במחנה יהודה ,תמיד, כך מספרים, התרחשו ניסים וניפלאת, גם לקונים ובעיקר
לרוכלים.שפרנסתם הייתה מצויה בדוחק.
סיפור נפלאות אחד, היה על מוכר התבלינים "שמואל החריף" שהיה לו דוכן קטן לתבלינים,
וכל גודלו של הדוכן לא עלה על שני מטרים על מטר אחד. שם משפחתו לא היה חריף, אלא סבח.
דומה היה שאיש אינו עוצר ליד דוכנו ורק ביום שישי, כבמטה קסם, ניצבים ליד דוכנו עשרות קונים.
לא. אין אלו קונים מהשורה. אלא ילדים קטנים בני שמונה או תשע, מבית היתומים "דיסקין".
שבכל יום שישי בשעה עשר לערך הסתובבו בשוק כדי לזכות "במתנות עניים" :
מרוכל אחד פרוסת דג מלוח, משכנו חריץ גבינה וכן הלאה על זה הדרך – מטעמים ממטעמים שונים לכבוד השבת.
אך תמיד חתמו את הביקור אצל שמואל חריף. "חריף" לא היה שם משפחתו,
אלא ניתן לו ע"י הילדים באהבה רבה, על שום שבכל יום חמישי ישב על המדוכה
וטחן ברחיים פלפלים (חריפים) ירוקים ואדומים והכניס לצנצנות קטנות של
זכוכית (צנצנות של לֶבֶּן ושמנת).
ביום שישי עטו עליו ילדי "דיסקין" וכל אחד קבל לידו צנצנת חריף להטעים מעט את האוכל "האשכנזי" .
כך חזר הדבר בכל יום שישי.
אך אבוי, יום שישי אחד חנותו של שמואל הייתה סגורה על מנעול ובריח, והילדים היתומים
עמדו ליד החנות כמי שהיתמות ביקרה אצלם פעם נוספת. ילד אחד אף הגדיל לעשות ופרץ בבכי מר.
מהדוכן השכן (של המעדנייה) בקע קול מתפרץ של צחוק ושמחה. "ילדים, ילדים! למה אתם בוכים" ? שאל.
"צריכים אתם לשמוח!"
"וכי איך נשמח ?" שאלו הילדים, "והרי יקירנו שמואל איננו".
"לא, לא". ענה האיש מהמעדניה. "לא זו בלבד שהוא נמצא, אלא אף קנה חנות גדולה של תבלינים".
"הוא זכה", המשיך האיש, "הוא זכה בחמישים אלף לירות במפעל הפיס".
"אם תרצו לבקר אצלו", הוסיף ואמר, "חנותו נמצאת ליד החנות של קולע הסלים מבעד לדלת הכחולה".
ומה קרה לקולע הסלים ..
המשך יבוא.
לרוכלים.שפרנסתם הייתה מצויה בדוחק.
סיפור נפלאות אחד, היה על מוכר התבלינים "שמואל החריף" שהיה לו דוכן קטן לתבלינים,
וכל גודלו של הדוכן לא עלה על שני מטרים על מטר אחד. שם משפחתו לא היה חריף, אלא סבח.
דומה היה שאיש אינו עוצר ליד דוכנו ורק ביום שישי, כבמטה קסם, ניצבים ליד דוכנו עשרות קונים.
לא. אין אלו קונים מהשורה. אלא ילדים קטנים בני שמונה או תשע, מבית היתומים "דיסקין".
שבכל יום שישי בשעה עשר לערך הסתובבו בשוק כדי לזכות "במתנות עניים" :
מרוכל אחד פרוסת דג מלוח, משכנו חריץ גבינה וכן הלאה על זה הדרך – מטעמים ממטעמים שונים לכבוד השבת.
אך תמיד חתמו את הביקור אצל שמואל חריף. "חריף" לא היה שם משפחתו,
אלא ניתן לו ע"י הילדים באהבה רבה, על שום שבכל יום חמישי ישב על המדוכה
וטחן ברחיים פלפלים (חריפים) ירוקים ואדומים והכניס לצנצנות קטנות של
זכוכית (צנצנות של לֶבֶּן ושמנת).
ביום שישי עטו עליו ילדי "דיסקין" וכל אחד קבל לידו צנצנת חריף להטעים מעט את האוכל "האשכנזי" .
כך חזר הדבר בכל יום שישי.
אך אבוי, יום שישי אחד חנותו של שמואל הייתה סגורה על מנעול ובריח, והילדים היתומים
עמדו ליד החנות כמי שהיתמות ביקרה אצלם פעם נוספת. ילד אחד אף הגדיל לעשות ופרץ בבכי מר.
מהדוכן השכן (של המעדנייה) בקע קול מתפרץ של צחוק ושמחה. "ילדים, ילדים! למה אתם בוכים" ? שאל.
"צריכים אתם לשמוח!"
"וכי איך נשמח ?" שאלו הילדים, "והרי יקירנו שמואל איננו".
"לא, לא". ענה האיש מהמעדניה. "לא זו בלבד שהוא נמצא, אלא אף קנה חנות גדולה של תבלינים".
"הוא זכה", המשיך האיש, "הוא זכה בחמישים אלף לירות במפעל הפיס".
"אם תרצו לבקר אצלו", הוסיף ואמר, "חנותו נמצאת ליד החנות של קולע הסלים מבעד לדלת הכחולה".
ומה קרה לקולע הסלים ..
המשך יבוא.