שלום עכשיו היא הגדולה בתנועות המחאה שקמו בישראל. במשך שנים שמרה התנועה על גחלת התביעה לשלום - לעיתים מתוך עמדה סותרת לגמרי את זו של הממסד הפוליטי בישראל, ולעיתים מתוך קרבה. כיצד קמה שלום עכשיו וכיצד התנהלה? מה היתה השפעתה על הפוליטיקה בישראל? באיזו מידה היא אחראית לעיצוב דפוסי המחאה הפוליטית בארץ? במה הצליחה והיכן כשלה?
צלי רשף, ממייסדיה וממנהיגיה הבולטים של שלום עכשיו, מנסה לברר שאלות אלו ורבות אחרות, תוך שהוא מספר את סיפורה של התנועה. דומה כי היום, לאחר חתימת הסכמי אוסלו ועם כינונה של האוטונומיה הפלסטינית, המעגל נסגר, והגיעה העת לספר את דברי ימיה של שלום עכשיו, לפחות את הפרק הזה בסיפורה.
תחילתו של הסיפור במכתב שנשלח ב-1978 לראש הממשלה דאז מנחם בגין, שרשף היה ממנסחיו: "ממשלה שתעדיף קיום מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל השלמה על קיומה בשלום תוך יחסי שכנות טובים, תעורר בנו הרהורים קשים. ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו. מדיניות ממשלה שתגרום להמשך השליטה על מיליון ערבים עלולה לפגוע באופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה ותקשה עלינו את ההזדהות עם דרכה של מדינת ישראל". על המכתב (שלימים כונה "מכתב הקצינים") חתמו 348 קצינים וחיילים במילואים. מתוך הסערה שחולל, נולדה שלום עכשיו.
במשך שנים קיוו חברי התנועה כי יום יבוא וממשלת ישראל תאמץ את השקפתה ודרכה. אך איש מהם לא יכול היה לדמות כי יבוא יום וראש ממשלת ישראל יירצח בשל ניהול מדיניות פשרה ברוח שלום עכשיו.
צלי רשף (נולד ב-1953), עורך דין במקצועו, עוסק במשפט מסחרי ובנושאים ציבוריים כגון זכויות האזרח וחופש הדיבור. שבע עשרה שנים הוא מזוהה עם המאבק הציבורי הבלתי פוסק לקידום תהליך השלום.