ביקורת ספרותית על מונוגמיה עילית מאת סבינה מסג
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 5 בנובמבר, 2009
ע"י שמעון שלוש


"אני קמה דבורה!"
---------------------

"אֵיךְ זֶה גְּבָרִים כּוֹתְבִים שִׁירִים?!" (בעמוד 9)
לא צריך שובניזם, אני רוצה לומר לסבינה, שדי ברעד שלה, ללא התכתיב הפסיכולוגי: "מֵילֶא אֲנִי - רוֹאָה אֶת הָעֵצִים הָרְחוֹקִים/ צְהֻבִּים פִּתְאֹם.../ אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי דְּבָרִים:" (בעמוד 9) גם גבר יכול לומר את מה שהיא אומרת.
את סבינה מסג אפשר לזהות ביחס לשם כמו "אקופואטיקה", והנה השיר המקסים "אקולוגיה" בעמ' 8.
האקולוגיה היא במצב הנפשי שממפה תהליכים, שעוברים בינה ובין האהוב, וכן בינה ובין הסביבה הדמוגרפית של הביטויים הנפשיים כמו "בְּמֶסֶר הַ מּ וּ סְ רָ רָ ה". השיר מבטא את עומק הדמיון כמו את מגעו האירוטי של הגוף בנוף, ולכן הוא דוגמה לתסמין האקולוגי, המצוי, ממילא, בשיר של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", בתוך המחיצות שבין ה"פיזי" ל"מטפיזי".
ויש את ההתעקשות על המנזר (ראה, ספרה "ימי מנזר"). השירה פוסעת בתוך הפרטי. התנועה הנפשית היא במימד של גאולה פרטית, והאקולוגיה היא אחת הדרכים לגאולה הזאת: "בֵּיתִי הוּא מִנְזָרִי./ קֹדֶם הָיָה כָּאן קַן-הָאוֹהֲבִים, נְאוֹת הַכְּפָר,/ גַּן עֵדֶן מְשֻׁחְזָר/ בְּתוֹךְ עוֹלָם מֻרְעָל// יַרְדֵּן הָאַגָּדוֹת הֵצִיף אֶת הַ מּ וּ סְ רָ רָ ה" (בעמ' 12).
ההודאה על איבוד המימדים כרוכה בהשלמה של ההסתייגויות ממנה: "אַל תַּזְקִין לְעוֹלָם, לְבָבִי הַתָּם,/ אִם תַּזְקִין אֵיךְ נוּכַל לַיָּמִים/ הָרֵיקִים-מְלֵאִים/ שֶׁל חַיַּי" (בעמ' 7).
שבעת השירים בפתיחת הספר דנים ברצון לשמר את קן האוהבים. העיגון במלים: גן, מנזר, גינה, מעיד על כך, על אף ריבי התפאורה, המוסווית בין חיריה למוסררה כבתוך "נס הנדידה של החסידה".
גם השער השני "כנרת", בהבלח "הבית במגדל", עוסק באהבה על הילדים והנכדים. בשיר "האלמוגן", שוב, משתווה השפה של הנוף לשפה האירוטית ב"קדמת עדן", כפי שנכתב בקרעים וידויים של הנוף. הזמן מורכב גם איבה באהבה.
רצוי להזכיר את סבינה בהקשר לשירת הארץ עם משוררי ההווה שלה כישראל אלירז, אבל גם, בהקשר לבית ולעזובה, כאגי משעול - בפחות הומור, יותר שורשיות ודביקות דטרמיניסטית: "וּבְלִי הַתְּלוּת הַזֹּאת/ אֲנִי קָמָה דְּבוֹרָה!/ נִצְמֶדֶת אֶל עָטִין כָּתֹם,/ יוֹנֶקֶת אֶת נֶקְטַר הֶעָבָר/ שֶׁלֹּא עָבַר/ שֶׁלֹּא עוֹבֵר/ שֶׁלֹּא יַעֲבֹר" (בעמ'35).
בשער "אתר האושר הראשון" - ספק חזרה אל הזיכרון, ספק התרה של "חומרי השיר" מלעומת "חומרי האז". השירים עוסקים בחלוף האהבה "בארצות העבר". את האהוב מחליף הנחש, זמן ההתשה: האם "אִישׁ הַשִּׁירִים - / אֶצְלוֹ אַתְּ עוֹבֶדֶת עַכְשָׁו/ ...הוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מִמֵּךְ: "זָהָב!"/ כְּשֶׁ"יָּשׁוּב/ עִם צֵאת הַלְּבָנָה" (בעמ' 61).
וישנה גם ההרחבה אל האמירה של מאיר ויזלטיר - "דבר אופטימי, עשיית שירים" - בשיר הסוגר את השער, כשרוצים לשחזר את האהבה: "זֶה לֹא עוֹזֵר// נִשְׁאַר רַק לְהַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב/ כָּל תָּו// וְגַם זֶה/ סָפֵק אִם יָשִׁיר" (בעמ' 64), ודווקא, ההצהרה הזאת מגשרת על הקוטביות.
בשער הבא "הוא אמר: בואי, הירח מת!" היא לומדת "לֹא לְנַגֵּן עִם כָּל הַקֶּשֶׁת// רַק לְהַרְטִיט מֵיתָר" (בעמ' 70). הכמיהה אל מה שנשאר בילדות, "שֶׁטֶּרֶם חָרַב" (בעמ' 72).
ובשער האחרון, "עדנה - הבית בכליל", כשהיא פותחת חמישה עשורים לזוגיות, ובתוך הנגינה מופיע שיר ההשלמה היפה "המנזר", משהו בה מהין להצתה מאוחרת על מה שנתקיים כעבור ארבעים שנה אל ההתפייסות: "סֹמֶק שֶׁל מִקְסָם/ (שָׁוְא אוֹ לָאו דַּוְקָא)/ עַל פְּנֵי הַדְּבָרִים/ הַלֹּא מֻסְבָּרִים - / הֶהָרִים הָאֵלֶּה שֶׁצִּיַּרְנוּ עַל הַקִּיר/ הַמַּסְתִּיר אוֹתָם". (בעמ' 87)
"מונוגמיה עילית" הוא קובץ מוקדם ומאוחר של מעגל חיים שלם בזוגיות.





5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ