אדית ארנסט דרורי, "קאטקה" בכינויה המחתרתי, חייתה שנתיים ומחצה ביערות ובהרים של סלובקיה, אישה צעירה, בין לוחמים, ופעלה לצדם ללא חת.
אדית מספרת בפשטות ובצניעות על שנות המחסור, על האיום המתמיד של גילוי יהדותה, על אהבותיה ועל הקושי להיות אישה יחידה בין גברים, היא מתארת את תפקידיה השונים, את דאגתה ליחידת הפרטיזנים שלה שמנתה בשיאה כ500 - איש, את בדידותה ואת כאבה הגדול על גורל אמה הקשישה שנותרה לבדה ולבסוף נלקחה לאושוויץ, בכל השנים שהיתה בהרים, ולמרות מאבקה היום - יומי, לא זנחה אדית את האופטימיות שהיתה טבועה בה.
בשנת 1944, בימי ההתקוממות הסלובקית הכושלת, גילתה אדית אומץ לב מאין כמוהו בשעה שלחמה נגד הגרמנים ובו בזמן גם נגד הדעות הקדומות כלפי היהודים, דעות שהיו מושרשות בלב הלוחמים והאוכלוסייה הסלובקית.

פעולותיה של "קאטקה" זכו להערכת הכל, ובכלל זה של קציני הצבא האדום. אדית קיבלה אחרי המלחמה את "אות הכוכב האדום".