ספר נפלא, מרתק ומשעשע, בעל השם הנפלא: "מוציאה לשון" העוסק בסוגיות הקשורות בלשון העברית.
מלהיב עבור מי שעוסק בלשון, אך כתוב ידידותי ונגיש גם למי שלא.
גם בשמות הפרקים הושקעה מחשבה רבה, ואף הם נהדרים, מקוריים ומשעשעים:
*"מאיפה אמרת שאת?" - על מקורות מילים,
*"תיבות האוצר"- על מקורות של מטבעות לשון וביטויים,
*"העברית מדברת עם חברות"- על השפעת השפות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית על העברית.
*"מי נתן לך רישיון" – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית",
*"צורה לך"- "עיצוב הטקסט וגופנים",
*"הכוח שמאחורי הכס- מחשבות על עריכה",
*"לשם ובחזרה: ענייני תרגום",
ולבסוף – *"מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון, בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע".
הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן. יש לה גם דף אינטרנט, ובו היא מעלה פוסטים בנושאים.
https://hakoret-harishona.com/
ואני, באופן אישי, הפכתי להיות מעריצה שלה, ובודאי אעקוב אחרי הדף.


עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות, ואנקדוטות מעניינות, למשל:
מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן, שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן?
"עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל".

כדי לציין את העובדה, שבשפה העברית מככבות זו לצד זו מילים מתקופות שונות: המקרא, ימי הביניים, חז"ל והעברית החדשה, היא משתמשת במטאפורה נהדרת!!!
היא ממשילה את העברית לסט צילומים של סרט תקופתי, שמילים יווניות עטויות טוגה שותות קפה עם ביטויים עבריים מתקופת המקרא, המוליכים חמורים ושוורים,
עם צוות צלמים בג'ינס, הלא הם המילים והמבנים התחבריים שהגיעו אלינו מאנגלית.

בהקשר הזה חושפת עוזיאל ביטויים שגורים בפינו, שמקורם בכלים חקלאיים או כלי נשק, שפסו כבר מן העולם, אך הביטויים שרירים וקיימים,
למשל:
* "לא תחסום שור בדישו"- מדבר על האיסור למנוע מבהמה לאכול מהתבואה עליה היא עובדת.
שור הוא רק דוגמה לבהמה, הכוונה היא לכל בעלי החיים, קל וחומר לבני אדם.
הביטוי תקף גם היום, למרות שרב דוברי העברית לא ראו שור דש חיטה, או שור כלשהו...
או למשל:
* "העול, הוא רתמה לבקר, שעשויה משני מוטות.
האביזר כבר נעלם מחיינו, אבל הביטוי: "לשאת בעול" נשאר.
אותו תהליך קרה גם עם המלה:
*" דרבנות"- המשמשות כלי לזירוז סוסים ובקר, ועם הביטוי: "מילים כדרבנות."
* גם בשני הביטויים הבאים: "חרב פיפיות"- חרב חדה מאוד משני צידיה. בהשאלה: פגיעה בזולת, העלולה לגרום נזק גם לפוגע עצמו.
ו*"נפל על חרבו"- שניהם במקור מהתנ"ך, אך עדיין בתוקף.

כך גם הביטויים: "חוטבי עצים ושואבי מים" ו"עבד כי ימלוך" או המקבילה הנשית שלו, "שפחה כי תירש גברתה",
או ביטויים מאוחרים יותר כמו: "יצא המרצע מן השק", או "נפל לו האסימון" אפילו הביטוי "טלאי על טלאי"



הפרק שעוסק בשאלה של מקור המילים:
מברר, מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ, שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה;
'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים: china!

אהבתי במיוחד את ההסבר לשאלה, מדוע "שכיח" הוא לא משהו ששוכחים, אלא בדיוק הפוך- דבר נפוץ.
ההסבר מצוי בארמית, ששם השורש "שכח" הוא במשמעות "מצא" ומכאן פירוש הביטוי " חבל על דאבדין ולא משתכחין" הנאמר לזכרו של הנפטר,
ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי, ומשמעותו היא: חבל על אילו שאבדו, ואינם נמצאים (איתנו)

ובמיוחד שמחתי ללמוד על הקשר בין המלה "נפקנית" לְ"מַאי נַפְקָא מִנַּהּ"
אם כן, "נפקנית" כמו "הנפקה" נגזרת מהשורש הארמי: "נפק", הדומה במשמעותו לשורש העברי "יצא".
נפקנית היא מי שמרבה לצאת מהבית, ולהסתובב בחוץ. נפקנית היא לשון נקייה למילה "יצאנית".
בדיוק כמו שהנפקה פרושה "הוצאה" (של מטבעות או מניות, וגם ציוד מהאפסנאות).
"נַפְקָא מִנַּהּ" הוא מונח למדני שגור בתלמוד, המשמש כיום בז'רגון המשפטי ומשמעותו היא: הפקת לקחים, השלכה מעשית מדיון רעיוני.
הפרוש המילולי של המשפט הוא: מה יוצא ממנה?
כלאמר: מהי התובנה המיוחדת שניתן להפיק, מה היא המשמעות המעשית?

ולבסוף מסתבר שגם המילה מַפִּיק
סימן הניקוד באות ה"א בסופן של מילים, ומסמן, שיש להגות אותה כעיצור ולא כאם קריאה,
ומציין שייכות, כמו במלה "תִּינוֹקָהּ" (התינוק שלה)
גם הוא קשור לשורש יוצא, והוא מציין שהה"א, במקרה הזה, היא באופן יוצא מן הכלל - עיצור, ולא אם קריאה.

כאמור, מרתק ומומץ בחום.

ספר נפלא, מרתק ומשעשע, בעל השם הנפלא: "מוציאה לשון" העוסק בסוגיות הקשורות בלשון העברית.
מלהיב עבור מי שעוסק בלשון, אך כתוב ידידותי ונגיש גם למי שלא.
גם בשמות הפרקים הושקעה מחשבה רבה, ואף הם נהדרים, מקוריים ומשעשעים:
*"מאיפה אמרת שאת?" - על מקורות מילים,
*"תיבות האוצר"- על מקורות של מטבעות לשון וביטויים,
*"העברית מדברת עם חברות"- על השפעת השפות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית על העברית.
*"מי נתן לך רישיון" – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית",
*"צורה לך"- "עיצוב הטקסט וגופנים",
*"הכוח שמאחורי הכס- מחשבות על עריכה",
*"לשם ובחזרה: ענייני תרגום",
ולבסוף – *"מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון, בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע".
הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן. יש לה גם דף אינטרנט, ובו היא מעלה פוסטים בנושאים.
https://hakoret-harishona.com/
ואני, באופן אישי, הפכתי להיות מעריצה שלה, ובודאי אעקוב אחרי הדף.


עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות, ואנקדוטות מעניינות, למשל:
מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן, שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן?
"עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל".

כדי לציין את העובדה, שבשפה העברית מככבות זו לצד זו מילים מתקופות שונות: המקרא, ימי הביניים, חז"ל והעברית החדשה, היא משתמשת במטאפורה נהדרת!!!
היא ממשילה את העברית לסט צילומים של סרט תקופתי, שמילים יווניות עטויות טוגה שותות קפה עם ביטויים עבריים מתקופת המקרא, המוליכים חמורים ושוורים,
עם צוות צלמים בג'ינס, הלא הם המילים והמבנים התחבריים שהגיעו אלינו מאנגלית.

בהקשר הזה חושפת עוזיאל ביטויים שגורים בפינו, שמקורם בכלים חקלאיים או כלי נשק, שפסו כבר מן העולם, אך הביטויים שרירים וקיימים,
למשל:
* "לא תחסום שור בדישו"- מדבר על האיסור למנוע מבהמה לאכול מהתבואה עליה היא עובדת.
שור הוא רק דוגמה לבהמה, הכוונה היא לכל בעלי החיים, קל וחומר לבני אדם.
הביטוי תקף גם היום, למרות שרב דוברי העברית לא ראו שור דש חיטה, או שור כלשהו...
או למשל:
* "העול, הוא רתמה לבקר, שעשויה משני מוטות.
האביזר כבר נעלם מחיינו, אבל הביטוי: "לשאת בעול" נשאר.
אותו תהליך קרה גם עם המלה:
*" דרבנות"- המשמשות כלי לזירוז סוסים ובקר, ועם הביטוי: "מילים כדרבנות."
* גם בשני הביטויים הבאים: "חרב פיפיות"- חרב חדה מאוד משני צידיה. בהשאלה: פגיעה בזולת, העלולה לגרום נזק גם לפוגע עצמו.
ו*"נפל על חרבו"- שניהם במקור מהתנ"ך, אך עדיין בתוקף.

כך גם הביטויים: "חוטבי עצים ושואבי מים" ו"עבד כי ימלוך" או המקבילה הנשית שלו, "שפחה כי תירש גברתה",
או ביטויים מאוחרים יותר כמו: "יצא המרצע מן השק", או "נפל לו האסימון" אפילו הביטוי "טלאי על טלאי"



הפרק שעוסק בשאלה של מקור המילים:
מברר, מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ, שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה;
'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים: china!

אהבתי במיוחד את ההסבר לשאלה, מדוע "שכיח" הוא לא משהו ששוכחים, אלא בדיוק הפוך- דבר נפוץ.
ההסבר מצוי בארמית, ששם השורש "שכח" הוא במשמעות "מצא" ומכאן פירוש הביטוי " חבל על דאבדין ולא משתכחין" הנאמר לזכרו של הנפטר,
ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי, ומשמעותו היא: חבל על אילו שאבדו, ואינם נמצאים (איתנו)

ובמיוחד שמחתי ללמוד על הקשר בין המלה "נפקנית" לְ"מַאי נַפְקָא מִנַּהּ"
אם כן, "נפקנית" כמו "הנפקה" נגזרת מהשורש הארמי: "נפק", הדומה במשמעותו לשורש העברי "יצא".
נפקנית היא מי שמרבה לצאת מהבית, ולהסתובב בחוץ. נפקנית היא לשון נקייה למילה "יצאנית".
בדיוק כמו שהנפקה פרושה "הוצאה" (של מטבעות או מניות, וגם ציוד מהאפסנאות).
"נַפְקָא מִנַּהּ" הוא מונח למדני שגור בתלמוד, המשמש כיום בז'רגון המשפטי ומשמעותו היא: הפקת לקחים, השלכה מעשית מדיון רעיוני.
הפרוש המילולי של המשפט הוא: מה יוצא ממנה?
כלאמר: מהי התובנה המיוחדת שניתן להפיק, מה היא המשמעות המעשית?

ולבסוף מסתבר שגם המילה מַפִּיק
סימן הניקוד באות ה"א בסופן של מילים, ומסמן, שיש להגות אותה כעיצור ולא כאם קריאה,
ומציין שייכות, כמו במלה "תִּינוֹקָהּ" (התינוק שלה)
גם הוא קשור לשורש יוצא, והוא מציין שהה"א, במקרה הזה, היא באופן יוצא מן הכלל - עיצור, ולא אם קריאה.

כאמור, מרתק ומומץ בחום.