ר.ה.


» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 5 שנים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 5 שנים ו-7 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה ציבורית מזכרת בתיה

» רשימת הסופרים של ר.ה.


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים


גנבה

בסוף הרגיש יואל את הדבר הזה מכה בו, כמו אותו כדור צהוב קפוץ, שהגרילה נעמה, הבת שלו, באחד ממתקני השעשועים שבקניון ושיחקה בו כל שעות אחר הצהרים. היא הטיחה אותו ברצפת הדירה ולא שעתה לאזהרותיו - הטלוויזיה, הכוס, השעון - עד שברגע אחד ניתק הצהוב אל מעבר לסורגי החלון ונעלם. הבכי לא החזיר אותו. הכדור זינק והרווחה באה לו.
"מה יכול להיות?" אמרה אילה, אשתו. "תנסה," חזרה ואמרה כל השבוע. ויואל בדק את התנאים הוריד מהאתר של משרד החינוך את הטפסים הדפיס אותם מילא את הפרטים, הוסיף קורות חיים, צילם מסמכים, הוציא מעטפה חומה, העתיק את הכתובת והתכוון לשלוח הכול בדואר רשום. באמת, מה אכפת לו לנסות?
ובבוקר, אחרי שנתן לנעמה נשיקה בגומה הקטנה בעורפה, בדיוק מתחת לצמה, שזה מקום לנשיקות רק של אבא, עזב אותה בידיים של הגננת, שאמרה לו שהיא זקוקה להורה מלווה לפעילות בפינת החי, עשה לה "ביי ביי" מעבר לגדר, חזר למכוניתו ותכנן לעבור דרך הדואר הראשי.
מרצדס חדשה עמדה באמצע הכביש וחסמה את הפנייה ימינה.
יואל עמד עד ששם לב כי הנהג מדבר עם בחור צעיר, שמסמן לו בידו לעקוף אותו כי מה יש לך אתה? יש מלֵא מקום.
יואל אותת שמאלה, חיכה שהמסלול הנגדי יהיה פנוי והשחיל את מכוניתו ברווח הצר.
הוא העיף מבט בשעון. אבוד. עכשיו כבר לא אספיק למצוא חנייה, לצאת מהאוטו לעמוד בתור ולשלוח את הטפסים, חשב.
אולי בדרך חזרה, או אחר הצהריים. כשאבוא לקחת את הילדה, הבטיח לעצמו לא לשכוח הסתכל במראה ופנה שמאלה, ממהר להגיע.
בצד הצפוני של מגרש החנייה הקטן איתר מקום בין מיצובישי לשברולט. כשהתקדם לעברו, הבחין בשני המעשנים. אחד מהם קם ונעלם מאחורי שיח. השני מתח את גופו ואמר "מה קרה? פה זה בית ספר? פה זה בחוץ, זה לא בית ספר." הוא המשיך לעשן. יואל סגר את החלון לקח את התרמיל ויצא מהמכונית שלו. זה שמיהר להסתתר חזר והסתכל בחברו שעמד גבוה ממנו. הוא נשף את העשן ומעך את בדל הסיגריה, ממש מול העיניים של המורה שתלש בהם כזה מבט. וככה, בשביל שלא יתחיל לחפור מה עשו, מה שׂמו מאחורה וכל זה, הצביע על המכונית, "וואלה זה, רכב אספנות זה," אמר ונחנק משיעול או מצחוק.
"מוכר אותה?" שאל הגבוה.
המשתעל הסתכל בחבר שלו, שפתאום מתעניין כזה בגרוטאה.
יואל נעל את דלת המכונית עמד רגע לצידה ושאל היכן התלבושת האחידה שלהם.
"בתיק," ענה זה שלא נשאר לו אוויר, "אני ישים אותה."
"אלבש" אמר יואל. הנער שעישן לו מול הפרצוף הביט בו, כאילו חיכה מתי ישאל אותו לשמו או יברר לאיזו כיתה הוא שייך. אבל יואל, שידע היטב מה עליו לעשות, לא הספיק. הטלפון הנייד שלו צלצל. הוא חיטט בתרמילו, חיפש את המכשיר שנעלם בין התאים.
"אה?" שאל המשתעל כאילו לא הבין את ההערה.
"אתה תלבש אותה," חזר יואל על דבריו וענה לאמו שלא רצתה להפריע ורק ביקשה להזכיר לו לקרוא את מה שנתנה לו בסוף השבוע לקרוא כי היום כבר יום שני והיא צריכה להגיש את העבודה לקריאה של החברות המשתתפות בקורס והיא רוצה עוד לצלם ואתה יודע יואל שעד שאבא שלך יעשה את זה במשרד-
"כן, כן, אמא, אני לא אשכח," אמר לה בסבלנות ובנועם כמו הייתה תלמידה לחוצה בבחינה, "אני אקרא." הוא החליק בכף יד פתוחה על קמטי מצחו ועל עיניו. להפתעתו ואולי לא להפתעתו, ניצלו שני הנערים את שיחת הטלפון והסתלקו ממגרש החנייה הקטן.
יואל לא שאל אותם לשמם, כך שלא יכול היה למלא טופס דיווח אירועי משמעת שהתחייב ממה שראה. הוא ניתק את השיחה עם אמו, מיהר לחדר המורים, שאל את אחת המורות שהתגרשה לא מזמן מה שלומה. היא חייכה.
המולת בוקר בחדר מורים. הודעות מערכת, החלפת פתקים, איסוף ניירות.
יואל הוציא מהתא שלו את היומן והלך לבניין החדש.
"עוד לא צלצלו!" אמר לו נער מגושם שחסם את הפתח לכיתה.
"אל תדאג, אני אחכה לך." ענה יואל בשקט ונכנס פנימה. "למה תחכה? אני לא הולך," אמר הנער ונשאר לעמוד בפתח, פניו למורה. יואל הניח את היומן עם הדפים שלו והספר על השולחן, התכופף הרים כמה ניירות מהרצפה ומחק את הלוח. תלמיד נוסף נכנס לכיתה, זרק את התיק על הרצפה ובא לספר ליואל שראה את הסרט הזה של טרנטינו, שהמורה אמר על הסרטים שלו שהם אחלה סרטים.
"נו, ומה אתה אומר?" שאל המורה.
"דפוק בשכל הבנאדם."
"באמת?" יואל צחק, "בוא נבדוק מה הוא אומר לנו."
הוא התיישב, מתח את רגליו מתחת לשולחן המורה ושילב את כפות ידיו על עורפו. הוא החל להסביר לנער את האירוע המחולל, את האלימות המסוגננת בסרטים של הבמאי הזה את האמירה שלו אבל הנער שם את הכובע של הסווטשירט על ראשו הרים את כתפיו ואמר "המורה יואל, זה אשכרה מגעיל, מה אני יגיד לך, סוטה זה, פסיכי."
צלצול.
תלמידים ותלמידות נאספו מולם, ישבו על שולחנות או עמדו לצד החלונות חלקם אף נדבק לקירות. הכיתה התמלאה בריחות דאודורנט ונקניק, מישהו דחף את הכיסא שלו והוא קם ממקומו. יואל הרמתי, מורה לספרות ופסיכולוגיה, מחנך כיתה י"א, ביקש בקול רם ובשריקה חדה שהפתיעה ואולי הצחיקה שלושים ושמונה צעירים וצעירות מפטפטים ומתנועעים, להוציא את הספרים ולהתכונן לנושא החדש אותו הם מתחילים ללמוד.
"זה לבגרות?" שאלה נערה ומתחה את זרועותיה הדקיקות מעלה.
"המורה יואל אני חייב לצאת," הודיע לו נער אחר ורץ החוצה לפני שיצליח לומר לו 'לא'.
"בואנה, תפתחו חלונות, מסריח פה!" קם מקצה הכיתה צעיר ארוך, פניו מלאים בפצעי בגרות מאדימים.
ויואל התחיל.

נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ