הרהורים של סופרת

הרהורים של סופרת

בת 27 מקרית גת




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 3 שנים ו-9 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנה ו-7 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה עירונית קרית גת

» רשימת הסופרים של הרהורים של סופרת


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 3 שנים ו-9 חודשים
» סיפור חיים (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

בס"ד

ישובה הייתה בסלון ביתה.ביתה,זה שהשקיעה בו כל כך ושלח לה אותות ניכור ללא חת.
בעלה יצא מן הבית לאירוע משפחתי.זה לא שלא הוזמנה,פשוט החליטה שאין בה יכולת נפשית להמשיך ולשחק את משחק "הזוג מושלם" קבל עם ועדה.
מגניבה מבטים מבוישים בביתה הנעה לאיטה בנדנדת התינוק,כן,במקום שהיא תחזיק אותה,הנדנדה עושה זאת טוב יותר לעיתים.חבל שבזמן האחרון זה לעיתים קרובות,קרובות מידי.
לפני שנה וחצי כשנישאו ואביה התנגד בתוקף לעריכת הנישואין ביניהם,לעגה לו,למחשבתו המקובעת,זה שהעדיף אותה רווקה נצחית ובלבד שלא תינשא לו,לאדם מאותו המגזר אך הכבול לעקרונות רב שונה מזה שחונכה.
בגידה.זה מה שחשה.
אב האוהב את ביתו,יאהבה בכל מחיר גם במידה ויתברר כי הינה טועה.אב האוהב את ביתו יהיה לצידה לא רק כשמתאים לו ולכבודו.כנראה שלא זכה.
הקשר עימו נותק ועימו נפער חור עצום בליבה.
בילדותה,עברה שני מקרי אונס.לא,היא לא שיתפה בהם אף אדם קרוב.פוחדת שהטעות הייתה בה.מאשימה ללא הרף את פזיזותה ורפיונה למול תוקפיה.
כשגדלה והייתה לנערה,קשר עמוק שנוצר בינה לבין בחיר ליבה באותה עת,נענתה לחיזוריו ולאחר שאביה הבטיח שלא ישוחח עימה במשך שנה ואינו מעוניין בכל קשר עימה,חשה כלא שייכת וכשנאנסה שוב,כבר חשה מנוסה באלימות ושתקה.
במהלך שנות ילדותה,אחיה הקטן היה מרים ידו עליה ופוצע אותה,ליבה שתת דם בכל פעם מחדש.
ואז לאחר שטסה לחו"ל בכדי לסייע לקהילה היהודית,החליטה לשנות את אורחות חייה ולא לתת לפחדיה לגבור עליה ולנצחה.
כששבה ארצה,החלה בלימודי תעודה,כן,שוב כמטרה לרצות את הוריה ומשפחתה.ציוניה היו גבוהים,הרף שהציבה לעצמה היה נמוך לעומת מה שקיבלה בפועל,ביושר.
בערבו של יום,הסתובבה להתרעננות מה באחד הרחובות הסואנים.
-"סליחה,איך מגיעים מפה לרח' רוטשילד"?-שאלה,
-"המשיכי ישר ופני ימינה משם תשאלי שוב עוברי אורח,המקום רחוק מאד.תרצי שאקח אותך ברכבי?"
-לא תודה, אני מסתדרת,ענתה.
היא המשיכה לכיוון הצומת המרומזר כשהלה עוקב אחריה,
-מהו שמך?
היא שתקה,נבוכה. זה זמן רב שלא מייחסים חשיבות לרגשותיה והנה,אדם מן השורה מבחין בקשייה.
-תן לי להמשיך להתקדם.תודה על עזרתך.
-רק אמרי את שמך.
-אורנית,שיקרה.
-מהו שמך?
-דן,כך השיב.
משהו בה אמר לה שלא זהו שמו,אך בכל זאת משהו בפניו היפות כבשה.
-תרצי שאלווה אותך?
-אם תרצה,תוכל.
כך החלה היכרותם עם שיחה עמוקה לתוך הלילה,יציאה לסרט משותף בבית הקולנוע שבקניון וכשהיה לה קר,הוא נתן לה את הז'קט שלו.
אין ספק דן,אתה יודע לכבוש בחורה.
אורנית הבינה שמחמת השעה המאוחרת,תאלץ למצוא מקום שינה אחר והרהרה אגב כך בקול.
-"יש אכסניות בתל אביב.נוכל ללכת לנוח שם"
ובלי מחשבה הגיונית,אלא מתוך תחושת אושר שאי מי ייחס חשיבות לקיומה,השיבה בחיוב.
כשהתעוררו בבוקר שאלה,מהו שמך האמיתי?ליבי אומר לי ששמך שונה מזה שהצגת את עצמך.
-שמי יוגב,
ושמך?
-שמי שחר.
יוגב ושחר,יפה.נשמע טוב יותר מאורנית ודן.
מאז נפשותיהם התחברו ודבקו זה לזו.אהבו כמו שלא אהבו קודם ולאחר 5 שנים של חברות,החליטו החלטה גורלית,להינשא.
אביה התנגד בתוקף,גם אימה.אך הלחץ שהיה סביב גרם לכולם להבין כי זמן הנישואין קרב וכי לא נותרה ברירה.
אחיה ואחיותיה נתנו מהונם בכדי שתחוש כי חשובה היא למשפחתה אחרי הכול.
כאן קרה המהפך, חודש לאחר נישואיהם,שחר נכנסה להריון.שמחה או עצב?איך עליה להגיב?
הקאות,בחילות וחולשה אין סופית,בעל כעוס וחסר מעצורים,כעסים,הרחקה ממשפחתה ותהום עמוקה מאד שבניהם נפערה.
בהיותה בחודש הרביעי להריונה,קיבלה הודעה מרופאה כי הינה מצויה תחת ההגדרה של "הריון בסיכון גבוה",אשפוזים חוזרים ונשנים במטרה להציל את הוולד,בדיקות מכאיבות ומייאשות ,אך בצידן זיק של תקווה,שאולי בבוא היום יצלח בידה להקים בית משל עצמה.
בתקופה קשה זו,ביקשה לבקר את אחותה המתגוררת בצפון הארץ.את הוריה אינה פוגשת מאחר ואביה "נידה" אותה והשריד הנותר לקשרה עם בני משפחתה הם אחיה ואחיותיה הפזורים ברחבי המדינה.
לא,ענה.אינני חש בטוב.
כך המשיך המצב עד לידתה,היא מבקשת לקום ממיטת משכבה ולהתארח,היא הסובלת הקאות אין ספור בכל גל ריח של בישול,סיגריות,דלק,גז וכו,מבקשת רק מעט שינוי,אך הוא שולל.אינו מבין כי משפחתה הם אלו הגב התומך שלהם זקוקה כרגע.
עם תחילתו של החודש השביעי להריונה,כשנערך מפגש משפחתי מהצד שלה,התנגד בתוקף.
כשהגיעו מים עד נפש בחודש התשיעי להריונה,בערב שבת,כאשר בשיאו של ריב ביניהם השליך וניפץ יוגב כל שנקרה בדרכו,יצאה לאחותה.שם נתנה דרור לבכייה.
אך למרות כל הכאב\בצאת השבת היא שבה,שבה כי אין לה מקום אחר.היא לא רצויה.
כשצירי הלידה החלו לתקוף אותה,הייתה בבית הוריו.היא יצאה לכיוון ביה"ח יחד עימו,מתקשרת
עם אימה הטוענת כי גם ברגעים אלו,יהיה לה הסבר הגיוני למדי לאי היותה נוכחת בשעה קשה זו.היא אינה חשה בטוב.
טלפון נוסף הורם לאחותה הבכורה המתגוררת בצפון וזו האחרונה,הופיעה בביה"ח,מרגיעה,מחבקת ,אוספת ואוהבת.מצפה בשבילה שתקופה רעה זו כבר תחלוף ותתחיל תקופה יפה ומאירה יותר.
כשחשה זקוקה לעוד יד מלטפת,חמותה הגיעה להיות לה לעזר.שוב,מזדקקת לאחרים ואינה נתמכת אך בבני משפחתה.
צווחת תינוק פרצה בחדר הלידה הכאוב.האם הדואבת,ממררת בבכי,בהתרגשות ובחוסר אמון בעצמה,שלאחר כל תלאותיה,הצליחה ליצור חיים חדשים.
הילה,כך אקרא לך,את האור שבחיי.אני אוהבת אותך הילה ואני מבטיחה להיות אימא נהדרת.מבטיחה להיות שם לצידך תמיד,גם כשיהיה לי קשה.
לא אספר ואשתף אותך בקשיי.אינני מעוניינת שמשקעיי ילווך עד סוף ימייך.חוויתי זאת מספיק בבית הוריי המרכלים זו על זה ללא הרף ואת זה אהובתי,לא אתן לך לטעום.
חייה עם יוגב,הפכו למשעממים,חסרי אהבהבים,מעוקרי חום ואהבה,צעדו שניהם אל תהום שנפערת בכל רגע ורגע לגדולה יותר.
הפשוט ביותר הכעיסו,הקל ביותר פגע בעמקי נשמתה וחדר לנבכי ליבה וליבה וליבו,ליבם. שתת דם ,עד כאב.
-אינני מעוניינת להמשיך ולנהל חיים חסרי תוחלת יחד עימך,כך טענה,
הוא לעומתה,העדיף לשתוק,או לחילופין להגיב באופן מעורר זעם.
-את יכולה ללכת,הדלת פתוחה.
-אני באמת אצא עכשיו,יש לי ראיון עבודה.מקווה שכשאשוב,יהיו לך תשובות בוגרות יותר.
הוא קם מכיסאו ודחפה לכיוון דלת הכניסה.
-צאי.
-כבר אצא,אל דאגה.
היא הביטה בביתה במבט כואב.
-"אינני מאמינה שאני גורמת לך לצער שכזה,מלאך טהור שלי".לחשה.
בתה בכתה,הבינה לליבה.והיא,היא בכתה יחד עימה,בליבה.
היא הכניסה עוד אי אלו חפצים לתיקה ולקראת יציאתה,דחפה בקבוק מים לשקית שבידה.
-קחי.דחף את קופסת הקוטג' המונחת על גבי השולחן לתיקה בזלזול.
-לא,אינני זקוקה לכך,תודה.
-אינך יכולה להכניס את הקופסא למקרר?האם יש לך כסף מיותר בכדי לשכוח זאת ולהשליך לפח האשפה?
היא התכוונה להכניס את הקופסא למקרר בדרכה מחוץ לבית.אך משהו עצר בה,לא.היא לא תיתן לאלימותו לתעתע בה ולגרום לה לוותר על כבודה הרמוס עד כלות.
הוציאה בשלוות נפש כלפי חוץ,את הקופסא והשיבה לשולחן.
-לא,את תיקחי את זה איתך,אמר.
היא שתקה.סוג של סיוט מתמשך,הרהרה בינה לבין עצמה.
הכניסה את הקופסא למקרר ויצאה מן הבית כשהוא נועל אחריה ומעניק לה תחושה תבוסתנית.
בראיון העבודה,שמחה המראיינת לשוחח עימה,ביקשה המלצות והתרשמה לטובה.משם המשיכה לביתה במטרה לקבל מעט חום ואהבה.לא.היא טעתה.אין שום סיכוי שתקבל ממנו,בעלה הזר לה כל כך,מעט חום,חיבוק או יחס אוהב.
טוב שיש את הילה,תהתה. היא חבקה לה בכל ליבה ,אמצה אותה אל חזה והבטיחה שתמיד יישאר לה מקום בליבה.
כשהתנו אבהבים ביום שלמחרת,החליטה שזוהי הפעם האחרונה לפחות אם לא תקבל יחס שונה מזה המגיע לה באמת.
הוא יצא לאירוע משפחתי עם ערב והיא,היא נותרה ספונה בספתה הדלה בסלון ביתה.בלי רע,חבר או ידיד שיבין לנפשה.
בתה התנדנדה בנדנדת התינוק ושמורות עיניה עצומות.לפתע,מתוך שנתה,געתה בבכי בלתי נשלט.
אהובה של אימא,זה כבר נגמר,עוד מעט והכול מאחורינו.אימא זקוקה לעוד קצת אומץ כדי לומר שלום לאבא.לתמיד.


נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
הקוראים:
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים eliya בת 26 מפ"ת
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים אנקה בת מקרית אתא



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ