"בטח בה לב בעלה" - זו שרה אמנו, שהעשיר אברהם בשבילה, שנאמר (בראשית יב טז): "ולאברם היטיב בעבורה".
"גמלתהו טוב ולא רע" - זו רבקה אמנו, שגמלה ליצחק בשעה שמתה שרה אמו.
"דרשה צמר ופשתים" - זו לאה אמנו, שקיבלה ליעקב בסבר פנים יפות, דכתיב (בראשית ל טז): "ויבוא יעקב מן השדה בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר 'אליי תבוא כי שכור שכרתיך וגו'", לפיכך זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
"היתה כאניות סוחר" - זו רחל אמנו, שהיתה מתביישת על הבנים בכל יום, לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהוא דומה לספינה שהיא מלאה כל טוב שבעולם, כך יוסף נתקיים כל העולם בזכותו, וכלכל את העולם בשני רעבון.
"ותקם בעוד לילה" - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשית יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן.
"זממה שדה ותיקחהו, [מפרי כפיה נטע כרם]" - זו היא יוכבד, שיצא ממנה משה, שהוא שקול כנגד כל ישראל, שנקראו כרם, שנאמר (ישעיהו ה ז): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל".
"חגרה בעוז מתניה" - זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה 'עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל', כיוון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה 'היכן נבואתיך?', ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק".
"טעמה כי טוב סחרה, [לא יכבה בלילה נרה]" - זו חנה, שטעםה טעם תפילה, שנאמר (שמואל א ב א): "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' וגו'", לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהיה זוג למשה ולאהרן, שהיו מאירין לישראל כנרות, דכתיב (תהלים צט ו): "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו", וכתיב ביה בשמואל (שמואל א ג ג): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'".
"ידיה שלחה בכישור" - זו יעל, שלא הרגה את סיסרא בכלי זיין, אלא ביתד בכוח ידיה. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר (דברים כב ה): "לא יהיה כלי גבר על אשה".
"כפה פרשה לעני" - זו אשה אלמנה הצרפית, שכלכלה לאליהו בלחם ומים.
"לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים" - זו רחב הזונה, בשעה שבאו ישראל להחריב יריחו לא נתייראה מהם, מפני שנתנו לה סימן, (יהושע ב יח): "את תקות חוט השני".
"מרבדים עשתה לה, [שש וארגמן לבושה]" - זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו.
"נודע בשערים בעלה" - זו מיכל, שהצילה דוד מן המיתה.
"סדין עשתה ותמכור" - זו אמו של שמשון, שנושעו ישראל על-ידו.
"עוז והדר לבושה, [ותשחק ליום אחרון]" - זו אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה.
"פיה פתחה בחכמה" - זו אשה חכמה, שאמרה (שמואל ב כ טז): "שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך", שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר.
"צופיה הליכות ביתה" - זו אשתו של עובדיה, שהצילה בניה ולא עבדו עבודה זרה עם אחאב.
"קמו בניה ויאשרוה" - זו שונמית, שנקראה (מלכים ב ד ח): "אשה גדולה", ומפני מה - מפני שהחזיקה באלישע לאכול.
"רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה" - זו רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה.
