מוקפת בים של תגיות,
בתמונות צהובות ודואר
על המסך שלי,
הם מכריזים - עצלנות!
מגדלור מהדהד של בושה.
כילדים היינו רצים בפחד וסוגרים
דלתות של ארונות חשוכים,
רגליים מתרוצצות,
אוזניים בוערות ואין אויר לנשימה,
התמים מנסה לכלוא פחדים דמיוניים בפנים.
עשרים שנה מאוחר יותר, פורטות האצבעות
מרחפות שיפט קונטרול,
כפייתיות בבימוי פחדי הילדות
מפלצות מרשרשות סביבי.
לו רק היתה לי דלת,
הלוואי שהיה לי ארון.
בתמונות צהובות ודואר
על המסך שלי,
הם מכריזים - עצלנות!
מגדלור מהדהד של בושה.
כילדים היינו רצים בפחד וסוגרים
דלתות של ארונות חשוכים,
רגליים מתרוצצות,
אוזניים בוערות ואין אויר לנשימה,
התמים מנסה לכלוא פחדים דמיוניים בפנים.
עשרים שנה מאוחר יותר, פורטות האצבעות
מרחפות שיפט קונטרול,
כפייתיות בבימוי פחדי הילדות
מפלצות מרשרשות סביבי.
לו רק היתה לי דלת,
הלוואי שהיה לי ארון.