רבותיי, אני לא סופרבחיי לא כתבתי ספרים ואף לא התיימרתי להיות סופר,אולם קרוב לשמונים שנה שאני סוחב על גבי מטען כבד,נחמד ומעניין, ובגלל הזיקנה הייתי חייב להורידו מעל גבי כי התחיל להיות לי קשה לסחוב.שחזרתי את אותם סיפורים וחוויות לעצמי, לא אחת עלתהעל שפתיי בת צחוק ותחושת הנאה מילאה אותי מבלי להרגיש, ואז אמרו הבריות: "הנה זה הסוף, הבן אדםמתחיל לצחוק בינו לבין עצמו". ואני אמרתי לעצמי: "אדוןעובד, אל תהיה חזיר, שתף אחרים בהנאות שלך, למה לך לקבור את המטען הזה איתך, לא חבל?"תפילתי שהצלחתי להעלות חיוך, בת צחוק, הרהור אוהנאה לקוראים חרף הזיקנה ומלאך המוות שלא עזב אותי לרגע מחשש שאברח לו, ובכך קיבלתי תמורהמשולשת לעמלי:פעם אחת - שגרמתי לכם הנאה,פעם שנייה - שהרווחתי כמה גרושים ממכירת הספר,ופעם שלישית - שהוכחתי שזיקנה ומוות אינם סוף העולם.