W

W

בן 24 מצפ




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני חודש
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שלושה שבועות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של W


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים


קולו המלטף של בעלה נשמע באוזניה.
בשרעפי הבוקר חשה אותו מקרוב מרחוק.
עוד לא במלוא חושיה, עוד בתוך החלום התחילה תודעתה מעכלת את ישותו, את שאלתו : התעוררת?.
בתוך סידורי והתארגנות הבוקר שלו , סביבה, בחדרם המשותף, בדרך לציחצוח השיניים, הביט בה בפליאה , שואל : התעוררת?
היא המשכימה קום, הראשונה להתעורר עדין במיטה, בחלום.
הדלת חרקה מעט והוא באמבטיה.
לאט הסתובבה, ממאנת להתעורר, בוהה, מהורהרת ותמהה. עדין חצי ישנה חצי חולמת עדין לא במלוא חושיה אך רגועה, רגועה כל כך , כמו שרק אפשר לחוש ביקיצה, בהתעוררות מחלום.

ואיזה חלום זה היה, לה, לזו שממעטת לחלום.
אחר כך נזכרה בחלום מסוג דומה שהיה לה שנים שנים אחורה.
חלום מסדר מציאות, הגדירה אותו אז לעצמה. כאילו בעת עצימת העיניים והתרחקות הנפש מהגוף ובעת הרפיית המוח נוצרו התנאים לסדר הכל מחדש ובחלומה אכן התארגנה המציאות כך שיכלה לשאת אותה ולהיות מאושרת בתוכה. המקומות שלא ידעה לפתור אותם , לצאת מהם. הפינות הבלתי אפשרויות - פתאום נוצר תוואי, דרך ללכת בה. המוח יצר נתיב והיא השתלבה בו בבטחה, ורווח לה, רווח לה כל כך. בכל גופה זכרה מאז אותו חלום ישן את השלמות הפנימית שהציפה אותה , את ההרגשה שהכל הסתדר, הכל במקומו והאושר והרגיעה שהגיעו עם תחושות אלו. אולי זוהי תחושת גן העדן ? אולי החלום מהסוג הזה, פעם בעשרים שנה, והלילה שוב, הוא ניצוץ, הבזק, מחיי גן העדן? , אם אלו בכלל חיים...

קמה לאיטה וביצעה את מלאכות הבוקר. הסנדביצ'ים, ליטופי ונישוקי תחילת היום לבניה, העידודים והזירוזים. והבעל ברקע, האיש הקטיפתי, חברה מזה שנים רבות כל כך, וזה שלא עליו חלמה ולא איתו מצאה את אושרה, הממלא כל כך, בחלומה...

בחלומה היא באה לבקר אותו, אותו אותו, הגבר האחר. הקיים במציאות והנאהב, אך בליבה, בסתר ליבה.
היא באה אליו פתאום. והוא לא הופתע? הכיצד? לחלום פתרונים. וביתו היה בית על לשונית חוף נידחת. עוד מבנים במרחק אך הבית עצמו, לבדו, על הלשונית ואל מול הים, סמוך מאוד. והיום יום שמשי ובהיר מאוד.
והוא לא מופתע ?..
ובביתו הרבה ילדים ופתאום היא מבינה שאלו ילדיו אבל גם ילדיה. ואל אף שהים והחוף במרחק נגיעה, כולם דווקא קופצים ומשתוללים בבריכה. וגם הוא. גם אשתו מופיעה, ומוחה לא נותן לה מקום. היא נמצאית שם בלי מבע, לא דוברת, לא מארחת אך נוכחת. היא חלק מהמציאות החלומית. מוחה הכיר בה ובקיומה. והאוירה עליזה וקופצנית ומימית ומתיזה. יש שמחת חיים וחווית קיץ בהוויה. ויש אותו ואותה עצמה. זו הפעם הראשונה , הביקור הראשון. ומוחה מאיץ את העלילה, או שמה יוצר אחת אחרת שמתחברת?, ופתאום אחה״צ, אולי ביקור פתע נוסף? והפעם היא רואה אותו מעורפו. ועיניה נופלות על עורפו הגברי והרחב. הוא צנום ותמיר אבל עורפו גברי. עיניה נחות עליו וליבה, ליבה מחסיר פעימה. כל כולו מרגש אותה כתמיד. כל הוויתו. ואז מגיע שיא החלום. הוא מלווה אותה ,אולי בכניסה לביתו אולי ביציאה מביתו. ופתאום היא נוגעת. בלי שאלות, בלי הסברים. הם הולכים וידיה מגיעות לגופו. חצי חיבוק, חיבוק?, ריפרוף של נגיעה?. מה בדיוק בדיוק קורה שם תוך כדי הליכה?. אך היא חשה מנוחמת. סוף סוף נוגעת בו !. סוף סוף חשה. גופה מתקרב וגופו מגיב. עכשיו גם הוא חובק אותה. וכאילו כלום. הם הולכים ומתקדמים, לאן בדיוק כבר לא ברור לה. הם משוחחים קלות אפילו צוחקים. וכאילו המגע הנדיר בינהם לא מוכר. הוא לא במודעות המיידית. הוא פשוט קורה מעצמו ומתקבל. הוא לא עסוק בזה וגם לא היא. זוהי ההרמוניה המושלמת, הקבלה. אין יותר לבטים. נעלם המאבק העצום והמפריד בין נישואיו לנישואיה. אף אילוץ כבר לא קיים יותר. נשאר רק השיח הנעים והקליל בדרך לביתו הנעים על החוף או בצאתם מביתו ובעיקר בעיקר המגע , המגע המתבקש. ההכרה במשיכה המטריפה בצורך לחוש ולהיות נגועה להיחוות.

וגופו מהמם תחת מגע ידיה. גמיש ומגיב. זו אינה עדין התרגשות מינית אלא ההתקרבות הטהורה של שני גופים שנמשכו זמן רב זה אל זו וכוחות אחרים, אימתניים, נלחמו במיגנוט הטבעי הזה ולא איפשרו אותו, לא איפשרו אותו עד כה.
אבל כעת הכל קורה. בלבוש קליל בשמש ברוח בקיץ באור , בתנאים המושלמים האלו, הגוף שלו חברי ומקבל והיא קלילה ונפשה קלה בה חובקת. שולחת ידיה ונעטפת על ידו. ובא שלום לנפשה. היא בזרועותיו - המקום הטוב ביותר בעולם לה ולמהותה.

אחרי ימים ושנים של הזיות. של מין הנהגה בשרעפים כמעט בכל המקומות האפשריים היא מסתפקת ומאושרת ברק מגע כבדרך אגב. כי יש בו מההכרה. הכרה בה ובגופה. יש פה את האישור, גם אני צריך את גופך. גם אני נמלא בך. מסופק ושקט בחיבוקך. גם אני צריך שתגעי. התשוקה יצאה ממלכתה ממהותה והפכה גלויה ומשותפת. בחלומה, בהחזר החיבוק, הוא הודה בצורך שלו בה. וכל כולה נואשת היתה בכמיהתה להכרה זו. תגיד שגם אתה זקוק לגופי. צריך לחוש אותי כדי למצוא אושר ושלווה. תצהיר בפני, תודה, תיגע ותביא רגיעה לנפשי המיוסרת והמעונה.

בחלומה הם צועדים וידיהם מגיעות זה אל גופה של זו. הם לא מתעלסים אבל הם חובקים. הם שהכל בינהם מרומז, מילולי, מודחק , עצור, אסור, - סוף סוף משוחררים, נירפים אפילו. השמש, הרוח, הבגדים הנוחים שיחררו והתירו את העכבות. האסור הפך מותר והמודחק יצא לחופשי. והסיפוק לא אחר לבוא. ומימוש הנגיעה לא איכזב. היד על העור, תחושת העצמות, המישוש, המותן, ריחו, ריח גבר, שהולך ובא באפה.
וכולה נשגבת, צועדת קלילה בתוך האושר שלה, בתוך השלמות בתוך הרוגע של ההישג של הבלתי מושג עד כה.
ושלום , לא שגרתי, בגופה הסואן והרוגש.
שלווה נוחתת עליה והיא מתעוררת.
נכתב לפני חודש



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ