ציפי

ציפי

בת 67 מכפר בן נון




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 ימים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 6 ימים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה איזורית גזר

» רשימת הסופרים של ציפי


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 6 ימים
» אוצר (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אוצר
ציפי קריזלמן
אז ישנה הילדה הזאת. היא צעירה מאד, בת ארבע, אולי בת חמש. עכשיו היא עולה בשביל תלול, במעלה הגבעה. היא הולכת מהר מהר, מנסה לא לפגר אחרי האיש הצועד נחרצות לפניה. השביל צר מאד, מתפתל בין אבנים גדולות וקטנות, צריך לחפש מדרך כף רגל ולא ליפול. הגשם החזק שירד עד עכשיו עדיין מורגש באוויר, ובשביל מתחפר פלג קטן, פלגון, שייספג וייעלם עוד מעט. אבן עגולה, ורודה עם עורקים אדמדמים קוראת לילדה, אבל אי אפשר לעצור, המכנסיים הכחולים מלפנים קוצבים חיפזון. אמרת אחד המכנסים פרומה, ושוליו נרטבים. טוב שהוא לא מרגיש. היא לא תגיד לו. היא לא רוצה לקלקל את הטיול. היא רצה אחריו. היא שמנמונת, לחייה תפוחות, הנשימה קצרה, אבל היא רצה.
הם ממשיכים ללכת, עכשיו השביל עובר בין כמה בתים קטנים, מפוזרים על הטרסות. בין הבתים חפצים זנוחים: שולחן ששתיים מרגליו שבורות, שני צמיגי מכונית, אחד מהם קרוע, חבית מעוכה ומחלידה. שקדייה גדולה מקשיטה ענפים מכובד הפרי. הילדה יודעת: השקדים מרים. לא צריך לטעום. בכל זאת, היא מבחינה, ענף עבה אחד מאד מתאים לטיפוס. אבל המכנסיים לא יעצרו בשבילה ואין לתת להם להתקדם בלעדיה. כאן אין אבנים והשביל החום שבין הבתים מדביק עוגות של בוץ לנעליה. קרוב לחלון של אחד הבתים היא רואה ערמה קטנה, צבעונית. ליבה מנתר, היא מתקרבת במהירות והיא רואה: אוצר! ממש אוצר זרוק של גזירי בד קטנים. היא כורעת על יד הערמה – הנה חתיכה משובצת כחול וצהוב, תתאים מאד לכסות את כתפי הבובה חסרת העין. והנה חתיכה משיית, כתומה, כל כך חלקה ונעימה – מפה לקופסה הקטנה. ושתי חתיכות בד עבה, ירוק ולבן, יפות כל כך, ואפשר לקחת, והיא אוספת עוד ועוד, ידיה מלאות, מצמידה אוצרות אל החזה, לא רוצה להשאיר דבר, הלב פועם והלחיים חמות כל כך, וגם את זה, איך זה שזרקו ככה... "מה זה?! את אוספת זבל?! לזרוק מיד! לכלוך!" המכנסיים ממש מעליה, והקול רועם. וגם הגשם שוב מטפטף וילד קטן, נזלת צהובה סותמת לו נחיר אחד ובהרת לבנה פורחת על לחיו – איך היא לא ראתה אותו קודם? – עומד בצד ומסתכל עליהם בשקט. עכשיו היא עייפה, מאד מאד עייפה, והדרך עוד ארוכה.


נכתב לפני 6 ימים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ