קורה שספר מתחיל בעצלתיים, מפתה אותי לעזוב אותו אבל בהמשך מתמלא תוכן וגורם לי לשמוח בו. לעתים הפוך - אני מתחילה לקרוא בהתלהבות, הספר מושך לקריאה אבל הסיפור מתחיל להתמסמס ובסוף אני כבר לא זוכרת ממה התלהבתי בתחילתו.
מרסל - המספר את הסיפור הזה - היה נער בתחילת שנות השישים. נער מודאג מאד, שהיה לו על מה: הוא גדל בלונדון אצל אוליבר - עיתונאי שלא היה אביו אבל תפקד ככזה - אמו נטשה אותו כשהיה תינוק והוא לא יודע דבר עליה. צבע עורו הוא "בייז'" שעל רקע הלבן המסנוור של האנגלים הדגיש את זרותו. אוליבר הוא כתב חוץ שמקבל משימות במדינות שיש בהן עימות,מה שאומר שמרסל נינטש מפעם לפעם ונשאר בהשגחת חברים או מכרים - כי לאוליבר אין קרובי משפחה - מה שמגדיל את דאגתו של מרסל...
הסיפור מעניין ובעל פוטנציאל, אין ספק. מרסל הבוגר מסתכל אחורה אל נערותו ומתבונן בעצמו כשהוא בן חמישים והפלא ופלא - נסיבות מהסוג בהן חי מרסל כילד השפיעו על בחירותיו והתנהגותו כבוגר. מפתיע, לא? מקליר מתארת שורה של אנשים תלושים המגדלים אנשים תלושים... עד קץ כל הדורות. אוליבר שהיה יתום מלחמה בעצמו מגדל יתום אחר. פוטנציאל, כבר אמרתי. אבל... באיזה שהוא שלב הסיפור פשוט לא מעניין מספיק. הכתיבה נשארת טובה, רק הסיפור נשמט ממנה. ונשארתי עם עטיפה יפה לשום דבר.
הסופרת עוסקת בנושאים נוספים, בנוסף לכמיהתו הקבועה של מרסל למשפחה: היא מתארת את סייגון שלפני פרוץ מלחמת ויאטנם, את אנגליה באותן שנים, היא מתארת את עולמם של כתבי מלחמה מכורים לאקשן, וגם את מקצועו של מרסל הבוגר - הוא צייר עתונות.
הסופרת ילידת אנגליה גדלה וחיה בטורונטו ונראה שספרה הראשון - שכנראה לא תורגם - זכה בפרסים שונים. אני מסכימה למה שכתוב על הכריכה האחורית "מקליר בוחנת ברגישות ובתבונה נושאים כמו זהות ועקירה" אבל יותר מדי רגישות, כך נראה, אינו עושה בהכרח טוב לספר.
אולי שמץ של פראות היה מועיל פה יותר.


















