הפיקצר שלי :
״בואי.״ ג'ייסון אמר לי ברכות. אחזתי בידו, יד של בחור מושלם. אותו אחד עם החיוך המשגע. לפחות אותי.
הלכנו לנו סתם, בלילה האחרון במחנה ׳דלטון׳. אין זה סוד שמחר נאלץ להיפרד, מצד אחד אני רוצה לחזור הביתה אבל מצד שני זה הבית השני שלי. דלטון. ויש לי חבר. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שייכת לאנשהו.
״אני אוהב אותך.״ הוא מלמל בשקט, לא מרפה מאחיזתי. מלבד קול נשימותי וקולו המהדהד ליד האגם לא נשמע אף צליל.
הבטתי בו, באור הדמדומים פניו נראו שלוות יותר ועיניו, הכחולות כים הביטו בי. לא מוכנות להרפות. ואני לא רוצה שהוא ירפה. לא עכשיו ולא אף פעם.
״למה לא אמרת לי את זה?״ אני שואלת בעניין רב ככל האפשר. כי אני מרגישה אחרת, שונה, הוא עומד מולי ומכריז שהוא אוהב אותי. איזה מתנה יכולה להיות יותר טובה מזה? שום מתנה. כי הוא כאן. האביר על הסוס הלבן. האביר שלי.
ג'ייסון משפיל את מבטו לאגם. מביט במים הכחולים. ״כי פחדתי.״ הוא מודה וידו מרפה מאחיזתי, צונחת לצד גופו.
״פחדתי מהתגובה שלך.״ הוא ממשיך ולא עוצר, ״ומה יקרה אם את לא.. אם את לא תאהבי אותי.״
הוא נעצר ואז מביט להביט בעיניי. ״זה היה רעיון טיפשי, מצטער.״ והוא מתחיל ללכת.
אני בוהה בגופו המתרחק. בצל שלו שאכן נעלם מעיניי ואני לא יכולה לתת לו ללכת - ״ג'ייסון, חכה!״ אני קוראת בקול.
הוא מסתובב ומעיף מבט לכיווני.
אני מתקדמת לעברו, מביטה בו ומצליחה לחייך. ״גם אני אוהבת אותך.״ אני אומרת בשקט, בעצם, זה קולי כרגע.
״באמת?״ הוא שואל, מופתע. למען האמת גם אני. אני מופתעת מהאומץ שלי להתוודות בפניו.
״כן, באמת.״
הוא מתקרב לעברי. רק עוד רגע אחד - וזה קורה. הוא מנשק אותי, נשיקה אמיתית. כמו בסרטים. ואני מצפה שירד גשם, שזה יהיה רומנטי. אבל השמיים מחליטות לעשות איתנו ברוגז, לעזאזל איתם.
״ג'ייסון..״ אני מתחילה והוא מלטף את הלחי שלי ברכות, אך מיד מחזיר את ידו לצד גופו, הוא יודע שאסור לו.
״זה בסדר.״ אני אומרת ונושמת אוויר. ״ו... אני אוהבת אותך.״
״בואי.״ ג'ייסון אמר לי ברכות. אחזתי בידו, יד של בחור מושלם. אותו אחד עם החיוך המשגע. לפחות אותי.
הלכנו לנו סתם, בלילה האחרון במחנה ׳דלטון׳. אין זה סוד שמחר נאלץ להיפרד, מצד אחד אני רוצה לחזור הביתה אבל מצד שני זה הבית השני שלי. דלטון. ויש לי חבר. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שייכת לאנשהו.
״אני אוהב אותך.״ הוא מלמל בשקט, לא מרפה מאחיזתי. מלבד קול נשימותי וקולו המהדהד ליד האגם לא נשמע אף צליל.
הבטתי בו, באור הדמדומים פניו נראו שלוות יותר ועיניו, הכחולות כים הביטו בי. לא מוכנות להרפות. ואני לא רוצה שהוא ירפה. לא עכשיו ולא אף פעם.
״למה לא אמרת לי את זה?״ אני שואלת בעניין רב ככל האפשר. כי אני מרגישה אחרת, שונה, הוא עומד מולי ומכריז שהוא אוהב אותי. איזה מתנה יכולה להיות יותר טובה מזה? שום מתנה. כי הוא כאן. האביר על הסוס הלבן. האביר שלי.
ג'ייסון משפיל את מבטו לאגם. מביט במים הכחולים. ״כי פחדתי.״ הוא מודה וידו מרפה מאחיזתי, צונחת לצד גופו.
״פחדתי מהתגובה שלך.״ הוא ממשיך ולא עוצר, ״ומה יקרה אם את לא.. אם את לא תאהבי אותי.״
הוא נעצר ואז מביט להביט בעיניי. ״זה היה רעיון טיפשי, מצטער.״ והוא מתחיל ללכת.
אני בוהה בגופו המתרחק. בצל שלו שאכן נעלם מעיניי ואני לא יכולה לתת לו ללכת - ״ג'ייסון, חכה!״ אני קוראת בקול.
הוא מסתובב ומעיף מבט לכיווני.
אני מתקדמת לעברו, מביטה בו ומצליחה לחייך. ״גם אני אוהבת אותך.״ אני אומרת בשקט, בעצם, זה קולי כרגע.
״באמת?״ הוא שואל, מופתע. למען האמת גם אני. אני מופתעת מהאומץ שלי להתוודות בפניו.
״כן, באמת.״
הוא מתקרב לעברי. רק עוד רגע אחד - וזה קורה. הוא מנשק אותי, נשיקה אמיתית. כמו בסרטים. ואני מצפה שירד גשם, שזה יהיה רומנטי. אבל השמיים מחליטות לעשות איתנו ברוגז, לעזאזל איתם.
״ג'ייסון..״ אני מתחילה והוא מלטף את הלחי שלי ברכות, אך מיד מחזיר את ידו לצד גופו, הוא יודע שאסור לו.
״זה בסדר.״ אני אומרת ונושמת אוויר. ״ו... אני אוהבת אותך.״