קולע הסלים חלק ה '.
החגים עמדו בפתח ובחנות התבלינים נתגברה תנועת הלקוחות עד שגם סיועו של יגאל, בנו של שמואל,
לא הספיק ונדרשו עובדים נוספים לפחות לתקופת החגים.
תחילה עלתה במחשבתו לבקש מעזיז שיעבוד אצלו לתקופה הזו, אולם ידע כי עזיז היה גאה מכדי לעבוד
כשוליה אצל מאן דהו. לעזרתו באה יד המקרה. בנו הבכור יחזקאל פוטר מעבודתו בבית החרושת "פרידמן",
וכך התחיל לעבוד אצל אביו, כשגם הוא מתיידד עם עזיז קולע הסלים.
יחזקאל שעבר את שנתו השלושים היה ביישן מטבעו, ואף שהיה יפה תואר ויפה מראה, לא מצא אישה כלבבו.
באחד הימים נכנסה לחנות אישה הדורה בלבושה ויפה מאין כמותה, וערכה קניה נכבדה של תבלינים ומיני מתיקה, כשיחזקאל מיודענו עומד עליה לשרתה.
בין פלפל שחור וזנגביל ושאר מיני תבלינים נקשרה שיחה קלילה בין יחזקאל והגברת ההדורה,
אשר השאירה מתת נדיבה (תשר) ליחזקאל על השרות המעולה.
וכך כמעט פעמיים בשבוע הייתה מגעת לחנות, קונה דבר-מה בפרוטות אחדות מלהגת מעט עם יחזקאל
עד שנפשה נקשרה בנפשו וגם יחזקאל לא היה שווה נפש כלפיה.
נדברו ביניהם להינשא. וכל שנשאר היה לבקש את ברכת האב – שמואל החריף – שגם הוא הבחין במתרקם
בין בנו לבין האישה היפה, שדומה – לפחות לפי לבושה ההדור – שאמידה היא ובעלת נכסים.
רק דבר אחד הטריד את מנוחתו של שמואל: היותה של האישה ללא יחוס כלשהו.
בכל פעם שנשאלה למוצאה או על הוריה, דחתה אותם בקש – כמו מתביישת בייחוסה הירוד.
שמואל החריף, דנן, כבר היה מלומד בניסים ונפלאות - שאותם ייחס לאהבתו את ילדי היתומים
של "דיסקין" – ידע שגם הפעם לא תבוא תקלה על ידו. המתין לבאות וסמך על בורא עולם.
אמר בליבו "אשמרה דרכי ואביטה מנפלאותיך". והתשועה לא אחרה לבוא.
בבוקר יום ראשון עת שמואל היה לבדו, נכנסה הגברת ההדורה לחנות והחלה לפטפט עם שמואל
על דא ועל הא תוך כדי שהיא מנתבת את השיחה לכיוון ענייני חתונה.
לפתע ראתה דבר מה בחנות שהרטיט את ליבה החנות סבבה סביבה כסחרחרה, והיא נפלה אין אונים
אל רצפת החנות מעולפת למחצה.
לאחר ששמואל השקה אותה במים וזילף עליה מיני בשמים, שבה מעט לאיתנה, כשאותות ההתרגשות
עדיין ניכרים על פניה.
"מה קרה לך? " שאל שמואל. "את חולה ? להזמין מגן דוד ?".
"לא, לא!" ענתה האישה. "אני בריאה לחלוטין רק הסלים האלה שבפתח החנות מוכרים לי"
"אל תדברי הבלים" אמר שמואל "יש סלים כאלו לאלפים ורבבות בכל הארץ".
"אולי אתה צודק" אמרה. "רק תסביר לי איך השם שלי רקום על הסלים",
לקחה את אחד הסלים והראתה לשמואל. "רואה אתה" היא אמרה,"הנה כאן בתחתית הסל
רקומה האות "ג" שהיא קיצור של שמי ג'ורג'יה, אבא שלי היה רוקם על כל הסלים שקלע את האות "ג".
"אם כך", אמר שמואל, "הרי את בתו של עזיז קולע הסלים !"
"כן. אני בתו של עזיז. אולם זה עשרים וחמש שנה לא ידעתי ממנו השלום לו.
יודע אתה דבר מה עליו?" שאלה.
שמואל חשב בליבו איך תשועת ה' כהרף עין: גם עבורו, גם עבור בנו יחזקאל, גם עבור עזיז
וגם עבור גורגיה עצמה.
" אברר עבורך" אמר. "בואי לכאן מחר ונקווה לבשורות טובות".
רצה להכין את עזיז למפגש המרגש.
סוף.
החגים עמדו בפתח ובחנות התבלינים נתגברה תנועת הלקוחות עד שגם סיועו של יגאל, בנו של שמואל,
לא הספיק ונדרשו עובדים נוספים לפחות לתקופת החגים.
תחילה עלתה במחשבתו לבקש מעזיז שיעבוד אצלו לתקופה הזו, אולם ידע כי עזיז היה גאה מכדי לעבוד
כשוליה אצל מאן דהו. לעזרתו באה יד המקרה. בנו הבכור יחזקאל פוטר מעבודתו בבית החרושת "פרידמן",
וכך התחיל לעבוד אצל אביו, כשגם הוא מתיידד עם עזיז קולע הסלים.
יחזקאל שעבר את שנתו השלושים היה ביישן מטבעו, ואף שהיה יפה תואר ויפה מראה, לא מצא אישה כלבבו.
באחד הימים נכנסה לחנות אישה הדורה בלבושה ויפה מאין כמותה, וערכה קניה נכבדה של תבלינים ומיני מתיקה, כשיחזקאל מיודענו עומד עליה לשרתה.
בין פלפל שחור וזנגביל ושאר מיני תבלינים נקשרה שיחה קלילה בין יחזקאל והגברת ההדורה,
אשר השאירה מתת נדיבה (תשר) ליחזקאל על השרות המעולה.
וכך כמעט פעמיים בשבוע הייתה מגעת לחנות, קונה דבר-מה בפרוטות אחדות מלהגת מעט עם יחזקאל
עד שנפשה נקשרה בנפשו וגם יחזקאל לא היה שווה נפש כלפיה.
נדברו ביניהם להינשא. וכל שנשאר היה לבקש את ברכת האב – שמואל החריף – שגם הוא הבחין במתרקם
בין בנו לבין האישה היפה, שדומה – לפחות לפי לבושה ההדור – שאמידה היא ובעלת נכסים.
רק דבר אחד הטריד את מנוחתו של שמואל: היותה של האישה ללא יחוס כלשהו.
בכל פעם שנשאלה למוצאה או על הוריה, דחתה אותם בקש – כמו מתביישת בייחוסה הירוד.
שמואל החריף, דנן, כבר היה מלומד בניסים ונפלאות - שאותם ייחס לאהבתו את ילדי היתומים
של "דיסקין" – ידע שגם הפעם לא תבוא תקלה על ידו. המתין לבאות וסמך על בורא עולם.
אמר בליבו "אשמרה דרכי ואביטה מנפלאותיך". והתשועה לא אחרה לבוא.
בבוקר יום ראשון עת שמואל היה לבדו, נכנסה הגברת ההדורה לחנות והחלה לפטפט עם שמואל
על דא ועל הא תוך כדי שהיא מנתבת את השיחה לכיוון ענייני חתונה.
לפתע ראתה דבר מה בחנות שהרטיט את ליבה החנות סבבה סביבה כסחרחרה, והיא נפלה אין אונים
אל רצפת החנות מעולפת למחצה.
לאחר ששמואל השקה אותה במים וזילף עליה מיני בשמים, שבה מעט לאיתנה, כשאותות ההתרגשות
עדיין ניכרים על פניה.
"מה קרה לך? " שאל שמואל. "את חולה ? להזמין מגן דוד ?".
"לא, לא!" ענתה האישה. "אני בריאה לחלוטין רק הסלים האלה שבפתח החנות מוכרים לי"
"אל תדברי הבלים" אמר שמואל "יש סלים כאלו לאלפים ורבבות בכל הארץ".
"אולי אתה צודק" אמרה. "רק תסביר לי איך השם שלי רקום על הסלים",
לקחה את אחד הסלים והראתה לשמואל. "רואה אתה" היא אמרה,"הנה כאן בתחתית הסל
רקומה האות "ג" שהיא קיצור של שמי ג'ורג'יה, אבא שלי היה רוקם על כל הסלים שקלע את האות "ג".
"אם כך", אמר שמואל, "הרי את בתו של עזיז קולע הסלים !"
"כן. אני בתו של עזיז. אולם זה עשרים וחמש שנה לא ידעתי ממנו השלום לו.
יודע אתה דבר מה עליו?" שאלה.
שמואל חשב בליבו איך תשועת ה' כהרף עין: גם עבורו, גם עבור בנו יחזקאל, גם עבור עזיז
וגם עבור גורגיה עצמה.
" אברר עבורך" אמר. "בואי לכאן מחר ונקווה לבשורות טובות".
רצה להכין את עזיז למפגש המרגש.
סוף.