלינים מפחדים יותר מהכל.
היום הראשון של הסתיו הגיע. בלילה ראלף יצא אל האסם, שהיה בדיוק מאחורי שדה החציר. הוא חיכה לגובלינים ואמר את הלחש.
"תנו לי לעזור," סינדראליס אמר. "אני אביא את אבקת הגובלינים-תתרחקו שלי."
"לא צריכים אותך," ראלף אמר וחייך חיוך מיוחד אל ברט.
ברט חייך בחזרה. "איזו טובה אתה תעשה?" הוא שאל.
באמצע הלילה סינדראליס עדיין היה ער, כי היו לו שיחות דמיוניות עם האחים שלו, שיחות בהן הם נדהמו מהגאוניות של ההמצאות שלו. שיחות בהן הם התחננו שיהיה חבר שלהם.
בחצות האדמה שקשקה. סינדראליס חייך. עכשיו ראלף יראה שהוא, סינדראליס, צדק כל הזמן. עכשיו ראלף יראה את הסוס.
בבוקר הבא ראלף כבר אכל את הדייסה שלו כשברט וסינדראליס התיישבו לאכול.
"החציר בסדר?" ברט שאל. ראלף הניד את ראשו לשלילה ואמר "יהיה גשום היום."
"אנחנו צריכים להכניס את התירס," ברט הודיע. "מה קרה?"
"רעידת אדמה. אמרתי את הלחש. הלכתי לישון. החציר נעלם."
"ראית את הסוס?" סינדראליס שאל.
"סוס?"
"לא הסתכלת מחוץ לאורווה?"
ראלף חייך אל ברט. "בשביל מה?"
ראלף התפוצץ מצחוק.
מאוחר יותר באותו היום סינדראליס מצא שיער סוס כסוף בשדה החציר.
השנה שאחריה הייתה אמורה להיות השנה של ברט לשמור. בבוקר החציר נעלם.
"התור הבא שלי," סינדראליס אמר, מרים עוד שיער סוס זהוב מהשדה החשוף.
ראלף וברט שאגו מצחוק.
"התור הבא <B>שלי</B>," סינדראליס התעקש, הופך לאדום. הוא יציל את החציר. האחים שלו יעריצו אותו סוף סוף. והוא לא יהיה בודד שוב.
חודש אחרי תורו של ברט לשמור, המלך המפרי השלישי חזר לבידל בלי מגפיים מקפצות. מה שהוא מצא היו שלוש נעליים שהלכו אחורה מאוד מאוד לאט. הם ישר נשלחו אל המוזיאון המלכותי לתגליות מסעות חיפושים.
מריגולד שאלה את אביה מתי ייצא למסעו הבא. הוא אמר שייצא בעוד שלושה ימים למצוא את העפרוני שקולו מתוק ונעים מכל נגינת נבל. מריגולד הנהנה בעצב והלכה לחדר השינה שלה, שם ליטפה את מישמיש וחשבה מחשבות עגומות. מישמיש סגר את עיניו, שמח שהנערה שלו שמחה.
חתולים הם כל כך ממושמעים, מריגולד חשבה, בולעת את הדמעות. הם אף פעם לא הולכים למסעות. הם אף פעם לא משאירים אותך בודד ולבד.
--
<U>פרק רביעי</U>
סינדראליס בילה יום אחר יום במערה ששימשה לו לסדנת מלאכה, מתכונן להגעתו של הסוס. הוא היה צריך משהו שיעצור אותו מלאכול את החציר, אז הוא המציא חטיפי סוסים. הם היו עשויים משיבולת שועל ומולסה ועוד כמה דברים שגרמו לחטיפים להיות מעוררי תיאבון לסוסים - ערמונים גרוסים, מקרל סוסים מעוך, וסרפדי סוסים קצוצים.
ומאחר שסוסים אוהבים תפוחים, סינדראליס עיצב את החטיפים בצורת תפוח. הוא ניסה אותם על תלמה והיא אהבה אותם, אפילו שהיא הייתה רק פרדה. סוסים יעריצו את זה.
אחרי שהביא את הטיפים לשלמות, סינדראליס הפך אחת מהמערות לאורווה - אורווה בלתי-רגילה, בה המים התמלאו מעצמם מחבית מי גשם מחוץ לאורווה, בה הרצפה הייתה רכה כי הוא פיזר עליה אבקת רוך, ובה היו ציורים של דברים שסוסים אהבו. סינדראליס צייר אותם בעצמו. אחד היה קלוז-אפ של שלושה עלי דשא. אחר היה של רצפה כמו שהיא נראית לסוס שקופץ בגאלופ. והאחרון היה של סוסים כמו שהם נראים לסוס שרץ קאנטר.
זה היה הרבה ללילה אחד - כי אחרי זה ראלף וברט ישימו את הסוס עם תלמה. אבל לסינדראליס לא היה אכפת. העיקר להתחבר עם האחים שלו. אפילו עוד קצת עבודה לא תהיה כזאת חשובה בהשוואה אליהם.
באמצע הקיץ המלך חזר ממסעו האחרון. אבל במקום העורבני, הוא מצא פרד שנעירה שלו יכולה להחריש תזמורת.
שבוע מאוחר יותר, המלך יצא למסע אחר האווזה שמטילה ביצי זהב.
מריגולד שמה לב ששאר הילדים בטירה צוחקים על המזכרת האחרונה מהמסע האחרון. כל פעם שהיא ומישמיש התקרבו לקבוצה כזאת, הם נחרו הכי חזק שיכלו. כשראו אותה, הם ברחו, צוחקים.
מריגולד קיוותה שתוכל יום אחד להיות אחת מהם ולצחוק יחד איתם. המזכרות של המלך היו מצחיקות. הם היו יכולות לגרום לה לצחוק, אם היה לה עם מי.
מאוחר מאוד בלילה הראשון של הסתיו, סינדראליס יצא לשדה עם דלי של חטיפי סוסים. קצת לפני חצות הוא שמע טפיפות פרסה. הוא קצת פתח את דלת האסם. העשב עדיין היה שם.
רעשי הפרסות נשמעו חזקים יותר ויותר. הרצפות זזו, ככל שהצעדים נהיו חזקים יותר. קורות הגג רעדו יחד עם הרצפות. הידיים של סינדראליס שקשקו והשיניים רעדו.
ואז זה הפסיק. סוסה בצבע נחושת נכנסה אל השדה. היא הייתה הסוסה הכי גדולה ויפה שסינדראליס ראה בחייו. על גבה היה אביר עם שריון נחושת.
זו הייתה הפתעה. הוא לא ציפה למישהו שירכב על הסוסה.
הסוסה הורידה ראשה והחלה לאכול.
היא לא יכולה לעשות את זה! הוא חשב. הוא לקח את דלי חטיפי הסוסים ועזב את האסם.
הסוסה הרימה ראש וראתה נער חווה רגיל, אבל היא אהבה את הפנים שלו. הוא יוכל להציל אותה מהמכשף הנורא הזה שכישף אותה ואת שתי אחיותיה. הנער היה צריך רק לגעת ברסן שלה והיא תהיה בטוחה. הכישוף יופר, והיא לא תצטרך לחזור למכשף הזה שוב. היא נתנה לנער להתקרב אליה. תיגע ברסן, היא חשבה. תיגע ברסן.
הוא הוציא את חטיפי הסוסים.
היא הריחה את הדלי. הממ, נחמד. היא שמה ראשה בדלי והחלה לאכול. טעים. וזה מעוצב כמו תפוחים. שילוב מושלם!
<I>רק תיגע ברסן, נער. בבקשה!</I>
סינדראליס לקח את הרסן. עכשיו את שלי, הוא חשב.
הא! הסוסה הייתה מאושרת. היא אהבה את הנער הזה. היא הייתה מוכנה לעשות למענו הכל.
סינדראליס הניח את הדלי על האדמה והלך אל האביר על גבה של הסוסה. "אדוני, אתה בסדר?"
האביר לא זז.
"אדוני?" סינדראליס הרים את הקול. "אדוני? אתה יכול לשמוע אותי?"
האביר לא ענה.
סינדראליס דפק על המתכת. "סלח לי, אדוני. אני מקווה שלא אכפת לך..."
כלום.
הוא דפק חזק יותר. זה נשמע חלול. הוא הרים את מגן המרפק של השריון. זה הרגיש קל מידי. אם הייתה שם זרוע, זה היה כבד יותר. האביר היה סתם שריון ריק! והוא דיבר אליו!
במשך החורף, לאחר שהחציר נעלם, המלך המפרי השלישי חזר. הוא לא מצא את מעיין הנעורים, אבל הוא כן מצא קוקוס שהחלב שלו היה אמור לעשות את אותה העבודה בדיוק.
חלב הקוקוס לא הפך איש לצעיר יותר או למאושר יותר. זה רק גרם לציפורני הרגליים של אנשים לגדול, 30 סנטימטר לשעה. זה העסיק את מניקוריסטית בית המלוכה במשך שבוע, עד שההשפעה עברה.
מריגולד חיכתה לתורה אצל המניקוריסטית בחדר הכתר עם אביה וכל שאר בני האצולה ששתו מהחלב. המגפיים והגרביים של כולם נקרעו, והריח גרם למישמיש להתעטש על הכרית שלו, ליד הכיסא של מריגולד.
הריח לא הזיז למריגולד. היא הייתה מאושרת לראות שלאביה לא מעניין כלום - עד שהודיע שהוא יוצא למסע חדש, הפעם למצוא זוג מגפיים קופצות.
מריגולד הייתה יוצאת מהחדר, אם הייתה יכולה ללכת עם ציפורני רגליים באורך מטר. קרה מה שקרה, וכולם ראו אותה בוכה.
שנה לאחר שהחציר נעלם, בית החווה של סינדראליס רעד שוב באמצע הלילה. בבוקר שוב החציר נעלם מאותו השדה, וסינדראליס מצא עוד שיער סוס, הפעם בצבע נחושת.
כל לילה באותה השנה, ראלף התאמן על לחש להרחקת גובלינים. ("גובלין, לך מפה עכשיו! לך לך לך לך לך! מפה מפה מפה מפה מפה! עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו!")
"קשה לזכור את המילים," ראלף אמר.
ברט הסכים, "כמעט בלתי אפשרי."
אפילו שהוא ידע שמגובלינים ועד היעלמות החציר יש מרחק של כמה וכמה שנות אור, סינדראליס רצה לעזור. אז הוא המציא אבקת גובלינים-תתרחקו. זה היה עשוי מחומץ מיובש וציפורן של עיט מת, שני הדברים מהם גובלינים מפחדים יותר מהכל.
היום הראשון של הסתיו הגיע. בלילה ראלף יצא אל האסם, שהיה בדיוק מאחורי שדה החציר. הוא חיכה לגובלינים ואמר את הלחש.
"תנו לי לעזור," סינדראליס אמר. "אני אביא את אבקת הגובלינים-תתרחקו שלי."
"לא צריכים אותך," ראלף אמר וחייך חיוך מיוחד אל ברט.
ברט חייך בחזרה. "איזו טובה אתה תעשה?" הוא שאל.
באמצע הלילה סינדראליס עדיין היה ער, כי היו לו שיחות דמיוניות עם האחים שלו, שיחות בהן הם נדהמו מהגאוניות של ההמצאות שלו. שיחות בהן הם התחננו שיהיה חבר שלהם.
בחצות האדמה שקשקה. סינדראליס חייך. עכשיו ראלף יראה שהוא, סינדראליס, צדק כל הזמן. עכשיו ראלף יראה את הסוס.
בבוקר הבא ראלף כבר אכל את הדייסה שלו כשברט וסינדראליס התיישבו לאכול.
"החציר בסדר?" ברט שאל. ראלף הניד את ראשו לשלילה ואמר "יהיה גשום היום."
"אנחנו צריכים להכניס את התירס," ברט הודיע. "מה קרה?"
"רעידת אדמה. אמרתי את הלחש. הלכתי לישון. החציר נעלם."
"ראית את הסוס?" סינדראליס שאל.
"סוס?"
"לא הסתכלת מחוץ לאורווה?"
ראלף חייך אל ברט. "בשביל מה?"
ראלף התפוצץ מצחוק.
מאוחר יותר באותו היום סינדראליס מצא שיער סוס כסוף בשדה החציר.
השנה שאחריה הייתה אמורה להיות השנה של ברט לשמור. בבוקר החציר נעלם.
"התור הבא שלי," סינדראליס אמר, מרים עוד שיער סוס זהוב מהשדה החשוף.
ראלף וברט שאגו מצחוק.
"התור הבא <B>שלי</B>," סינדראליס התעקש, הופך לאדום. הוא יציל את החציר. האחים שלו יעריצו אותו סוף סוף. והוא לא יהיה בודד שוב.
חודש אחרי תורו של ברט לשמור, המלך המפרי השלישי חזר לבידל בלי מגפיים מקפצות. מה שהוא מצא היו שלוש נעליים שהלכו אחורה מאוד מאוד לאט. הם ישר נשלחו אל המוזיאון המלכותי לתגליות מסעות חיפושים.
מריגולד שאלה את אביה מתי ייצא למסעו הבא. הוא אמר שייצא בעוד שלושה ימים למצוא את העפרוני שקולו מתוק ונעים מכל נגינת נבל. מריגולד הנהנה בעצב והלכה לחדר השינה שלה, שם ליטפה את מישמיש וחשבה מחשבות עגומות. מישמיש סגר את עיניו, שמח שהנערה שלו שמחה.
חתולים הם כל כך ממושמעים, מריגולד חשבה, בולעת את הדמעות. הם אף פעם לא הולכים למסעות. הם אף פעם לא משאירים אותך בודד ולבד.
--
<U>פרק רביעי</U>
סינדראליס בילה יום אחר יום במערה ששימשה לו לסדנת מלאכה, מתכונן להגעתו של הסוס. הוא היה צריך משהו שיעצור אותו מלאכול את החציר, אז הוא המציא חטיפי סוסים. הם היו עשויים משיבולת שועל ומולסה ועוד כמה דברים שגרמו לחטיפים להיות מעוררי תיאבון לסוסים - ערמונים גרוסים, מקרל סוסים מעוך, וסרפדי סוסים קצוצים.
ומאחר שסוסים אוהבים תפוחים, סינדראליס עיצב את החטיפים בצורת תפוח. הוא ניסה אותם על תלמה והיא אהבה אותם, אפילו שהיא הייתה רק פרדה. סוסים יעריצו את זה.
אחרי שהביא את הטיפים לשלמות, סינדראליס הפך אחת מהמערות לאורווה - אורווה בלתי-רגילה, בה המים התמלאו מעצמם מחבית מי גשם מחוץ לאורווה, בה הרצפה הייתה רכה כי הוא פיזר עליה אבקת רוך, ובה היו ציורים של דברים שסוסים אהבו. סינדראליס צייר אותם בעצמו. אחד היה קלוז-אפ של שלושה עלי דשא. אחר היה של רצפה כמו שהיא נראית לסוס שקופץ בגאלופ. והאחרון היה של סוסים כמו שהם נראים לסוס שרץ קאנטר.
זה היה הרבה ללילה אחד - כי אחרי זה ראלף וברט ישימו את הסוס עם תלמה. אבל לסינדראליס לא היה אכפת. העיקר להתחבר עם האחים שלו. אפילו עוד קצת עבודה לא תהיה כזאת חשובה בהשוואה אליהם.
באמצע הקיץ המלך חזר ממסעו האחרון. אבל במקום העורבני, הוא מצא פרד שנעירה שלו יכולה להחריש תזמורת.
שבוע מאוחר יותר, המלך יצא למסע אחר האווזה שמטילה ביצי זהב.
מריגולד שמה לב ששאר הילדים בטירה צוחקים על המזכרת האחרונה מהמסע האחרון. כל פעם שהיא ומישמיש התקרבו לקבוצה כזאת, הם נחרו הכי חזק שיכלו. כשראו אותה, הם ברחו, צוחקים.
מריגולד קיוותה שתוכל יום אחד להיות אחת מהם ולצחוק יחד איתם. המזכרות של המלך היו מצחיקות. הם היו יכולות לגרום לה לצחוק, אם היה לה עם מי.
מאוחר מאוד בלילה הראשון של הסתיו, סינדראליס יצא לשדה עם דלי של חטיפי סוסים. קצת לפני חצות הוא שמע טפיפות פרסה. הוא קצת פתח את דלת האסם. העשב עדיין היה שם.
רעשי הפרסות נשמעו חזקים יותר ויותר. הרצפות זזו, ככל שהצעדים נהיו חזקים יותר. קורות הגג רעדו יחד עם הרצפות. הידיים של סינדראליס שקשקו והשיניים רעדו.
ואז זה הפסיק. סוסה בצבע נחושת נכנסה אל השדה. היא הייתה הסוסה הכי גדולה ויפה שסינדראליס ראה בחייו. על גבה היה אביר עם שריון נחושת.
זו הייתה הפתעה. הוא לא ציפה למישהו שירכב על הסוסה.
הסוסה הורידה ראשה והחלה לאכול.
היא לא יכולה לעשות את זה! הוא חשב. הוא לקח את דלי חטיפי הסוסים ועזב את האסם.
הסוסה הרימה ראש וראתה נער חווה רגיל, אבל היא אהבה את הפנים שלו. הוא יוכל להציל אותה מהמכשף הנורא הזה שכישף אותה ואת שתי אחיותיה. הנער היה צריך רק לגעת ברסן שלה והיא תהיה בטוחה. הכישוף יופר, והיא לא תצטרך לחזור למכשף הזה שוב. היא נתנה לנער להתקרב אליה. תיגע ברסן, היא חשבה. תיגע ברסן.
הוא הוציא את חטיפי הסוסים.
היא הריחה את הדלי. הממ, נחמד. היא שמה ראשה בדלי והחלה לאכול. טעים. וזה מעוצב כמו תפוחים. שילוב מושלם!
<I>רק תיגע ברסן, נער. בבקשה!</I>
סינדראליס לקח את הרסן. עכשיו את שלי, הוא חשב.
הא! הסוסה הייתה מאושרת. היא אהבה את הנער הזה. היא הייתה מוכנה לעשות למענו הכל.
סינדראליס הניח את הדלי על האדמה והלך אל האביר על גבה של הסוסה. "אדוני, אתה בסדר?"
האביר לא זז.
"אדוני?" סינדראליס הרים את הקול. "אדוני? אתה יכול לשמוע אותי?"
האביר לא ענה.
סינדראליס דפק על המתכת. "סלח לי, אדוני. אני מקווה שלא אכפת לך..."
כלום.
הוא דפק חזק יותר. זה נשמע חלול. הוא הרים את מגן המרפק של השריון. זה הרגיש קל מידי. אם הייתה שם זרוע, זה היה כבד יותר. האביר היה סתם שריון ריק! והוא דיבר אליו!