חיוכו של מאהב אופסימיסט מבקש לדון ברומן העברי והערבי בישראל בשנים 1987-1967 (ממלחמת ששת הימים ועד לאינתיפאדה) על פי מודל של תקשורת ספרותית, המורכב משלושה מושגים עיקריים: שוני, השתנות והשתוות. המושג המרכזי מביניהם - השוני - מבקש לבחון את הפער שבין המציאות הטקסטואלית לבין זו החוץ-טקסטואלית. ככל שפער זה גדול יותר כך הופך הטקסט לנתון משתנה מקורא לקורא. אלא שהשתנות זו דווקא מציבה את הקורא במעמד שווה למחבר והופכת אותו שותף לבניית הטקסט ומימושו. את ההנחה הזאת מבקש המחבר לבחון באמצעות ספריהם של ששה סופרים ישראלים, יהודים וערבים: עמוס עוז, א.ב יהושע, דוד גרוסמן, אמיל חביבי, סמיח אל קאסם וסלים ח`ורי. כוונתו העיקרית היא לבדוק כיצד מתייחסים סופרים אלה, הנמצאים במסגרת אחת של זמן ומרחב ועוברים אותן תמורות היסטוריות ופוליטיות, אל קהל הקוראים שלהם. האם המציאות החוץ-טקסטואלית הקשה והמשתנה, מאיצה בהם ליצור דיאלוג ישיר וברור עם הקורא באמצעות טקסט ספרותי, שמסתייע בטכניקות מסוימות ובתחבולות מיוחדות? כיצד הם מעבירים את המסרים שלהם לקהל הקוראים ומתקשרים איתו באמצעות הספרות? האם הם דרושים ממנו רמה גבוהה של מעורבות, או שמא הם מתייחסים אליו כקהל צרכנים פסיבי בלבד, והאם ניתן לקבוע שהמסר עולה כאן בחשיבותו על מעורבותו והנאתו של הקורא? על שאלות אלה ואחרות מנסה המחבר להשיב, תוך שהוא פורש לראשונה יריעת מחקר רחבה וייחודית, של השוואה תקשורתית בין הספרות של הרוב היהודי לבין זו של המיעוט הערבי בישראל. אברהים טאהא הוא מרצה באוניברסיטת חיפה. תחומי העיסוק שלו הם ספרות ערבית מודרנית, ספרות השוואתית ותורת הספרות. הוא נחשב לאחד ממבקרי הספרות הבולטים שצמחו מקרב המיעוט הערבי בישראל.