ביקורת ספרותית על כל החלב והדבש + תקליטור מאת נתן זך
הביקורת נכתבה ביום שני, 9 ביולי, 2012
ע"י שמעון שלוש




"יופיה אינו ידוע



יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. הָרוּחַ
לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ לָעֵץ. הָעֵץ
לֹא סִפֵּר אוֹתוֹ לַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר.
הַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר תָּמִיד אוֹמֵר: יָפְיָהּ,
אֲנִי אוֹמֵר, אֵינוֹ יָדוּעַ, כָּךְ אוֹמֵר
הַקֶּרֶשׁ שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מֵעֵץ לִהְיוֹת גָּדֵר.

יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. עֵינֶיהָ לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא
כְּשִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁר בָּהָר מַשָּׁב שֶׁל סְתָו
אֲשֶׁר אָמַר, מַשָּׁב הַסְּתָו, יָפְיָהּ, אָמַר,
אֵינוֹ יָדוּעַ. כָּךְ אוֹמֵר הַסְּתָו אֲשֶׁר שָׁמַע
אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ לָהּ אַהֲבָה עַל יַד גָּדֵר אֲשֶׁר מֵעֵץ
אֲשֶׁר אָמַר לַקֶּרֶשׁ שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מֵעֵץ לִהְיוֹת גָּדֵר, אֲנִי אוֹמֵר:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.

יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. וְלִי אָסוּר לוֹמַר
זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ. עָלַי לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל
בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב, כְּשֶׁצֵּל נוֹפֵל עַל צֵל,
וּלְהִסְתַּפֵּק לִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא לִצְעֹק. לָשִׂים לִי זֹאת לְחֹק:
לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר,
לָלֶכֶת הָלְאָה כְּשֶׁמַּשָּׁב שֶׁל סְתָו עוֹבֵר,
לֹא לִשְׁמֹעַ בְּדַבֵּר בָּהּ הַנְּעָרִים
וּבְגַלְגֵּל בָּהּ הַדְּבָרִים הַמְתוּקִים,
לֹא לַעְצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר
וְלֹא לִשְׁמֹעַ שֶׁמָּא מִישֶׁהוּ מְזַמֵּר,
לֹא לְהַקְשִׁיב אֵיךְ קוֹל מָתוֹק לוֹחֵשׁ:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ."
(נתן זך, בתוך הספר "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד, 1966)

"יופיה אינו ידוע" משהו לאבד את הראש, רגשות שצריך לגדרם ...רמז ליופי טהור, רם, שאינו בעול (לפי הקונוטציה המקראית), בתול, או קדוש, מושך, מחביא; כי יופי אינו מושג נתפס אלא חומק, שצריך לאתרו פילוסופי וארספואטי.
קשה לאתר את הרגש הפתוח לאפשרויות היופי. אפשר להציב למילים גדר, על מנת לתחום לזמן מלפנים הזמן, שבו המאמר ("יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.") נאמר כל פעם מחדש להזדהותה של תולדת "אני" חדשה, וחוזר חלילה, גם בתהליך מודע של חילופי היוצרות, בשלשלת האוביקטים, ועם הזדהותו של אני, הדובר את המאמר, באיזה סגירת חשבון נוקבת בבית השלישי של השיר, שפותר הרבה; באשר להתייחסות על המאמר ולרתיעתו הנמשכת: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ."
בין "אֲנִי אוֹמֵר" המאמר, ובין מי שלא: "הָרוּחַ/ לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ" מיד בתחילת השיר. ובבית השני, כאשר היופי עודו זורם למונולוג: "עֵינֶיהָ לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא/ כְּשִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁר בָּהָר מַשָּב שֶׁל סְתָו", ולאו דווקא, בתוך הסבך האנלוגי הרוחק.
המאמר ("יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.") האכסיומטי רוחש אצל זך "כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." רגש, שוב, שלא ניתן ללוכדו אלא כדבר מואר, המוחש במגע ובראייה ליסודות הבריאה מעבר לטרנסצדנטי. כמו חמיקה אל ראשית ואחרית, הפותחת אל המטפיזי: "מַשָּׁב /...הַסְּתָו אֲשֶׁר שָׁמַע/ אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ לָהּ אַהֲבָה" אפשרויות לדיפרנציאציה ב-Telling של השיר ("הָרוּחַ/ לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ לָעֵץ.") מעבר למה שיכול האני להתייחס לאהבה או, למאמר, ה"תפוש" ביופי, אלא כפסיחה בתחביר (אינוֶרסיה).

מורכבת מרומנטיסם, ראייתו של זך שואבת יצירה ופירוש בפרספקטיבה לבידיון מחודש, בהתיילדות טיפוסית, גם מן ההשוואה לתקדים ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" מתוך הספר "שירים שונים", 1960). ואילו כאן, שלשלת לבידיון אהבה וניסיון ללכוד את הרגש - סובלימציה מפני הילכדות ברגש ("כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר." מתוך "השיר הנכון") - קרקע לרגש על יופי רומנטי - פיכחון מתעתועי רגש.
הוא מתרחק מהגדר, על מנת לתפוש מחדש משיכה, שלא בשם אומרה, ולבסוף, שכן - עם קודים להתנהגות הולמת מלפני מה שאינו מוגדר: "לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר," מצד זה: "לֹא לַעֲצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר". יש פה השוואה למתכונת הדיברות של עשה, ואל תעשה: "לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל ...וּלְהִסְתַּפֵּק" מול "לֹא לִשְׁמֹעַ ...לֹא לְהַקְשִׁיב". נדמה, שמעבר לפירוש השתלשלותם של התקדים והמבדה ("אֲשֶׁר אָמַר, ...אָמַר,/ אֵינוֹ יָדוּעַ... אֲשֶׁר שָׁמַע/ ...אֲשֶׁר אָמַר"), מאשש בעצם הדובר את הנוסח ל:"אֲנִי אוֹמֵר:", אך נטען בעצמי מחודש לאסקפיסם.
אני רואה את התמה, גם בראייה ארספואטית; ולכן, התפכחות מנהייה רומנטית. זך מבקש לשנות תפישה בשירה. אולי, להשליט סדר ברגשותיו, מתכוון, שיש משהו, שלא דועך במאמר "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ." שבעטיו: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ." וכמו שכתב בשיר אחר: "איך זה שכוכב אחד/ מעז ...אני לא הייתי מעז. ואני, בעצם,/ לא לבד." (מתוך "איך זה שכוכב") שוב, יצר זיקה בין הטבע לבין הדובר.
הטבע יסודי, בהחלט הוא משאב לחיקוי: "לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר," ובשיר אחר: "אלי, למה שבקתני, שפירושו/ למה עזבתני./ ...שפירושו/ מים שפירושם רוח." (מתוך "טליתא קומי", בספר "שירים שונים"). בהתייחסו ליסודות הבוראים של הטבע, כמו דרך, מוצא לדעיכה מרגשות. הטבע רוחף לטרנסצדנטי הוא, לגמרי, לא טבע פשוט. בשיר שלפנינו, הטבע משמש לדיפרנציאציה מלעומת הפוטנציאל הגלום ברגשות.
הנה, עוד נפעמות מיופי: "ראיתי ציפור רבת יופי./ הציפור ראתה אותי./ ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד/ עד יום מותי.// עבר אותי אז רטט של שמש." (מתוך השיר "ציפור שניה"), ובשיר שלפנינו: "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." זך משתמש בסינסתזיה (=עירוב חושים) של ראייה ומישוש (מגע). בתנ"ך, אפשר למצוא דוגמאות לכך, כמו: "וכל העם רואים את הקולות" במעמד הר סיני. בעיקר, זה מתקשר לראייה חזיונית טרנסצדנטית.
ה"סף" של השיר: "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ." גורם לרתיעתו של הדובר מעבר לדימוי הפתוח: "כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." מבעד לעירוב החושים, הוא מחלץ מפני מה שאינו ידוע. צריך לעתים לשוב מן המילים: "אמרתי מילים של שלום./ מילים שאמרתי אמש/ לא אומר עוד היום." (מתוך "ציפור שניה"), ואילו פה: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ." מזכיר לי את לאה גולדברג: "מה יישאר? מילים, מילים כאפר/ מאש הזאת שבה לבי אוכל," (בתוך "אהבתה של תרזה די מון", 1952), ומאוחר יותר כתבה: "עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים/ הָאִסּוּרִים/ עַל הַמִּלִּים.// עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים/ הָאִסּוּרִים/ עַל רְגָשׁוֹת.// עִם הַשָּׁנִים/ קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם/ חוֹבַת/ הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת// וְהָרַחֲמִים/ אֵינָם חָלִים/ עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם." (בתוך "הרחמים אינם חלים", 1963). בשיר אחר של זך ("תן לי מה שיש לעץ", בתוך "שירים שונים"), הדובר מבקש: "תן לי את היכולת לגשת,/ בלי חת, דווקא אל הדברים שאסור לי/ לרשת,"

זך משתמש ב-Subtext כדי להסתיר. המאמר, אם כך, נותר מופקע כ"אליבי" לשינונו בחזרה.
זך מעורר שוב ושוב את המאמר, כדי לשנות את הגזירה הזאת מלפנים לתחושה, שסימנה חיים; שאינם מספקים בידיו אלא הזדמנות לעצבם מחדש ולהקימם מתוך התרחשותם התזזיתית על העצמי, שממנו הוא מבקש להשתנות. בדרך הזאת, על הדובר להפנים קודים מחודשים להתנהגות אחרת כלפי מושא ההתבוננות שלו מלפני העצמי. הטבע, ומה שהוא מפנים מבחוץ, אמור לסמן את שהוא מסמן ומוכן להשתנות בעבורו. בדגם הארספואטי, זך מבקש להרחיב את המשמעות שהצטברה מלפנים לטקסט, להחיל אותו דרך העצמי, על-מנת לזקקו מחדש, אפילו, כנוסח ללבטיו של אני. תחושה זו, המערבת חושים, מעידה מחדש, גם על המניעים של השירה הזאת, הרואה בדרך של חילוץ ה-Subtext מעבר לעצמי, סיכוי לפרוץ ממקום חסר - לאחר שנחלץ העצמי - כיוון שמה שעובר דרכו מבעד למה שמושווה אצל האחר (לדוגמה, השיר "רומנטיקן"), כרוך בהחלה. ההשוואה היא חיונית, כיוון שדרכה הוא יכול לפגוש את עצמו ולהחיל את השינוי. לעתים, ההתבגרות תובעת להתייחס לאתר הזמן של הילדות, שהוא פנאי למבדה או, לבידיון מלפני ההתמודדות עם החיים שמנגד. באתר הזירה הזאת מתרחשים שירי אבסורד (כגון השיר "פזמון"), המגחיכים מראש את העצמי בהבליות המובנית מבעד להתבגרות.


יופיה של מי?
אש קיימת בשיר. זו יכולה להיות מהות לא אנושית דווקא.
בכל אופן, היא כמו היופי בעצמו. ספקטקל.
הוא לא רוצה לזקק כל תנועה של אהבה, הנקשרת מן המאמר. הדובר יוצר התנגדות כלפי העבר, לא רק מן ההווה, הוא יוצא חוצץ. משהו מתפקד אצלו מתוך רכינה לציות. לא, הרגש של העבר - אבל - מתוך ראייה, המחפשת תוקף מחודש להווה.

זה אהבה והוא לא רוצה לזכור.
הוא לא רוצה, שקרש הגדר, אפילו, יזכיר לו עץ - שיזכיר לו רוח - שדרך שלשלת זו לא תזכיר לו אותה.
היום מזכיר לו אותה.
עליו להתאפק ולטייל בשעות הערב, להיסתר כצל.
משב של סתיו עובר מזכיר לו אותה, כששמע אותו לוחש לה אהבה.
דבר שהזכיר לו, ממילא, את שלשלת הבית הראשון, שנקשרה דרך המשב לרוח, לעץ ולגדר.
בבית הראשון, העץ עומד כמתרס בין הרוח והגדר (זך כתב בשיר אחר: "ואני לא יודע/ איפה הייתי ואיפה אהיה/ כמו עץ השדה").
לאחור הרוח, לפנים קרש הגדר, והעץ הוא האמצעי ביניהם. להלן הסבטקסט.

בבית השני, המדמה על עיניה: "לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא/ כְּשִׁיר שֶׁ ...שָׁר ...מַשָּׁב שֶׁל סְתָו", וזאת, מפני שמשב הסתיו העיד על יופיה אינו ידוע; והוא על יד הזיכרון הנ"ל.

מבקש לשכוח, מודע לדברים, שיכולים להזכיר אותה - שעליו להימנע מהם - הוא לא רוצה לשמוע מיופיה של כל אחת שיכולה לו. מכל מתיקות, שרוחשים הנערים,
להימנע מלשמוע. מקול מתוק, הלוחש את המאמר,
להימנע מלהקשיב; כי הוא גורם לו ללחוש עליו, כמו אש הלוחשת למכוה.
בתוך הדימוי, אפשר להקשיב ללחשה של האש, אולי, במצלול.
זיכרון שקשה לנצור אותו כאהבה

לאמוד את הרוחק בין אהבה למכוה
את שתיקת האש.

15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
לא אני לא יודע שאת לא חזקה בשירים דוקא מוקיר מאוד את אנינות הטעם שלך, ומעריך את דיוקייך
תודה לך כאן. משמח
panyola (לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
מלאכת מחשבת הביקורת ראיתי ציפור רבת יופי הציפור ראתה אותי
אחד השירים האהובים עלי ואתה יודע שאני
לא חזקה בשירים
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
מעודד תודה לך אנקה.
אנקה (לפני 6 שנים ו-2 חודשים)
ניתוח והשוואה מבריקים. נהנית מאוד. תודה שמעון.
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
טוביה תודה רבה ושבת שלום
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
איזה כיף הרווחתי על הדרך המלצה לספר - מעדיף.
תודה אלון


אלון דה אלפרט (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
תעשה קופי ופייסט לכל הגוש לא הצלחתי לקשר לשם אחרת והייתי עצלן מכדי להעתיק. זה פרק / שיר מ״אותו הים״ של עמוס עוז שמדבר בעיניי על תחושה דומה בהחלט 
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
לא מבין את המרקחה הזאת וגם לא הצלחתי להיכנס לקישור
הוא מסתיר משהו חשוב?
אלון דה אלפרט (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
עמוס עוז: http://books.google.co.il/books?id=BT-RcfnPF6AC&pg=PA125&lpg=PA125&dq=%22%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8+%D7%A2%D7%93+%D7%A2%D7%A8%D7%91+%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5%22&source=bl&ots=AS05of3L_Q&sig=nGOjsPeN-ApEhZ-x9unRlgxhTvo&hl=iw&sa=X&ei=BmcBUJ2VIeeY1AXcxNWzBw&ved=0CDgQ6AEwAA#v=onepage&q=%22%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%20%D7%A2%D7%93%20%D7%A2%D7%A8%D7%91%20%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5%22&f=false
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
כן אבל בכל זאת משהו מניע את השיר הזה אני מאמין שאי אפשר להיכנס לחוויה שהיא ללא מניעים, ללא השראה.
אצל זך היא חבויה ונסתרת האמת!
זה המקום השביר של השירה שלו. הרי אתה לא מאמין לו שנפש לא יצרה את השיר.
אגלה לך שפעם אחת כשכתבתי על נפשו, אלק, חזרתי ומחקתי בדיוק מן הסיבה שכתבת. ואני מאמין שאפשר עוד למחוק במה שכתבתי עליו, כדי לדייק בו.
וואו יפה כתבת
תודה רבה.
אלון דה אלפרט (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
לפני קצת יותר מעשר שנים כשלמדתי בבצלאל, לקחתי קורס בשירה עברית אצל אריאל הירשפלד הנהדר. לסיום הקורס היה עלינו לקחת שיר אחד ולנתח אותו. כמי שלא סובל פלצנות חיפשתי שיר שידבר אליי - וזה היה השיר הזה. בעיניי הוא מסמל יותר מכל את המאבק נגד הפלצנות, ובאירוניה דקה הוא מצליח לעשות את זאת בדיוק. בעיניי, לפעמים, כשאתה מחפש את הדימוי הנכון בשיר, את המטאפורה המדוייקת, אתה בעצם הולך לאיבוד בתוך התיאור, כמו צלם שמרוב הנסיונות למצוא את הפריים הנכון מאבד את החווייה עצמה של מה שהוא רואה. אני חושב שזך מדבר על ההשתעבדות לדימויים, ועל הנסיון חסר התוחלת לעשות "undo" לנפש המשורר שלו למצוא דימויים בכל קרש, רוח סתיו, או מכווה של אש.
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
זה באמת כיף גדול
מיה (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
לקח לי זמן... אבל שמחה לכתוב לך ,שעם כל הקושי ,הצלחתי להבין אותך ואת מה שרציתי לעצמי ,ובאמת קסום לי :
היופי שבשיר ,ההשקעה שלך והתמורה ,הן מהשיר והן מהביקורת .
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
גם לו קשה לראות אל מול יופיה אינו ידוע יותר הדיפרנציאציה שהוא יוצר עם עצמו לנוכח המאמר, שהוא צריך להחיל כל פעם מחדש וברתיעה ממנו, לא בטוח שהוא לא רוצה להסתיר, כאילו המאמר הזה בנפשו לזקק כל תנועה של אהבה הנקשרת מן המאמר.
חשוב לציין שהזמן שבו נכתבים הדברים הוא ככל הנראה משמעותי.
הדובר יוצר התנגדות גם כלפי העבר, לא רק מן ההווה הוא יוצא חוצץ. משהו מתפקד אצלו מתוך רכינה לציות. מצד אחד לא הרגש של העבר אבל מתוך ראייה המחפשת תוקף מחודש להווה.
אני נוטה להסכים לרוח הדברים שהעלית.
מיה (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
מעלה בי עוד סיטואציה של - אדם הנדחף על ידי ההמון ,לא נראה ,כאילו לא קיים,
וזך המנסה להראות לנו משהו שיודע שלא ראינו ,לא היינו שם...כפי שכתבת שלא ידעך .
יופיה אינו ידוע -משפט קסם שיכול להוביל אותנו אל תוך עצמנו .ולמאות מקומות ....
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
היה לי ברור קודם. ראי איך שיניתי את הסוף עכשיו: "יופיה אינו ידוע. היא כמו היופי בעצמו. ספקטקל.

מיה (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
אחד הדברים הכי נפלאים- שמצאתי בזך-שאפשר להפריד בין האדם שבו ,לבין היופי של שירתו -אני מודה שיהיה עלי לקרוא עוד הרבה פעמים בכדי להפנים הכל -כמו כן , הדברים שזך מנסה לשנות ולגעת בהם -הם חלק ממני ,יופיה אינו ידוע ,עדיין משפט חמקמק ומתעתע-
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
שיווה אני מקווה שזה לא אני אני דווקא אוהב פופו כמו שאנחנו מעלים מעת לעת
בכל אופן תודה לך שביקרת פה. בשבילי לקרוא שירה תמיד מוקדם
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
הבנתי שחסר לך פופ
שיווה (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
שמעון איזה שעור נתת לנו פה! כל הכבוד, משום מה, למרות שכמובן מכירה את הפזמונים הפופולרים כמו כולם, אף פעם לא פתחתי ספר שירה שלו, כמו שעשיתי עם אלתרמן, רחל, גולדברג ושות..., מוזר. אולי בגלל שנתפס בעיני כמשהו פופי. סתם מעין התרשמות מוטעית?
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה Dawn
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
המנגינה והביצוע של שלמה ארצי מקסימים אולי זה עניין של עוד זמן לישר את ההדורים מביניהם
ושוב תודה.
נוריקוסאן (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה על הסקירה היפה והמחכימה. דווקא השיר שהבאת "התקלקל" עבורי בגלל המנגינה והביצוע של שלמה ארצי.
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה נוריקוסאן
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה נעמה
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה שוב yaelhar
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה חלבי ד"ש לדלית אל כרמל היפה
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
חמדת אינני רוצה להיכנס לזה אני פשוט מבקר את שירו כדי ללמוד דרכו על האדם והעולם, זה לא פעם ראשונה שאני מתעסק בשיריו. עם שירים יותר קל לי להתעסק מאשר בפוליטיקה
אני מעריך את תגובתך ביכולתה גם כאן
להשתמע
חלבי (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
אני בהחלט התחברתי לשירה שבבקורת קראתי והתרגשתי מהרומנטיקה הענוגה והעדינה יפה וכל הכבוד
חמדת (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
אני למדתי קורס על השירה שלו ואני חושבת שהוא משורר נפלא ,אבל לנסות ולבעוט באלתרמן בזמנו כדי להוריד את המלך ולהמליך את עצמו -על כך איני סולחת לו כאדם ישר.נכון שאם השנים הוא נסוג מהאשמה זאת והכיר באלתרמן כאחד שאין שני לו ,אבל בסוף ימיו של אלתרמן הוא ירד לחייו כמי שהנו משורר פסה . והכל בשביל לזכות בתהילת עולם .זה לגטימי לרצות בתהילה אבל לא ע"י כך שתרמוס תחת רגליך משורר אחר ועוד אלתרמן . ההיסטוריה הוכיחה כמובן שזך טעה ובגדול בנושא הזה .אפשר יכול להיות משורר יחיד ומיוחד וכו' אבל כאדם-הוא בושה .
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
צריך להתעלות זה תובעני ממילא לכתוב ביקורות על שירה. שאני רואה שזה מוסיף לא רק לי
תודה רבה חמדת.
חמדת (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
שמעון -איזה יופי .הבא עוד!!!! למרות שבאופן אישי איני סובלת את זך כאדם .
שמעון שלוש (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
הקיסרית תודה רבה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ