סוף הסיפור (משחק תפקידים) קבוצה ציבורית
*פרק חדש נפתח!!

~סוף הסיפור- החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה, מתחיל!~
בחלק הזה, האחרון בטרילוגיית 'סוף הסיפור', אתם כבר לא יכולים לסבול את גן העדן שלי. אתם מתמרדים נגדי ולכן מתחילים לכתוב ספר, את סיפור חייכם. אתם בוראים את העולם המושלם (והמעניין) שבו תרצו לחיות ונשאבים לתוכו.
הבעיה היא שמישהו פורץ אל גן העדן וגנב את הספר, למרות שמירתו היסודית של זשל"ב.
סכנה נשקפת לחייכם אם הגנב לא ייתפס במהרה.
השיא נמצא כאן.
בהצלחה!

~סוף הסיפור- החלק השני בטרילוגיה, התחיל!~
בחלק הזה הדמויות האהובות (קיירו, ילה, קליאו, ונוודת) ממשיכות את הרפתקאותיהם רצופי הסכנות.
עכשיו, כשהם בגן העדן הפרטי שלי הם נהנים מכל טוב ואני סוף כל סוף יכול להיות מאושר.
אבל... הרגע הזה לא יכול להמשך לנצח. לכולם מתישהו נמאס מהשלמות, והם רוצים קצת אקשן.
הדבר הזה יוצר בעיה מפני שבגן העדן הפרטי שלי אין את האקשן שהם מחפשים ויום אחד הם מודיעים לי שהם רוצים לעזוב.
איני יכול לסרב מפני שנשבעתי להם שלא אכריח אותם להשאר אם הם לא ירצו.
בהתחלה אנחנו נפרדים לשלום. הם מחפשים אקשן בעולם הזה ואני נשאר בעולם הבא שלי, אך כשעוברים כמה ימים, השעמום והגעגוע נותנים בי את אותותיהם ואני מחליט לחפש אותם.
אבל נראה שזה לא כל כך פשוט.
החבורה חיפשה אקשן. ולצערי גם מצאה אותו.
והפעם אני לא זה ששולט בזה. הפעם זה אקשן אמיתי.
הירשמו בהמוניכם!!!

כולנו רגילים לראות את הגיבורים (גם הטובים וגם הרעים) בספרות ובקולנוע בספרים ובסרטים. אך מה קורה כשהדמויות האהובות (והשנואות) עלינו, משתחררות מהספרים ומהסרטים שבהם הם מופיעים, לעולם שבו כל בני האדם חיים?
בלאגן. כאוס. זה מה שקורה.
הדמויות מרגישות כלואות ולא שיכות לעולם בני האדם. עם כל שניה שעוברת, הן נחלשות. ואם זה לא מספיק, בני האדם מנסים לכלוא אותם במקום שנקרא "הוליווד"- עיירה תיירותית שבה כל מני בני אדם מכל קצוות העולם, מגיעים לשם בכדי לצפות בדמויות האגדתיות.
למרבה המזל, שום דבר מזה עדיין לא קרה.
עדיין לא.
אבל ככל שהזמן עובר, לבני האדם יש סיכויים רבים יותר לממש את חלומותיהם ותשוקותיהם לכלוא את הדמויות, להביא אנשים מכל רחבי העולם, ולעשות מיליונים!
הדמויות לא יכולות לחזור מהעולם שבו הם חיו לפני כן. כל הספרים והסרטים שממנו הן באו- הושמדו. הם רק צריכים לשרוד.

הדמויות הן בעצם אתם.

הסיפור נפתח בתחושת תקווה. הוא נפתח כשכל אחד מכם (גם הטובים וגם הרעים) שומע קול שאומר לכם שלא כל הספרים והסרטים שלכם הושמדו.
נשאר עותק אחד מהם!
כאן תצאו עם ניצוץ של תקווה, למסע למציאת הספר (או הסרט) שלכם.
על מנת להצליח, אתם צריכים לשכוח מכל הריבים ביניכם ולהתייצב מול האויב האמיתי: בני האדם!

אך לפני זה, תשלחו לי בפרטי את דף הדמות שלכם:
דמות:
מין:
גיל:
מראה חיצוני:
כישורים:
צד (טובים או רעים):
סיפור רקע:

וזהו, אפשר להתחיל!

~זאבה~
דמות: ילה בלק נייט
מין: נקבה
גיל: 18 ו9 חודשים
גזע: חצי אלפית
מראה חיצוני: שער בצבע שחור כפחם עם פסים זהובים טבעיים, עין שחורה כמו ברחה של מים שחורים ועין שמואל בצבע ירוק מתכתי ועור שזוף. גופה גבוהה, גמיש, חטוב ויפה. פניה בעלות תווי פנים עדינים אך תקיפים והאוזניים שלה מעט מחודדות.
היא לובשת חלצה בצבע ירוק כהה שמבליט את הניגוד בעיניה, מכנס ג'ינס כהה ומשופשף ונעליים בצבע צהוב חרדל.
כישורים: היא מתרפאת מהר יותר מבני אדם, שולטת בקסם, חכמה, בעלת זיכרון צילומי והיגיון פשוט.
צד (טובים או רעים): טובים
סיפור רקע: ההורים שלה נעלמו באופן מסטורי ומאז היא מנסה למצוא אותם, יש שאומרים שזה הטביע אותה אך אחיה הקטן החזיר אותה למציאות ומאז היא לא אותו אדם. היא שקולה ורגועה ותמיד עושה את הכל די בדיוק אך בניגוד גמור החדר שלה מבולגן תמיד כדי שמי שמחטט שם לא יצא כלום.

~no fear~
דמות: קיירו (מאינקרסרון)
מין: זכר
גיל: אוי, בן כמה הוא היה? נראה לי 16...
מראה חיצוני: עיניים כחולות, שיער שחור (אני חושבת) אצבע ממתכת
כישורים: אהמ... טוב בלחימה?
צד (טובים או רעים): רעים (מוחעחע!)
אופי: עוקצני, אנוכי, יהיר, אמיץ, נקמן ושומר טינה, ערמומי, פראי, לא סלחן, לא רך, עקשן, חסר אמפתיה, חסר רחמים, אבל נאמן ובעל לב טוב.

~ray of light~
דמות: דיימון סאלבטור (מהסדרה, יש לציין)
מין: זכר
גיל: 147
מראה חיצוני: שיער חום כהה, מעט זיפים, עיניים בצבע תכלת-אפור, עור בהיר מאוד, גבוהה, שרירי.
כישורים: מהיר מאוד, חזק בצורה לא טבעית, יכולת לסשע מישהו בעזרת שיני הערפד שלו.
צד (טובים או רעים): זה תלוי בתפיסת העולם של המתבונן.
סיפור רקע: הוא היה צאצא למושל העיר, ויש לו אח בשם סטפן. הוא הפך לערפד, ביחד עם אחיו, על ידי ערפדית הורסת בשם קתרין פירס.
אביו לא היה מעוניין בו יותר אחרי שהפך לערפד, ותיכנן להרוגו, אך הוא רצח אותו לפני.
הוא ואחיו נקלעו לסכסוך עתיק עקב מחלוקת בנושא רצח אדם. דיימן בעד, וסטפן נגד.

~פורמיילאב~
דמות: ביאטריס / טריס פריור
מין: נקבה
גיל: סביבות ה-16
מראה חיצוני: נמוכה יחסית, שיער שטני, עיניים בהירות.
כישורים: היא מפוצלת- יכולה להבין תוך כדי סימולציה שזה רק סוג של חלום ולא אמיתי, יודעת להלחם.
צד (טובים או רעים):טובים ^_^
סיפור רקע: החברה שבה היא חיה מחולקת ל-5 פלגים : כנות, ידידות ,אומץ לב, אוריינות והקרבה עצמית , טריס נולד בפלג "הקרבה עצמית". בגיל 16 יש מבחני התאמה , בדר"כ המבחנים צריכים להראות תוצאה חד-משמעית אבל במקרה שלה המבחן הראה 3 תוצאות-היא מפוצלת. בסוף היא בוחרת לעזוב את הפלג בו נולדה ולעבור לפלג "אומץ לב".

~reaper~
דמות: קריספין, מכונה בשם בונז (ציידת הלילה)
מין: זכר
גיל: 250 שנות אדם
מראה חיצוני: יפה בצורה לא אנושית; שיער בלונדיני קצר ופרוע. עור בצבע שמנת מבהיק, פנים זויתיות, עצמות לחיים גבוהות, ועיניים חומות עמוקות. רזה, גבוה, ומחוטב. לבוש שחורים בדרך כלל, עם ז'קט עור.
אופי: אדיש בדרך כלל, ציני, בעל חוש הומור שחור, אכזרי בקרבות, מקלל הרבה, ניגש ישר ולעניין, בעל מוח אסטרטגי.
כישורים: לחימה, תעופה, מהירות-על, כוח פיזי רב, ריפוי עצמי מהיר.
צד (טובים או רעים): רעים.
סיפור רקע: הפך לערפד לפני כמעט 250 שנה, ראה הרבה בחייו, והתאהב בבחורה במאה ה-21 בשם קאת'רין קרופילד (שעליה הספר נכתב). בונז שכיר חרב וצייד ראשים, הוא עובד תמורת סכומים גבוהים.

~קטניס~
דמות: קטסה מ'מחוננת'
מין: נקבה
גיל:16 (נראה לי)
מראה חיצוני: עיינים בצבע אחת כחול ואחת ירוק
כישורים: כוח הישרדות והריגה
צד (טובים או רעים): טובה
סיפור רקע: ההורים שלה מתו והיא גרה אצל דוד שלה שהוא אחד המלכים של שבע הממלכות,החבר הכי טוב שלה זה בן דוד שלה שעושה כל הזמן שיקויים,אול וגידון הם גם חברים שלה וגידון מציע לה נישואים.

~הומורה~
דמות:קליאונה [קליאו] בלוס
מין:נקבה
גיל:16
מראה חיצוני:שער בלונדיני,נמוכה יחסית,עיינים כחולות ירוקות,
כישורים:עקשנית,מומחית ללחימה בפגיון,תמיד מצליחה להשיג את מה שהיא רוצה
צד (טובים או רעים):טובים
סיפור רקע:נולדתי באורנוס, הממלכה הכי שופעת והכי ירוקה מבין כל הממלכות של מיטיקה [אורנוס,פאלסיה ולימרוס] אחותי הגדולה מתה ממחלה והשאירה אותי כיורשת של כס המלכות של אבי. אבל הצ'יף באסילוס ונמלך גאיוס,המנהיגים של פאלסיה ולימרוס תקפו את אורנוס וכבשו אותה כך שגרתי בצללים כדי שלא יתפסו אותי

~elbereth~
דמות: סוניה (מ"גילדת הקוסמים")
מין: נקבה
גיל: בערך 16
מראה חיצוני: קטנה, שיער חום, לבושה בגלימה חומה של מתלמדים בגילדת הקוסמים.
צד (טובים או רעים): טוב
סיפור רקע: נערת רחוב שבהתקוממות נגד גילדת הקוסמים שנהגה לנקות את הרחובות מעניים ואנשי ביבים הגלו אצלה כוחות קסם. לאחר שהקוסמים רדפו אחריה זמן רב היא נתפסה וגילתה את הפנים המורכבות של הגילדה. היא הצליחה להפליל קוסם אופל ונמסרה לחניכה אצל קוסם שמודע לבעיות המעמד הנמוך יותר מהשאר.

~קרן תקווה~
דמות:וין מהערפילאים
מין:נקבה
גיל:16
מראה חיצוני:ממש נמוכה 1.30 שער שחור קצר ועיינים אה....אפורות נראה לי
כישורים:היא ערפילאית כלומר היא שולטת בכוחות של כל 14 המתכות [סיפור ארוך אינלי כוח לפרט]
צד (טובים או רעים):טובים
סיפור רקע:היא הייתה נערת רחוב שגויסה לפעולה מאוד מסוכנת להפיל את האדם ששלט כבר 1000 שנה באימפריה והיא הצליחה להרוג אותו

~מישי~
דמות: ''וואנדה'' ['גוף מארח']
מין:נקבה
גיל: 17
מראה חיצוני: המון שיער [בלונדיני] מנומשת פה ושם, קטנה, בעלת עיניים אפורות שכשמאירים אותם רואים חישוק כסוף זוהר [סימן המראה שיש נפש בתוך הגוף המארח]. מטר שישים וחמש אולי?
כישורים: רגשנית מאוד - המומה מהרגשות האנושיים החזקים. מקריבה מעצמה לסובבים אותה בצורה קיצונית. נאמנה.
צד (טובים או רעים): טובים
סיפור רקע: נפש, הגיעה מכוכב אחר. הייתה בהתחלה בגוף של בת אדם שנקראת מלאני - והתחברה אליה. יצאה למסע אחר העבר של מלאני, והבינה שהמעשה שעשו הנפשות בכיבוש העולם לא היה הכי טוב.. היא גילתה לבני האדם שהכירה את הסוד הכי גדול של המין שלה - איך להעביר/להוציא נפש מהגוף המארח - ולכן היא עכשיו בגוף אחר, ולא בגוף של מלאני.

~סטיב~
דמות:פרסי ג'קסון
מין:זכר
גיל:16
מראה חיצוני:עיניים ירוקות, שיער כהה, חולצה של מחנה החצויים, נעלי ספורט, מכנסיים.
כישורים:שליטה ביכולות שלו.
צד (טובים או רעים):טובים.
סיפור רקע: הסיפור של פרסי (למי שמכיר, למי שלא מכיר שיקרא פרסי ג'קסון).

~קריפ~
דמות:סמאל
מין:בן
גיל:אין
מראה חיצוני:כשל אדם(ככה זה מלאכים של היהדות המקורית)שיער שחור עיניים כחולות וחיוור
כישורים:אלוף סכינים(הראה יש את סכינו)
צד (טובים או רעים):טובים
סיפור רקע:מלאך המוות של היהדות המקורית(בלי המדרש והתלמוד וכל זה)שליח אלוהים ואחד מגיבורי העל שלי אך פה הסיפור קצת השתנה מהיותו סתם גיבור בעצם שגילה שהוא לא סמאל האמיתי ודמות ספרותית של ילד בן 13 שוחרר מתפקידו אך עם זאת נהיית בעיה.כולם יכולים לראות אותו ועכשיו מטרתו לצאת מגן עדן כדי למצוא את הילד בן ה-13 שיחזיר אותו לסיפור(הוא מאמין שאם הוא ימצא אותו הוא יחזור לא באמת יודעים אם זה אפשרי)

~חצויה~
דמות :ריינה בת בלונה (מגיבורי האולימפוס)
מין:נקבה
גיל :בין 15 ל-16
מראה חיצוני :עיינים כהות ושיער שחור
כישורים :חמושה בפגיון זהב ומיומנת בו ,תמיד יש לצידה את כלבי המתכת שלה אורום וארגנטום ,יודעת לקרוא אנשים ותמיד מסתירה את מה שהיא חושבת,מנהיגה טבעית
צד :טובים
סיפור רקע :חיה עם אחותה על האי של קירקה עד שהוא נשדד ואז נפרדה מאחותה ועברה לחיות במחנה יופיטר ושם הפכה לפראיטור ,בגדו בה הרבה בחייה .

~מישהי עם כנפיים (מע"ך)~

~טוקיקו קסג'י~
דמות:וונסה דאל
מין:נקבה
גיל:16
מראה חיצוני:שער בלונדיני מחומצן,שזופה ועיינים חומות
כישורים:להפוך לבלתי נראית ו...לפרוץ דלתות?
צד (טובים או רעים):טובים..אני מניחה...
סיפור רקע:אינלי כוח או זמן...תקראו את הספרים 'המעגל' ו'האש' ותראו.

~ירח לבן~
דמות: אדמונד טריירין.
מין:זכר
גיל:14
מראה חיצוני:שער בצבע כסוף מבריק קלוע בצמה ארוכה אך מעט משערו מפוזר על מצחו, עור בגוון שמנת ועיניים כחולות בהירות ויפות. הוא גבוהה, רזה ולא שרירי בעליל.
אין לו הבעה על פניו, עיניו מעט מלוכסנות, אפו מעט נישרי ושפתיו דקות כמו שני קווים ישרים.
הוא ילבש חולצה ארוכה, רפויה ושחורה, מכנס ג'ינס שהוא חושד שהוא מעט גדול עליו ומשקפי ראיה. המשקפיים בצבע ירוק כהה, הצורה של העדשות עגולה והמשקפיים לא ממש בולטים.
כישורים: מוח חריף, כשפות אוויר-שמקורה בתנועות- ומהירות גבוהה.
צד (טובים או רעים):נע בין רע לטוב.
סיפור רקע: הוא כמעט נהרג 6 פעמים. הוא יתום, חצי משוגע ובעל חיבה לנחשים-הם הרגו את אחותו הקטנה-.
יש לו חיבה יתרה לרעלים ופיתח נוגדנים לרובם.







קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 80 דיונים שעל הקיר
גרייס לפני ארבעה שבועות
שניה רגע, נפתח פרק חדש? מה קורה? מה התכנון?
זה שאין לנקוב בשמו לפני שלושה שבועות
הי, מה קורה? איזו נוסטלגיה... וואי, אם אתם רוצים אתם יכולים להשתלט על הקבוצה ולהחליט בעצמכם מה יהיה, כי אני כבר מזמן זה לא בראש אצלי
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
~הפרק האחרון והסופי~

בפרק הראשון, בפרק שבו הכל התחיל, 3 דמויות בשם 'קיירו', 'ילה' ו'ללי' (למען האמת, זה התחיל עם יותר אבל באיזשהו שלב זה מה שנשאר) ניסו למצוא את הספרים שמהם הם הגיעו - כל אחד והספר שלו (ובהמשך גם זשל"ב הצטרף לסיפורם. כלומר, אני).
לאחר מסעות ארוכים ותלאות קשים שבמהלכם נפגשנו עם פיראטים שקפצו מעצים, ביקרנו בעיר הרוסה ופגשנו את ג'יי קיי רולינג (אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה...), כל אחד מאיתנו הגיע לספר שלו.
אבל משהו השתבש: גם אחרי שהגשמנו את השאיפה שלנו לחזור לספר שלנו, לבית שלנו, לא הרגשנו מרוצים. הרגשנו משהו שחסר.
הרגשנו געגוע. געגוע אחד לשני.

הגיע הזמן שכולנו נגור סוף כל סוף בבית שאליו אנחנו נרגיש שייכים, אבל שלא נרגיש גם געגוע אחד אל השני.
הגיע הזמן שנכתוב לעצמנו ספר. ספר משותף, שכולנו נהיה דמויות בו. שכולנו ניטול חלק.

ולספר הזה קוראים 'סוף הסיפור'.
זאבה~ לפני 3 שנים ו-4 חודשים
ילה-

הקוסם-נוסח-הארי-פוטר-שנוף-דמיינה החזיר כל אחד לספר שלו. לא רציתי את זה.. פחדתי על קליירי שלי. לאן היא תלך? היא הרי לא שייכת לשום ספר..
אבל כל זה לא שינה לקנהשנ"ד. הוא אמר לי שהבת שלי תהייה במקום שבו היא אמורה להיות ושלח אותנו בחזרה לספרים שלנו. אבל אחרי כמה זמן.. איבדתי את הרצון לחיות. הרגשתי כל כך חלולה.. רציתי את קיירו, את קליירי, את דודה ללי.. למה כולם נלקחים ממני?
.
.
.
.
שכבתי על כמה כריות ובהיתי בקיר עם הצבע המתקלף. הגוון הכחול שלו דמה לגוון של עיניו של קיירו. דמעות זלגו מעיניי אך לפתע, בשונא משאר הפעמים, מישהו ניגב את הדמעות.
"חבל לראות אותך בוכה.. את כל כך יפה, את לא צריכה את הדמעות." שמעתי את קולו המוכר והרגשתי משהו בי שבער למגע שלו.
הסתובבתי והתבוננתי בו. ליטפתי את פניו באצבעותיי. הייתי חייבת לוודא שהוא שם באמת.
"קיירו," לחשתי וחיבקתי אותו. "אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך."
"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא לחש לאוזני. קברתי את פניי בין זרועו לצלעות והרגשתי את ידו מלטפת את שערי. אהבתי את זה. את הליטוף העדין והאוהב הזה, הרגשתי את אצבע המתכת שתמיד פיגרה קצת מאחור וכמעט תמיד הייתה קרה. זה קיירו, קיירו שלי.

3>
no fear לפני 3 שנים ו-4 חודשים
אני לא יודעת מה לכתובבבב
פוונסי לפני 3 שנים ו-3 חודשים
אפשר להיצתרף? לא? אני מניחה שלא:(
זאבה~ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
תתארי את אהבתך לילה(אהבו של קיירו לילה)
no fear לפני 3 שנים ו-3 חודשים
~זה יהיה כל כך קיטשי ><
ומצטערת, היוש, אבל אני חושבת שלא. זה לא בדיוק משחק תפקידים יותר, זה בעיקר פשוט בשביל ארבעתנו, סתם בתור סגירת מעגל. את לא תביני מה קורה. זה קצת, טוב, זה מרגיש לי מוזר להגיד שזה פרטי, אבל זה כן, בצורה כלשהי. זה פשוט הפך להיות המקבילה הקבוצתית לבדיחה פרטית, בערך. זה לא משהו אישי :/~


לפתע, הייתי שוב בכלא. באינקרסרון, עם האנשים האלה שפעם קראתי להם החברים שלי והיום אני לא זוכר את שמם, האנשים האלה שנראים כמו מסיפור אחר, שהם באמת מסיפור אחר, סיפור אליו אני לא שייך יותר. ואיפה החברים האמתיים שלי? האנשים מהסיפור האמתי שלי? איפה ילה? וקליירי וללי?
הרגשתי כאילו העולם קורס עליי. אפילו לא אמרתי להן שלום.
ואז שמעתי בכי מימיני. בכי מוכר. בכי שהייתי שומע פעם הרבה, בלילות כשהיה לה סיוט, או כשקליירי הייתה בצרה, בכי שידעתי תמיד איך להתמודד איתו.
פניתי אליה וליטפתי את לחיה, ניגבתי את הדמעות מעיניה. לא האמנתי שהיא שם. מלמלתי לה מילות ניחומים חסרות משמעות, רק כדי להשמיע לה את קולי. לא יכול להיות שהיא כאן. איך היא הגיעה לכאן? אבל כל זה לא שינה. העיקר שהיא כאן. הייתי צריך לדעת שהיא תמצא דרך, שהיא תמצא אותי, גם אם אני בכלל בסיפור אחר. היא תמיד תמצא אותי, ולו רק כדי שאוכל להיות שם ולנגב לה את הדמעות.
היא חיבקה אותי, וזה הרגיש הכי טוב בעולם. זה הרגיש כמו הבית. כמו כל מה שהיא בשבילי.
"אין לך מושג כמה התגעגעתי אליך," היא אמרה לי. אבל היה לי מושג. היה לי מושג כי התגעגעתי אליה בדיוק באותה מידה, וידעתי כמה זה כואב, כמו להבה בתוך החזה שלך או חור שחור ששואב את נשמתך מבפנים. "גם אני התגעגעתי אליך," לחשתי בתשובה. אהבתי אותה. אהבתי אותה כל כך. אהבתי את הפגמים הקטנים שבה, כמו הצבעים השונים של שתי עיניה. וגם היא אהבה אותי. ולדעת את זה, את העובדה הזו, הרגיש כל כך טוב. ולהחזיק אותה ככה, בין ידיי, כל כך חזק עד שהיא לעולם לא תיעלם לי, הרגיש כל כך טוב. היא הייתה שלי, באותו רגע. ילה שלי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-3 חודשים
עד עכשיו אף אחד עוד לא שם לב שהגעתי. קיירו וילה ביחד, מחובקים. ללי נמצאת עם עצמה. אם הייתי יכול לתאר בכמה מילים את ההרגשה שלי באותו רגע, כשראיתי את החבר'ה האלה סוף סוף, אחרי משהו כמו 7 חודשים שבהם כל אחד היה לבד, אז זה היה הולך ככה: "וואו, סוף סוף. כמה טוב לראות אתכם!"

היוש אני פדופיל - קודם כל, אני שמח מאוד על כך שאת רוצה להצטרף למשחק התפקידים שלי! אבל צר לי לאכזב אותך, המשחק כבר אוטוטו נגמר :(
no fear לפני 3 שנים ו-3 חודשים
איפה מישייייייי
זאבה~ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
מישייייייי דודה מישי קוראים לך לכאןןןןןן

וסורי היוש, זה.. משהו פרטי כזה..
ונוף, קיירו וילה הם זוג כזה חמודדדדד
אין דרך שבא הם לא יוכלו להיות קיטשים3>
no fear לפני 3 שנים ו-3 חודשים
מישייייייייי
מישי לפני 3 שנים ו-3 חודשים
אעאעעע לא רוצה לא רוצה לא רוצההה
למה דווקא כשאין לי זמן אתם ממשיכים???..
בבקשה בבקשה תחכו עם זה.. *מבט מתחנן*
no fear לפני 3 שנים ו-3 חודשים
טוב *מבט רחום ומלא חמלה לגבי עומסך הרב*
*כמו כן, לי יש סבלנות*

זאבונת? זה בסדר מבחינתך לחכות למישמיש?
זאבה~ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
יאפ^^
מישי לפני 3 שנים ו-4 חודשים
*אנחה*
*חיוך נוסטלגי*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
:)

(מחייך גם)
no fear לפני 3 שנים ו-4 חודשים
(גם אני)
זאבה~ לפני 3 שנים ו-4 חודשים
(כנ"ל)
no fear לפני 3 שנים ו-4 חודשים
אוקיי, אני פשוט אגיד את זה - רוצים לעשות עוד פרק אחד אחרון, רק פרק סיום, רק כדי לסגור את זה אחת ולתמיד באופן יפה? אני חושבת שמגיע לנו לפחות את זה. המשחק הזה היה חשוב כל כך לארבעתנו. פרק אחרון?
זאבה~ לפני 3 שנים ו-4 חודשים
כןןןןןן
פרק אחרון! אתה חייב לנו זשי
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-4 חודשים
יאללה, אם זה מה שאת רוצות, אז בכיף :)

זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
התעודדי, מי שרוצה הלצטרף אל חברתנו הקדושה יכול לנסות בקיץץץ כי זשלון הבטיח לי בקיץ שנמשיך את המשחקק!!!!^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-11 חודשים
זה נכון.

אני מקווה.

בקיץ אמשיך גם את הדיון האחרון שנפתח, והאמת היא שדי שכחתי ממנו, עם כל הלחץ של הלימודים...
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
;(
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
החופש הגדול זשי! הוא כבר כאן!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-11 חודשים
בקרוב.

ובינתיים, תזכירו לי קצת מה קורה, כי שכחתי הכל...
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
נתקלנו בבוגארט.
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
ומנסים להחזיר אצת זכרונך האבוד זשי~
~RAIN~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
נוף
יש לו ציפורן ממתכת D:
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
...כן נו ו?
~RAIN~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
ציפורן ממתכת, לא אצבע ממתכת D:

(אני חתיכת אידיוטית, לא כן? ובכל זאת)
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אבל אצבע זה יותר מגניב.. ומי עושה רק ציפורן ממתכת??
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
הא. האמת שזה נכון. אבל אצבע ממתכת זה הרבה יותר נחמד, כי את הציפורן אפשר טכנית פשוט לעקור, לא ככה? ובכלל, קראתי את הספר לפני שנתיים בערך. אל תצפו ממני לזכור יותר מאת השמות ><
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-1 חודשים
פרק חדש.
הכל חדש. הכל כבר מאחורינו. צריכים לטפל בפצועים.
אנחנו צועדים לעבר הבית של מחזיר הזיכרון. אנחנו הולכים לאט מאוד, כי אין לנו כוח ואנחנו עייפים.
בסוף, כשכבר השמש מתחילה לרדת, אנחנו רואים את הבית. אנחנו רצים בכוחות האחרונים, ואז מגיעים.
אנחנו דופקים בדלת דפיקה אחת. אף אחד לא עונה לנו. דפיקה שנייה. אף אחד לא עונה לנו. אנחנו עומדים לדפוק בפעם השלישית, אבל אז פתאום מישהו פותח לנו את הדלת.
'אוי לא' ילה ממלמלת, ואחר כך גם כל השאר.
מי שפתח לנו את הדלת בזה הרגע, היה-

מי פתח לנו את הדלת? מה אנחנו עומדים לעשות? ולמה זה נורא כל כך?
אתם תצטרכו לגלות.
זאבה~ לפני 4 שנים
הדלת הייתה מולי, ירוקה וגדולה. לפתע, ממש שנאתי ירוק. הייתי רעבה וכאב לי. אני שונאת דלתות ירוקות, אני שונאת בתים לבנים. אבל זה אף פעם לא לבן. זה תמיד לבן אפרפר כזה, לבן, אבל לא ממש לבן. אני שונאת דלתות ירוקות. אני אהרוג את קיירו אם איי פעם יציע שיהיה לבית שלנו דלת ירוקה. טוב.. אבל אז אצטרך לנהל הלוויה, יעצרו אותי וייקחו ממני את קלריסה. כמו כן, אני חוששת שלא אוכל לחיות כמו שצריך בלי קיירו. אז לא אהרוג אותו, אני פשוט ארביץ לו ממש ממש חזק. ככה שיבין את המסר. קלריסה ניגשה, ודפקה דפיקה מהוססת בדלת. שקט, אחר כך עוד פעם. עם יותר ביטחון. הדלת נפתחה בתנופה.
"אוי לא.." לחשתי
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
בפתח עמד הסיוט הגדול של כולנו.
מישהו שפיללתי שלעולם לא אראה שוב.
מישהו שניסיתי להתחמק ממנו כל חיי, וחשבתי שהצלחתי.
הפחד הגדול שלי.
הפחד הגדול ביותר שלי.
בפתח עמד בבון לבוש בשמלה.

ילה מלמלה בלחש מילות תסכול שלא שמעתי. סיפרתי לה פעם שאני די פוחד מבבונים, ושיש לי סיוט חוזר על בבון לבוש שמלה.
אבל אז מלמוליה גברו וכשהבטתי בה ראיתי פחד בעיניה. לא חשש מהתגובה שלי או משהו, פחד אמתי משלה.
"ילה," שאלתי, "מה את רואה?"
(ילה משיבה את הפחד הגדול ביותר שלה שזאבה תבחר)
באותו רגע הבנתי.
איכשהו, הגענו לפתח דלתו של יצור המשתנה לצורת הדבר המפחיד אותנו יותר מכל. לאן לעזאזל הגענו?

(אני יודעת, התפרעתי קצת, אבל מקוריות זה כיף. כמו כן, מצטערת על הפרק החלש. עוד דבר, אגב, מה נעשה בלי מישי?)
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אחי עמד שם, על סכינו דם יבש ודם טרי. ראיתי את השערה של קלריסה קליעה גשרשרת שכתליון שימש לבו של אהובי, של קיירו. איך שהוא ידעתי שזה הלב שלו.
"ילה," לחש קול מוכר. "מה את רואה?"
"הם.. מתים.. כולם.. מתים.. קיירו.. קלריסה.. אמא.. אבא.. לאן נעלמו כולם.. למה יש כל כך הרבה דם..? למה..?" לחשתי, ואז הרגשתי זרועות סביבי. מונעות ממני לא ליפול ונזכרתי למי הן שייכות. למי הן מחוברות. דמעות זלגו על פניי.
"אתה חיי," לחשתי
"כן." פסק והצמיד אותי אליו. מצמצתי וראיתי את קלריסה. הדמעות שלה מרטיבות את פניה והיא לא העזה לנגב אותם.
"אתה ראית את זה," לחשתי.
"מה?" שאל בבלבול
"כשנגעת בי, ראית את מה שאני ראיתי וידעת שזה לא נכון. צריך להציל את קליירי." אמרתי ולפני שהוא הספיק לומר משהו התנתקתי מחיבוקו וניערתי את קליירי. הספקתי להביט בסיוט הכי גרוע שלה והשתתקתי. חחחחיבקתי אותה חזק חזק והרגשתי את זרם הדמעות על חולצתי.
"לא כל כך חזק, אמא עדיין חלשה." לחשתי ובאותה שנייה, מחקתי את הזיכרון שלה לדקה האחרונה. היא הרימה את מבטה אליי וחייכה בתמימות.
"אמא, זה לא היה נורא. בואי ניכנס!" אמרה.
"איך..?" החל קיירו לשאול אך מבט אחד בעיני הספיק לו. הוא העיר את השניים האחרים ונכנסנו לבית.
מישי לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אלים, חבר'ה. למה שאני אדע מה הפחד של ללי? היא דמות מומצאת, להזכירכם.

ברגע שהדלת נפתחה התפללתי שהיא תיסגר.
לא יכולתי להסביר מה ראיתי. אני בעצמי לא הבנתי. אבל הפחד ששיתק אותי היה הדבר הנורא שהרגשתי בחיי. קליירי התחילה לבכות, ורציתי להיות מסוגלת להצטרף אליה, אבל הדמעות לא הצליחו לצאת. הרגשתי שהבעתה עוטפת אותי, חונקת אותי, ושאני טובעת.
''ללי! ללי!'' שמעתי קול קורא.
ילה ניערה אותי. ''את בסדר?'' היא שאלה.
''איך הפסקת את זה?'' שאלתי. הרגשתי משוחררת פתאום.
''מה שמפחיד אותך לא מפחיד אותי.'' היא השיבה, ונכנסנו בדלת.

(חבר'ה, זה בוגארט?)
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
כןןןןןןן בואו נעשה שזה יהיה בוגארט! אפשר, זאבה, אפשר, אפשר?
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אין לי בעיה אבל.. אפשר הסבר?^^
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
מה, בוגארטים צריכים לגור איפשהו, לא? במקרה דפקנו על דלת ביתו. זה המזל שלנו. מהר, שמישהו ייעשה רידיקולוס.
מישי לפני 3 שנים ו-11 חודשים
ז''ש הוא היחיד שיכול לעשות משו כזה, להזכירך
מישי לפני 3 שנים ו-11 חודשים
או או! אולי הגענו לאיזה קוסם-נוסח-הארי-פוטר כי רק מישהו כזה יכול להחזיר את הזיכרון של ז''ש?!
no fear לפני 3 שנים ו-11 חודשים
כןןןןן!
זאבה~ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
יאללה! תתחילו^^
מישי לפני 3 שנים ו-11 חודשים
מחכים לז''שון~
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-1 חודשים
פרק חדש.
מה שזאבה אמרה.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
ללאאאאאאאאאא. זשי, אתה אמור להגן על החפים מפשע! טוב.. לא התחלה טובה. תנו לי לנסות שוב.
זשי! אתה אמור להגן עלינו! אתה כמו האבא המוזר שאוכל שוקולד בא לי גם להתרכז! זשי! רחמים!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-1 חודשים
מה שזאבה אומרת עכשיו.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
שאתה מביא לנו שוקולד?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-1 חודשים
למה לא
זאבה~ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
אני יודעת זשי^^
מישי לפני 4 שנים ו-1 חודשים
*נעמדת במרכז בחשש*
אממ.. מה דעתכם להתחיל מחדש?
*מתכווצת מפחד שיהרגו אותה*
זתומרת, לא! חכו רגע. אני אסביר.

פרק חדש. סיפור חדש. עלילה חדשה.
אבל אותם דמויות, כמובן.
בואו נצא לרגע מנקודת הנחה שזה כבר מאחורינו, סבבה?
יצאנו מהמבוך, התאחדנו, ועכשיו צריך לטפל בפצועים.
ילה עם המצב שלה, וללי עם ה.. אה, לא בדיוק ברור לי מה, כי אני בעצמי לא יודעת מה קורה לה ברגל.
בכל אופן.
אנחנו בחוץ.
בואו נטפל בעצמנו, ונתחיל לחפש את האיש שיחזיר לז''ש את הזיכרונות שלו.
*מגלה שהשתמשתי ביותר מידי תנועות ידיים והתלהמות, ומשתתקת מיד*
אז.. מה דעתכם?..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-1 חודשים
צודקת! לא צריך את הסיבוך הזה...
no fear לפני 4 שנים ו-1 חודשים
אני אוהבת את זה שלא אכפת לנו מכרונולוגיה. ברגע שמשהו נהיה מסובך ומעצבן, אנחנו פשוט מדלגים עליו לחלק הבא, וזה לא מפריע לאף אחד! אנחנו אדירים ^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
חחחXDD
כן, הכי טוב!
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
חבר'ה!!!!!!!!!!!!!!!!!!! קדימה!!!!!!!!!!!!!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
קדימה חבורה של בטלנים!
מישי לפני 4 שנים ו-2 חודשים
אני לא יודעת מה לכתוב.. אני תקועה :/
אולי נתחיל פרק חדש?
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
פסדר
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
פרק חדש. אף אחד לא הציל אותנו אז ילה וקיירו כלואים בשבי! אף אחד לא דאג לנו כמה זמן אז ילה חלשה מאוד כי שואבים ממנה קסם וכואב לה לראות שמענים את קיירו! אז תצילו אותנו!
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
מה, מענים אותי? באסה :(
הצילו!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-1 חודשים
חשבתי שגם אותי יענו אבל זה יכלול גם אונס אז אני מעדיפה עינוי נפשי^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
תגיבו! מצידי תגידו שחזרתם כדי להציל אותנו*רמזרמז*!!!
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
מה שהיא אמרה!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-3 חודשים
~פרק מספר (מי סופר בכלל?)~

אחרי חודשים רבים שלא שיחקנו, אנחנו חוזרים יום אחד לשחק. אנחנו היכנשהו במבוך אינקרסרון, יש ילד בן 14 שרודף אחרינו, הרגל של ללי מדממת בצורה קיצונית אבל משום מה היא לא מרגישה כלום, ילה במצב קשה בגלל שימוש יתר בקסמים, קיירו כמעט מאבד את העשתונות, וקליירי לאט לאט מאבדת את התמימות שלה.

ומה קורה לזשל"ב?
ובכן, הוא איבד את הזיכרון.

בשביל להחזיר לזשל"ב את הזיכרון כדי שיוכל לתפקד כמו שהוא תפקד מקודם וינסה להציל את החבורה כמו שהוא ניסה להציל את החבורה מקודם, הוא צריך קודם כל לצאת מהמבוך.
כ-10 קילומטרים מהמבוך נמצא 'בית הזכרונות' המנוהל על ידי אדם זקן ותמהוני ששמו אינו ידוע לאף אחד. בית הזכרונות הוא בית המציע, תמורת סכום סמלי של כ-100 שקלים, טיפול שעוזר בהחזרת זכרונות אבודים. עליכם להביא את זשל"ב לבית הזכרונות, כדי שיוכל לקבל את הזכרונות שלו בחזרה.

ומה יקרה אחרי שהוא יקבל את הזכרונות שלו בחזרה?
טוב, את זה כבר נגלה בהמשך.

בהצלחה לכם, ושלא תעזו לאכזב אותי הפעם. זה חשוב! זה גורלי!
העתיד בידיים שלכם.
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
"קמתי" אמרתי לז"ש.
הוא לא הגיב. "זש"י? הכל טוב?"
הוא הוריד את מבטו אליי בבלבול קל. "מי את?" שאל.
קפאתי.
"זה לא מצחיק, ז"ש!" קראתי כשהוא לא הגיב.
הוא היטה את ראשו לצד אחד, והתבונן בי בדממה. "הרגל שלך מדממת" הוא ציין.
"תודה שאמרת לי, חבר. באמת תהיתי לאן ברח לי כל הדם." הוא המשיך להביט בי בשתיקה.
"את מצחיקה שכזו." המשיך באותו טון ענייני.
"טוב, תודה רבה לך אדון מובן מאליו. אפשר להתחיל לזוז?!"
"לזוז לאן?" הוא שאל.
רקעתי ברגלי בכח. באיחור הבנתי שזה לא היה הכי חכם. זה הכאיב לי.
רגע. הכאיב?
"באמת לאן, ללי יקירתי?" שאל לפתע קול מאחוריי.
הסתובבתי, והילד התקרב לעברנו כשבבידו סכין. "רק נפגשנו!" הוא קרא בשמחה.
כאב חד יותר פילח את רגלי. הוא היה בכל מקום. צעקתי, ורגלי קרסו.
"ללי!" קליירי צעקה.
הרמתי את ראשי למבטו החלק של זשל"ב. "ז"ש?.." שאלתי בקול חנוק.
זשל"ב לא הגיב.
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
רצתי בהיסטריה לעבר מקור הקול. הבנתי שאני קרוב כשהקולות הלכו והתקרבו. התכוונתי להאיץ את מהירותי -הרי קליירי הייתה בסוף הדרך הזו! - אבל משהו בי לחץ עליי להאט. הקולות היו קרובים *מאוד*. והם נשמעו לא כשורה. לא שמעתי מה הם אומרים, אבל משהו בטון לא היה מזמין...
האטתי לזחילה. ילה שלצידי התחילה להתאושש, אבל ידעתי שהיא לחלוטין לא כשירה לקרב. איך אומרים - שום קסם לא בא בלי מחיר. [אעאעאע הכנסתי רפרנס של וואנס, הידד לי]
הקולות התחזקו והבחנתי כעת שאחד מהם לא שייך למישהו שאני מכיר. לפחות, לא מכיר בשם. הוא היה של הילד ההוא, שניסה להרוג אותנו.
לבי התחיל להלום בקצב. הייתי קרוב כעת מאוד, ושכוב על הקרקע בתנוחה שעלולה להרוס את כל סיכויי לנצח בקרב אם יתקפו אותי בהפתעה. הייתי זקוק למקום תצפית טוב יותר, אך לא היה לי אחד כזה. נשארתי במקומי, מוחבא מאחוריי הסיבוב, והקשבתי להם.
הקול הראשון היה של ללי. הוא היה חנוק וקטוע, כאילו כואב לה מאוד. לא ידעתי אם העובדה שהתחיל לכאוב לה סוף סוף היא דבר טוב או רע, אז החלטתי לנסות להתעלם מזה.
קול שני היה של הילד הקריפי, והוא היה קר ומאיים. התכנית שלי הייתה להקשיב כמה שיותר זמן, לנסות לחכות שהילד יתחיל להתהלך מעט, לקוות שהוא ייעמד במקום ממנו אוכל להתגנב ולהפתיע אותו, ואז לברוח משם בשיא המהירות - או בשיא המהירות האפשרית עם ללי הפצועה, ילה המעולפת, זשל"ב שאלוהים יודע מה עובר עליו, וקליירי, שהרגליים שלה כל כך קצרות והיא עדיין מהירה יותר מכולנו.
לא תכנית טובה, אבל זה מה יש.



(זה לא הפרק הכי טוב, אבל זה מה יש ^^)
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
חבר'ה? *שיעול*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-3 חודשים
סורי. לא הייתי מחוברת הרבה בזמן האחרון.

הכל היה מטושטש. שמעתי צעקות וכל מיני קולות. הבנתי שמישהו זקוק לעזרה ואז.. איך שהוא ממעמקי מוחי המעורפל זיהיתי את הקול של קלריסה. קול קטן שבוכה. היא בכתה ככה כשהסייח שרצינו לתת לה מת. מישהו מת..?
"סתום.." לחשתי. שמעתי מילים מודאגות, לא ממש הבנתי אותם. "לך תציל אותם. תחזור בשבילי אחר כך.. קליירי בוכה.. תציל אותה.. בבקשה.. בשבילי?"
היה שרט, אך הרגשתי משהו רטוב וחמים. דמעה. ניסיתי להרים את ידי אך זה לא הצליח. היה רגע כזה שנדמה שנמשך אלף שים אך אז הרגשתי את קרירות הרצפה תחת רגליי. כאב לי. בית החזה רתח בכאב, נדמה היה ליבי רוצה לצרוח ולצאת מהחזה שלי. לא היה לי כוח לצעוק, לא היה לי כוח סבול עוד כאב. אך לא וויתרתי. לא עכשיו. שמעתי, שכשהגוף בתת חום אז הפעימות כמעט לא מורגשות, החום יורד וכמעט ואין נשימה. בידיעה מוזרה ידעתי שזה מה שיציל אותי. הרפתי את שריריי ושאבתי לאט ובכאב את הקור מהרצפה, מהמסדרון. ליבי נרגע.. הכאב פחת.. ידעתי בטשטוש שאני נמצאת בגבול מסוכן. דמעה אחרונה חמקה מבעד לריסיי. קיוויתי שאוכל לפחות להציל אותם. לפחות קצת.

*היי חבר'ה. 0בעיקרון ילה נמצאת בתת חום כלומר שאתם לא רואים אצלה שום סימני חיים, יש פעימת לב כל.. דקה בערך ונשימה כל כמה דקות. קיירו יחסל את הילדון הזה, יחזור ויראה את ילה כמעט מה אך היא נריאת מתה במחינתו. אתם חייבים לצאת, תברחו ונוף. אפשר שילה תהיה בהריון? כי זה נראה לי כל כך אדיר ומרגש וזה. פליזוש?*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-3 חודשים
הנערה המוזרה הזאת שהייתה לידי וקראה בשמי, כנראה ציפתה ממני להגיב, אז הגבתי בעמעום. אני לא יודע בכלל איפה אנחנו נמצאים ומה בדיוק אנחנו עושים פה. הדבר היחיד שאני זוכר, וזה במעומעם, זה משהו על ספרים, על פירטים קופצים, על חבורת ילדים שאני מופקד הופקדתי לשמור עליה, וכמובן גם ילד עם סכין שעומד להרוג אותנו.
הרבה שאלות התרוצצו לי בראש. שאלות שלא נראה לי שיתנו לי להם את התשובה בקרוב, כמו למשל: איך הגענו לפה? למה הסתבכנו כל כך? למה הילד הזה רוצה להרוג אותנו? מי אנחנו?
ומה עושים עכשיו? מה עושים?
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
(הייתי בטיול של שלושה ימים.. בכל אופן. איפה היינו?
אה כן.

אגב. אני אשתדל לא להיעלב מזה שלקיירו וילה בכלל לא אכפת מז''ש וללי!.. *לא נעלבת בכלל* D:)

הכאב התחזק, ולא יכולתי להתעלם ממנו. למה הוא הופיע פתאום?
''תעשה שזה יפסיק!'' קראה קליירי. הבטתי בה בפחד, כי חשבתי שהילד מכאיב לה - אבל לא נראה שהיא סובלת בצורה חריגה.
''שמה יפסיק, קליירי?'' נאנקתי לעברה.
היא התעלמה ממני, והמשיכה לנעוץ בילד מבט חד שדמה במידה מלחיצה לילה.
הוא רק הביט בה וחייך.
הכאב התחזק עוד יותר, ובין צעקותיי תהיתי אם יש לו גבול. הוא הרי חייב להפסק מתישהו, או לפחות להגיע לשיא כלשהו. אבל נראה שהוא רק ממשיך להתעצם.
''תפסיק להכאיב לה!!'' צעקה קליירי. היא רצה לעבר הילד, ולפני שהספקתי להזהיר אותה, הילד החווה בידו וקליירי עפה.
''שלא תעז לגעת בבת שלי!'' נשמע לפתע קול מוכר.
קיירו נכנס בריצה לאזור שהיינו בו, ותקף את הילד עם טיפת הכח האחרונה שנותרה בו. ז''ש עמד לידי כשעל פניו בלבול מוחלט ופחד שלאט לאט מתעצם. הוא הריץ את מבטו הלוך ושוב ממני ומהילד, וניסה להחליט מה עליו לעשות.
''תעזור לה, אידיוט!'' קרא קיירו לז''ש, בין המהלומות הרבות שהכניס לילד.
ז''ש בחן את רגלי ואת פניי, ויכולתי להישבע שמשהו הבהב בעיניו לרגע. הוא התכופף בזהירות, והרים אותי.
התנועה הפשוטה הזאת שילחה בי גלים מחודשים של כאב, והשתדלתי בכל כוחי שלא לאבד את ההכרה.
''קליירי?..'' הוא שאל, בוחן את המילה בפיו. היא הנהנה באישור. ''מה לעשות?''
''צריך לברוח.'' היא אמרה בנחישות. ''אבא ידאג שהילד לא יפגע בנו.''
הנהנתי. ''תמצא את הדרך החוצה, ז''ש..''
ז''ש התחיל להתקדם במהירות וקליירי בעקבותיו. לאט לאט החשכה עטפה אותי, ולא שמעתי יותר כלום.

(הריון? לא חסרות לנו בעיות כרגע.. וזה די יזיז אותנו מהעלילה. נראלי עדיף בהמשך.
ואנחנו לא מתקדמים לשומקום >< אז מה דעתכם שז''ש באמת יצליח למצוא את הדרך החוצה, ואז נלך לאן-שזה-לא-יהיה-שזה כדי להחזיר לז''ש את הזכרונות שלו ולרפא את הרגל של ללי, ובאותו זמן קיירו יטפל בילד הדפוק ההוא, ויחלץ את ילה?)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-3 חודשים
זה התכנון ילדה. לזה כל זה מוביל הרי אין סיכוי שקיירו ינטוש את ילה ואת קליירי אז אם תחלצו אותה זה יקל את המצב. פשוט תמצאו את הדרך האמצעות האוויר. פתאום אתם מרגישים משב רוח ופשוט תרוצו לעברו, תקבלו טיפול רפואי ונמשיך!
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
הו, זה כזה לא פייר. אתם פשוט תלכו לכם החוצה ותינצלו ותשאירו לי ולזאבה להתמודד עם הילד הקריפי. בטח. למה לא.
טוב, ווטאבר. אז בהנחה שהבנתי נכון - אתם עכשיו תמצאו את היציאה איכשהו - לאף אחד מאיתנו לא באמת אכפת איך, נכון? תמצאו. - ותחכו לנו בחוץ, ותנסו בזמן הזה לסדר לללי את הרגל ולזשל"ב את הזיכרון. בינתיים קיירו וילה ינסו לצאת מהמבוך גם הם בלי להיהרג. הו, וכמובן שמחכה לי עכשיו סצנה סטייל רומיאו ויוליה עם ילה ההיפותרמית וקיירו הדרמה קווין חסרת ההכשרה הרפואית. ואולי ילה תהיה בהריון יותר מאוחר, טוב? נגיד, בפרק האחרון וכזה. אפילו לפני האחרון. או פשוט כשנהיה לקראת הסוף יותר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-3 חודשים
חח. כןP;
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
אוו מיי גאד, אני אידיוט. הילד הזה היה הרבה יותר טוב ממני.
כמובן, לא הייתי מודה בזה באוזניי איש. הוא בכל זאת בן ארבע עשרה, ואני בכל זאת איש מבוגר שהתאמן בלחימה כל חייו. זה יהיה מביך נורא אם הוא יותר טוב ממני.
אבל זה מה שהיה. הצלחתי בנס לפצוע אותו בצורה שגרמה לו לא להיות כשיר לקרב, והוא ברח משם במהרה למקום בטוח לקבל עזרה רפואית משאר בעלי הברית שלו כנראה, אבל לא פצעתי אותו מספיק כדי שימות מפצעיו, או אפילו כדי שיהיה מנוטרל זמן רב מספיק שיאפשר לנו להימלט מהמבוך. הייתי משוכנע שהוא לא יחזור לרדוף אחרינו עד מחר לפחות, אבל לא הייתי משוכנע שהזמן הזה יספיק לנו לברוח.
בצד החיובי - זשל"ב ללי וקליירי נמלטו. עם קצת מזל הם יגיעו למקום בטוח, ואז כל מה שנצטרך ילה ואני לעשות זה לעקוב אחריהם. החשכה לא הייתה קרובה כל כך, ורציתי נואשות לנצל את הזמן עד שתגיע בשביל להתקדם במבוך, אבל לצערי ילה עדיין הייתה חלשה מכדי שנוכל להתקדם הרבה. החלטתי בצער להתקדם רק קצת, למקום יותר מוחבא, להישאר שם לנוח ואולי להתקדם בלילה במקום, כדי לפצות על הזמן. למרות שביני לבין עצמי נאלצתי להודות שלהתקדם בלילה נשמע כבר עכשיו כמו רעיון רע.
נטפל בזה אחר כך כבר, קיירו ראש זחל, אמרתי לעצמי. הייתה לי נטייה לקרוא לעצמי בשמות כשניסיתי לעודד את עצמי. לכו תבינו.
בינתיים שלחתי תפילה לשמיים שללי קליירי וזשל"ב יצליחו להגיע החוצה, ורצתי בחזרה לילה.
היא שכבה בפישוק איברים על הרצפה. כרעתי לצידה. היא נראתה כמעט מתה. כשנגעתי בעורה היא הייתה קרה, ולפתע עברה בי מחשבה נוראית.
הצמדתי את ראשי אל לוח ליבה וחיכיתי. חיכיתי. חיכיתי. בהלה חנקה את גרוני לאט כי... כי לא שמעתי שום דפיקות. הרמתי את ראשי. הבטתי סביב בחוסר אונים, כאילו מישהו יצוץ מהשיחים וינחה אותי מה לעשות. הצמדתי את ראשי שוב. עכשיו דמעות בצבצו בעיניים שלי, למרבה הזוועה. כלום. אולי אני מקשיב בצד הלא נכון או משהו? אולי פשוט התחרשתי באוזן אחת? כן, זהו זה. בבקשה שזה יהיה זה.
בשביל צייד לאבד את השמיעה, אפילו באוזן אחת, זה אסון. אבל כבר שנים לא הייתי צייד, ולאבד את ילה היה הרבה הרבה יותר מאסון. זה היה חורבן של חיים שלמים. זה היה מוות בטוח של כל מה שטוב בי. זה לחלוטין לא היה יכול להיות. נכון?!
החלפתי אוזן. הקשבתי כל כך חזק שעצרתי את נשמתי. לא היה כלום. בשלב הזה כבר איבדתי תקווה. הרפיתי מילה, השתטחתי לצידה, והתפרקתי. לא זכרתי שאי פעם בכיתי כך בעבר. לא היה אכפת לי מי ישמע אותי, לא היה אכפת לי כלום. בבת אחת חזרתי להיות ילד קטן, בן שש בערך, אבוד ביער, בלי שום זיכרונות, בלי אף אחד שידאג לו. זה היה הזיכרון הראשון שלי, שאף פעם לא סיפרתי לאיש. זה היה, במובן מסוים, רגע הלידה האמתי שלי. כי זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בעולם האמתי. טוב אמתי ככל שיכול להיות אמתי באינקרסרון.
בלי ילה, העולם היה כל כך... כל כך... כל כך...
לא מצאתי מילה למה שהוא בלעדיה. בודד? חסר טעם? ענק עליי?
קמתי בצעד כושל, עדיין דומע, ורצתי ככל שרגליי הצליחו למהר. רצתי הרחק הרחק משם, למקום בו הכאב לא יוכל למצוא אותי. אבל הוא מצא. שוב ושוב. רצתי עד שנהפך ללילה ועד שהלילה חזר להיות יום. לבסוף התמוטטתי מתשישות. שכבתי שם, באמצע הדרך, וחשבתי שאני פשוט אשאר שם עד שהילד ההוא ימצא אותי. שיהרוג אותי. קדימה. שיעשה את זה. חשבתי שוב ושוב על ילד ועל כך שהוא יהרוג אותי כדי שלא אחשוב על ילה.
קליירי תהיה בסדר אם שנינו נמות? אמרתי לעצמי שכן. ללי תדאג לה גם אם תצטרך להקריב בשביל זה את העולם כולו. וזשל"ב יוכל לעזור להן. היא תהיה בסדר. אבל אני לא. אני כבר לעולם לא אהיה בסדר.
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
לקחתי את זה קצת דרמטי מדי. לא נורא.
או, וכשקיירו אומר שהוא לא שומע פעימות בכלל, למרות שאמורות להיות כל דקה בערך והוא הקשיב כמה דקות, זה כי בצירוף מקרים אומלל כל פעם שהוא הרים את הראש דווקא אז הייתה דפיקה. אופס. חבל.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-3 חודשים
שקט.
אנחנו מצליחים למצוא איזו פרצה, והילד הקטן והמוזר ההוא כבר לא נמצא בקרבת מקום. האנשים שנמצאים יחד איתי, אוחזים בי, ויחד אנחנו עוברים את הפירצה.
שקט.
אין אף נפש חיה במקום. אפילו לא כלי רכב או קורקינט.
שקט.
'איפה המקום הזה שישיב לך את הזיכרון וירפא את הרגל של ללי?' שואלים אותי.
'לא יודע' אני משיב להם. 'פשוט נלך ישר ואולי נמצא'.
מבט של ספק מרוח על פניהם, אבל אחרי כמה שניות של מחשבה, הם עוטים על פניהם ארשת חדשה- ארשת של כאילו 'נו מה כבר יכול לקרות'?'. הם מאיצים בי לזוז, ואנחנו מתחילים הישר אל העתיד שלנו, ואל העתיד שלי.
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
*חבר'ה?*
מישי לפני 4 שנים ו-2 חודשים
אין לי מושג איך להמשיך ><
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
תנסי משהו. מה שבא לך. אני לא יכולה להמשיך כי זה כאילו שאף אחד לא כתב אחרי הפרק שלי, כלומר כי זשל"ב נמצא בעלילה אחרת משל קיירו כרגע. אני צריכה שזאבה תכתוב משהו.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
סליחה. הייתי חולה. מותר לי?

ילה-
הרגשתי את ראשו של קיירו על החזה שלי. ניסיתי לקרוא לו, ללכת עליו. האפלה הייתה נוראית מידי בלעדיו. קרה מידי, מרושעת מידי. התכרבלתי בפינה קטנה של החשכה. הצתמקתי ורציתי להיות כמה שיותר קטנה. קיירו.. אהובי.. איפה אתה? בבקשה.. בבקשה.. תחזור.. אל תלך.. לכמה זמן.. זמן לא ידוע הרגשתי חום שהצתבר על לוח הליבה שלי(כמו שנופ מתעקשת לקרוא לזהXD) והרגשתי את הדם זורם בראשו. ניסיתי להרים את ראשי אך כלום לא קרה. לא הצלחתי להזיז שריר. הרגשתי את גופו לצד גופי ושמחה קטנה בי. הוא נשאר. ידעתי שהגוף שלי יתחמם. אבל אז.. הוא נעלם. כל צעד כושל שלו היכה בי כמו פטיש על סדן. כיווץ אותי ומעך אותי. הרגשתי משהו נוזלי על הכתף שלי. דמעות.. קיירו.. בבקשה.. תחזור.. אני לא רוצה להיות חזקה.. אני רוצה להיות לבד.. בבקשה.. קיירו..
.
.
.
.
אחרי כמה זמן. אין לי מושג אם זה דקות, שעות או דקות. פקחתי עין, ראיתי כתם מטושטש על הרצפה. כמה מטרים מלפניי. זחלתי לשם, זחלתי לשם בידיעה ברורה שזה קיירו. זחלתי.. זחלתי עליו. אחרי זמן שנראה כמו נצח הגעתי עליו. הרגשתי את חום גופו לצד גופי. הנחתי את ראשי על חזהו. נצמדתי עליו ועצמתי עיניים. לפתע זה היכה בי. אם נישאר כאן הוא יהרוג אותך יקירי. נשמתי נשימה עמוקה. שאבתי קסם מהגוף שלי. לא היה אכפת לי למות. עשיתי כלב-קסם. עשיתי את זה כל כך הרבה עד שזה היה כמו לנקוש באצבעות אבל זה לא היה כך. כל שלב היה ייסורים טהורים. הדבר היחידי שהחזיק אותי היה קיירו. הרגשתי אותנו זזים על גבי היצור הקסום.
נפלתי ברכות אל תוך החשכה..
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי בבוקר. השמש הכתה בפנים שלי, והדבר הראשון שחשבתי עליו היה כל השעות שהפסדנו בשינה כשיכולנו לרוץ מהמבוך הזה החוצה. הדבר השני היה שקליירי ללי וזשל"ב בטח כבר מוגנים בחוץ. השלישי היה זיכרון שפילח את לבי. הסתובבתי לצד השני, לקום, ומצאתי את עצמי פנים מול פנים עם הגופה של ילה. איך היא הגיעה לכאן? הייתי מבולבל לגמרי, אבל הכל הסתדר לי בראש כששמעתי את הלב שלה, שהיה מונח ליד הראש שלי, דופק.
ילה חיה. היא לא מתה. היא עדיין בחיים. קמתי בזינוק והחנקתי כמה זעקות אושר. העולם היה שוב מקום ששווה לחיות בו. חייכתי עד שהלחיים שלי כאבו. היא בזבזה הרבה קסם, הרבה כוח, אבל לא עד כדי כך הרבה. לא כל כל הרבה עד שהיא מתה. כשסוף סוף הסתכלתי מסביבי, אחרי מה שנראה כמו שנים שבהן לא עשיתי דבר מלבד להודות לאלוהים, להיאנח באושר, לצחוק בהקלה, הבחנתי בדבר ששימח אותי אפילו יותר, אם זה אפשרי.
דלתות.
מצאנו את היציאה מהמבוך.


(סליחה על הפרק הגרוע. באמת לא היה לי רעיון, ובאמת באמת רציתי להוציא את כל החבורה מהמבוך כבר. בבקשה שאם מישהו מכם רוצה לשים צרות בדרך של החבורה האהובה שלנו - מישי, אהמ - תעשו את זה רק צעד אחד אחרי שהם יצאו מהמבוך, לפחות. בבקשה תנו להם להתאחד קודם.)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-2 חודשים
זה בסדר, נופר. האמת היא שגם אני רציתי כבר לצאת מהמבוך ההזוי הזה, אחרי יותר מחודשיים ארוכים שבהם היינו בתוכו...

מחר או מחרתיים אכתוב פרק חדש, שבו סוף סוף הזכרון שלי יחזור אל עצמי (וחסר לכם שזה לא יצליח!)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
*אני עדיין מעולפת אתם יודעים..*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
*אני מניחה שאתם יכולים לשמוע חלום או משהו..*

ילה-
רצתי בשדא, קיירו הביט בי במבט משועשע. חייכתי וצחקתי. בשער שלו הופיעו כמה שערו לבנות, עיניו הכחולות היו מלאות אושר, עמוקות והיה בהן גם משהו עצוב. הוא נשך את שפתו התחתונה, כמו שהוא עושה כשהוא חושב על משהו עמוק שיגלה לי אחר כך במיטה. ישבתי לצידו והבטתי בשמיים. הם היו מהממים, הכחול היה אופטימי כזה, היו כמה ענניםצמריריים שעליהם שיחקה קליירי. קיירו עודד אותה, המליץ לה איך לתפוס עננים. כאילו זה הדבר הקל ביותר בעולם. היא העירה איזו הערה צינית והמשיכה במשחקיה. השענתי את ראשי על חזהו והוא נשכב לאחור. הוא חיבק אותי בכוח, אמר לי שלעולם לא יעזוב. נשקתי לו על שפתיו ולפתע היינו במקום שבו האש שאגה, סלעים רותחים התקדמו לעברינו, מקיפים אותנו לכל הכיוונים ואני הייתי בזרועותיו של קיירו, בכיתי. והילד ההוא צוחק בעוד שהלבה חורכת את רגליו של קיירו וממיסה אותם בעודו נכנע לאדום המאיים. צרחתי כשהלבה התקדמה לעברי ועצמתי עיניים.
היער היה כהה, העצים היו שמנים ועצלים. אוגרים מים לבצורת. הם החלו לצמוח עד שכיסו את השמיים בעוד חול ננשב פנימה, אל תוך חלל העצים. העצים השמנים הצתמקו וקמלו לאיטם. כשהם נעלמו, ורק חול מדבר נשאר. ראיתי את קיירו הולך באופק. קורא בשם שלא יכולתי לזכור. שמעתי שם של בחורה אחרת. נרטעתי. נפלתי אל תוך החול בדיוק כשהוא הסתובב ומבט כואב על פניו. נתתי לחול לבלוע אותי.
נחתתי בתוך מושב של תאטרון. כשקיירו וקליירי הבובות. לרגע ראיתי את פרצופם הסובל. לפני שהמסך נסגר. ניסיתי לקום ולרוץ עליהם אבל הרצפה תפסה את רגליי, איך שהוא התהפכנו ושנייה לפני שהרצפה שחררה את רגליי ראיתי אותם נופלים איתי.
קמתי בתוך זרועותיה של ללי. היא אחזה בי בשער והסבירה איך תבשל אותי לעיניה הצופות של קליירי. הקטנטונת שאלה שאלות על החום וכמה זמן עד שהבשר יהיה מוכן. צרחתי כשללי זרקה אותי אל הסיר.
שכבתי במיטה לבנה. הכל היה לבן, סטרילי יותר מידי. הייתי כבולה בידי ורגליי. צרחתי, ניסיתי להשתחרר אך לא יכולתי. הבטתי בדמות הצורחת בתיעוב בעודי מתרחקת ממנה. הווילונות הלבנים נסגרו ונעלמו בתוך החשכה.
צעדתי בחשכה, מודעת לכך שיש סכנה אבל לא מספיק כדי לצעוד בזהירות. ישר לתוך לוע של זאב ענקי.
רצתי ביער לצד להקתי הקטנה. היא כללה אחות-זאבה ילדה-זאבה ואת ראש הלהקה. פרוותו הייתה שחורה כלילה ועיניו כחולות עצובות. הוא הביט בי בעודנו רצים, התנתקתי מהלהקה בעודנו רצים. ניסיתי לצעוק להם לא לוותר עליי, שיעזרו לי אך הם לא שמעו.
אחרי כמה זמן, פקחתי את עיניי וראיתי זאב שחור וגדול עם עיניים כחולות ועצובות ליד דמותי האנושית. הוא קרע את גרוני. אחרי שנייה של צרחה ללא מילים חזרתי לאחור והוא שוב היה שם. הפעם כל גופו קרוע והוא נפל על גבי. לא הבנתי את המשמעות של צרחת האיימים שנקרעה בכוח מגרוני.
ישבתי על כר דשא בהיר. קיירו צעד עם קלריסה. גור זאבים היה חבוק בין זרועותיה. היא הביטה בי במבט מלא תקווה. הזאב היה שחור עם עיניים כחולות עצובות. נבלעתי באין סוף של הרצפים. שוטטתי בין סיוט לברכה. כמעט בכל זמן צרחתי, הייתי שמחה, בכיתי, חמלה.. הרגשות לא הפסיקו להציף אותי. טבעתי בים.
no fear לפני 4 שנים ו-2 חודשים
הו וואו :0
זאבה~ לפני 4 שנים ו-2 חודשים
חח, רצית תגובה, לא? זה הדבר היחידי שאני יכולה להגיב נכון לעכשיו^^
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
טוב, אני מצטערת.
אני מניחה שלפני כמה שניות הייתה לי דרך מסוימת שרציתי לפתוח בה את הדיון, אבל כנראה שכחתי אותה.
כלומר, בוודאות שכחתי אותה.
אז אני פשוט אזרום.

תראו.
היה זמן, ממש בהתחלה שלי פה, שהסיבה העיקרית שלי לכניסות לאתר הייתה המשחק הזה.
רציתי להמשיך להגיב בפרקים, לראות איך העלילה מתפתחת, ולקחת חלק בדבר הזה, שכל כך אהבתי.
אתם יודעים מה קורה עכשיו?
אני מחפשת, נואשות ממש, סיבה להישאר - מלבד ההבטחה שלי שלעולם לא אעזוב.
זה קשה, חבר'ה. אני ממש נאחזת בציפורניים בסיבות, שלאט לאט מאבדות את המשמעות שלהן, מתוך כוונה להישאר.
ואז אני נזכרת בכם.
כלומר, הרשתי לעצמי לפתוח את המגירה הקטנה בשידה הגדולה שנקראת 'סימניה' ולהציץ בתוכן שלה.
אני מאמינה שהמגירה הזאת מכילה ספר. קוראים לו 'סוף הסיפור'.
כשאני מדפדפת בו, אני מצליחה למצוא את הסיבה האמתית להישאר.
אבל אתם מבינים, הספר לא גמור. והדפים הריקים שלו מכאיבים לי.
אני לא רוצה לגמור אותו כמובן. מי יודע, אולי נכתוב לו סדרת המשך.
אבל המצב.. הריק הזה, משגע אותי. ואני מנסה בכח ממש, לא לזרוק את הספר על הרצפה, לטרוק את המגירה, ולהשאיר את השידה מאחור שתעלה אבק.
אני לא יכולה יותר, חבר'ה.
נמאס לי מהמלחמה הזאת.
האבק פשוט חוזר שוב ושוב, ונמאס לי לנקות אותו בשביל שום דבר.

אז בבקשה. תעזרו לי להמשיך את הספר, כדי שכל השידה הזאת תקבל מטרה כלשהי.

בבקשה.

ואולי אני אמצא שוב את הסיבה להישאר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-3 חודשים
בואו נמשיך! ילה מתמוטטת. אפילו אעתיק לכם את התגובה. הנה:

לפתע קרסתי. ידעתי במעורפל שהשתמשי איך שהוא ביותר מידי קסם.. או ששאבו לי אותו. חייו של קוסם תלויים בקסם. אם יגמר לי הקסם יגמרו גם חיי, למרות שאם חושבים על זה ברצינות אף פעם לא קראתי מחקר שעסק בזה.
אחרי זמן מה שנראה כנצח בתוך צמר גפן נשמעו הלמות רעש, בהתחלה לא הבנתי מה זה אך אחרי רגע הבנתי מה זה. מגפיים. האם הילד הדפוק הזה חזר? איני יכולה לתת לו לראות אותי ככ..נאנקתי. גל של כאב מקפיא עבר בזרועותיי שניסו לתמוך במשקלי. קרסתי חזרה לרצפה. אחרי רגע שמעתי מלמול חרישי והיה נדמה לי שאני מכירה את הזרועות החזקות שהושיבו אותי והצמידו אותי לחזהו בכוח. זיהיתי את הקול הרך שמלמל חרש.
"אני.." לחשתי כמעט בלי קול. "מה אתה אומר?" שאלתי וחיוך מריר עלה על פניי כשחשתי את כאב הראש המהיר. נדמה היה שהוא אומר את אותן המילים שוב ושוב אך ראשי היה בתוך מצר גפן.
ניטקתי ממנו בכל הכוח המועט שיכלתי לאזור והבטתי בפניו בריכוז. השם הגיע ברגע שנפגשו עיננ, עיניו היו דאוגות וקמטי לחץ ודאגה היו חרושים במצחו. העברתי את ידי ברישול על מצחו, מנסה להחליק את הקמטים, נדמה היה שצלחתי למחוק כמה מהם.
"מה הם עשו לך?" שאל בתקיפות
"זה.. לא הם. זו.. אני. השתמשתי ביותר מידי קסם.. יש לך דם על הידיים.. תלחץ על הפצע דפוק שלכמוך! אתה רוצה למות?" אמרתי בחדות ולרגע באמת ראשי היה חד אך הוא שם לצמר הגפן המריר. שנאתי את המצב הזה.
"זה..אהה, לא שלי. זה של ללי. היא נפצעה, את חייבת לעזור לה." אמר קיירו במהירות.
"אז תעזור לי," מלמלתי ראשי כאב אך זה לא אומר שלא אוכל לעזור ל.. איך קראו לה?.. אני לא מצליחה לזכור. נדמה שעברה שנה מאז שהשם הגיע עליי- ללי. השם אמר משהו חשוב אך החלטתי לתת לצמר גפן שמכונה המוח שלי לנוח. הרגשתי יד מתחת לברכיי ויד מתחת לצלעותיי שהצמידה אותי אל הגוף שנשא אותי.. לא הצלחתי לזכור דבר.. הרחתי בעמעום את ריח הזיעה שהיה ספוג בחולצה והרגשתי את העור החם שלחיי הייתה שעונה עליו אך לא הבנתי למה אני מרגישה כאילו חום מציף אותי, חום נעים ומחמם, חום שיכולתי להיבלע בתוכו וידעתי שלפעמים כך עשיתי אך.. הידיעה הייתה רחוקה של כך שזה כמעט הפחיד אותי אך.. לא הרגשתי כלום בתוך הריק שהייתי מצויה בו.
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
נכנסתי לפאניקה. זו הייתה פאניקה בעלת כמה מימדים - מימד ראשון של פאניקה כי משהו עם ילה לא בסדר. זה שלבדו מלחיץ אותי עד מוות. מימד שני כי ילה הייתה היחידה מבינינו שהיה לה מושג מה עושים, ואם היא לא יכולה לתפקד כרגע לא נוכל לעזור ל-ללי. מימד שלישי כי באותו רגע פיעמה בי הבנה קודרת וענקית שהסיכוי שלנו לצאת מפה בחיים אפסי, אפסי כמעט.
אוקיי. קיירו, תנשום, תנשום כבר אידיוט שכמוך. אל תחשוב על זה. אל תלך למחשבות כאלו. תתמקד במשימות פשוטות. ילה זקוקה לעזרה. גם ללי זקוקה לעזרה. אתה לא יכול לעזור לאף אחת מהן. חמישתכם - אתה, ללי, ילה, קלארי וזשל"ב - צריכים לצאת מפה. גם בזה אתה לא יכול לעזור כל כך אבל זה נראה כמו המשימה הקלה מבין השתיים. אבל בכל מקרה המשימה הראשונה והחשובה ביותר כרגע היא להביא את ילה ואת עצמך אל ללי והאחרים. אתה צריך למצוא אותם. אתה חייב למצוא אותם, מהר, לפני שילה תיפגע או לפני שללי תמות או לפני שימצאו אתכם ויהרגו אתכם או שלושתם ביחד.
השפלתי מבט אל ילה שבזרועותיי. היא הייתה על סף עילפון. לא הייתי בטוח שאצליח לסחוב אותה תוך כדי ריצה בזמן שאני גם מנסה למצוא את האחרים. היא אמרה משהו על כך שהיא השתמשה ביותר מדי קסם. כמובן, כשהיא מרוקנת מעבר לקסם שיש לה - מה שלא קרה אף פעם בעבר כמעט כי יש לה מצברים גדולים מאוד של קסם - היא נהיית חסרת כוחות ומטושטשת. היא אמרה לי פעם. אבל אם כך אין מה לעשות. הדרך היחידה להשיב אותה למצב מאושש זה לתת לה זמן לנוח ולצבור כוחות, ולא היה לנו זמן. אם רק הייתי לוקח איתי שתי טונות של משקאות אנרגיה - אולי זה היה יכול לעזור.
כמעט נכנעתי לפיתוי להישכב שם על הרצפה ליד ילה, לבכות, ולמות בשקט. זה נראה כאילו גם ככה כולנו הולכים למות - ואם לא ייתפסו אותנו נמות בסופו של דבר מרעב - אז בהחלט העדפתי למות בשלווה עם ילה. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי נוחות.
הקמתי את ילה, תפסתי מתחת לכתפיה והשענתי את רוב משקלה עליי. צעד צעד. התקדמנו לאט מאוד,וכל העת הבטתי לצדדים וניסיתי להיזכר מאיפה באנו. אין טעם. הזיכרון שלי תמיד היה חלש עד אימה. היה לוקח לי שנים לזכור שם חדש. אולי אני פשוט אקרא בשמם, אקווה שהם קרובים ושומעים אותי ושהם יענו ואז נמצא זה את זה בקלות?
באיזשהו מקום במוחי ידעתי שהרעיון מסוכן מאוד, מדי. גם מישהו אחר יכול לשמוע אותי. אבל הייתי עייף, עייף מאוד, מדי. הייתי עייף ורעב וצמא וחלש ולא חשבתי בבהירות. פתחתי את פי וקראתי בקול גדול, בקול הגדול ביותר שהצלחתי להפיק, בקול שיצא כמו שאגה של אריה פצוע, בשמה של קלארי.
שתי שניות. שלוש שניות. ארבע שניות.
נאנחתי מעומק לבי.
ואז שמעתי צעקה הקוראת בשמי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-3 חודשים
תשמעו חבר'ה, באמת תודה לכם. גם אני זוכר רק דברים טובים מהמשחק הזה ומהרגעים המעולים שהיו לנו ביחד, אבל אני פשוט לא מצליח לזכור כלום. פשוט כלום. הכל נשכח, וכל מה שאני חושב עליו זה נוסחאות במתמטיקה כדי שחס וחלילה אני לא אשכח. אשמח מאוד אם תעזרו לי ותכתבו תקציר או משהו כדי שאוכל לחזור ולתפקד, ואם כן אז כבר בפסח (ואולי אפילו לפני) מחזור לשחק! (או שאתם פשוט יכולים להתחיל בלעדי, ואז אני אכנס בהמשך ואזרום יחד איתכם. גם רעיון.)

בברכה, זשל"ב.
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
אני כל כך אוהבת אתכם חבר'ה O.O

''קיירו! אינעל אחותך המחורבנת!! תגיע כבר!!'' צעק ז''ש כמו מטורף.
גיחכתי בשקט. הוא הפנה אליי מבט מהיר. ''אני בסדר.'' מיהרתי להגיב. לא רציתי שיתחיל לחשוב שאיבדתי יותר מידי דם. וחוץ מזה, לא כאב לי. אז לא הייתה שום סיבה שלא אצחק מדיבורו של זש''י.
צעדים נשמעו מרחוק, וקליירי התרוממה ממקומה. ''אבא?'' היא קראה. ''אמא?''
צחקוק קר נשמע. ''קרוב, מותק''. אמר הקול.
ז''ש ואני קפאנו.
''צריך לברוח!..'' סיננתי לו.
''אבל הרגל שלך!'' הוא כמעט צעק.
''מזה משנה אם אני לא מרגישה כלום?!''
''את מאבדת דם!''
''איפה את ילדתי?'' קרא הקול. ז''ש סינן קללה.
''קומי.'' הוא ציווה. נעמדתי, ולשם שינוי לא שמחתי שהדם ברגלי 'שב לזרום'.

(זה לא ממש משנה מה היה, ז''ש.. פשוט תמשיך לכתוב. זה די התור שלך, האמת ^^
אבל בכללי - אנחנו במבוך, באינקרסרון אני חושבת, יש ילד בן 14 שרודף אחרינו, הרגל של ללי מדממת בצורה קיצונית אבל משום מה היא לא מרגישה כלום, ילה במצב קשה בגלל שימוש יתר בקסמים, קיירו כמעט מאבד את העשתונות, וקליירי לאט לאט מאבדת את התמימות שלה.
ויש אותך. שלמען האמת מעולם לא הבנתי מה נסגר אתך P;
עכשיו תמשיך~)
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
מישיייייי אבל למה הם בורחים, לא, זה אנחנו!!! אל תברחו!!! אעאעאע ><
(לא רק קיירו, גם אני מאבדת את העשתונות פה. הייתי מעדיפה שכבר נהיה כלואים כולנו שוב אבל רק שנהיה ביחד. להתפצל זה הרעיון הכי נורא שהיה לנו אי פעם. ברגע שנגיע אליכם שוב קיירו לא זז מאף אחד מכם. בלי התפצלויות יותר, שמעתם?!)
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
(כי זה לא קיירו, נוף! זה הילד הפסיכופת!)
no fear לפני 4 שנים ו-3 חודשים
אז מי בדיוק ענה לי?!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-3 חודשים
הי, יש לי רעיון!
מישי לפני 4 שנים ו-3 חודשים
ז"ש קרא לקיירו. וקיירו שמע את זה, כי הוא קרוב.
הבעיה היא שגם הילד קרוב.

ומסתבר שעכשיו ז"ש שלנו איבד את הזכרון..
מישי לפני 4 שנים ו-5 חודשים
אני תוהה אם עשר דקות זה מספיק.
מספיק כדי להקליד במקלדת מתסכלת את כל מה שאני רוצה להגיד, מספיק כדי להיות בטוחה שלא ייקח להורים של הילדים שאני שומרת עליהם זמן להגיע, מספיק כדי להבין שיש לי עוד עשר דקות להיות בת 15.
הו, זה ירד לתשע.
למה אני כותבת את זה פה? לא יודעת.
אתם שלושתכם שלושת האנשים היותר משמעותיים פה מבחינתי.
כמובן, יש עוד מלא.. ואת כולם אני אוהבת ומעריכה.. אבל אתם חברה - זאבה נופי וז''ש - הייתם החברים שלי ממש מההתחלה..
כל אחד והשיגעונות שלו, האופי המדהים שלו, והאישיות המיוחדת.
אני אוהבת אתכם חבר'ה~
יש לי 7 דקות להיות בת 15 [מבחינת הלוח הלועזי, ולשם הפואטיקה אני אזרום אתו לרגע] ויש לי הרגשה שאני צריכה להעביר אותן פה.
גם את המשחק לא היה תמיד פעיל, הוא תמיד נכח איפשהו, באחורי התודעה הסימנייתית שלי, ואני באמת שמחה שהוא מעולם לא עזב אותי..
חמש דקות~
מעניין איך זה לראות את הגיל מתחלף.. זה הסימן הכי ברור לזמן שעובר..
ארבע דקות~
זה לא כמו שהחיים עוברים מול העיניים.. אבל זה בהחלט סוף של תקופה. היא הייתה מיוחדת, תודות לכם..
עדיין ארבע דקות~
הזמן עובר לאט?
לא.. הוא אותו הדבר.. שלוש דקות~
.
.
.
שתי דקות~
ממש עוד קצת..
להתראות גיל יקר. היית לי חבר במשך שנה שלמה, ואני חושבת שזה שאנחנו נפרדים זה לטובה.
תודה זש''י, נוף וזאבה.
אני מקווה שנגמור את זה יום אחד כמו שצריך..
ועד אז -
זאו שלום ושאו כפיים - פוק יחיזר לכם אפיים!
דקה~
מישי לפני 4 שנים ו-5 חודשים
הו. אני מניחה שאת הדקה הראשונה שלי בגיל 16 אני אעביר בתיקון טעויות..
*את - אם
**זאו - שאו
***יחיזר - יחזיר
זאבה~ לפני 4 שנים ו-5 חודשים
חח, מזל טוב מישי! היית לי כאחות כאן, גם את נוף. היית דודה לילדה המדומה שלי(ושל נוף עד כמה שזה נשמע מטריד). דודה די מדהימה יש לציין וחברה אדירה. בבוא היום אנחנו נסיים את המשחק הזה. אני מאחלת לך שתמיד תהיה לך חפיסת שוקולד כשתהיי עצובה, שיהיה לך תמיד מקום שקט כשהכל יותר מידי רועש מסביב ושיהיה לך מקום חם לחזור (ההמשך של השיר לא ממש תקף אבל הוא הופיע בראשי.) אהה כן, ושלא תהיי קורבן לחוסר אכפתיות או התנהגות לא הגיונית(באופן מסכן חיים) בעליל. בקיצור, מזל טוב^^
no fear לפני 4 שנים ו-5 חודשים
זה לא מטריד כמו העובדה שאני בעצם גבר XD


ומישי, מישי היקרה, אני כל כך אוהבת אותך ברגע זה. את נהדרת. תודה לך על הכל - במיוחד על השורה האחרונה. יפהפייה :') - ועל מי שאת. יום אחד עוד נגמור את זה כמו שצריך, אני מבטיחה.

*חיבוק קבוצתי!*
מישי לפני 4 שנים ו-5 חודשים
חיבוקיייי~~~
אני כל כך כל כך אוהבת אתכם.. *~*

*גוררת את ז''ש מהצללים*
כנס לחיבוק, איש חסר-אף וכחול.
no fear לפני 4 שנים ו-5 חודשים
חחח :)

אגב, רציתי להגיד את זה מקודם, אבל המשמעות המטאפורית של תיקון טעויות ביום הראשון של גיל 16 ^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-5 חודשים
מזל שראיתי את הדבר המדהים הזה בזמן... מזל טוב, מישי! היית לחברה, לדמות, למושא הערכה ובלה בלה בלה... היינו פה חברים טובים, עברנו הרבה דברים ביחד. אני זוכר עוד אותי ואת רולינג הצעירה והיפה במיטה (סתם, סתם צוחק...) ואת הפיראטים שנפלו מהעץ, והסוף המגניב של החלק הראשון שבו הפתעתי אותכם לגמרי והכל באמת היה מדהים.

השנה קצת התפקשש הכל, אני יודע. הלימודים, הו הלימודים. ואם זה לא מספיק, תוכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך אמנם מבטלת את הבגרויות והשנה בכיתה י' אני לא עושה בגרויות, אבל יש יותר מבחנים וזה קשה.
אני בא הביתה מאוחר, עייף.

אני בטוח שעוד נחזור. בחופש הגדול, אולי, אחרי שאשב לי על יד המחשב ואקרא את כל מה שעברנו יחד בכדי לרענן את הזיכרון, ואז אמציא איזה המשך.
או שאולי אמציא משחק תפקידים חדש, סוג של דף חדש, ונקווה שזה יהיה כמו הקודם (או לפחות כמעט כמו)



אה, ועוד משהו: אני לא כחול. אני לבן.
הנוף שלי, הוא זה שכחול. כולם פשוט נופלים ומתבלבלים בקטע הזה...
מישי לפני 4 שנים ו-5 חודשים
חח.. אגב, המשמעות המטאפורית של איש כחול~
אני צוחקת.

[אולי]

בכל אופן, הידד ז''ש :) אני מקווה שזה יחזור.. כשכולנו פנויים וכאלה..
ממש נהניתי ^^
ותודה~
זאבה~ לפני 4 שנים ו-5 חודשים
חח^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-5 חודשים
על לא דבר. ותודה לכולכם חברים! היום אני הרבה פחות משוגעת ממה שהייתי כשבאתי לכאן לראשונה והרבה יותר שקטה(בנפש..) תודות למקום הקטן הזה שתמיד היה פה בשבילי. תודה לך זשי, על שלא חשבת שאני מטורפת. תודה לך נופי שהסכמת.. עזבו. זה ישמע מטריד ברמות(קלריסה). ולך מישי, על היותך כאן והדרבון ה..ייחודי שלך^^
מישי לפני 4 שנים ו-6 חודשים
שאני אבין, אתם מחכים לעוד שיחת עידוד מחורבנת - או שאתם מסוגלים להתחיל לכתוב לבד?? *עצבים*
אני לא אתן לזה להיגמר ככה, שומעים?!
העברנו פה משהו כמו.. תשעה חודשים, אני חושבת, על הדבר הזה - בלי לקפוא או למות כל מוות סימנייתי אחר!
אתם פשוט לא הולכים לנטוש את המשחק הזה לפני שנגמור אותו כמו שצריך.
לעזאזל. בכלל לא בא לי שהוא ייגמר. הוא חלק מאוד גדול מה.. לא יודעת. מהחיים שלי כאן. אבל אם כבר הוא נגמר - לפחות שיגמר טוב.
זה כל כך קשה..? *ייאוש*
אז שוב - תזיזו את הישבנוסים ותתחילו לכתוב. סוף סיפור!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
ריגשת.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
הלואו? וזשי, תגיב.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
מיש! נוף! ירח! זש! הופ הופ תרללה תגיבו כבר!
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אני הגבתי לפניך. טכנית זה תור מישי.
מישי לפני 4 שנים ו-6 חודשים
הממפ. לא נכון. זה התור של ז"ש..
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
זשל"ב! כולנו מחכים רק לך!
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
לא מספיק שלא הגעת בזמן, אתה גם מאחר!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
תמשיכו, בינתיים אנחנו יכולות להתעלל בו כאוות נפשנו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אין לי חיים... נראה לי אני גוסס עכשיו ועומד למות, מצטער.

יום הלימודים שלי השנה ארוך במיוחד וכל הזמן אני חוזר עייף עם כאבים. אני בקושי נכנס כבר לסימנייה. לא יודע, אודיע בהמשך מתי אמשיך.

שוב סליחה.
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אוי, מסכן... איזה באסה :(
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אכן.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
תודה על ההשתפות בצערי.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
חח, תגיב.
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
נו כבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
is mast be love, love olve.
love is all wat you need!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אמרתי לכם, אין לי כוח.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
עבר מלא זמן מאז זש, אתה צריך לטרום לחברה ובמקרה הזה זה אנחנו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
אני תורם מספיק עכשיו במחויבות האישית שלי ולעזרה לנזקקים.
ואתם לא נזקקים.

באמת סליחה, אבל אני צריך הפסקה ולנשום קצת. אני אחזור, מבטיח.
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
בסדר. זה בסדר. קח כמה זמן שאתה צריך. אנחנו תמיד פה גם ככה, נכון חבר'ה?
מישי לפני 4 שנים ו-6 חודשים
תמיד~
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-6 חודשים
תודה רבה רבה על התמיכה :)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
פרק:

אתם הולכים בעקבות הקול.
אתם ברחתם מהמפלצת וכעת אתם בדרכם אליי.
אז זו מלכודת, היזהרו. כי יש ילד פסיכי שמחזיק סכין סמוך לגרון של האחד והיחיד-
המנהל של הקבוצה הזו.

(וזו הסיבה, דרך אגב, שאין לי כוח להמשיך עם המשחק...)
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
א-אין.. אין לך כח להמשיך עם המשחק..? *קול חנוק*
זש''י!!.. :(
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אבל מה עם ה-"אם אנחנו רוצים לקבל את ז"ש בחזרה, ____ צריך/ה לבוא איתו. יש לנו דקה להחליט מה עושים, או שז"ש מת"?
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חח כל שניה מישהו מצטט אותי. אני מרגישה כאילו אני חוזרת על עצמי XDD
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אם לא תצליחו להציל אותי עד מחר, אני אמות.
ולא רק במשחק.
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*השתנקות*
:0
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*אנחה*
נו טוב.

ז''ש קרוב.. הוא קרוב.. אני יכולה להרגיש את זה.. המשכתי למלמל לעצמי.
התקדמתי בדחיפות במבוך, מתרכזת בקול שהייתי בוטחה ששמעתי, משאירה את השאר מאחור.
הזרוע שלי כאבה מהקרב מול המפלצת, והייתי כמעט בטוחה שנפצעתי גם ברגל. אבל התעלמתי מזה. המחשבה היחידה שרצה לי בראש הייתה 'חיים למצוא את זש''י ולצאת מפה'.
''ללי..'' שמעתי קול מתנשם מאחוריי. הסתובבתי. קיירו, ילה וקליירי ניסו לעמוד בקצב שלי ולהסדיר את נשימתם. ילה נעצרה ואחזה בצלעותיה בכאב.
הבטתי בהם בכעס. ''ז''ש מחכה לנו! מי יודע מה הוא עובר עכשיו?? אין לנו זמן לעצור!'' צעקתי בייאוש.
המשכתי ללכת. כעסתי כל כך. על הילד, על הסופרים, על כולם.
ופחדתי. כי לא ידעתי מה יקרה לזשל''ב.
פניתי בפניה נוספת, ומולי התגלה מחזה נורא.
הילד האידיוט אחז בז''ש, ובידו החזיק סכין, שהייתה צמודה לגרונו.
''או..'' אמר הילד. ''בדיוק האחת שרציתי לפגוש.'' אמר.
החזרתי לו מבט זועם. ''תשחרר אותו, חתיכת מטורף!'' צעקתי.
''בשמחה,'' הוא אמר. ''אבל את תצטרכי לבוא במקומו..''
מאחוריי, שמעתי שקיירו ילה וקליירי הצטרפו. הם שמעו את המשפט האחרון של הילד, והביטו בי בפחד הולך וגובר.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*בטוחה
**חייבים..
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
מיהרתי ונעמדתי בין ללי לילד המטורף. "לא!" קראתי. "אתה לא תפגע באף אחד מאיתנו. כולנו נשארים כאן. עכשיו תשחרר את זשל"ב! התמודדנו עם אנשים גרועים ממך. אנחנו ננצח אותך ונכתוש אותך לעפר עד שתתחנן למות, עכשיו תשחרר אותו כבר ותיתן לכולנו ללכת!!"
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
עד שהוא יהפוך לעפר ויתחנן למות? נענעתי בראשי לשלילה. חוסר האירוניה שבדבר גרמה לי לחייך.
"אתה חושב שתוכל להביס אותנו?" שאלתי ופסעתי באיטיות לעברו. הוא החזיר לי מבט יציב.
"הכישוף שלך," המשכתי. "מקורו בתנועות, האם אני צודקת? כן, חשבתי ככה. אתה לא יכול לעשות כלום אם תישאר ככה. לעומתך, הכישוף שלי מקורו במחשבה והוא הרבה יותר חזק מהכישוף שלך. אני מציעה לך להניח את הסכין וללכת מכאן."
"לא.." הוא לחש לאיטו. "שכחת דבר אחד חשוב, הוא כבר נחשב למת!" אמר ושיחרר את זשלב.
"איך?" שאלה קליירי
"רעל," אמר בפשטות ומשך בכתפיו כאילו המוות הזה הוא חסר חשיבות.
"אני ארפא אות.." החלה קליירי לומר אך היא השתתקה ואחזה במשהו בלתי נראה שהיה כרוך סביב צווארה. בלי לחשוב שלחתי לעברו שלושה כדורי ברק והוא שיחרר את קלריסה והתחמק מהם בקלילות. בינתיים קיירו עזר לקליירי והיא הלכה לעבר זשלב כדי לרפא אותו, חיוכו של הנער התרחב באיטיות.
"מה?" שאלתי אותו בכעס אך הוא לא אמר דבר, רק התבונן בנו. נראה שבכל רגע הוא יחל לצחוק. הבחנתי באטיות שהוא מתרכז בתנועותיה של קליירי.
"קלריסה עצרי!" אמרתי בבהלה ואחרי שנייה הוא שלח לעברם סילוני אוויר. זינקתי לעברם וחסמתי אותם בקושי. עפתי אחורה ואוזני צלצלו ברעש נורא. קמתי על ברכי ודחיתי את העזרה שהציעו לי. קמתי באיטיות ומייד שלחתי לעברו חמישה כדורי להבות קטלניים אך הוא פשוט.. העלים אותם. הרגשתי כאב נורא במותן והתעלמתי ממנו. פסעתי לעברו בכבדות והרגשתי את הקסם מתערבב בי. עוטף אותי כמעיין מגן.
"תתרחקו, תברחו ותמצאו נוגדן לרעל שבזשלב. אל תתנו לקליירי לרפא אותו. אני לא יודעת מה אבל.. פשוט לכו!" אמרתי לכם והרמתי מגן אוויר ביננו ככה שה..ילד הזה לא יוכל לפגוע בהם. שמעתי אותם רצים משם ופניתי להביט בו כשהוא שולח לעברי את הקסם שלו.

-הנה נוף, רק אל תהרגי את ילה!-
ירח לבן לפני 4 שנים ו-7 חודשים
הרמתי גבה לנוכח חומת האוויר הפשוטה. אני הרי יכול לצוות להרוג אותם בכל שנייה. אבל לא את האישה עם העיניים השונות רציתי אלא את זאת שספגה את הקסם של השתיים.
"אין לי זמן בשבילך," הפטרתי ונעלמתי במעבר צדדי במהירות. טוב.. עכשיו היא מופרדת מהשאר, זה יהיה יותר קל אבל.. אסור לי לזלזל בכוחה של הילדה או בנכונות של אביה. כמה תנועות פשוטות הפכו אותי לאוויר ונתנו לי את האפרות להתקדם במהירות דרך פתחי האוורור. נכנסתי לאחד המסדרונים המקוטעים והתקדמתי במהירות לעבר האוויר הרוטט ופגשתי בהם. הם חלפו מתחתי מבלי מסים, רק הילדה שלחה לאחור מבט תוהה והמשיכה לרוץ. עכשיו.. איך אני מפריד את הללי הזאת מהשאר..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
טוב שהמשכתם.
אבל לא הבנתי... הורעלתי??
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
כן זש, ועם קליירי תרפא אותך היא תורעל בעצמה. עכשיו אתם צריכים למצוא את הנוגדן. פרח כחול עם קוץ אדוםXD
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
ושוב רצנו. נראה כאילו היום הזה פשוט לא עומד להיגמר.
הרהרתי בזה לרגע, בפחד משתק. ''היי, חבר'ה..'' התנשמתי. ''כמה זמן אנחנו כבר פה? אני לא זוכרת שאכלנו או אפילו ישנו לפחות פעם אחת..'' הם הביטו בי מבוהלים.
''חייבים לצאת מפה.'' סיכם קיירו בפשטות. הנהנתי לעברו, וקיוויתי שילה כבר תגיע. כמה זמן לוקח לה?
אבל משהו הפריע לי. כאב מציק פשט לי לאורך כל רגל ימין. הבטתי למטה, והתחלחלתי.
החלק התחתון של המכנס שלי היה ספוג בדם, והכאב גדל עם כל שניה שעברה. איך לא שמתי לב לזה? נעצרתי בבת אחת, וכשהאחרים קלטו שאני כבר לא איתם הם הסתובבו אליי ושאלו למה עצרתי.
''הרגל שלי..'' מלמלתי. התכופפתי בזהירות והפשלתי את המכנס. לא העזתי להסתכל.
''נו?'' שאלתי אותם. ''זה גרוע..?''
המבטים המזועזעים שלהם אמרו הכל. ''איך לעזאזל לא הרגשת את זה, ללי?'' שאל ז''ש.
אזרתי אומץ והבטתי למטה. ''הו, באסה..'' לחשתי. חתך עמוק חצה את הקרסול שלי. העור מסביבו היה מבריק ודוחה.
אבל לא הרגשתי אפילו חצי מהכאב שהיה אמור להגיע אליי מהחתך.
לקחתי את היד שלי, ונגעתי בקצה האצבע בחלק מהרגל שלא היה פגוע או מדולק.
לא הרגשתי כלום. מה הולך פה? [חחח.. 'מה הולך פה'.. P:]
''א-אני.. אני לא מרגישה את הרגל..'' נחנקתי.
''היא משותקת??'' נחרד קיירו.
''ל-לא נראה לי..'' לחשתי. ''כי אני מרגישה.. סוג של כאב.'' הבטתי שוב ברגל. ''כנראה בגלל שהוא ממש חזק..'' סיכמתי.
הבטנו אחד בשני, ולא היה לנו מושג מה לעשות.
''חייבים לטפל ב.. בזה'' לחש קיירו. ''זה פשוט..''
''מבחיל?'' הציע זשל''ב.
גיחכתי. ''עזבו את זה. צריך למצוא את התרופה לז''ש.'' התרוממתי מהרצפה וסידרתי את המכנסיים.
הם הביטו בי כאילו יצאתי מדעתי. ''את אולי לא מרגישה את הכאב, ללי – אבל את מאבדת כמויות של דם.'' אמר קיירו. ''צריך לטפל בזה.''
נאנחתי. באסה.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אהמ-אהמ
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חח, אני כבר רואה מה הולך לקרות פה^^ אתם יודעים, חבר העלה היום את הרעיון של להיות מתנקשת! מכיוון שרוצחת זה לא עסק רווחי החלטתי ללכת על מתנקשת. הייתי רוצה להיות ביחידה הזו של הצבע או משהו בסגנון, מה אתם אומרים? נרשמים איתי לחוג התנקשות למתחילים?
no fear לפני 4 שנים ו-6 חודשים
הרגשתי חסר אונים לחלוטין. דבר אחד זה להכריז שצריך לטפל בפצע, אבל לטפל בו באמת זה כבר סיפור אחר. עד כמה שזה יישמע שובינסטי, אולי, אף פעם לא באמת למדתי לטפל בפצעים וכאלה. זו הייתה העבודה של ילה, כביכול. עכשיו בהחלט הצטערתי על זה. מבט אחד בללי הבהיר לי שהיא לא תצליח לעזור לי, עוד מבט בזשל"ב אמר את אותו דבר, ומבט אחרון בקליירי לימד אותי שלמרות שילה לימדה אותה קסם, היא לא לימדה אותה לרפא. האמת שקצת שמחתי על זה, כי עכשיו התביישתי פתאום בחלוקת התפקידים הסקסיסטית. נשבעתי לעצמי שכשנחזור הביתה אני אלמד לטפל בפצעים, ורק אחר כך אלמד את קליירי. אבל באותו רגע זה לא עזר, כמובן.
הבטתי אחורה בחרדה. איפה ילה?
עמדתי במקום, נטוע, מתבונן פעם אחורה ופעם אל חבריי, וידעתי שהם קוראים בפניי את תשוקתי לרוץ לחפש את ילה. הגעתי למסקנה שאף אחד מאיתנו לא מועיל במצב הזה, ושאנחנו צריכים את ילה לא רק בשבילי, כדי שאני ארגע ואראה שהיא בסדר, אלא בשביל לעזור לנו עם כל החבלות.
"ללי, תתיישבי כבר, את מאבדת דם." פקדתי עליה. "עכשיו, תישארו פה, כולכם-" הבטתי אל קליירי והשתקתי עווית בהלה בלבי, "ואני אלך לחפש את ילה. אני חוזר מהר. רק בבקשה אל תתקדמו ותשמרו על עצמכם."
מבט אחרון אל קליירי. אני מסוגל להשאיר אותה מאחור?
הבטתי שוב אחורנית, משתוקק לרוץ אל ילה, יודע בוודאות שקליירי פשוט לא תרוץ מהר מספיק, שלבי יהיה איתה ולא עם ילה, שאיכשהו הכל ייהרס אם אני אביא אותה איתי.
אני חייב להיות מסוגל.
נשקתי לה על הראש, הנהנתי לעבר זשל"ב וללי, הסתובבתי והתחלתי לרוץ לעבר ילה. בבקשה בבקשה בבקשה שכולנו נצליח לצאת מפה כבר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-6 חודשים
לפתע קרסתי. ידעתי במעורפל שהשתמשי איך שהוא ביותר מידי קסם.. או ששאבו לי אותו. חייו של קוסם תלויים בקסם. אם יגמר לי הקסם יגמרו גם חיי, למרות שאם חושבים על זה ברצינות אף פעם לא קראתי מחקר שעסק בזה.
אחרי זמן מה שנראה כנצח בתוך צמר גפן נשמעו הלמות רעש, בהתחלה לא הבנתי מה זה אך אחרי רגע הבנתי מה זה. מגפיים. האם הילד הדפוק הזה חזר? איני יכולה לתת לו לראות אותי ככ..נאנקתי. גל של כאב מקפיא עבר בזרועותיי שניסו לתמוך במשקלי. קרסתי חזרה לרצפה. אחרי רגע שמעתי מלמול חרישי והיה נדמה לי שאני מכירה את הזרועות החזקות שהושיבו אותי והצמידו אותי לחזהו בכוח. זיהיתי את הקול הרך שמלמל חרש.
"אני.." לחשתי כמעט בלי קול. "מה אתה אומר?" שאלתי וחיוך מריר עלה על פניי כשחשתי את כאב הראש המהיר. נדמה היה שהוא אומר את אותן המילים שוב ושוב אך ראשי היה בתוך מצר גפן.
ניטקתי ממנו בכל הכוח המועט שיכלתי לאזור והבטתי בפניו בריכוז. השם הגיע ברגע שנפגשו עיננ, עיניו היו דאוגות וקמטי לחץ ודאגה היו חרושים במצחו. העברתי את ידי ברישול על מצחו, מנסה להחליק את הקמטים, נדמה היה שצלחתי למחוק כמה מהם.
"מה הם עשו לך?" שאל בתקיפות
"זה.. לא הם. זו.. אני. השתמשתי ביותר מידי קסם.. יש לך דם על הידיים.. תלחץ על הפצע דפוק שלכמוך! אתה רוצה למות?" אמרתי בחדות ולרגע באמת ראשי היה חד אך הוא שם לצמר הגפן המריר. שנאתי את המצב הזה.
"זה..אהה, לא שלי. זה של ללי. היא נפצעה, את חייבת לעזור לה." אמר קיירו במהירות.
"אז תעזור לי," מלמלתי ראשי כאב אך זה לא אומר שלא אוכל לעזור ל.. איך קראו לה?.. אני לא מצליחה לזכור. נדמה שעברה שנה מאז שהשם הגיע עליי- ללי. השם אמר משהו חשוב אך החלטתי לתת לצמר גפן שמכונה המוח שלי לנוח. הרגשתי יד מתחת לברכיי ויד מתחת לצלעותיי שהצמידה אותי אל הגוף שנשא אותי.. לא הצלחתי לזכור דבר.. הרחתי בעמעום את ריח הזיעה שהיה ספוג בחולצה והרגשתי את העור החם שלחיי הייתה שעונה עליו אך לא הבנתי למה אני מרגישה כאילו חום מציף אותי, חום נעים ומחמם, חום שיכולתי להיבלע בתוכו וידעתי שלפעמים כך עשיתי אך.. הידיעה הייתה רחוקה של כך שזה כמעט הפחיד אותי אך.. לא הרגשתי כלום בתוך הריק שהייתי מצויה בו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חבר'ה?
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אלוהה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אלוהה אלוהה, אבל למה לא ממשיכים??
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אל תסתכלו עליי. אני כתבתי אחרונה..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
נו, אז תמשיכו בבקשה.
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
בואו נעשה פרק חדש. אבל אחד נורמלי, בבקשה. כזה שממשיך מהפרק האחרון שממש *פעלנו* בו, שזה הדיון האחרון כרגע. לא יזיק גם למחוק את דיוני הסרק כמו זה שמתחתינו זש"י.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אהממ אוקי. רעיון לפרק:
ניצחנו את המפלצת, ואנחנו ממשיכים לרוץ במבוך כדי למצוא את זש"י. הפעם אנחנו מוצאים אותו די מהר.
זה לא מעלה חשד, ולכן אנחנו מופתעים לגלות שזו מלכודת. (די מוזר, האמת. כי כבר היינו צריכים להתרגל לצרות)
בכל אופן, אנחנו רואים את הילד הפסיכי מחזיק - אהממ.. סכין? - סכין צמודה לגרון של ז"ש ואומר שאם אנחנו רוצים לקבל את ז"ש בחזרה, ____ צריך/ה לבוא איתו. יש לנו דקה להחליט מה עושים, או שז"ש מת.

אה, וקסמים לא יעזרו. (כי הוא הטיל איזה כישוף או משו כזה שמונע מקסמים אחרים להתבצע.
ולא זאבה. אי אפשר לבטל את זה. עכשיו זה לגמרי אנחנו..)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
טוב, מישי.
אני מוחק, נופר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חח, לא הייתי פה רק כמה ימים! אבל אחר כך לא היה לי כוח להיכנס. רק שכבתי לי במיתה והגעתי לפרק 181 בפיירי טייל. יש לי עד 202. תאחלו לי בהצלחה! ומישי, לא חשבתי על זה עד שהעלת את זה^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
בהצלחה, אבל אולי כדאי שתשחקי 'סוף הסיפור' במקום...?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חח, אתה צריך קודם להתחיל פרק, לא? הרי אתה המנהל.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אבל אין לי כוח. אני ממזמן כבר לא המנהל. אתם יכולים לעשות הכל גם בלעדיי...
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
ז''ש!!.. מה פתאום אתה 'כבר לא המנהל'??.. ברור שאתה המנהל! האחד והיחיד!
זה סיוט להיות מנהל/ת של משחק תפקידים, מודה באשמה [ממש נטשתי את המשחק שלי.. אני צריכה לטפל בזה באמת], אבל אסור לך לוותר ככה! [הממ.. כן. זה די כאילו אני מטיפה עכשיו לעצמי, נכון?]
פשוט תכתוב את הטקסט המזוגזג [תראו מזה. יום אחד עם הבנות האלה, וכבר הן השפיעו עליי.. לא. טוב.] שנתתי לך - וזהו!
^_^
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
[עקב הדיכאון הכללי באתר, והדיבורים בנוגע לתרדמת, החלתי שאני חייבת לכתוב את זה. תתמודדו.

אתם יודעים מה קלטתי פתאום?
לא משנה מה עובר על האתר הזה - כמה אנשים נרשמים, כמה אנשים מוקפאים, כמה אנשים מחליטים שנמאס להם, כמה אנשים משתנים - המשחק הזה תמיד היה פה. והוא תמיד הזכיר לי למה נרשמתי לסימניה.
לא משנה כמה אנשים אוסומים עזבו, המשחק הזה נשאר אוסומי בצורה הכי סימנייתית שיש.
ואני ברצינות לא יודעת מה היה נשאר לי פה אם גם הוא היה הופך לשטות פאנגרילית מטומטמת כמו כל הקבוצות של פרסי ג'קסון, או לשממה חסרת חיים כמו המשחק תפקידים [בעל הפוטנציאל הרב] של פולו.
ואני מניחה שאני צריכה להגיד לכם תודה על זה חבר'ה, למרות שהטקסט הזה מתחיל להיות קיטשי בצורה מעוררת בחילה.
אני במשחק הזה ממש מהחודשים הראשונים שלי פה, ונהניתי מכל רגע.
אז בבקשה אנשים. תעשו מאמץ אחרון לגמור את זה כמו שצריך.
אני לא יודעת מה יהיה אחרי שזה יגמר.
ולמען האמת, זה מפחיד אותי לגמרי.
אבל אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי בשנה הזאת [השנה שלי בסימניה, השנה שלי במציאות..] זה שאני צריכה לנצל כל רגע. ולהפסיק להצטער על מה שקרה בעבר ונגמר.
אז בבקשה. באמת.
אל תהרסו את זה..
אנחנו מדברים בזמן האחרון על זה שצריך לעורר את סימניה, להחזיר לה את.. האופי המדהים שלה.
איך אתם חושבים שזה יקרה?
בטח לא אם נשב רגל על רגל ונחכה שמישהו [או יותר נכון מישי] ימשיך לכתוב על הבלגן שהתחלנו.

אז קדימה. ישבנוסים לפעולה, ובואו נגמור את זה בדרך הכי סימנייתית שאפשר!
קיטשיות סוף.]
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*החלטתי
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
וואו. את כזו מדהימה.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*מסמיק*
^~^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אוי, הדמעות :)

תודה רבה!!!
נתת לי ביטחון. נראה לי שאף על פי שאני בבית הספר רוב הזמן, אז עכשיו כשיש חופש, אז המשחק יחזור לפעול.

שנה טובה!
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חיחי. את השנה טובה הכנסתי במקום הלא נכון.. P:
ובבקשה ז''ש :) למרות שבלעדייך בכלל לא היה את המשחק הפסיכי הזה.. ;)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
נכון...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חח, משחקים פסיכים זה הכי אוסמי..


זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אנד איי סיי..
הי, הי,הי הי הי! הי, הי, הי! איי סיי היי! וואט גואינג און!
*תתעלמו ממני בעודי שרה כאן בקולי הצרוד כדי לשמוע את האקו(אקו..אקו..אקו..אקו..) כאן.*




















































































































































no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
זאבה, מתוקה שלי, אהמ.... מה. פשוט מה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
זה שיר שנקרא "מה קורה?"(באנגלית כמובן אבל אין לי כוח להעביר לאנגלית ולהקיש על המקשים ולכתוב את השם באנגלית) זה שיר ממש חמוד, גם חיים(באנגלית אם עדיין לא הבנתם. בעיברית זה לא נשמע ממש מגניב..) אהה, וכבר אמרתי לכם מזמן, לא? כאן אני מוציאה את כל השיגעון שלי כדי שהאנשים שסביבי לא יצטרכו לסבול את זה. וכן, אחד התחביבים האהובים עליי זה לבהות בענפים של העצים בגלל שאין לי ענף ספורט מזוגג שאני יכולה להיות בו במקום הזה!!! אוף.. זה כזה מבאס ורק שתדעו, זה קצת מוזר לקרוא לי זאבי. אבל רק קצת^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
כן.נ.ב חשוב מאוד- אני לא משוגעת חברים! לא משוגעת!
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אז מה את עושה פה?.. 0_ם

^~^
אגב, שנה טובה חבר'ה ;)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חחXD
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
~עוד פרק כלשהו~

הם התקרבו עליי. אנשים במדים חומים עם כתמים בצבע שמן, רובי קלצ'ניקוב ומבט מאיים בעיניים. הם התקרבו אליי והצמידו לי את הרובה לרקה.
"אם אתה לא מספר לנו מיהם החברים שלך, אנחנו הורגים אותך. דבר!"
אני לא אבגוד בחברים שלי, אין מצב. לא משנה כמה ייענו אותי פה.
אבל עם כל מכה ומכה, עם כל דקה ודקה, אני מתחיל להכנע אל החלץ. אם הם לא יבואו, הם ימותו- יחד איתי....

בבקשה תמהרו- ובהצלחה!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח, אל דאגה זשי, אנחנו נציל אותך^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
יופי.
אבל מתי?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
זו שאלה אחרת^^
מי מתחילה?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אולי את?
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*מתחבאת מאחורי עץ* אני לא כאן!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
"10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1... מי שמסתתר מאחוריי ומצדדיי הוא העומד!"

נופר, את מתחילה ><
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח^^ אולי מישי?
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הא, אני מכירה את זה ככה:
"עד שלושים לאט בקול!"
סופרים מאחת עד שלושים...
"27, 28, 29, 30 מי שעומד מאחוריי ומצדדיי- הו, פאק, אני פשוט אתחיל לחפש!"
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
משתקלידי, העיקר שכבר תזיזי תתחת השמן שלך ותתחילי להוציא אותי מהפאקינג כלא הזה!!!
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
זשל"ב, אתה בכלל לא יודע איך לדבר אל ליידי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אז תלמדי אותי.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
תלמד לבד, אהה. ולדבר הזה קוראים נימוס.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
המשכנו ללכת במסדרונות הלבנים בלי שום מושג לאן נגיע, או איפה נמצא זשל''ב.
ילה אחזה בחוזקה בידה של קליירי, נחושה בדעתה להישאר קרובה אליה לא משנה מה. גם קיירו עמד קרוב לשתיהן.
אחרי כמה זמן של שיטוטים חסרי מזל פתחתי את פי ''אתם יודעים, כדי לצאת ממבוך צריך להיצמד כל הזמן לצד אחד. זאת אומרת, לפנות לאותו כיוון בכל פעם שיש פניה. אז בואו פשוט נבחר צד אחד שתמיד נפנה בו..''
ילה הביטה בי, ספק מיואשת ספק שמחה. ''למה לא אמרת קודם?'' שאלה.
''כי אני לא בטוחה שזשל''ב נמצא בחוץ.'' השבתי. ''יותר הגיוני ששמו אותו במרכז המבוך..''
''אז איך מגיעים למרכז המבוך?'' שאל קיירו.
''בעיקרון, השיטה היא אותה שיטה.'' עניתי. ''הסיכויים שנגיע אמנם קטנים יותר, אבל הם יותר גדולים מלפנות סתם בפנייה אקראית.'' הם לא ענו. ''תראו,'' המשכתי. ''הכוונה של השיטה הזו היא פשוט להיצמד לצד אחד לאורך כל הדרך ולהגיע לקיר החיצוני שאליו מחוברים כל קירות המבוך. אנחנו נמשיך לפנות לאותו צד שיקבע מראש - עד שנגיע לפתח.''
ראיתי על פניה של ילה שהיא מתחילה להבין. ''אז מה שאת בעצם אומרת..'' היא אמרה. ''זה שיכול להיות שמרכז המבוך הוא פתח אפשרי שנגיע אליו. כי כמו שאמרת, כל קירות המבוך -''
''- מחוברים לקיר חיצוני משותף.'' השלים קיירו. ''הכלא.''
הנהנתי. ''אז לאיזה צד פונים?'' שאלתי.
''שמאל.'' ענה קולה של קליירי. הבטתי בה בשאלה. ''כי אני שמאלית.'' היא הסבירה במשיכת כתפיים.

[את השיטה אני כבר מכירה, אבל כדי להסביר במילים הייתי חייבת לפנות לוויקיפדיה P: אני מקווה שהבנתם.. שורה תחתונה - כל פעם שיש התפצלות, ניקח שמאלה. ובואו נקווה שנגיעה לזשל''ב..]
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אגב, יכול להיות שנלך בדרך שתקיף את מרכז המבוך. אבל בגלל שאנחנו גם ככה כבר עמוק בתוך המבוך, יש סיכוי - כלשהו - שזה לא יקרה..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
גם אני מקווה.

ואי אפשר ללמוד נימוסים כשמסביבך נמצאים קבוצה של בריונים עם רובים וכל שניה נפלטות מהפה שלהם הרבה קללות.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הו, גאד. אני באמת כתבתי 'נגיעה'.. O.O
אופסי.

וקדימה! תגיבו כבר!..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אהה? עוד כמה דקות, אחרי האוכל ואחרי שאראה אם השקע בחדר שלי דפוק או המפצל של אחותי. ואחרי שעשה כביסה כי אם לא אני אהרג ע"י אבי הנחמד.
וכן, במיוחד אחרי האוכל..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
עכשיו!
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*אהמ אהמ*
*סוודרים והמון ורוד*
*חתולים וצלחות חרסינה*
[רצף אסוציאציות קצר בעקבות הארי פוטר]

תזיזו כבר את הישבנוס ותתחילו לכתוב!..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
כן!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הלכנו הרבה זמן, כמעט התייאשתי וקלריסה שאלה מתי מגיעים כל 5 שניות עד שלפתע שמעתי זעקת כאב. עצרתי והקשבתי. עוד אחת. קיירו גם שמע, ואז ללי ואז קלריסה.
"נראה לי שמצאנו את זשלב.." מלמל קיירו
"אני לא אגלה לכם לעולם! אהה!" נשמעה צעקה. "הצילו!!!"
"קדימה!" אמרתי. "פעם אחת נציל אותו!"
"אנחנו תמיד מצילים אותו.." מלמלה ללי והחלה לרוץ בעקבותינו בעקבות הצעקות. עוד רגע זשלב! עוד רגע!
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אוי, זאבה..
את תמיד גומרת את זה מהר שכזה..
את לא רוצה שיהיה לנו על מה לכתוב..?
מה דעתך על הליכה אובססיבית במבוך מתסכל, פניות לצד שמאל שמתחילות לעלות על העצבים, מפלצת או שתיים בדרך..?
זה נראה לך הגיוני שהגענו כל כך מהר?

אה. *חיוך זדוני שכזה*
עלה לי רעיון.

רצנו במהירות גדולה יותר לעבר הקול שהיה בבירור של זשל''ב.
''הצילו!!'' הוא צעק.
המשכנו לרוץ לכיוון שממנו הגיע הקול, עד שהגענו להתפצלות.
ילה התקרבה ימינה, ואני שמאלה.
''לאן את הולכת, ללי?'' היא קראה. ''ז''ש בכיוון ההוא!''
''אבל צריך להמשיך שמאלה!'' השבתי. ''רק ככה נגיע אליו!''
''אההההההה!..'' נשמע שוב קולו של זשל''ב.
התכווצתי. זה לא היה נחמד לשמוע אותו מתענה.
הבטתי בפניה הנחושות של ילה, והיא הביטה בשלי.
קיירו הסתכל על שתינו במבט חוקר, וכשהבין את מה שהתפתח לנו בראש הוא אמר בחריפות: ''לא מתפצלים.''
התעלמנו ממנו. ''נקודת מפגש?'' שאלה ילה.
הבטתי מסביב. היינו במין חדר גדול עם שלושה פתחים - הכיוון שממנו באנו, שמאל וימין.
''ממש פה.'' השבתי.
''זה טירוף..'' מלמל קיירו. ''איך נדע שזה המקום?''
הרהרנו בזה לרגע. ''אני יכולה לסמן את הדרך שהלכנו בה.'' אמרה ילה. ''ככה נדע איך לחזור.''
''ואיך ללי תדע?'' שאל קיירו.
היססתי. אם אני צודקת.. אני זו שאגיע לזשל''ב. היה משהו חשוד בקריאות שלו.
''אתם בטוחים שזה באמ-'' התחלתי, אבל הצעקות נשמעו שוב וקטעו את דברי. ילה התחילה לרוץ לכיוון הקול, כשקליירי נאחזת בכח בידה.
צעקתי בייאוש.
קיירו לא ידע לאן לפנות.
''למה היא לא מקשיבה?!'' קראתי בתסכול. ידעתי שאני צודקת. זה היה ברור שזו מלכודת. הדרך היחידה להגיע היא אם נצמד לאותו כיוון. מה שילה עשתה עכשיו היה לפגוע בכל הדרך שעשינו. יכול להיות שהיא תחזור לאותו מקום שממנו באנו..
''את הצעת לה לחזור!'' קרא קיירו בתשובה.
החזקתי את ראשי בכח. ''אני.. אוף! חשבתי שהיא תבין שזה בכלל לא הגיוני..'' קולי גווע.
''מה עושים עכשיו?'' שאל קיירו.
''לי זה נראה כאילו יש לנו שניים להציל.'' עניתי.
''או, מעולה.'' אמר קיירו. ''כי זה בדיוק מה שהיה חסר..''
הפניתי את מבטי לצב שמאל, וקיירו לימין.
''לך לילה.'' אמרתי. ''אני אלך לזשל''ב.''
הוא הנהן, ונפרדו דרכנו.

[אגב, זה לא ז''ש.. זה משו כמו במשחקי הרעב עם העורבני חקיין.. (היי, אפשר להכניס אותם לשם? אתם יודעים.. אם אנחנו כבר בספרים וכל זה..) בכל אופן, תזרמי עם הרעיון, זאבה. נמאס לי שהכל נגמר כל כך מהר.. בסוף אנחנו נתקע שוב עם פרק ובו 'אנחנו מחפשים פואנטה'..]
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
שמעו, אני אוהב את ילה. באמת. ואני גם אוהב את המגרעות שלה, כי הן מה שהופכות אותה לעצמה. אני אוהב את הנחישות שלה, את האסרטיביות שלה, את העקשנות שלה.
אבל באותו רגע יכולתי לצרוח מרוב תסכול על כך שהיא הולכת רק בדרך שלה, בלי להקשיב גם לנו. והכי גרוע היה שקליירי הייתה איתה. לעזאזל לעזאזל לעזאזל העולם.
רצתי במהירות ככל שהצלחתי, וכשסוף סוף השגתי אותן נעמדתי לפני ילה, חוסם את דרכה, מתנשף ומנסה להחזיר לעצמי את היכולת להכניס אוויר לריאות.
דאמ, אני לא בכושר.
ילה הביטה בי, מתנשפת גם היא, עיניה קרועות לרווחה. "למה עצרת אותנו? כמעט הגענו אליו! אתה לא רוצה להציל את זשל"ב או מה?"
כשהיא אמרה את זה היא לא נשמעה כמו עצמה, בכל כך הרבה דרכים, והרגשתי הרגשה מוזרה ביותר לשמוע אותה.
"ללי... חושבת... מלכודת..." התנשפתי. "היא חושבת... שזה לא זשל"ב... האמתי."
ראיתי את גבותיה מתכווצות בהבנה, ואז מתרחבות בעיכול.
"אני מקווה שסימנת חוט כמו שאמרת?" שאלתי בתקווה, ועוד לפני שהוצאתי מפי את ההברה האחרונה במילה השלישית, כבר נפל בלבי משהו כבד שסימן לי את התשובה.
עיניה היו כל מה שהייתי צריך בשביל לדעת שהיא לא הספיקה. חשבתי על כמות הפעמים שפנינו בזמן שרצנו. אוי לא.
ראיתי את קליירי נצמדת לאמה ואת העיניים שלה מבצעות קפיצה קטנה, כמו של חיה בכלוב.
עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שאני זוכר את הדרך, אבל כבר הבנתי שאת כל מה שהשגנו עם השיטה של ללי איבדנו עכשיו. היינו אבודים. אוי, וגרוע יותר. השארנו את ללי לבד.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
מתה עלייך, נופי *~*
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
[זו לא הייתה ציניות, אגב..]
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
שמאלה, שמאלה, שמאלה.. להמשיך לרוץ.. חשבתי, כאילו המילים יוליכו אותי מהר יותר.
הרגשתי כאילו הריאות נקרעות לי מבפנים. הנשימה נהיתה מאומצת, עד שכמעט נחנקתי.
אבל לא יכולתי לעצור. ז''ש צריך אותנו, ואנחנו כבר כל כך מאחרים..
דקירה קלה שלא הייתה קשורה למאמץ מהריצה ניקבה את חזי.
אני לבד.
ילה לא פה כדי להרגיע, קיירו לא פה כדי לעשות שטויות ולהצחיק אותי..
וקליירי לא פה כדי להזכיר לי שיש לי משהו להילחם בשבילו.
נשארתי רק עם התקווה המעצבנת שז''ש עוד בחיים, ושאני מתקדמת לכיוונו.
גם כן תקווה.
כשהרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר, נעצרתי בבת אחת. נאחזתי בברכיי וגמעתי אוויר.
כשהנשימה שלי חזרה להיות פחות או יותר סדירה, הבטתי לצדדים.
אותו מבוך, אותם קירות, אותו לבן מדכא.
אבל מולי הייתה דלת.
ושום פנייה שמאלה.
התקדמתי בצעדים רועדים לעבד הדלת.
הגעתי למרכז המבוך.
ומעבר לדלת, יכולתי להישבע ששמעתי את זשל''ב צועק.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
רכנתי לעבר קליירי.
"חמודה, את זוכרת את הקסם שלימדתי אותך באותו יום ביער?" שאלתי ברכות והיא הביטה בי בשאלה.
"את יודעת, הקסם עם החץ הוורוד שלך." אמרתי בחיוך וחיוכה של קלריסה התרחב והיא הזדקפה בגאווה.
"איזה קסם?" שאל קיירו כשהזדקפתי.
"אתה עוד תראה," עניתי לו. קליירי עמדה בפיסוק קל, הניפה את ידיה לצדדים ולחשה את מילות הקסם. יכולי ממש לדמיין איך היא אוגרת בתוכה את הקסם, מחקה מעט ומשחררת אותו בצורת חץ וורוד בעל רגליים ואופי של כלב.
"מה..?" שאל קיירו אך החץ-כלב ריחרח אותו והחל להריח את הרצפה בלהט.
"כל הכבוד קליירי!" אמרתי בגאווה. "עשית את זה כמו שצריך!"
"אני עייפה.." היא מלמלה ושיפשפה את עינה.
"כמובן," עניתי לה והרמתי אותה. הרגעתי את הנשימות שלי והצעדתי בעיקבות הכלב-חץ שלה. הוא לא יכול להיות רחוק יותר מהבעלים מ1-3 מטר וזה תלוי בעוצמה של המכשף. הכלב-חץ זה כישוף עתיק של מציאת כיוון כשמישהו הולך לאיבוד. הכשף עצמו קל אך המרחק שהוא יכול ללכת והיכולת הרחה שלו תלויים בעוצמת המכשף. זה נהדר שהיא הצליחה. אי אפשר להצליח את זה עם יותר מידי מטח וחדרה אחרת זה יתקוף אותך-שלא יעלו לכן רעיונות כי אם כן קיירו נלחם לבד! טוב.. זה בחיים לא יקרה וזה מוציא את כל הפואנטה מהאיום שלי אך הבנתם את הכוונה. הרגע עברתי מבחן גורלי והמוח שלי ריק! אז.. תמשיכו.-
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אהבתי.

תמשיכו אבל תשתדלו שלא לסבך יותר מדי את העלילה (מה שאגב, קרה בעצם עכשיו)
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הושטתי את ידי לעבר ידית הדלת בחשש אך ביציבות. ידעתי מה אני חייבת לעשות.
מרקם הידית היה זהה לידית שהכניסה אותנו למבוך. זה חייב להיות סימן כלשהו, לא? חשבתי בייאוש.
סובבתי את הידית ועברתי בפתח.
במחשבה לאחור, זה לא היה הכי חכם.
הייתי צריכה לדעת שיהיה כבר מישהו בפנים.
כאב חד באחורי ראשי שיתק אותי, והכל נהיה חשוך.

כשהתעוררתי, עוד כאב לי הראש. ועדיין הייתי מוקפת בלבן המדכא. הבטתי לצדדים, וראיתי שאני שוב פעם בתוך תא קטן ומרובע.
התסכול השתלט עליי בכזאת מהירות, שלא הופתעתי לגלות שבעטתי בקיר.
רק שאח''כ גם כאבה לי הרגל.
צעקתי בכעס, והתיישבתי על הרצפה חסרת הייחוד.
''אני שמח לראות שהתעוררת..'' אמר קול שקט בפינת החדר.
קפצתי. לא ראיתי שיש איתי עוד מישהו.
הרמתי את ראשי במהירות (זה כאב) והבטתי בהפתעה והתרגשות באדם שאת קולו זיהיתי מיד.
''ז''ש!'' צעקתי. ''סופסוף מצאנו אותך!''
הוא הקיף את החדר במבטו, וכחכח בגרונו. ''מצאנו?''
כתפיי נשמטו. ''היינו צריכים להתפצל..'' מלמלתי. ''זתומרת, התפצלנו.'' תיקנתי, והמשכתי במהירות. ''זה לא היה ממש בכוונה האמת. כאילו, ילה כן התכוונה להתפצל. אני חושבת. ניסינו לעצור אותה, אבל אז זה כבר היה מאוחר מידי.. ואז קיירו החליט -'' השתתקתי.
''שמעת את זה?'' לחשתי לז''ש. הוא הנהן בדממה.
צעדים כבדים נשמעו מתקרבים לעברנו. שלושה זוגות רגליים, בערך. היה קשה לדעת במבוך מלא הדים.
ישבתי קפואה על הרצפה. ''מי האנשים שחטפו אותך, ז''ש?'' מלמלתי לעברו כשהצעדים דעכו. הוא לא השיב.
או שהוא לא ידע, או שהוא לא רצה לענות.
ואז שמענו את זה שוב. את אותם צעדים כבדים. ושמעתי דלת נפתחת. אני בטוחה ששמעתי אחת. והיו הרבה צרחות. שלי, אולי. או של זשל''ב שצעק שלא ייקחו.. משהו. או מישהו. אני לא יודעת.
והכל היה שחור. ואז לבן.
ואז שוב שחור.

אתה צוחק, ז''ש? לסבך זה הכי כיף! וחוצמזה, אם לא ניצור עלילה - איך יהיה המשך?..
ו, אהמ.. כן. חטפו אותי הרגע, אהמ.. מה?.. פעמיים??.. זה ממש חוסר זהירות..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח, כן.

לפתע שמעתי זעקת אימה נוראית, פקאתי. זו ללי, וזשלב! מה עשיתי? איך אני עכשיו מוצאת אותם.
"קדימה!" אמרתי והתחלתי לרוץ אך קיר אבן חסם אותי. מה..? הייתי במקום לבן כזה. כמו חדר*אוי.. יש לי חיוך כל כך מרושע הרגע* פוצצתי את הקיר שהוביל אל קיירו וקליירי בכעס והבטתי בהם.
"מה לחא ברור ב'קדימה'?" שאלתי אותם בכעס והסתובבתי לעבר הכיוון שממנו נשמעו הצעקות. אני לא משאירה אותך לבד עוד פעם ללי!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*לא
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
היי זשי! לא ראינו אותך בזמן האחרון. טוב.. תור מי להגיב? נוף? מה איתך?
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
ממתי יש פה תורות?!
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
ממתי שאתם לא כותבים על דעת עצמכם ;)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
נכון מאוד, אנשים.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
תתחילו להזיז כבר את התחת שלכם ותצילו אותי!!!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
דווקא עכשיו לא בא לי, ועוד שנייה ארוחת צהריים ואז אני אשן ואז אראה כמה פרקים מפיירי טייל, אתקלח ואלך לישון, מה אתה אומר על מחר? או.. מחרותיים? לא, זה לא טוב. יש לי עבודת מתמטיקה של החופש הגדול להספיק.. XD

אחרייך נוף.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
מחר אני כבר אמות אם לא תתחילו לכתוב כבר!
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אוף, נו. למה תמיד אני צריכה להמשיך כשנוף מרחפת..?

פתחתי את עיניי לאור מסנוור. ישבתי על כיסא שהזכיר כיסא של רופא שיניים, והרגשתי משהו שלוחץ על זרועותיי. הבטתי למטה וראיתי שידיי כבולות. ניסיתי להשתחרר מהרצועות בכח, אבל כלום לא עזר.
החדר שהייתי בו היה באותו הלבן של שאר המבוך, רק שהפעם היה בו גם וילון, שנראה כמו מחיצה שמאחוריה יש משהו. לא רציתי לגלות מה זה.
ניסיתי שוב, הפעם בכח רב יותר, להשתחרר מהרצועות.
''זה לא יעזור'' נשמע קול קר מאחוריי. קפצתי בבהלה.
בעל הקול הקיף את הכיסא שלי עד שנעמד מולי.
''אני אדמונד'' אמר בקולו המצמרר. הקטע המטורף היה, שהבנאדם לא נראה יותר גדול מגיל 15.
זה מי שכלא את זשל''ב? חשבתי, קצת בגיחוך.
אבל אז נזכרתי שגם אותי הוא תפס.
''את ללי'' זו לא הייתה שאלה. והבנתי שהוא בוודאי יודע הכל עליי.
אך מבטו בכל זאת הראה סוג של התעניינות. הוא רצה שאני אספר לו משו.
''תקשיב לי טוב, ילדון.'' סיננתי. ''אין לי מושג מה עובר בראש הסוציופתי הקטן שלך, אבל אין לי שום כוונות לתת לך לפגוע בחברים שלי. תשחרר אותנו מיד או ש-''
ואז עלה לי רעיון.
''כן?'' הוא שאל.
''או ש.. או ש -'' התחלתי להיחנק. השתעלתי בכח, ולא הצלחתי לנשום.
אדמונד הביט בי בעיניים פעורות, אובד עצות לחלוטין.
''או ש - או שילה.. וקליירי.. וז''ש -'' ולא הצלחתי לסיים. גופי היטלטל בפראות, עד שקיבלתי את התוצאה המבוקשת.
אדמונד זינק לעבר הכיסא שלי והתחיל לפתוח את הרצועות שכבלו אותי אליו.
כשהרגשתי שידיי משוחררות, הרפיתי את גופי ועצמתי את עיניי. לא העזתי לנשום.
''ללי?'' שמעתי אותו.
וזינקתי.

תזיזו כבר את הישבנוסים הקטנים שלכם כדי שתוכלו להציל את שלי!! אידיוט מטורף בן 14 חטף את כולנו!!! תעצרו אותו!!
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אוהבת אותך מישי D:


היינו לחלוטין אבודים במבוך הזה, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. רצנו ופנינו פניות חדות כאילו יש לנו מושג לאן אנחנו הולכים. אני חושב שבאמת ידענו. אני לא ממש יכול להסביר, אבל איזו הרגשה פנימית הנחתה אותנו בדרך. אולי סוף סוף למדנו לתקשר בטלפתיה? סביר יותר להניח שהלב הוא זה שהנחה אותנו. בכל מקרה, לא שאלתי שאלות ופשוט רצתי לאן שרגליי לקחו אותי, כי בטחתי בהן, ובעיקר כי לא היה לי דבר להפסיד.
פתאום, רגע לפני שהגענו לפנייה אחת, הרגשתי איזו הרגשה מוזרה בבטן, כאילו משהו נוטש אותי. ופתאום היו רגליי סתם רגליים, ולא סוג של ג'י פי אס.
אבל מסתבר שהייתה לזה סיבה, כי ברגע שעברתי את הפינה התנגשתי בחוזקה במישהו שבא ממולי, במהירות דומה.
טוב, בתור מישהו שעבר *הרבה* דברים כואבים בחייו, הרשו לי לבשר לכם שכמעט אין משהו כואב יותר מהתנגשות חזיתית כזו. צנחתי אחורה מעוצמת המכה, נופל על גבי. לא ראיתי מה קורה עם האיש שהתנגש בי, או מי הוא היה, ובכנות - באותו רגע הדבר היחיד שהיה אכפת לי זה שקית קרח ענקית, ורצוי גם ניתוח לגדיעת הראש.
שמעתי את ילה משחררת אוויר בהקלה עילאית, ורצה במהירות לעברנו. הרשיתי לעצמי להיות קצת רגוז כשהיא חלפה לידי והמשיכה אל האיש השני.
"הממפ," נאנקתי, רומז לה בעדינות שאני בעלה, וזה.
היא התעלמה ממני לחלוטין! טוב, עכשיו חשבתי שאולי האיש השני לא היה מנוטרל בכלל כמו שקיוויתי, ואולי היא נלחמת איתו עכשיו, ואני חייב להתגבר על עצמי ולעזור לה. התרוממתי, כמעט מתפוצץ, וציפיתי לקרב על החיים והמוות.
האוויר שאגרתי נפלט בצורת אנחה מלאה הקלה כשראיתי את ללי, בעיקר כי ציפיתי שהמוות יהיה שלי.
ללי נראתה רק קצת יותר טוב ממני, ונאנקה תוך שאלת למה אנשים תמיד חוצים פניות בכזו מהירות.
"ללי!" מיהרתי לקראתה. "דאגנו לך כל כך! אסור לנו להתפצל שוב, כמובן. עכשיו אנחנו צריכים למצוא את ז"ש ולצאת מהמקום המקולל הזה!"
'..ולהשיג קרח,' המשכתי את המחשבה בראשי.
ירח לבן לפני 4 שנים ו-8 חודשים
טוב, נגיד שאדמונד אמר לך את שמו האמיתי אבל הוא אמור להיות הרבה יותר קר. הכוח הגופני שלו ממש נמוך אך כוח הקסם שלו מפצע על כך.

אינני זוכר מה קרה, לפתע ראיתי את האישה בעלת העיניים השונות, את ביתה, האיש בעל אצבע המתכת ואיך שהוא האישה הרגילה השתחררה. זה בכלל לא טוב.
לפתע משהו תפס את צווארון חולצתי, הבטתי במי שזה היה. האיש בעל אצבע המתכת.
"איפה זשלב?" הוא שאל בקול מאיים. שטקתי.
"איפה הוא?" שאלה הילדה הקטנה. היא ראתה אותי רק לרגע ועתה, כשמבטי נפל עליה היא התחבאה מאחוריי אימה. וזה זיקה אותי באגרף לבתן שלי. לרועה מזלו הוא שיחרר אותי כדי לתת לי להתקפל.
"קיירו.." באה בעלת העיניים שקרויה ילה להזהיר אותי אך זרועותיי כאילו פעלו מעצמן. היא חסמה את מתקפת האוויר שלי.
"נחמד," אמרתי לה וחיוך קר התגנב לפניי, גם היא חייכה מעט. חיפשתי בקדחנות בפניה סימן, שריר צווארה בלט מעט וקצוות ידה נעו, התחמקתי מהמכה בקלילות. גיליתי את סודך.
הרגשתי תנודה קלה מאחוריי. הילדה הקטנה יותר נועזת ממה שחשבתי. שלחתי את ידי לאחור ויריתי על שונת העין הקטנה סילון אוויר חם. היא נורתה על הקיר וצרחת כאב נשמע מאותו כיוון.
"מנוול!" צעק בעל אצבע המתכת וניסה לתקוף אותי אך התחמקתי בקלות, גם מסילון האש של שונת העין. האישה הרגילה הייתה לצד הילדה.
כזאת חבורה מעוררת רחמים. מבט חטוף בשעון גילה לי שהזלש"ב הזה ימות עם לא אוציא אותו בכמה דקות הקרובות מאמבטית הקרח שלו. תאי הדם האדומים שלו יהפכו לקוצניים וזה יהרוג אותו ויהרוס את הלב שלו במהירות מדהימה.
"טוב, היה כיף לשחק אך נראה שזהו זמני ללכת. תהנו עם בובי!" אמרתי ושרקתי לו. המפלץ היטלטל בשלשלאותיו לכיוון הטרף האפשרי שלו-הילדה. זינקתי לעברו ועמדתי לצידו, תוך שנייה מפתח היה בידי ובתוך חור המנעול. פתחתי את המנעול והוא רץ לעבר הילדה במהירות, יורה סילוני אש קרירה לעברה. נעלמתי באותה הזמן ונעלתי את החדר אחריי בקוד. הם לא יוכלו לצאת מכאן בכזו קלות. הלכתי אל חדר העינויים של היצור הכחול והוצאתי אותו מהאמבטיה.
"..אני.. לא אגלה.. לך.. לעולם..." מלמל בחולשה ועיניו החלו להתהפך בחוריהן אך סטירה על הלחי שלו הצילה אותו. אנחנו לא רוצים שהוא ימות עכשיו, נכון?
הסתובבתי והורתי לענות אותו עד שיצרח בקול ולתת לחבורה הפטית הזו לשמוע את הצרחות שלו ולא לתת לו לדבר בשום אופן. הלכתי משם הגעתי במהירות למרכז המבוך, לגן העדן.
"שלום אדוני," אמר אחד המשרתים אך התעלמתי ממנו. הלכתי לכיוון חדרי.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
מה. לעזאזל.???
ירחונית יקירתי, תגידי לי - ה ש ת ג ע ת ?!
אני לא אתן לאף אחד לענות את זש''י ככה! או לפגוע באחיינית-כביכול שלי! זה ברור??
וגם אני אוהבת אותך נוף :)
רק בואי נשאיר את הדיבורים לאח''כ, טוב? יש לנו אידיוט לחסל.

שטף הקללות שיצאו מפיו של קיירו הותירו אותי אילמת. מרוב עצבים ילה בכלל לא כעסה עליו.
בכל יום אחר, הייתי צוחקת על החינוך המוזר שהם מעבירים לבת שלהם, והייתי מסבירה לקליירי שלא כדאי לה להשתמש במילים כאלה.
אבל הפעם המקרה היה שונה. והייתי מאוד קרובה להצטרף לקללותיו של קיירו.
''ופשוט לעזאזל איתו!'' סיכם לבסוף.
''מה אתה אומר..'' מלמלתי, ושפשפתי את זרועותי במקום בו היו הרצועות.
ילה הביטה בי במבט החוקר הזה שלה. ''את בסדר?'' שאלה.
הנהנתי. ''אבל ז''ש..'' קולי גווע.
משיכה קטנה בחולצה שלי גרמה לי להוריד את מבטי למטה. ''ללי..'' מלמלה קליירי. ''ה.. המפלצת..''
הבטתי בקליירי, ואז בכיוון שאליו היא הצביעה.
מולנו עמדה מפלצת מחרידה ב.. יופייה המפלצתי, שירקה סילונים מוזרים מפיה.
ומשום מה, במקום להתחיל לרדוף אחרי כולנו, היא התמקדה בקליירי.
ירח לבן לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*צחוק מרושע!*
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הממפ
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח^^
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
זה לא מצחיק, זאבה! למה אף אחד לא מגיב??..
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
או לא. כל כך לא. הוא לא הולך לפגוע בילדה שלי!!
שלחתי מבט מהיר אל ילה וללי. ניסיתי לשדר להן הכל, את הכל. את זה שאנחנו צריכים להגן על קליירי, שאנחנו צריכים לשלוף חרבות ולהתכונן לקרב על הדבר היחיד שחשוב, על החיים של הדבר היחיד שחשוב, שאנחנו מבוגרים עכשיו, לא בני נוער מטומטמים, שאנחנו צריכים לקחת את הגורל שלנו בידיים ולהחליט את ההחלטות שלנו בעצמנו. ניסיתי לשדר להן גם דברים יותר עמוקים, כמו העובדה שלקליירי יש מזל שיש לה כזו אמא מדהימה, וכמו העובדה שללי היא כמו אמא שנייה, ואת זה שקליירי אוהבת אותה באותה מידה כמו שהיא אוהבת אותנו, גם אם אין להן קשר דם, ניסיתי לשדר להן תודה על הכל, ושאני אוהב אותן, את שתיהן.
ובעיקר בעיקר שירימו כבר חרבות, אגרופים, סכינים, וכל כלי נשק אחר בקרבת יד.
וזה כנראה עבד, נראה לי, כי תוך מצמוץ אחד עמדנו שלושתנו, במהירות בלתי אפשרית, לפני קליירי, והגנו עליה, על הדבר היחיד שחשוב, על האוצר שלנו. והרגשתי כאילו אני במשחק מחשב שבו המטרה היא לשמור עליה. וידעתי שפה, אם אנחנו ניכשל, לעולם לא נקבל הזדמנות אחרת. וזה יהיה סוף הסיפור. (XD)
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*אנחה*
לא מצאתי שום מקום אחר באתר הזה שגרם לי להרגיש מה שהרגשתי כשקראתי את זה, נוף.
זה כל כך.. כל כך אנחנו.. הסיפור שלנו..
והקטע הזה באמת כמעט גרם לי לבכות.
ואין לי מילים. ברצינות.
ותודה נופי, שכתבת את זה. אין לי מושג למה.
ואיפה לעזאזל זאבה? גם היא צריכה לחלוק אתנו את הרגע המושלם הזה..
וז''ש, כמובן. אבל צריך להציל אותו קודם.. הממ.

נלחמתי כמו שלא נלחמתי מעולם. לא הסכמתי לוותר על הילדה הקטנה שמאחורי בשום מחיר.
המבט בעיניים של קיירו וילה היה זהה לשלי - מרוכז, אך מלא בזעם.
נמאס לנו. לכולנו.
נמאס מכל שטות מחורבנת שעברה עלינו מרגע שעזבנו את הספרים שלנו.
גם אם לא נכחתי אישית בכל חלקי המסע. הגוף שלי, והמחשבות שנותרו מנוכחותה של נוודת -

[אוי. לא חשבתי על זה..

הו, גאד. אין לכם מושג איזה פיצול אישיות עשה לי כרגע בלגן במוח. זה הלך בערך ככה:
ללי: זה בכלל.. לא הייתי אני.. *כאב בחזה* לא אני עשיתי איתם את כל המסע הזה. לא אותי הם אוהבים.. הם אוהבים את נוודת..
נוודת: נו, אל תהיי מגוחכת. ברור שהם אוהבים גם אותך. נוף כתבה ללי, לא?
*כאב מתסכל כזה שנובע כנראה מהצער של ללי*
ואז בום.
ההבנה ששתיהן זה אני, ושאין שום היגיון במה שהרגשתי עכשיו.
זה היה הזוי O.O]

ונמשיך.
- הזכירו לי איזה מסע עברנו.
נזכרתי בחברים שלנו, שהתחילו איתנו את המסע [אאוץ'. אין לכם מושג כמה זה כואב. הם בכלל לא מכירים את ללי, אחרי הכל.. :/] - קטסה, טריס, קליאו, סוניה.. ואח''כ גם ליזל, מגי, פרסי וריינה.. הם אולי לא נשארו עד הסוף, אבל הם היו חלק ממסע מתמשך שהיווה חלק כל כך משמעותי בחיים שלנו..
וכשהנפתי את הסכין שהייתה אחוזה חזק בידי, ידעתי שאני נלחמת גם בשבילם.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אני.. זה ממש קשה, חבר'ה. זה באמת עושה לי בלגן רגשי במוח. [כן. סתירה לוגית. תתמודדו]
את כל החלק הראשון.. כל ההיכרות.. המרדף אחרי הספרים.. העצבים על זשל''ב..
זה בכלל לא הייתה אנ - ללי. זו הייתה נוודת..
ובאמת שזה משגע לי את השכל.
כי טכנית, אני שתיהן.
אבל עכשיו אני ללי. וכל כך נקשרתי לדמויות האלה, שזה ממש מבאס לחשוב על זה.
במיוחד שהדמות של ללי היא כמעט מאה אחוז אני. כי ללי עצמה היא לא משום ספר.. היא דמות שיצרנו כי לא רציתי להשאיר את נוודת מחוץ לסיפור שלה..
וכשלא הייתי כבולה לשום אופי של דמות, פשוט כתבתי הכל.. כמעט כמו שאני הייתי עושה את זה.
אז עכשיו זה מרגיש כאילו בכלל לא הייתי בכל ההתחלה.. :/ *כאב ראש*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
מישי (או נוודת, או ללי או מי שלא תהיי) אהבתי מאוד את מה שכתבת ובהחלט ריגשת.

ולמרות זאת, אשמח לקצת פרטים ממה שהפסדתי.
מה שהבנתי זה שיש איזה בן זונה בן 14 שמענה אותי (נו נו נו, ירח לבן!) ושאתם מנסים להציל אותי (תודה לכם!)
אבל... אני אשמח לכל התמונה המלאה כדי שאוכל להמשיך את הפרק ולצאת מהכלא המטומטם הזה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
*וכדאי מאוד שזה יהיה לפני ערב החג, כי יש לי הפתעה מיוחדת בשבילנו לכתוב היום המתוק הזה (*חיוך ערמומי*)
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
קודם כל - לאאאאא!.. אל תעשה משו בזמן החג!.. אני לא יכולה להתחבר..! [דתייה, אחרי הכל..]
וזה אומר, אגב, שעד מוצ''ש אני לא הולכת להתחבר..
תסכימו לחכות עד אז?.. *פאפי פייס*
דבר שני - תקציר:
חטפו אותך, הגענו כדי להציל אותך, ניסו להרוג אותנו, חטפו את קליירי, הצלנו את קליירי, השתלטה עליה רוח, גירשנו את הרוח, הלכנו במבוך, התפצלנו, חטפו אותי, נפגשנו, ניסו לענות גם אותי, הצלחתי לברוח מסוציופת בן 14, הוא מצא אותנו בכל זאת ושלח אחרי קליירי מפלצת.
קפיש?

ושנה טובה גם לכם.. ^^ [כי אני לא אוכל להגיד את זה לכם בזמן החג..]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
עם כל המידע הזה, כנראה שלא אספיק להקל אותו עד צאת החג אז כנראה שנחכה לך בכל זאת :)
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
יאיי.. ^^
תנקס, ז''ש ;)
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
מישי תפסיקי, אני דומעת.
"וכשהנפתי את הסכין שהייתה אחוזה חזק בידי, ידעתי שאני נלחמת גם בשבילם."
אני... אני... זה... זה מקסים. זה בול זה. אלה בדיוק המילים הנכונות. זה מדהים. את מדהימה. ושתדעי שנוודת הייתה אדירה, אבל ללי היא כל כך הרבה יותר... אמתית, וטובה בדרכה שלה. היא זו שמוצאת תמיד את הצד המשעשע בכל סיטואציה קודרת, היא זו שמעוררת בהם מוטיבציה להילחם עד הסוף, היא מין קרן שמש כזו.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
נו, עכשיו גם אני דומעת, נוף..
ותודה על מה שכתבת.. אני לא יודעת אם התכוונת לכפל משמעויות שם, או שזו סתם אני עם האובססיה למטאפורות - אבל שמעתי לא מזמן משפט אחד בנוגע לניתוח של מה שאנשים חושבים שהולך.. בערך ככה:
ברגע שהסופר/משורר הוציא את מה שהוא כתב, זה לא משנה מה הוא חשב כשהוא כתב אותו, ולמה הוא התכוון.
עכשיו זה התפקיד שלנו לקחת את מה שהוא כתב, וללמוד ממנו משהו.
וזה לא צריך לעניין אותנו אם זה מה שהסופר/משורר למד מהקטע, או אם זה מה שהוא רצה שנבין.
זה היופי בספרות.
כל אחד לוקח אותה למקום האישי שלו.
[אהמ.. קצת סטיתי מהנושא.. וזה גם לא ציטוט.. זה הניתוח שלי של הדברים ששמעתי.. ו.. נו, לא משנה]
בכל אופן, הבנתי נוף.
אני חושבת.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
[אהמ.. אני חושבת שהתכוונתי לכתוב 'כותבים' במקום 'חושבים' - אבל באמת שאין לי מושג..]
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
אוי, מישי, את בדיוק ההגדרה של לחשוב יותר מדי. XD

ואם את רוצה לדעת, התכוונתי לזה בכפל משמעויות :)
אבל אהבתי את הניתוח הזה.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
נכון?.. *מתוסכל קצת*
אני מצאתי לזה מילה אחרת - חשיבה אסוציאטיבית ;)
לפעמים זה נוראי לדבר איתי.. P: [תדמייני את אחד מהצ'יפמאנקס אחרי כמה כוסות קפה, מנסה לספר סיפור מלא בפרטים שדורשים הסבר. (כמובן שהכל נגמר - איכשהו - בהארי פוטר..)]
קיצור, כאב ראש.
[ובגלל זה אני שמה מלא סוגריים. (שלפעמים אני שוכחת לסגור)]

בכל אופן, תודה :)
ולגבי הניתוח - הוא בעצם היה הסבר ל'למה מישי חושבת שנופי החמיאה לה, למרות שהיא בכלל דיברה על דמות דמיונית'..
no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
נופי אכן החמיאה לה, בעדינותה האופיינית והכנראה מוגזמת XD

אגב, עכשיו אני אחשוב שאת נראית כמו צ'יפמאנקס.
מישי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
חחח.. אוי אוי אוי.. אני כל כך לא נראית כמו הצ'יפמאנקס P:
יש לי שיער חום כהה מתולתל וארוך, עיניים חומות, גובה.. אהמ.. מטר שישים ושתיים אולי?
רגיל לגמרי. ומשעמם.. :/
[ולא צ'יפמאנקסי בעליל]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-7 חודשים
זה באמת היה משפט מקסים.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
~פרק כלשהו, ההמשך~

אתם נכנסים לתא הכלא ונתקלים בדבר הכי יום יומי שיש ובכל זאת משקשקים מרוב פחד: מאבטח שבודק את התיקים של כל אחד מהנכנסים.
מה תעשו- האם תכנסו דרך דלת הכניסה ולהתעמת עם מאבטח או שלהכנס דרך דלת החירום ולהתעמת עם מפלצת בעלת פיצול אישיות מסוכן ביותר שלא מפסיקה לחפור לרגע?

זו ההחלטה שלכם ואך ורק ההחלטה שלכם.
ורק דבר אחד אני מבקש: אל תשתפנו. תהיו אמיצים. אתם צריכים להציל אותי.
בהצלחה!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אפשר להפוך לבלתי נראים ולחלוף בחיוך זדוני ליד המאבטח?
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
עמדנו מול שתי האופציות שלנו למעבר, והתלבטנו במה לבחור.
''מהאתם חושבים עדיף?'' שאלה ילה בחשש.
''הממ.. בואו נראה.'' אמר קיירו. ''מפלצת פסיכית, או מאבטח תמים למראה?''
ילה גלגלה עיניים.
''זו בדיוק הבעיה'' אמרתי, לא לגמרי מרוכזת. קיירו הביט בי. ''הוא רק נראה תמים. זה בדיוק מה שיהפוך אותו ליותר מסוכן מהמפלצת.''
קיירו נאנח. ''תפסיקי לחפש צרות בכל חור, ללי.'' ילה גיחכה.
''אבל אתה חייב להודות שיש בזה משהו הגיוני.'' אמרה לבסוף.
''זה רק מאבטח!'' אמר קיירו בייאוש. ''אנחנו נעבור לידו, נחייך, נראה לו שאין לנו שום כוונה לפוצץ פה משהו - והוא יתן לנו להיכנס! פשוט מאוד!''
המשכנו להתווכח, עד שקליירי פשוט לקחה על עצמה לקבל את ההחלטה.
''קליירי!'' קראה ילה לעבר הילדה המתרחקת. ''לאן את הולכת??''
אבל קליירי המשיכה להתקדם לעבר המפלצת בסקרנות.
ילה נאנחה. ''היא הבת שלך..'' מלמה לקיירו, והתחלנו ללכת לעבר המפלצת.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
^^
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
רק רציתי להבהיר שבכניסה לאינקרסרון *אין* מאבטח. רק אומרת.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"נראה שבחרנו במפצלת," אמר קיירו
"כן," עניתי בחיוך ומשכתי את ללי בעקבותיי.
"אני באה, אני באה!" אמרה אך אני התחלתי לרוץ כשראיתי שהמלפצת מתחילה להתעורר אך שמתי לב לעוד משהו- היא מלקקת את קלריסה! רגע, וקלריסה צוחקת.. לא יכול להיות.. הדבר הזה אוהב ילדים, איך לא ניחשתי?
"היי קלריסה, איך קוראים לחבר החדש שלנו?" שאלתי ועיניה הוארו. מה כבר אמרתי?
"זה נורז!" אמרה בחיוך
"ילה.." אמר קיירו בשקט
"אה," השבתי מיד. הוא לא רצה להביא אותו.
"אבל תחשוב איך הוא יעזור לנו!" קראה קלריסה ודמעות הופיעו בעיניה
"קיירו," אמרתי. "זו תהיה מתנת יום ההולדת שלה."
"מה?" התפרצה ואז במחשבה שנייה. "כן אבא!"
"טוב, טוב!" הוא קרא. "רק אל תנגסו בי!" וניצוץ נדלק בעיניה של קלריסה.
"חח, טוב יפה שלי. זה מספיק." אמרתי והנפתי אותה על המפלצת. היא צחקקה ואחזה בה.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הממפ. ואני כבר קיוויתי למשהו יותר.. מאתגר.
ורק שאני אבין - הבאת כרגע לילדה שלך מפלצת ליומולדת? 0_ם
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חחח, אני כל כך צוחקת כרגעXD
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
טוב, אולי זה באמת יהיה שימושי. אנשים ייראו את המפלצת ויפחדו להתקרב אלינו וכך לא ייפגעו בנו! אנחנו מוגנים! הוריי!
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ואז המפלצת תתחיל ללקק אותם, והם פשוט יעשו בתחתונים מרוב פחד.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
וואט דה...?
פאק.

המשחק הזה מתחיל להיות קצת הזוי...
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
עכשיו? עכשיו הוא מתחיל להיות הזוי? באמת?!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אהה, רק עכשיו? חחXD
ירח לבן לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הבטתי בברוק בתוך הפינה המוצלת. נכשלת במבחן שלך.
שרקתי במשרוקית צרה והוא זקף את אוזניו והחל לנהום. הוא לא חשב שאני אהיה פה.
"תהרוג אותם," לחשתי בלי קול והוא העיף מגבו את הילדה שהייתה עליו ורץ לעבר האיש בעל אצבע המתכת.
הוא פער את פיו אך הוא לא הצליח לסגור אותו. הוא הלך אחורה, נשכב וילל.
לקחתי את כנה הנשיפה, הכנסתי לתוכו את החץ המורעל ונשפתי. החץ פגע בעינו והרעל החל לפעול. ספרתי עד 25 ואז הוא פרכס. קתף עלה מפיו והוא מת.
נכשלת. אפילו נתתי לך שם ואתה איכזבת אותי!
רשמתי בפנקס.
'מפלץ מס' 3- ברוס. חיבה על ילדים ונאמנות סוטרת. מת.
21.6.2021'
נענעתי את ראשי ויצאתי אל האור. הדלתות סגרו על החדר.
הנפתי את ידי והילדה עפה על הקיר ונכבלה בשלשלות מאוויר. הנפתי את ידי לעבר האיש. גם הוא עף לעבר הקיר השני ונכבל.
הנפתי את ידי שוב והאישה נכבלה בקיר השלישי. ועתה. האישה בעלת העיניים השונות.
הרגשתי בה כוח עצום של קסם.
הבטתי בה, נענעתי את ראשי וחסמתי את האוויר שלה.
היא ניסתה לבטל את הקסם ולתקוף אותי אך זה גרם לעילפון שלה להיות יותר מהיר. עילפתי גם את השאר. וקראתי לעוזר שלי לשים אותם בחדרונים.
"אתה בטוח? גם הילדה?" שאל
"תעשה מה שאתה רוצה עם הילדה," השבתי בביטול.
"בסדר בוס." הוא השיב.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
לא!! אל תהרגו את קליירי!!!
ירח לבן לפני 4 שנים ו-9 חודשים
היא לא תמות. העוזר שלי הוא איש טוב. הוא רק יטפל בה. ואתם יכולות להשתחרר במהירות אם רק תחשבו!
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
תקשיב לי טוב-טוב מי שלא תהיה שאתה!! אתה לא נוגע לי באחיינית!!!

התעוררתי ראשונה, בראש כואב ובראייה מטושטשת.
קיירו שכבר לא רחוק ממני. ילה הייתה קצת יותר רחוקה.
לקח לי כמה רגעים כדי לקלוט באיזה מצב אנחנו.
קליירי לא פה.
''ילה..'' מלמלתי. ''קיירו..'' זחלתי לכיוונה של ילה וניערתי אותה.
''ממ.. המ?'' היא הייתה מטושטשת.
''קליירי לא פה.'' אמרתי לה בבהילות.
הבטתי בקירות החדר בפחד הולך וגובר.
ילה התעוררה מיד, ועזרה לי להעיר את קיירו.
''חייבים לצאת מפה ומהר.'' הוא אמר כשסיימנו לדבר.
התחלנו לבחון את החדר, לחפש פרצה, או כל דרך אחרת שהיא כדי לצאת.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אתה מעכב את היציאה שלי מהכלא המזדיין הזה, מי שלא תהיה!!!
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"חכו!" אמרתי. "אני יודע מי אלה. אלה הטינופות."
"טנופות?" שאלה ילה. "טוב, הם בהחלט חתיכת טינופת אם הם חוטפים לי את הילדה! אנחנו חייבים לצאת מכאן כבר!"
"לא, את לא מבינה. כשהייתי בכלא, כלומר כאן, אז... טוב, גם אני הייתי טינופת. והטינופות, את מבינה, אנחנו לא חוטפים שבויים. כמעט אף פעם. אנחנו פשוט היינו הורגים את כולם. לחדר הזה היינו מביאים את מי שחטפנו. היינו הופכים אותם למשרתים או משהו. אני לא בטוח, כי אף פעם לא התעניינתי במיוחד. לרוב חטפנו רק בעלי מום, ו... טוב, מהם השתדלתי להתרחק."
"אבל לא אמרת מתישהו שאתה בעל מום בעצמך?" שאלה ללי.
"כן. אבל אל תצעקי את זה, כי מי שלא יודע לא יכול לשים לב לזה, ועדיף כמובן שלא ידעו."
"מה, להיות בעל מום זה כמו להיות... לא יודעת, שחור? כלומר, יש כלפיכם גזענות?" אמרה ילה.
"מה? לא. כלומר, כן, אבל זה לא בדיוק ככה. כלומר, בעלי המום הם מקולקלים. הם מין תזכורת של הכלא שהוא שולט בנו. תראו, בכל מקרה, זה אומר שלא מתכוונים להרוג אותנו, שזה טוב, אבל שאין הרבה דרכי מילוט, כי ככל שאני יודע אף אחד לא ברח מפה. לפחות לא בלי למות תוך כדי."
"טוב, לאף אחד לא הייתה בת, כנראה," סיננה ילה.
"לא, לא הייתה להם."
"ולאף אחד לא היה קסם."
"לא, גם זה לא."
"ולאף אחד לא היה מישהו שהיה בעבר טינופת והכיר מעברים סודיים?"
"אני לא מכיר מעברים סודיים."
"אתה כן."
נאנחתי. "אוקיי, בסדר, אני מכיר - אם זה מה שיגרום לך להפסיק להסתכל עליי במבט רצחני, אני מכיר."
שמעתי מאחוריי את ללי מגחכת. לפעמים לשיחות שלי ושל ילה הייתה נטייה להפוך למגוחכות.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אגב, ירח, הדמות שלך היא דמות מספר?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חחXD

קיירו התחיל לחפש מעברים סודיים. איפה את קלריסה? לא הייתי צריכה לתת לך לבוא איתנו!
לפתע דלת בלתי נראת נפתחה ובפתח עמד נער בן 14. היה לו שער כסוף, עור בגוון פנינה ועיניים תכולות כמעט. היה לו מבט כמעט אכזרי בעיניים אך לא הצלחתי לקלוט מה זה.
"מי אתה?" שאל קיירו בחדות ואני שיגרתי עליו במהרות כדור אש שהוא לא נפגע ממנו בכלל.
"הולוגרמה?" שאל קיירו
"לא, אני דווקא מאוד אמיתי." השיב בשעשוע קל. "ואל תדאגו לילדה הקטנה שלכם. אנחנו מטפלים בה טוב מאוד." אמר וחיוך זדוני התגנב לפני.
"חתיכת-!" התחלתי אך הוא כבר נעלם.אני שונאת אותו.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
''טוב, זה היה.. מוזר.'' מלמלתי. ''ובשבילנו זה חתיכת הישג..''
קיירו נהם. ''חייבים לצאת מפה. ומיד.''
הנהנו כולנו. ''אתם חושבים שהדלת שהוא עבר בה פה?'' שאלתי כשהמחשבה עברה בראשי.
''לא נראה לי'' אמרה ילה. ''הוא בטח יצר אותה רק כדי שיו..''
אבל היא עצרה באמצע המשפט כשידי אחזה במשהו בלתי נראה.
זה היה עגול, וקשה. והזכיר במרקמו עץ.
אגרפתי את ידי מסביב לחפץ העגול.
''זאת.. ידית?'' שאלתי, לא מאמינה.
סובבתי את היד, ומשכתי את האוויר לכיווני.
הדלת נפתחה.

[הידד לנו, וכו וכו. הצלחנו לצאת.
עכשיו בואו נחזיר כבר את קליירי! לפני שתהיה לה טראומת ילדות בלתי הפיכה!!]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ותחזירו גם את זשל"ב על הדרך!!!
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אנשימים..?
נופי וזאבה..?
יש לנו ילדה להציל!..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הלכנו לקנות לאחותי אופניים ליום ההודלת. הם עלו 600 ש"ח בלי הילוכים, אופניים לעיר. נחמדים ולבנים כאלו.

"קדימה, מהר!" אמרתי והתחלתי לרוץ.
"כן!" אמר קיירו והדביק אותי במהירות אך לפתע היינו אבודים במבוך לבן סטרילי ובלתי נגמר.
"איפה ללי?" שאלתי בבלבול
"כאן!" היא צעקה והדביקה אותנו. "אתם מטורפים! איך נמצא אותה?"
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"אנחנו לא נמצא אותה! אנחנו נמות פה והכלא ישתמש בחלקי גופנו כדי לברוא מחדש את עצמו, לנצח!"




אני עייפה, אין לי כוח להמשיך את העלילה ><
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
''איכס,'' אמרתי. ''זה מה שאינקרסרון עושה??''
הבעתה הנחושה של ילה לא השתנתה. היא תפסה בכח בצווארון החולצה של קיירו ונהמה עליו: ''לקחו את הבת שלך. אתה תציל אותה גם אם זה הדבר האחרון שתעשה!''
והיא פנתה בפניה הראשונה שמאלה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
*אנחה שתפקידה העיקרי הוא להעלות את הקבוצה למעלה כדי שתזכרו שיש מישהו להציל*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
את קלריסה ואותך כמובן!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
סטרתי לו בחוזקה.
"אנחנו חייבים למצוא אותה. אז אתה לא מתפרק לי פה, ברור?" צעקתי והוא הנהן ותווי פניו הכשיחו.
"אז.. לאן נלך?" שאל אחרי כמה רגעים.
"תשאיר את זה לי," ביצעתי קסם איתור ולפתע הופיע שביל זוהר.
"ימינה!" החרזתי והתחלתי לרוץ אחריו.
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הידד, אני אוהבת כשילה נהיית מפקדת!
ואולי זו הייתה זאבה שרמזה לנו בין השורות להתאפס?
לא משנה. אני אוהבת כששתיהן מפקדות ^_^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח^^ אם לא אתפוס קצת פיקוד נתפרק.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
נוף, אולי תמשיכי לכתוב וזהו?.. ;)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
כן, וגם את יכולה להמשיך משי.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אני כתבתי לפנייך.. זה התור של נוף עכשיו
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אני שונאת את כולכם T_T
ירח לבן לפני 4 שנים ו-8 חודשים
איך.. מה, היא משתמשת ב.. קסם? איך זה יכול להיות?
הבטתי בהם רצים ורצים בלי סוף עד שהם קרסו על הקיר. ליד המעבר הסוד.. חשבתי. אבל.. איך?
החלטתי להרוג אותם, בלי עדים.
"אדוני," אמר ג'ון וכרע על ברכו, הורתי לו לקום
"מה?" שאלתי
"הילדה רעבה והיא רוצה לראות את ההורים שלה." אמר. ג'ון.. איזה שם זה ג'ון? שערו היה אדום כהה כמו דם, עורו היה חיוור כמו של מת ועינו שחורה וקרה אך זיהיתי מעט חמימות בפנים. הוא אוהב את הילדה, כשיגיע הזמן הוא יבגוד בי. כנראה שפניי שינו את הבעתם כי הוא מיהר לומר
"לא אדוני! אינני אבגוד בך לעולם!" אמר במהירות וכרע כשמצחו נגע ברצפה ככה שראיתי את עורף המתכת שלו. ידעתי שהוא ממשיך עם עמוד השדרה, יד השמלית ורגלו הימנית ורוב חזהו ובטנו. חצי מפניו היו במן מסכה לבנה או אפור בהיר חלקה.
"קום, אני רוצה שתהרוג את הוריה של הילדה." אמרתי בקרירות. הוא קפא.
"האם יורשה לי לשאול למה אדוני?" שאל בעזות רוח
"לא, ותרצח גם את האישה שאיתם."
"חשבתי שאתה רוצה לעשות בהם ניסויים," אמר
"הם יותר מידי מסוכנים. אך במחשבה שנייה, תשאיר את האישה שאיתם. זה חייב להתבצע הלילה."
"כן אדןני," הוא אמר ויצא. הוא בוודאות יבגוד בי. חשבתי בעצב. אחרי כל מה שעשיתי בשבילו. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי משהו שדומה לרגש כלפי יונק. וכך הוא יבגוד בי, בכזאת קלות.
ראיתי אותו מוציא את הילדה דרך הדלת הסודית, הולך מעט, שולף את הלהב שנשלף שלו וטוקע אותו בעינו הנוטרה.
הלהב יחדור עד מחצית המוח. אני אשאיר אותך בחיים, עונש על הבגידה שלך.
הורתי לאחד העבדים להביא אותו ולתקן אותו. לא תוכל למות יותר.. נריו. כן, זה יהיה שמך.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
0.0
לאבנתי..
אמרת למישהו להרוג את קיירו וילה ולהשאיר אותי בחיים, אבל אז הוא בגד בך והחליט שלדקור את העין שלו יהיה נחמד?
זה פשוט נראלי קצת.. אהמ..
את בטוחה שזה מה שקרה עכשיו?..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
טוב, הגענו לשיא חדש של אי שפיות! וחוץ מזה, דקירה בעין נראת הדרך היחידה למות בשביל, אהה ג'ון. הבנאדם עשוי כולו ממתכת! אם הוא יחתוך א הווריד ברגל זה יקח הרבה זמן אך אם הוא ידקור את עצמו בעין זה יגיע ישירות למוח וישביט אותו וככה ימות. זה דווקא די הגיוני.

מישהו נענע אותי.
קפצת במקומי וראיתי את קלריסה.
"מה..?" לחשתי
"אמא!" צעקה וחיבקה אותי בחום.
"מה..?" שאל קיירו. "קליירי שלי!" קרא כמה שניות אחר כך וחיבק אותה בחוזקה.
"ללי! ללי! קומי!" קראתי וניערתי אותה בחוזקה."קליירי כאן! היא כאן!"

עהה, כן. אני לא מתכוונ לוותר על קלריסה.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
:/
ואני כבר חשבתי שירדוף אחרינו רוצח שכיר שינסה להרוג אתכם ולהכניס אותי ואת קליירי למבחנה, ורק בעזרת הכוחות המדהימים שלנו [זריקת אבנים, זיבולים בלתי פוסקים ושגעון] נצליח להרוג אותו, להציל את ז''ש, ולברוח מאינקרסרון..
למה הכל נגמר כל כך מהר?
חשבתי שרצינו שיהיה מעניין..
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אבל אנחנו עצלנים. כנראה אנחנו יותר עצלנים מרוצים שיהיה מעניין.
איך שלא יהיה, אני מניחה שעכשיו תורי, נכון?
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
למה ישלי הרגשה ששתינו נכתוב בטעות ביחד?.. כבר התחלת לכתוב?
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לא, לא, זה בסדר, את יכולה את התור שלי, אני נותנת לך ^_^
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הממפ. אני פשוט אכתוב וזהו.

ילה ניערה אותי. ''קליירי פה!'' היא קראה.
זינקתי ממקומי על הרצפה הקרה. ''קליירי!'' קראתי בחיוך.
''את בסדר?'' שאלה אותה ילה בחשש. ''קרה לך משו?''
היא הניעה את ראשה מצד לצד. ''הכל בסדר, אמא'' היא חייכה. אבל היה משהו מוזר בחיוך שלה. הוא לא היה ילדותי וחסר דאגות. הוא גם לא היה מעורער עקב החוויה שהיא חוותה.
הוא בכלל לא היה של קליירי.
נעמדתי ליד קיירו. '' תסתכל על הפנים שלה'' לחשתי לו כדי שילה לא תשמע.
מבטו ננעץ בבתו. ההבנה הבזיקה על פניו. ''העיניים שלה..'' הוא מלמל. הנהנתי. זה בהחלט לא היה המבט של קליירי. המילים של קיירו אישרו את מה שכבר ידעתי.
הפתיע אותי שילה לא שמה לב. היא כנראה הייתה כל כך מאושרת שלא ניסתה בכלל לראות את מי היא מחבקת..
''אז עכשיו שאנחנו יודעים שזו לא קליירי,'' התחלתי, וקיירו רעד. ''איך למען השם אנחנו אמורים לדעת מי זאת?''
''ואיך אנחנו מוצאים את קליירי האמתית?'' מלמל קיירו בתגובה.

[תהנו לכם, חברים.
אני לא מוכנה שזה יגמר כל כך מהר.. ואם לז''ש נגמרו הרעיונות, וזאבה רק רוצה האפי אנדינג, מישהו חייב לקחת את העניינים לידיים, לא?]
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אל תשכחי אותי! אני עצלנית ^_^

ניגשתי אל ילה בחשש. "ילה," התחלתי, "אני... האמ, צריך להגיד לך משהו. בואי שנייה." אחזתי בזרועה ומשכתי אותה לפינה, שם השתדלתי להסות את קולי. "תסתכלי שנייה על קליירי, היא לא נראית לך מוזר?" העפנו שנינו מבט בקליירי-לא-קליירי שעמדה שם בלי לזוז, מבט ריקני על פניה. ילה נתנה בי מבט מודאג. "אתה חושב שהיא עברה טראומה קשה מדי? אוי אלוהים, לא היינו צריכים להביא אותה. אני כל כך מצטערת, אנחנו כאלה הורים גרועים..." היא נראתה כעומדת להתייפח, אז הצמדתי מיד את ראשי לשלה ולחשתי לה שמשהו לא בסדר. שהיא צריכה להשתמש בחושי האמא שלה, לכבות את הלב ולהקשיב לשכל, כי זה מה שעשינו אותה תקופה, בסבב ההרפתקאות הקודם - הקשבנו לשכל. ורק לו.
ראיתי שילה מתחילה להבין. היא נתנה בי מבט מבוהל. "זו לא קליירי," לחשה לי.
"אני יודע."
מבטה התקשח, וראיתי שמשהו בתוכה נסדק לנצח, מין אושר תמים כזה שהיה נדיר ביותר ואפף אותה רק ברגעים מיוחדים של חמימות. משהו בו נסדק וידעתי שהוא לעולם לא יחזור יותר, וזה כאב לי לא פחות מהעובדה שלא ידעתי איפה הבת שלי.
אבל לא היה זמן לדאוג לזה כרגע. הסיבה לחיי עמדה על כף מאזניים. תפסתי בכתפיה של ילה והדפתי אותה לאחור אל ללי, ואז נעמדתי מול קליירי-לא-קליירי. "מי אתה?" שאלתי בקול שלא חשף שום רגשות. בחור טוב.
מי-שזה-לא-היה לא ענה לי. תפסתי בכתפיים הצנומות שלו, הזהות לכתפיים של קליירי, וזה כמעט כאב לי פיזית לעשות את זה אבל הצלחתי להכאיב לו. "איפה קליירי?!" שאגתי.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
נופי..! זה ממש יפה!.. ^^
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
יאפ. אם רק לא הייתי מתעצלת הייתי יכולה לכבוש את העולם. נו טוב, לכל אחד יש מגרעות ^_^
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
עזבו, תמשיכו בלעדיי!*בכי תמרורים!* התגובה שלי נמחקה וזו שניסיתי לכתוב מחדש הייתה כל כך נוראית! אני אתן לכן את התקציר- רוח תפסה את מקומה של קלריסה, אני צריכה להחזיר אותה אבל אין הרבה סיכויים שאחזור אבל הזמן שאפשר להיכנס לתוך עולם הרוחות בלי להישאב לתוכו מוגבל לכמות זמן בלתי ידועה. בסופו של דבר אני הולכת לשם, מוצאת את קלריסה ומשם חוזרת ומתמודדת עם בעיה חדשה- הזמן שלה נגמר! והדרך היחידה לדבר איתכם היא דרך היצור הזה שמתיימר להיקרא קליירי. מובן?
הייתי כותבת תגובה אבל.. טוב, דברים דוממים שונ אים אותי. זה הוכח גם עתה אבל.. היו חזקות! בבקשה!
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
רגע, אז זה אומר שהיא מתה?!
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הלב שלי נשבר הרגע.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לא! ילה וקלריסה לא מותה! אנחנו רק כלואות בעולם הרוחות!
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
עולם. הרוחות?..
אנחנו באווטאר..?
בכל אופן, טוב. ננסה.

הבטנו ממושכות בגופה הדומם של ילה. ''כמה זמן אתה חושב שייקח לה לחזור?'' שאלתי את קיירו בדאגה.
הוא עוד ישב בשקט ליד ילה, אוחז בידה. רעד עבר בו. ''אני לא יודע..'' לחש.
קליירי-אבל-לא-קליירי עמדה ליד הקיר הלבן ובהתה באוויר.
התקרבתי אליה באיטיות. ''אהמ.. סליחה?'' שאלתי. מאחוריי שמעתי את קיירו נאנח בשקט. הוא בוודאי עוד היה מעוצבן שלא נתתי לו להוציא את הרוח מתוך גופה של קליירי בכוח.
אני, יותר מכל השאר, יכולתי להבין את הסיפור הזה. הרי נוודת הייתה בתוך הגוף שלי!
אז פניתי לרוח הזאת כאילו הייתי פונה לנוודת.
''למה את בגוף הזה?'' שאלתי בעדינות. היא הבזיקה את מבטה החד אליי.
''לא הגוף הזה.'' היא אמרה נחרצות. ''הגוף שלי.'' קיירו נהם.
''תירגע..'' מלמלתי אליו. ''בסדר.'' התחלתי. ''הגוף שלך. למה בחרת בו?''
אבל לפתע, משהו השתנה בפנים שלה. הם נשארו אותו הדבר, אבל המבט שהשתקף בעיניה היה שונה.
ומוכר, איכשהו.
''ללי!'' צעקה הרוח בדחיפות. נרתעתי ממנה במהירות. ''זאת אני!'' היא המשיכה באותו קול.
''היא מנסה לחקות את קליירי!'' צעק קיירו בכעס. ''איך היא מעיזה בכלל?!''
גם אני התעצבנתי. איך היא יכולה להמשיך לעבוד עלינו ככה?
ובאותה המהירות שההבעה הופיעה, ככה היא נעלמה.
פניה של הרוח נראו טרודות מעט, והיא חזרה להביט באוויר.
''מה זה היה עכשיו?'' סינן לעברי קיירו.
הנעתי את ראשי מצד לצד, והתיישבתי לידו.
''אני חושבת..'' פתחתי אחרי כמה זמן. ''שזו באמת הייתה קליירי.''
קיירו קפא. ''זו לא.'' הוא לחש בקרירות. ''זו סתם רוח אכזרית.''
''אני לא חושבת.'' לא וויתרתי. ''אחד הדברים שנוודת זכרה הכי טוב, זה את הפעמים שמלאני - הגוף שנוודת הייתה בו - ניסתה לקחת פיקוד. היא כאילו.. דחפה את נוודת הצידה, והשתלטה בחזרה על הגוף.''
קיירו ניסה להבין את מה שאמרתי.
''אז את בעצם אומרת ש..'' הוא כיווץ את גבותיו.
''שקליירי מנסה לדבר איתנו.'' סיכמתי. הפננו את מבטנו חזרה לרוח.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*מכחכח בגרונו*
מישהו..?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
*מצביעה!*
אני! אני! בבקשה! תבחרי בי! בבקשה!אני אכתוב קטע טוב! אני נשבעת! בבקשה! פליז.. פליז! בבקשה! בחרת בי? איזה יופי! אני כל כך מודה לך משי! תודותיי נתונות לך!

הבטתי בחוט הכסף שהוביל לקלריסה שלי. הלכתי אחריו והבטתי בגוף שלה ובחוט הכסף שהוביל אליו.
"קליירי!" צעקתי.
"ללי!" צעקה, נואשת והמשיכה להיאבק.
"קלריסה! תלחמי!" צעקתי לה והיא הביטה בי במבט מבולבל.
"אמא?" שאלה
"מה?" שאל קיירו. "קלריסה? את שם? ילה איתך?"
"אבא!" היא צעקה ונאבקה ברוח אך היא לא הייתה חזקה יותר מידי. נשמתי נשימה עמוקה ודחפתי את הרוח של השדון הזה מהגוף של קליירי. הנשמה שלה תפסה את הגוף הריק במהירות. ראיתי את השמחה שלהם וחייכתי. קליירי שלי חזרה סוף סוף אבל.. איך אוכל לדעת אם היא תמיד קליירי?
הלכתי לגוף שלי ובהבטתי בסלידה בנשמות שנלחמו כדי לקבל אותו. נכנסתי עליו אך שכנו בו שתי נשמות. גירשתי אותם בכעס ופקחתי את עיני.
הקיירו, קלריסה וללי הביטו בי והיה פחד בעיניהם.
"מה קרה?" שאלתי והבנתי שידי ורגליי כבולות באוויר. הכבל היה די שברירי אך לא שברתי אותו.
"מה קרה כאן קיירו? קליירי? ללי? למה קלריסה כובלת אותי באוויר?" שאלתי
"את תקפת אותי!" בכתה קליירי.
"מה?!"
"כן! וכל הזמן צעקת וצרחת וניסית.. וניסית לאכול אותי! וצחקת עליי!" צעקה קליירי והרגשתי איך הכבלים מתהדקים והרגשתי את הדם שזלג מהפצע.
"ילה?" שאל קיירו בחשש
"אלא מי? זה קצת מוזר שהבת שלי מנסה להרוג אותי אבל הכל בסדר. תודה שדאגת." אמרתי ועיוותתי את פניי לנוכח הכאב החד.
"זאת ילה," לחש קיירו באוזנה של קלירי.
"זאת באמת אמא?" היא שאלה בקולה השביר. "זאת לא הרוח? זאת באמת אמא?" שאלה והחלה לבכות. שיחררתי ברחות את הכבלים וחיבקתי אותה בחוזקה. הידקתי אותה אליי.
"אהמם, לא נעים לי להרוס את החגיגה אבל אנחנו עדיין צריכים להציל את זשלב." אמרה ללי באי נוחות קלה.
"כן.." אמרה קליירי. "הוא היה מאוד נחמד אליי, למה צעקת עליו אמא?" שאלה
"כי דברים רעים קורים כשהוא בסביבה." השיב קיירו, העמיד אותנו וחיבק אותנו בכוח. נהנתי מחום גופו ומריח הזיע שעל עורו. נהנתי מחיבוקה הבטוח של ביתי ומרגע המושלם הזה.
"קדימה," אמרתי במרץ מחודש וחייכתי עליהם. "אנחנו צריכים למצוא איש גבוהה, כחול וקירח! כמה קשה זה כב יכול להיות?"
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חחחחחחח.... ''דברים רעים קורים כשהוא בסביבה..'' P:
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לא כך?
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לגמרי כך ^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הו!
סוף סוף. באמת שהתחלתי להרדם כאן...
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
~האממ, זו רק אני או שקליירי ממש לא יודעת למה היא מסוגלת? כלומר היא יכלה להרוג את ילה. אותי אישית מאוד מטריד לראות את הבת שלי כל כך נסערת ומסוכנת כזו.
"איש גבוה כחול וקירח" הרגת אותי XD~


מכיוון שאני היחיד שכבר היה באינקרסרון, אני חושב שהבנות ציפו שאדריך אותן או משהו. מה שהן לא לקחו בחשבון, הוא שהכלא כבר לא היה כלא. גיהינום. הוא היה גן עדן עתה, ואני לא ידעתי להתמצא בגני עדן. הגיהינום היה המגרש שלי. אז עשיתי כמיטב יכולתי, אבל באמת שלא היה לי מושג איפה זשל"ב אמור להיות במקום הזה, שכולם אמורים להיות שמחים בו. חיפשתי אחרי משהו מוכר, קיר אפרפר או צמחים כהים או מסילת רכבת מחלידה או מערות. הרגשתי את ללי נעצרת בפתאומיות מאחוריי.
"ללי?" הסתובבתי כדי להביט בה. "מה קרה?"
היא הנידה בראשה ונראתה כאילו היא לא נושמת. לבסוף היא הצליחה לקחת כמה נשימות ארוכות ולדבר. "מצטערת. רוח ניסתה להשתלט עליי. המקום הזה מלא ברוחות משוטטות." היא הביטה בי. "אנחנו חייבים למצוא את זשל"ב ולעוף מכאן."
הסכמתי איתה. התחלנו ללכת בקצב מהיר יותר. אבל הקטע הוא שלא ידעתי אם הרוח השתלטה על ללי או לא. חשבתי על זה שללי היא לא הראשונה שהתמקמה בגוף הזה. חשבתי שבעצם גם היא סוג של רוח שהשתלטה עליו. תהיתי אם זה משהו שיקל על רוחות להיכנס בתוכה.
הרג אותי שלא יכולתי לבטוח בה. באף אחד. הרג אותי שהיינו כמו קליפות פתוחות שכל אחד יכול לגנוב. הרג אותי כמה חוסר אונים, כמה כאב, כמה אובדן היה בנשמות האלה שריחפו סביבנו, שהרגשתי כל הזמן. וכמה כאב ואובדן וחוסר אונים היה בנו. האם לא כולנו אותו הדבר? האם לא כולנו צריכים לחבור יחד כדי להגיע לשיתוף פעולה במטרות שלנו? האם לא כדאי פשוט לוותר, לתת את הגוף הזה למישהו שראוי לו יותר ממני? האם לא-
ניערתי את ראשי. או שלרוחות האלה יש כוחות הפנוט כלשהם או שאני ממש חסר עמוד שדרה. ניסיתי להתרכז בלמצוא את זשל"ב.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
נופי, ללי היא לא רוח בתוך הגוף. נוודת הייתה היצור שהוכנס לגוף שלה.
ללי היא פשוט ללי..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הבטתי בדאגה בקיירו. הוא לא נראה ממש טוב.
תפסתי בידו, הוא הביט בי ושפתו העליונה התעקמה מעט מעלה בחיוך.
"על מה חשבת?" שאלתי אותו בדאגה.
"שום דבר, באמת." אמר ופרע את שערה של קליירי שאמרה "היי!" וניסתה לתפוס את ידו אך הוא התחמק ממנה בקלות.
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח.. אנחנו מתחילות להיות חשדניות.. ;)
או מגזימות בדרמות שאנחנו מכניסות. כי לפי מה שכתבתן אפשר לחשוב שנכנסה לתוכי ולתוך קיירו רוח P:
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אני פשוט ממש לא מבינה מה קורה, אני עושה לפי איך שאני מבינה T_T
כלומר, כל העניין עם הרוח מסובך לי כל כך, אל תשפטו אותי, אני מבינה מהר כשמסבירים לאט וכו'.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח, יש במקום הזה מלא רוחות מעונות והם יכולות להשתלט עלינו בכל רגע.
no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
נו, אז זה מה שאני אמרתי! אנשים רעים T_T
מישי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
הו. זה התור שלי..
אהממ.. ז''ש, מה דעתך לכתוב לנו קצת על מה שעובר עלייך? [בלי פירוטים מיותרים בנוגע לעינויים שאתה עובר, בבקשה. רק את התמונה הכללית..^^]
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
חח, כן. אני לא ממש מעוניינת לדעת את הפרטים הלא מצונזרים של העינויים שלך.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-8 חודשים
זשי! עוד פרק! הפעם אנחנו עומדים להציל אותך, אז קדימה!
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ז"ש, לא הבנתי משו.
אנשים מצטרפים? הולכות להיות עוד דמויות מספרים? איך זה הגיוני בכלל?
חשבתי שכל מה שעברנו היה במטרה לארח לך חברה בגן עדן.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זה משחק לא הגיוני~
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
כן^^ ההיגיון עזב מזמן כשהוא הבין שזשי מנהל את המשחק^^
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חחח XD

אולי נפתח פרק חדש כבר?
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
כדאי באמת. הוא ממש ארוך וזה מתחיל לחרפן לרדת ככה כל הזמן..
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
יאפ.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אז:
פרק מס ***
אנחנו נלחמים בשודדים! קדימה לקרב!
דרך הגב, באיזה פרק אנחנו?
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הפסקנו לעקוב ><
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
וגם זשל"ב ><
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
פשוט מאוד: פרק מספר כלשהו 2.
וחשבתי קליירי עילפה אותם..
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
*שקליירי
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חזרתי.
אנסה לטפל במצב העניינים.
טוקיקו טסג'י לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אמ...אפשר להירשם?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
בשמחה אבל זה מרגיש עכשיו כמו הסוף.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
~פרק מספר כלשהו~
אתם באינקרסרון. יאללה, בלאגן!
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ככה אני אוהבת את זה. אבל אין מצב שאני מתחילה. שמישי או זאבה יתחילו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מקובל.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
טוב, אם אתם מתעשקים^^

"אמא, אבא קומו!" ארה קלריסה וקפצה עלינו. תפסתי אותה והנפתי אותה על קיירו.
"אני ישן," הוא רטן
"כבר לא. נו אבא. קום!" צעקה קלריסה והחלה לקפוץ על המיתה.
"אני מזהיר אותך.." אמר קיירו "והנה באה המפלצת!" הוא צעק והתנפל עליה אך היא התחמקה ותוך כדי זה דרכה על הרגל שלי.
"הרגל המסכנה שלי," אמרתי לעצמי
"נו אמא! אמא! אנחנו חייבים לנצח את המפלצת!" צעקה קלריסה וצחקה תוך כדי.
"אוף אתכם. עדר קרנפים רועש פחות מכם!" אמרתי וקמתי אך זו הייתה טעות ענקית בגלל שה"מפלצת" התנפלה עליי.
השתחררתי מאחיזתו ולכדתי את ידו מאחורי הגב.
"אתה מחליד, לא?" לחשתי באוזנו של קיירו והוא איך שהוא השתחרר מאחיזתו, תפס אותי והחל לרדוף אחרי קלריסה ברחבי הבית.
קלריסה מצידה התחמקה ממנו בקלות וכשהגענו למטבח היא קפצה עלינו והפילה את כולנו.
"זה היה כיף! עד פעם!" צחקה קלריסה
"לא," אמרתי בחיוך ופרעתי את שערותיה. "עכשיו אוכלים."
"יופי!" אמרה קלריסה בחיוך והתיישבה בכיסה שלה במהירות.
"קלריסה, לכי תאכילי את החיות." אמר קיירו בחיוך. "נקרא לך כשהאוכל יהיה מוכן."
"זה לא הוגן!" אמרה קלריסה "אבא יוכל לי את כל הפיינקקים!"
"הוא לא יעשה את זה, נכון אבא?" שאלתי כשמרית הייתה בידי.
"לא.. לא אוכל לך את הפיינקקים. רק את כל התותים!" צעק קיירו והחל לרדוף אחריה שוב
"לא!" צווחה קלריסה והתחבאה מאחוריי.
"טוב, טוב שניכם." אמרתי בחצי חיוך. "היום אני אלמד אותך כדור אש, בסדר?"
"כן!" צעקה קלריסה ורצה אל החצר.
"בוקר טוב," אמר קיירו בחיוך ועטף אותי בזרועותיו. הוא התנודד מצד אל צד והצמיד אותי אליו. הרמתי את ראשי אליו בחיוך ושפתינו נפגשו. נתתי לעצמי לשקוע בתחושה הנפלאה שזרמה בי כמו גל ענקי אך הרחקתי אותו ממני.
"מישהו צריך להכין ארוחת בוקר, לא?" שאלתי בחיוך והשתחררתי מאחיזתו. הוא חייך והתבונן בי מכינה את ארוחת הבוקר שלנו.
הכנתי ערמה יפה של פיינקקים ורק לפי מבטו של קיירו הבנתי מה הוא רוצה.
"לא," אמרתי והנפתי את המרית שלי באיום. הוא רק חייך חיוך מרושע והביט בהם במבט רעב.
"אחד." הזהרתי אותו והוא לקח אחד ואכל אותו בביס אחד.
"איך..?" התחלתי לשאול אך קלריסה התפרצה לתוך הבית ונחתה על השולחן.
"לכי לשטוף ידיים," אמרתי והיא קמה ורצה אל הכיור, בטח חושבת שקיירו ינסה להגיע לשם קודם.
חייכתי ונענעתי את ראשי בחיבה. לפתע הוא הניח את ראשו על כתפי.
"היא ילדה יפה," אמר והשעין את ראשו על צווארי.
"כן, אבל לשניכם יש יותר מידי אנרגיה!" אמרתי בחיוך
"לא.. לך יש פחות מידי." אמרתי והתיישב בשולחן
"כן, נגיד." אמרתי וראיתי את קיירו מתחיל להעמיס פיינקקים על הצלחת שלו. "קלריסה, מהר! אבא גומר הכל!" צעקתי וכעבור שנייה היא הופיע כשבועות מכתירות את ידיה.
"אבא!" היא צעקה.
"שלא תעזו!" אמרתי באיום אך היא כבר חטפה לו פיינקק ואכלה אותו במהירות והוא שמר על הפיינקקים שלו אך היא הצליחה לאכול עוד שניים לפני שהם רדפו זה אחרי זה בשביל הפיינקק הרביעי.
חייכתי, חטפתי לקיירו את הפיינקק ואכלתי אותו.
"עכשיו, לשולחן." אמרתי
"כן המפקדת!" אמרו שניהם ביחד וחיקו חיילים-ממש גרועים- כשהלכו לשולחן. הניפו רגל גבוהה באוויר וצעדו צעד ככה עד שהגיעו לבסוף לשולחן.
"אני אלמד לעשות כדור אש!" אמרה קלריסה בחיוך כשחתיכת פיינקק נלעסת בים שיניה.
"קלריסה.." התחלתי
"אל תדברי בפה מלא!" חיקה אותי קיירו בחיוך
"אלוהים," אמרתי לעצמי
"קצפת?" שאלה קלריסה בחיוך. הנהנתי והיא מזגה לי כמות נכבדה של קצפת.
הפיינקקים היו מאוד טעימים. מאוד מאוד טעימים.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זה כל כך חמוד ^^
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אכן ^^
אפשר להיות דודה ללי או משו? P:
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
~as your wish~

ללי הגיעה קצת אחרי שאכלנו את הפנקייק האחרון. הוא נשאר לבד בצלחת, בודד וגלמוד, ושלושתנו ערכנו תחרות נעיצת מבטים כדי להחליט מי יקבל אותו. בזמן שקלריסה וילה בהו זו בזו, הושטתי יד וגנבתי את הפנקייק מתחת לאפן.
"אבא!" צרחה קלריסה וקפצה עליי. "לא!"
חייכתי אליה בזמן שאכלתי אותו, בעוד היא מנסה לחטוף אותו היד שלי. מהר מאוד התגלגלנו על הרצפה והתאבקנו.
"קיירו, זו הייתה רמאות. אתה משמש דוגמא רעה לקלריסה," נזפה בי ילה, לא בלי חיוך. "עכשיו תכין אחד חדש במקום."
"הייתי שמח לעשות את זה, אם "הילדה" הייתה יורדת ממני!"
"לא! ניצחתי אותך! תעשה לי סוס!"
הדלת נפתחה. "שלום! היי, מה אתם עושים?"
"דודה ללי!" קלריסה ירדה ממני בקפיצה ורצה לעבר ללי.
"שלום!" ללי חיבקה אותה.
כעבור שתי דקות כבר ישבנו כולנו ליד השולחן ואכלנו תותים ואוכמניות שללי הביאה. קלריסה טרפה את האוכל כאילו לא אכלנו פנקייקים כמה רגעים קודם.
"אז איפה בכלל את גרה עכשיו?" שאלה ילה את ללי.
"בערך שעה נסיעה מפה. במין כפר קטן כזה, ליד יער. בעצם זה מקום שלכם היה מתאים יותר לגור בו."
וזה כנראה היה נכון. כמה שנים לפני שקלריסה נולדה עברנו לבית הזה. גרנו במין שום מקום, בלי אף שכנים לצידנו. היה אפשר לחשוב שאנחנו בממלכה משלנו. אף אחד אף פעם לא עבר שם. אבל הבית עצמו היה גדול, עירוני, מסוג הבתים שלעולם לא חשבתי שאגור בהם, או אפילו שקיימים. הוא היה תזכורת תמידית לעובדה שאנחנו בעולם הזה עדיין, ולא בעולם משלנו. בחודשים הראשונים היה קשה להתרגל לחיים שם, אחרי כל כך הרבה זמן ביער, אבל התרגלנו לאט לאט. גם הזיכרונות עזרו. העובדה שעכשיו כל קיר הזכיר לי את הפעם שלקריסה נתקלה בו, כי הרי ברור שהיא נתקלה בכולם. והשטיח שם היה מלולך כי נשפך עליו צבע. ושם אני וילה בילינו לילה שלם ושתקנו ביחד, ערים. ולמעלה על המיטה קלריסה נולדה.
היא נולדה בבית, בלי רופאים. אלה הרי אנחנו. הייתי כל כך לחוץ. לא הבנתי איך לעזאזל חותכים את חבל הטבור הארור הזה. וכשילה צרחה... הייתי בטוח ששתיהן עוד רגע הולכות לעזאזל. לידה זה דבר מכוער. אבל כשהיא נחה לבסוף בזרועות של ילה, עדיין בוכה, מכוסה בדם ובמין חומר לבן כלשהו, הייתי... כל כך מאושר.
ילה רצתה להביא לי אותה, ואני התחלחלתי מהמחשבה הזו. הייתי בטוח שאני אפיל אותה. כשלקחתי אותה לבסוף החזקתי אותה במשך שתי שניות, רועד, מבוהל כמו שמעולם לא הייתי, ומיהרתי להחזיר אותה אל ילה. היא צחקה עליי. אבל אני ידעתי שהתינוקת הזו היא ככל הנראה הדבר הטוב היחיד שעשיתי אי פעם בחיי. אני לא עומד להפיל אותה. לא ולא.
"אפשר שוקו?" שאלה קלריסה בחיוך, עם שיניים אדומות.
"את נראית כמו ערפד," צחקה ילה. צחקנו כולנו.
קמתי להכין לה שוקו, אבל לא הייתי לגמרי בטוח אם החלב הוא באמת חלב או שזה נשאר מהניסוי שקלריסה עשתה אתמול, עם דבק ומים.
חזרתי אליה בריצה וחיבקתי אותה מאחורה. "תשתי את דמי," לחשתי בחיקוי לקול מצמרר.
כשהארוחה המאולתרת הסתיימה עברנו לדבר בסלון. השיחה גלשה לנושאים אחרים, נושאים שלא חשבתי עליהם שנים.
"אתם זוכרים את זשל"ב?" שאלה ללי.
"וואו, איזו נוסטלגיה," אמרתי, נאנח ונשען לאחור.
"למה פתאום את חושבת עליו?" שאלה ילה בחשדנות.
"אין סיבה, פשוט נזכרתי בו. מעניין מה קרה איתו. כל הדברים שעברנו אז... זה היה חתיכת מסע."
"אני עדיין חושב שהזינו הכל," התלוצצתי, אבל בתוכי התחילו לגעוש רגשות. הסיבה שהשתדלתי לא לחשוב על כל התקופה הזו, למרות הפיתוי שבנוסטלגיה, היא שאף פעם לא ממש הבנתי את כל מה שקרה שם. זה היה כל כך מופרך. לא הייתי בטוח אם דמיינו הכל. אם אנחנו עדיין מדמיינים. אולי כל העולם הוא הזיה שלנו. מחשבות כאלו עשו לי כאב ראש, והשתדלתי פשוט לחיות, לחשוב על קלריסה, להאכיל את התרנגולות ולדבר עם ילה בלילות ירח.
לא היה לי שום רצון להיגרר למסע מטורף נוסף, עכשיו כשיש לי מה לסכן, אבל הבטן שלי הרגישה כמו במעלית שנופלת.
הייתי בטוח לחלוטין שבעצם הדיבור הזה, השיחה הזו, פתחתנו עכשיו את תיבת פנדורה.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הו, זה הולך להיות כל כך מושלם.. *~*
אני לא יכולה להגיב עד ראשון (אני שונאת להגיב במשחקי תפקידים דרך הפלאפון..) אבל אני עוד פה ;)
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זאבה, כשנגיע לאינקרסרון, ניקח איתנו גם את הילדה?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
בגלל זה רציתי גם ילד קטן, שקלריסה לא תהיה לבד אבלך את לא מקשיבה לי! וחוץ מזה, למה? כדי שיחטפו אותה ותישאר לה צלקת ואולי אפילו טראומה? אבל הם כנראה יחטפו אותה וככה יאלצו אותנו ללכת לשם ואז ניצא למסע להצילה.

no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
><

קוראים לה קלריסה אז תמיד יש לי דחף לקרוא לה קליירי בגלל בני הנפילים :0
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חח, גם אני&.&
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אבל לא, צריך שם חיבה מקורי. אולי ריס? XD
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חח.. קליירי זה ממש מתאים לה. אז מה אם זה לא מקורי?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מישי, תגיבי!

"קליירי, קחי את ללי ותראי לה את מה שהכנו אתמול, בסדר?" שאלתי בחיוך את קליירי וחיוכה התרחב. היא תפסה את ללי ביד והחלה לגרור אותה לעבר החצר.
"מה באמת הכנתם אתמול?" שאל קיירו בסקרנות
חייכתי. "מכונה שזורקת ביצים קסומות ללא הפסקה," אמרתי בחיוך. הוא הרים גבה.
"באמת?" שאל בחצי חיוך "וכמה זמן זה יקח להן להביס את המכונה המרשעת הזו?"
"חצי שעה?" שאלתי
"אנחנו יכולים להצטרף עליהם," אמר נשכב על הספא
"לא.. ניתן להם לנצח אותה לבד," אמרתי ונשכבתי לצידו והוא פרס את זרועו וסיפק לי כרית נוחה. השענתי את ראשי על כתפו וחיבקתי אותו.
"יש לי הרגשה רעה," לחשתי באוזנו
"באמת?"
"כן.. כאילו שמשהו עומד.. עומד לפרק אותנו."
"זה לא יקרה," הבטיח לי בחיוך והסיט קצוות שער שוררת מפניי. "אני מבטיח."
"מבטיח?" שאלתי בחשש
"כן." השיב והצמיד אותי אליו, ואני נהנתי מהתחושה שמגעו סיפק לי. מה באמת יכול לפרק אותנו? שאלתי את עצמי.
זשל"ב.. אמר קול עתיק בתוכי.
קיירו נרדם. טוב, לא מפתיע במיוחד בהתחשב בנסיבות.
"אני אוהבת אותך," לחשתי אל תוך כתפו ועצמתי עיניים לכמה שניות..

-עכשיו אתן חייבות להגיב^^-
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ידה הקטנה של קליירי נחה בתוך כף ידי. חייכתי אליה בחמימות.
''מה הכנתם?'' שאלתי בסקרנות.
היא חייכה ושמה את אצבעה על שפתיה. ''עוד תראי''
גיחכתי. היה לה את המבט השובב של ילה, שהזכיר לי כל כך הרבה הרפתקאות..
''הנה זה!'' אמרה בגאווה.
הבטתי במכונה המשונה למראה שנגלתה לפניי. ''אהממ.. מה זה עושה?'' שאלתי, קצת חוששת.
''זורק ביצים קסומות.'' אמרה, כאילו זה מובן מאליו.
''אה.'' לחשתי. תסמכו על ילה ועל הרעיונות המשוגעים שלה.
כשהתקרבנו קצת, יכולתי לראות שמהמכונה יוצאות אחת אחרי השניה ביצים גדולות. הן עפו לכל כיוון בלי הפסקה.
''איך עוצרים את זה?'' צעקתי מעל לרעש המכונה.
על פני הילדה הופיע מבט שדוני. ''היא לא נעצרת!'' צעקה בהתרגשות.
הו, כמה היא דומה להורים שלה.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חח^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מה לעזאזל קורה פה?
תוכלו להסביר לי בבקשה?
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אנחנו ממשיכים את הסיפור. רק שלקיירו וילה יש בת, ואנחנו צריכים להחליט מה לעשות איתה.
אנחנו מחכים לרגע שתתפרץ לבית, ותגיד לנו שבגלל עוד רעיון משוגע שלך, אנחנו צריכים להגיע לאינקרסרון..
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זה כנראה מתרחש כמה שנים אחרי הסוף של החלק הקודם.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מנסתם.
כמה שנים, באמת?
זה צריך להיות יחסית הרבה.. כי הספקתם להתחתן, וגם ללדת ילדה. שהיא לא בדיוק קטנה.. בת כמה קליירי?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אהמם.. אמרו 7 אבל נראה לי שנלך על 12 או 11. ואני מעדיפה גם ילד קטן אבל.. טוב, נוור מיינד.
רגע, רק עכשיו הבנתי שילה יותר מבוגרת מקיירוXD
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
שבע זה הגיוני.
התחתנתם שנה אחרי כל הבלגאן של זש''י, שנה אח''כ נולדה לכם בת. קליירי בת חמש.
ואני בת.. וואו. 24.
בני כמה אתם?
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
רגע, בת כמה ילה?

כי אין לי מושג בן כמה קיירו. הייתי הולכת על 15-16. אז עכשיו זה 22-23. הממ הוא קטנטן. זה אומר שקליירי נולדה כשהוא היה בן 17-18 0_0
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אממ.. אוי. קצת בעייתי.
את בטוחה שהוא כזה צעיר?
וחוצמזה, כל ההרפתקה שלנו לקחה קצת זמן, לא? אז נגיד שגם הוא בן 17. זה אומר שקליירי נולדה שהוא היה בן.. 19. עדיין לא משו.
בת כמה ילה?
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
18 ו-9 חודשים.
זה אומר 19.
היא גדולה מקיירו בשנתיים, וקליירי נולדה כשהיא הייתה בת 21..
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זש''י!!
הבטחת שתפסיק!!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אבל- אבל- אבל
מה עם כל קטעי הסקס???
דילגתם עליהם!!!
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מה... מה קרה פה, מה הוא כתב?
#אני מפחדת לשאול את זה
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ז''ש!! די עם זה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
את מה שאת רואה חחח...

סתם צחקתי.
אבל בבקשה תגיעו כבר לעיקר. אני מתחיל להשתעמם פה *פיהוק*
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
משו כמו מה שכבר כתוב.
זה לא היה תגובה-נוסח-רולינג, אבל עם וולדי אי אפשר לדעת לאן זה יוביל..
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ומישהו מוכן להגיב כבר?
זה ממש נחמד ^^
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
התעוררתי בקפיצה כשמשהו נחת עליי בכובד.
"קליירי!" הורדתי אותה מהגב שלי בכמה תנועות זורמות והושבתי אותה על ברכיי, כך שאראה את פניה. "כמה פעמים אמרתי לך לא לקפוץ על אנשים ישנים? במיוחד כשהם אבא!"
היא צחקקה והתפתלה על ברכיי. הבטתי בללי שעמדה במרחק מה לפניי ונראתה משועשעת. "המכונה שלכם מאוד מרשימה," אמרה, ולא הייתי בטוח אם בציניות או לא.
השפלתי מבט אל קליירי וראיתי שנרדמה. נו, הילדה הזו יכלה להירדם בכל מקום. הרמתי אותה בזהירות והנחתי אותה על ילה. שתיהן שלוות ויפות כל כך.
קמתי בהתמתחות והלכתי למטבח, להכין לעצמי כוס קפה. ישנתי בערך 10 דקות, שינה נטולת חלומות, מה שרק הבהיר לי כמה הייתי עייף. הלכנו לישון מאוחר אתמול.
"קפה?" שאלתי את ללי.
"אה, לא."
"משהו אחר?"
"יש לכם תה?"
"כמובן," ניגשתי לחפש תיון. "תה לימון, בסדר?"
"בסדר גמור."
התיישבנו מול השולחן, כל אחד שקוע בכוס שלו ובמחשבות שלו.
"ללי?" שאלתי לפתע.
"הא?"
"אני... כלומר... אהמ... את, הייתה סיבה שדיברת על זשל"ב פתאום?"
"כבר אמרתי שלא-"
"כן, אבל אני... רציתי לשאול שוב."
היא שתקה לרגע.
"חלמתי עליו. אתמול." אמרה פתאום, קולה מגיע אליי ממקום רחוק מאוד, מלב אל לב.
הדם קפא בעורקיי. "חלום או סיוט?"
היא שתקה.
"ללי?"
"אני לא בטוחה. אני לא ממש זוכרת."
"ייאייייייייי!" בצעקה ארוכה נכנסה קליירי למטבח, רכובה על גבה של ילה. שנינו הזדקפנו ומיהרנו לחייך אליהן.
כשילה הלכתי למטבח להכין לקליירי שוקו הלכתי אחריה. "ילה," לחשתי. "משהו קורה."
היא הפנתה אליי את העיניים שלה, מבינה. היא ציפתה לזה.
"אתה חושב שמשהו רע יקרה? כלומר בקרוב?"
"אני לא יודע. תמיד אפשר לברוח. לבית של ללי אולי. או אפילו ליער. קליירי תהיה בסדר." המחשבות האלה הרטיטו אותי, כי בכל שנות מגורינו בבית הזה, משהו בי נמשך ליער, רצה לחזור.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חייכתי. "בוא נעשה את זה," אמרתי בחיוך ונישקתי אותו. באתי לנתק את שפתיי משפתיו אך הוא תפס אותי ומשף אותי אליו.
"מסתכלים עלינו," לחשתי לו באוזן ובמהירות הבזק הוא נעץ את מבטו בקליירי שחייכה כשאחת הביצים הקסומות בידיה. הסתובבתי כשההיא זרקה אותה וקיירו שימש לי כמגן מצוין.
"היי!" קרא קיירו והחל לרדוף אחרי קליירי במרץ מחודש.
"די.. קלריסה! תפסיקי לעשות בלגאן!" אמרתי בכעס ותפסתי אותה ברגליה בעזרת קסם. הפכתי אותה והיא הביטה בי במבטה החכם.
"אנחנו עוברים ליער לכמה זמן." אמרתי לה והתנחמתי כשהחיוך התפשט על פניה. "לכי לארוז כמה בגדים, בסדר מתוקה?"
"כן אמא!" היא צעקה, השתחררה מאחיזת הקסם ורצה אל חדרה.
"אני אכין את הבגדיחם שלנו," אמרתי לקיירו בחיוך ועליתי לחדר שלנו. הכנתי במהירות כמה בגדי מסע חזקים, שני ארנקי כסף ואת החרבות שלנו.
"באמת נצטרך אותם?" שאל קיירו מאחורי ותפס אותי בחיבוקו.
"מי יודע?" שאלתי והסתובבתי להביט בפניו הנעריות וחייכתי.
"אני אוהבת אותך," אמרתי בחיוך והוא השיב לי בחיוך משלו ונישק אותי במשך דקה כל כך.. קצרה.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
ו.. למה אנחנו לא ממשיכים?

ז''ש, מה דעתך להיכנס לסיפור? זה נראה כמו הרגע המתאים להרוס לנו את השקט והשלווה, ולהחריב לקליירי המסכנה את הילדות.
^_^
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הידד!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
'די כבר! אי אפשר לסבול את זה יותר! הסיפור הזה פשוט השתגע! אני לא מבין פה כלוווווווום!!!' אמרתי לעצמי ומבלי לחשוב פעמיים פרצתי את הדלת.
'מה לעזא...?' שאלתי את עצמי בפה פעור כשראיתי את קיירו רוכן מעל ילה, שפתיהם צמודות זה לזה וכנ"ל גם גופם...










ברצינות, אני באמת לא מבין מה עשיתם מהסיפור שלי.
באמת שלא.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
התנתקתי מילה במהירות, מבוהל.
זשל"ב עמד מולי, נראה מעט מזועזע, ולא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש למראהו.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?!" קראה ילה.
"אין לי מושג," הוא ענה.
הוא התיישב באיטיות לידי. פתאום נראה עייף קצת.
"עבר הרבה זמן, הא?" אמר.
"כן," הנהנתי בראשי, עדיין קצת המום.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"אז..." התחלתי להגיד, מנסה למצוא התחלה כלשהי בזמן שילה עם השדיים הגדולים שלה שמוציאים אותי מהריכוז, ולבסוף אומר: "אז... מה פספסתי? ואיך ממשיכים?"













{אין לי כוח לקרוא}
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"אתה מסתכל על השדיים של אשתי?!"

טוב, סתם בצחוק, אבל פשוט לא עמדתי בפיתוי XDXD



אבל ברצינות, אתה לא מסוגל אפילו פרק אחד בלי?
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
נוף! חשבתי שאת מסוגלת ליותר מזה.. למה לזרום עם השטויות של זשל''ב?
וז''שי, מה לעזאזל לא ברור?
עזבנו את הבלאגן שלך, והתחלנו לחיות. עברו שבע שנים.
ילה וקיירו התחתנו, ונולדה קליירי. ללי גרה ביער לידם.
מה. לא. ברור?
עכשיו, בגלל שאנחנו רוצים להמשיך את הסיפור, אנחנו מחכים לרגע שתופצץ את הבועה המושלמת שלנו, ותזרוק אותנו לאינקרסרון כדי שהכל יחזור להיות כמו שהוא היה קודם.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
נופר, יא לסבית אחת!

חחח גם אני הייתי חייב XDXD
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
לבקשתה של מישי, אני ממשיך.


"אז... הממ, חשבתי לקחת אתכם לטיול קצר"
"טיול?" ילה שאלה בספק, בזמן שהחלה להתלבש (בשעה טובה באמת!)
"כן, טיול" אישרתי את דבריה.
"לאן?" היא שאלה, הפעם בחשש.
"נו, מה זה משנה?"
"תגיד!" ילה הפנתה לעברי מבט מאיים.
"טוב בסדר בסדר, לאנקרסרון!"
דממה השתררה בחדר.
"אתה צוחק עלינו, נכון?" כל החבורה דיברה הפעם.
"נו, זה מה שרציתם, לא?"
"לא. זה נופר, זאבה ומישי רצו. לא אנחנו."
"אבל הם בכלל לא משחקות פה. אתם הדמויות שהם יצרו. לנופר, מישי ולזאבה אין כל קשר לעולם הזה. הם גרות בעולם שנקרא 'סימניה'"
"אז קח אותנו לסימניה!" הם צעקו והפנו אלי את הגב. סימן היכר לזה שהם לא רוצים להמשיך לדבר ושאני אצא מהחדר.

אז יצאתי. בעודי טרוד מרוב מחשבות: 'סימניה'?
אולי זה המקום שבסופו של דבר יעשה את כולנו מאושרים אך באותו הזמן גם תחושה שמילאנו את המשימה.
בערך.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הן. שלושתנו בנות. "הן גרות בעולם שנקרא סימנייה".

ועדיף לכולנו שאני לא אגיב על השאר. ברצינות.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אוף. פשוט אוף.
זה התחיל כל כך יפה..
אולי פשוט נמשיך בעצמנו איך שבא לנו, נתעלם מזש''י שאיבד את הרעיונות שלו אחרי ששברנו את ליבו ונטשנו אותו לחיות לבד, וניתן לדברים לקרות?
ככה הצלחנו לכתוב שני ספרים.. ;) [פחות או יותר]
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
כן! צודקת מישי! רגע, איפה זאבה? ><
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מנותקת בגלל שעברה דירה ופיספסה הזדמנות נהדרת לצעוק של זש"י שלנו.

"עוף מפה!" צעקתי על זשל"ב והעפתי אותו בטלקינזיס מהחדר לחצר במהירות.
"טיפש," אמרתי ונענעתי את ראשי אך קיירו חיבק אותי קרוב אליו ואני השענתי את ראשי על כתפו.
"למה דווקא עכשיו?" שאלתי וקברתי את פניי בתוך צווארו
"אין לי מוסג," השיב בקולו השליוו
"אני שונאת אותו," אמרתי "דווקא עכשיו? הוא לא יכל לבוא מאוחר יותר?"
"כן," השיב קיירו בחיוך וצחק
"על מה אתה צוחק?" שאלתי
"הרי זה כל כך מתאים לו, לא? לבוא ברגע שהכי לא רוצים אותו."
"אבל מה עם קליירי?" שאלתי בדאגה
"היא תהיה בסדר." השיב קיירו בביטחון שידעתי שרובו מזויף.
"היא לא תהיה בסדר. ומה זה אינקרסרון?"
"זה כלא.." אמר "אני לא רוצה לדבר על זה."
"אבל אתה חייב," אמרתי לו והבטתי בעיניו. העיניים הכחולות שלו היו כל כך יפות..
"בסדר," אמר אחרי כמה דקות. "אבל קודם עדיף להתלבש, לא?"
"כן," השבתי והעפתי עליו את החולצה והמכנסיים שלו. התלבשתי במהירות בשמלה ירוקה דהויה ויצאתי החוצה וראיתי את זשלב יושב ליד השולחן ומדבר אל קלריסה.
"מה קורה פה?" שאלתי אותם בכעס. זשלב משך בכתפיו
"אני מדבר עם הגברת הנחמדה," אמר כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"עוף מכאן!" צעקתי עליו והעפתי אותו בטלקינזיס מהבית.
"קיילר. אסור לך לדבר איתו, ברור? רוצי לדודה ללי ותגידי לה שזשלב חזר והוא רוצה לשלוח אותנו לאינקרסרון. בסדר?"
"כן.. אבל אמא, מה לא בסדר?" אמרה
"אל תדאגי. אנחנו תמיד נשאר ביחד, בסדר?" אמרתי לה בחצי חיוך ופרעתי את שערה. "אם משה יקרה לי לאבא לי ולדודה ללי תברחי ו.. תישארי עם זשל"ב."
"אבל אמא.." החלה
"תקשיבי לאמא שלך," אמר קיירו וקלריסה רצה לתוך היער במהירות.
"למה דווקא זשלב?" שאל
"עד כמה שהוא מעצבן," אמרתי בהרהור. "הוא ידאג לה."
לפתע נשמע דפיקה בדלת. זשלב עמד שם.
"אפשר להיכנס?" שאל
"כדי שנכניס אותו," הקניט אותי קיירו בחיוך. הוא תמיד מצליח להיות כזה.. קיירו.
"כן," השבתי לזשלב והוא נכנס.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זשל"ב נכנס לתוך הבית שלנו, סוקר אותו קצת בעיניו. שמחתי שילה הכניסה אותו, לא בגלל שאהבתי אותו כל כך, אלא בגלל שלמשך תקופה מסוימת בכל זאת היינו קבוצה, והוא כן עזר לנו כמה פעמים. חוץ מזה, סברתי שלהעיף אותו מהבית היה קצת גס רוח, בעיקר בגלל שלא נראה היה שנשקפה לנו כל סכנה מידית מצידו. ילה אף פעם לא ידעה לשלוט ברגשות שלה, חשבתי, וזה חימם את לבי.
ללי הגיעה כעבור דקות אחדות, ומאחוריה קליירי. ציפיתי שייקח לה הרבה יותר זמן, אבל כנראה שהיא לא גרה רחוק כמו שחשבתי. אף פעם לא ממש מדדתי כמה זמן לוקח להגיע מהבית שלה לשלנו.
היא הביטה בזשל"ב, ואז חייכה את החיוך הזה שלה, שאומר שעם כמה שהמצב לא יהיה גרוע, היא תמיד תמצא משהו משעשע.
תהיתי לעצמי איך זה שאני וילה גרים יחד כל כך הרבה שנים, ומעולם לא סיפרתי לה על אינקרסרון. זה בכל זאת היה העבר שלי. כלומר, היא ידעה את הרקע הכללי, אני חושב. ואני ידעתי את הרקע הכללי שלה. אבל מעולם לא דיברנו על זה. היה נדמה כאילו פתחנו דף חלק לגמרי, ולא חשבתי שהעבר ישוב אי פעם לרדוף אותי.
נשמעתי לעצמי כמו דמות בטלנובלה. מהאנשים האלה שהיו רוצחים בעברם ואז חזרו אל המוטב ואיש לא יודע את סודם, אך פתאום הם פוגשים את אחיו של הבחור האחרון שרצחו. איזה טמטום. ידעתי שלא הייתי צריך להירדם מול הטלוויזיה. ואז פתאום הכתה בי ההבנה שקליירי לא יודעת שאבא שלה הרג אנשים. הרבה. והמחשבה הזו עשתה לי בחילה כי מעולם לא חשבתי על זה קודם.
והיא גם לא יודעת על אינקרסרון. ולא מבינה איך זה שלא כואב לי גם אם היא תוקעת לי מזלג באצבע. היא חושבת שזה קסם או משהו. פתאום עבר בי רעד של רצון חזק, חזק כל כך, לקחת את קליירי איתנו לאינקרסרון. להראות לה. שתכיר את העבר שלי, כי העבר שלי הוא חלק ממני. אחרי הכל, מדי פעם, לעיתים רחוקות מאוד, הייתי חולם על הכלא. על פין ועל כולם.
רגע! פתאום עברה במוחי מחשבה משמחת מאוד, שגרמה לי הקלה גדולה כל כך. נצמדתי לילה ולחשתי באוזנה:
"הכלא כבר לא סגור. הוא נפתח. כל אחד יכול להיכנס ולצאת כמה שבא לו. אינקרסרון באמת הפך לגן עדן. אפשר לחזור לשם. אפשר אפילו להביא את קליירי. הכל בסדר."
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"באמת?" שאלתי והוא הנהן.
"קלריסה לכי לארוז מזוודה!" אמר קיירו בחיוך והיא חייכה את חיוכה המיוחד ורצה במעלה המדרגות המעופפות.
"למה אתה רוצה שנלך לאינקרסרון?" שאלתי במהירות. "אם מה שקיירו אמר, לא צריכה להיות לנ נשום סיבה לחשוש, נכון?"
"אהה, זה היה נכון לפני כמה שנים." אמר זשלב. "אבל זה שוב כלא, אחרי מה שקרה שם ואתם חשודים ברצח המלכה. מצטער אבל.. כן, רק עכשיו חזר אליי הזיכרון."
לפתע שמעתי קריאה.
"היצורים המכונים ילה בלק-נייט, קיירו מאינקרסרון וללי נא לצאת החוצה בידיים מורמות!" נשמעה הקריאה וקלריסה באה בריצה.
"מה קורה כאן?" שאלה מבוהלת. איזה טמטום!
"קליירי שלי. בואי אליי." אמרתי לה והיא רצה אל בין זרועותיי. בלב כבד הפכתי אותה לחתיכת מתכת שנצמדה מאחורי האוזן שלי אל מול מבטו המופתע של קיירו וללי.
"אני לא אתן להן לקחת אותה!" אמרתי בקול נחוש
ללי חייכה. "טוב, בואו נצא לפני שהם יכנסו לתוך הבית."
"בסדר," הסכמנו קיירו ואני באותו הזמן וחיוך קטן ריחף על פניי. כמובן שאני יכולה לברוח ולהבריח את כולנו מכאן אבל.. איזה דוגמא זה יתן לקלריסה?
"אני אהיה בסדר אמא," אמרה קלריסה.
"אבור לך לדבר," הזהיר אותה אבא. חייכתי לעצמי. איזו הרגשה נפלאה זה לקרוא לקיירו אבא.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אינלי מושג איך להמשיך.. :/
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
*אסור
תמשיכי מהקטע שבו לוקחים אותנו למעצר. פשוט מאוד.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
עד כמה שהחבורה המעצבנת הזו פנתה לי עורף ולא הסכימה עם העצה החכמה שלי, חשתי צורך עז ביותר להציל אותם.
"הי, אתם!" צעקתי אל החוטפים.
הם הסתובבו. כשראו אותי, גוון הפנים שלהם התחיל להשתנות.
"לא ייאמן!" אמר אחד מהם.
"כן, גם אני לא מאמין" הסכים חברו.
"זה זשל"ב המניאק!" אמר הראשון.
"כן, זה זשל"ב המניאק!" הסכים חברו.
"אז בוא נתפוס אותו"

לא הבנתי מה קורה פה ועד שנזכרתי מיהם, כבר הרגשתי לפיתות ידיהם ואז מצאתי את עצמי בתוך שק חום ואטום ומחניק, מועמס בתוך משאית ענקית שלא הצלחתי לראות אבל הצלחתי להרגיש ונסענו, כנראה, לכלא אנקרסרון.
וגם יכולתי להרגיש את ההתרחקות מהחבורה שהכרתי.
'מה עשיתי?' שאלתי את עצמי בחוסר אונים שוב ושוב, אך לא מצאתי תשובה.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הבטתי המומה במשאית המתרחקת.
''מה לעזאזל קרה הרגע?'' שאלה ילה. הבטנו אחת בשנייה באותו מבט אילם.
קיירו סתם נראה מתוסכל. ''טוב, אאוץ'.'' הוא אמר. ''חשבתי שהם רוצים אותנו. מסתבר שהם רוצים את חסר האף - אה, החיים - הזה..'' ילה צחקה.
''נו, אבל אתם בטח מבינים למה הם לקחו אותו.'' אמרתי.
''בטח כי הם רוצים לסגור איתו חשבון או משו,'' הציע קיירו. ''ואני מודה להם על זה, האמת. עשו לנו את העבודה השחורה''
גיחכתי. ''התכוונתי יותר בקטע של 'בואו נחטוף את החבר שלהם כדי להוביל אותם אלינו'..'' שתקנו לרגע.
''חבל מאוד שזה מה שהם חשבו.'' התחיל קיירו. ''כי אני לא מתכוון לה-'' אבל המבט של ילה השתיק אותו.
''אי אפשר לעזוב אותו'' אמרה, אבל זה נראה כאילו היא הייתה מעדיפה שכן.
הנהנתי. זשל''ב אולי היה מעצבן, אבל הוא גם היה חבר שלנו. חבר לא רגיל, אבל חבר.
וחץ מזה, כולנו לא היינו בדיוק רגילים.
''אוקיי,'' אמרה לבסוף ילה. ''אז עכשיו כשהחלטנו שמצילים את זשל''ב - קיירו רטן - לאן אתם חושבים שלקחו אותו?''
הרהרתי בזה לרגע, ותזוזה קלה מכיוונו של קיירו משכה את תשומת ליבי. זה נראה כאילו הוא יודע בדיוק לאן לקחו אותו, והוא מקווה מאוד שזה לא המקום.
ילה גם ראתה את זה. ''הוא באינקרסרון, נכון?''
קיירו הנהן, ונאנח בשקט. ''איכשהו תמיד נגמור בלהוציא את ז''ש שלנו מאיזשהו כלא..''
צחקתי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
כן, אני אכן בכלא אינקרסרון.
או שאולי לא...?

מחר אכתוב את הקטע שלי.
אני מבטיח.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הבטתי באי אמון בתא המטונף שבו כלאו אותנו.
"איך יוצאים מפה?" שאלתי
"לא יוצאים," ענה קיירו בדכדוך והחל ללכת. שיחררתי את קלריסה מאחיזת הקסם והיא הלכה לצידי.
"אמא, אני מפחדת." היא לחשה.
"אל דאגה," אמרתי לה בביטחון. "אני אשמור עלייך ועל אבא."
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אה, זאבה?..
מתי הגענו לכלא?
בכלל לא לקחו אותנו. חטפו את זש''י, והשאירו אותנו מאחור..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מישי צודקת.
למרות שזה ממש אבל ממש לא הוגן שזה המצב!
ממש לא...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מה? אז עילפו אותנו קצת^^ וחוץ מזה, אתם לא ממש מגיבים. מקסימום אל תתייחסו אל התגובה שלי, זה יבוא מאוחר יותר.

הבטתי בקרון החשוך. מאז ומתמיד שנאתי חושך. זה הדבר היחידי שאני שונאת יותר מאחי.
קיירו חיבק אותי אך הדפתי אותו. אני צריכה להיות חזקה.
עצמתי את עיניי וחיזקתי את עצמי.
"את בסדר אמא?" לחשה קליירי.
"כן," לחשתי לה והרשתי לעצמי להישען מעט על קיירו. שיחשבו שאני חלשה. אם הם רק ינסו לגעת במישהו מהם אני ארצח אותם!
לא הקשבתי למה שקרה אבל הבנתי שאנחנו מאוד קרובים לכלא עכשיו. רגע, עברו בקושי שתי דקות. או שזה משהו אחר..
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
~טוב, לא בדיוק הבנתי הכל, ממה שהבנתי אנחנו כרגע במשאית שנוסעת לאינקרסרון (אני מקווה שזה נכון, אבל גם אם לא, לא נורא. נו, אל תאשימו אותי, אי אפשר להבין כלום מהתיאור של זאבה >< אל תיעלבי זאבה)~

הקרון עצר בטלטלה. כשהורידו אותנו ממנו ציפיתי להתייצב מול הנוף המוכר של הכלא, אבל במקום זאת היינו באמצע שממה ולפנינו היה רק כביש.
ועליו מונח ספר. אפור.
זיהיתי את הספר הזה. זה היה הספר שלי. ופתאום הכל היה ברור. הרי אינקרסרון לא קיים בעולם הזה. הם מתכוונים לשלוח אותנו לא רק למקום אחר, אלא לעולם אחר. העולם שממנו באתי.
תפסתי ביד של ללי שלצידי ולחשתי לה שזה הספר שלי. אחר כך לחשתי את אותו הדבר לילה. קליירי שאלה אותי מה אמרתי להן וביקשה שאגיד לה גם, אבל לא יכולתי. היא לא יודעת בכלל שבאנו מספרים, כולנו. היא לא תבין גם ככה.
ואז שמתי לב שהאנשים חוזרים למשאיות שלהם ונוסעים משם. נשארנו לבדנו.
ילה תפסה בידי. "קדימה! בואו נברח!" היא אמרה.
זה היה הגיוני, לברוח. הם לכאורה עזבו אותנו שם. הם לא יידעו.
אבל אז הצצתי לעבר השיחים וראיתי פרצופים מוחבאים בקפידה, מוסווים. עשיתי תנועה בלתי מורגשת בראש לעבר השיחים וילה הציצה לשם בזהירות, וראיתי שהיא מבינה.
לא הייתה לנו ברירה, איך שלא יהיה. היינו חייבים להיכנס לספר. חוץ מזה, זשל"ב שם. ואנחנו לא נוכל לנטוש אותו. איזו מין דוגמא זו תהיה לקליירי, לנטוש חבר בצרה?
אז אחזנו ידיים, ארבעתנו, ונכנסנו לאינקרסרון.
וכשהגענו לשם, תוך מאית השנייה, עומדים בתוך הכלא הגדול כמו האינסוף, פרשתי את ידיי במחווה לעבר ילה וללי, ואמרתי: "תכירו, הנה אבא שלי."
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מצטער נופר, אבל טעית.
אני באינקרסרון. אתם לא.
תפקידכם הוא להציל אותי.

אני עוד מחכה.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
לא. כולנו באינקמשהו. אנחנו שם כדי לחלץ אותך.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
*אנחה*
אנשים. מה לא ברור? חטפו את זש"י ואותנו השאירו מאחור. אנחנו צריכים למצוא עכשיו דרך להגיע לאינקרסרון..
שום משאית לא לקחה אותנו ואף חוטף לא החליט לזרוק אותנו לחור.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
לא. בואו נמשיך. זשי סתם השתלט על זה! זה היה אמור להיות הפוך! אבל בכל מקרה, בואו פשוט נמשיך.

הבטתי במסדרון האפל. שיחררתי את קלריסה מהקסם והיא חזרה לצורתה האנושית.
"מה זה המקום הזה?" שאלה
"זה הכלא, אבא שלי." אמר קיירו
"והוא אוהב אותך?" שאלה וזה גרם לו לחייך משום מה.
"בואי יפה," הוא אמר, תפס בידה והוביל אותנו ברחבי הכלא.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה ללי אחרי כמה זמן
"אין לי מוסג," ענה קיירו אך לפתע חבורת קבצנים-שודדים זינקה משום מקום ורצה אלינו בנשק שלוף.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
נו טוב, בסדר.
נגיד שזה ככה, העיקר שכבר תחלצו אותי מפה כי אני עובר עינויים איומים ביותר!!!
לעזאזל.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אולי תתאר את אותם עינויים איומים?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
את בטוחה שאת רוצה לשמוע את זה...?

טוב, אם את מתעקשת אז... עומדים למלוק לי את איבר המין והביצים.
אכן כן, מקרה קשה...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
מאוד בוגר זשלב, מאוד בוגר..
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חח.. מה היינו עושים בלעדיך ז''ש, הה?
מה שמדהים זה שאף פעם לא נגמרות לך השטויות!.. P:
בכל אופן, בסדר. נמשיך מאיפה שכתבת..

או מעולה. חשבתי. רק הגענו, וכבר אנחנו מותקפים.
קבוצה של קבצנים הקיפה אותנו, ולכולם היה נשק ביד. זה היה קצת יותר מפחיד אותי, אם לא הייתי נזכרת פתאום בפעם הראשונה שעזבתי פיזית את גן העדן של זשל''ב.
בקרחת היער, עם הפיראטים.
צחקקתי בשקט. קליירי הסתכלה עליי במבט שאומר שהיא בטוחה שהשתגעתי.
ילה, לעומת זאת, הבינה. ''גשם של פיראטים..'' היא מלמלה. הנהנתי בחיוך.
''את זוכרת איך זרקתי את האבן על הפיראט ההוא?'' שאלתי בצחוק.
היא הצטרפה. ''אני לא יודעת מי היה יותר מופתע''
גיחכתי. ''כנראה שהוא..''
קיירו הביט בנו במבט לא מאמין. ''אה, אני לא יודע מה אתכן, אבל לי לא בא למות ע''י קבצנים מופרעים. מה דעתכן לעשות משהו?'' הוא סינן.
הקבצנים עוד לא לגמרי הגיעו אלינו, אבל נראה שהם בהחלט עומדים לעשות את זה כל רגע.
''טוב, אין לנו כלי נשק.'' ציינתי.
''תודה רבה שציינת את המובן מאליו, ללי.'' המשיך קיירו באותו קול. ''מה דעתך שנמצא פתרון חלופי?''
גלגלתי עיניים. ''אין לך איזשהו קסם שיכול להעיף קבצנים לכל הרוחות?'' שאלתי את ילה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
את השתגעת או מה? מה, את חיה בסרט אקשן?
הם קבצנים, לכל הרוחות! רק כסף הם מבינים!
ההגנה הכי טובה נגד קבצנים זה כסף. כסף, כסף, ועוד פעם- כסף!

אני בטוח שיש לכם כמה שטרות בכיס...
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זש''י! לא לזלזל! P:
ילה - זתומרת זאבה - כתבה שהם קבצנים-שודדים. שזה די הופך אותם למסוכנים... בערך..
בכל אופן, תתמודד. ותשתוק. אחרת לא נבוא להציל אותך.. ;)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
טוב, בסדר.
אבל תעשו את זה מהר בבקשה!!

דרך אגב, איפה נופר?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אין לי מוסג^^

חייכתי לקליירי והיא החזירה לי חיוך. קיירו קלט את זה ופרצופו לבש מבט שואל.
קליירי השתגרה מאחוריהם והעיפה עליהם פרץ של אוויר והם עפו עלינו אך הם נתקלו בקיר אוויר והתעלפו.
קליירי באה בריצה וחיוכה היה פראי וענקי.
"וואו," אמרה ללי. "לא ציפיתי לזה."
"ראית אותי אבא?" קראה קליירי בהתלהבות וצחקקה בהתלהבות.
"היא חושבת שזה משחק," לחשתי לקירו והוא הנהן.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
הייתי קצת מוטרד מכך שזה בא לקליירי כל כך בקלות. למרות הכל, לא רציתי שהיא תחיה חיים כמו שלנו, מלאים באלימות ובהרג. וזה שהיא חשבה שזה משחק היה רק גרוע יותר, כי "עם כוח באה אחריות" וכל השטויות האלה. כי זה היה נכון. עם כוח באמת באה אחריות, וכשמתחילים ככה, בתור משחק, מהר מאוד היא לא תבין את הכוח שלה ולא תדע איך לשלוט בו.
אני יודע שאני אבא מאוד מגונן. כנראה מגונן יותר מדי. היו ימים שלמים שלא הרשיתי לה לצאת החוצה, לשמש. אני יודע שזה לא טוב, אני יודע שאני צריך לתת לה לגדול ולהתפתח, אני יודע.
אבל אחרי כל מה שעברנו, באמת אפשר להאשים אותי שאני פוחד? יש כל כך הרבה דרכים בהן ילד יכול להיפגע. מיליון דרכים פיזיות, מיליון דרכים נפשיות, מיליון דרכים בהן היא יכולה לכעוס עליי ולנתק איתי קשר.
מיליון דרכים בהן אני יכול לאבד אותה. מיליונים.
ראיתי את המבט של ילה כשהיא הסתכלה עליי. מבט תוהה כזה. אף פעם לא ראיתי את עצמי מהצד באותם רגעים בהם שקעתי במחשבות, כמו שלא ראיתי את עצמי מהצד באף רגע אחר, אבל הנחתי שאני נראה שונה מאוד מהרגיל. כבר אמרו לי פעם שאני נראה ככה כמו פילוסוף.
מתאים לי פילוסוף. החיים של פילוסופים הרבה יותר רגועים מחיים של לוחמים.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
"אל דאגה," אמרתי לקיירו. "אנחנו נהיה בסדר.". הוא חייך אליי וחיבק אותי וחיוכו התרחב כשקלריסה התצרפה לחיבוק.
מישי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
חייכתי בחמימות למראה המשפחה המאושרת. כל כך שמחתי שקיירו וילה קיבלו את הסוף הטוב שלהם.. לפי מה שהבנתי ממה שהם סיפרו לי, החיים שלהם בספרים לא היו הכי טובים בעולם.
עכשיו זה נראה כאילו הם לא יחליפו אותם בעד שום מחיר.
''טוב,'' התחלתי. ''אני שונאת להרוס לכם את הרגע המושלם הזה, אבל אנחנו ממש חייבים ללכת.'' זה היה נכון. לא רציתי להרוס להם אפילו שניה אחת ביחד. לא ידעתי כמה זמן זה יוכל להיות ככה, עכשיו שהכל התחיל שוב.
ילה הנהנה בעצב, ופנתה לקיירו. ''אתה מתמצא פה. איפה אתה חושב ששמו אותו?''
פניו של קיירו קדרו.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
טוב, אז מה קורה?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
בואו נעשה מה שאמרתי! זה כל כך פשוט עד שזה עצוב..
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אני יודעת!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
זשלב, אתה בכלל מקשיב לנו? בוא ניכנס לאינקסמשו כבר! אוף..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אבל איך הגענו אליו בכלל??
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
איגיון פשוט - לא הגענו. הכל בראש שלך. אנחנו בכלל לא קיימים. אנחנו הזיה שזשל"ב המציא לעצמו בגן עדן מרוב שעמום, וזה אומר שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. גם להגיע לאיקרסרון בלי שום דרך הגיונית.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
תפשטו על היער-אצלנו- וחטפו אותנו או כל דרך אחרת, אל תדאג בנוגע לזה. רק פרסם את הפרק כבר!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
היגיון, נופר. לא איגיון.
no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אתה טועה. איגיון זה ההפך מהיגיון. זה אי-גיון כמו אי-הסכמה. מובן? צדקתי לחלוטין ואתה יצאת טיפש, פאו!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
איזו חננה מעצבנת!!!
גרייס לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אפשר להירשם?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
תיאורטית כן אבל אני לא יודע איך ממשיכים את המשחק. אם יש לך רעיון אז...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
אוף איתכם!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
~חלק רביעי. הקדמה רביעית (ואחרונה!)~
אתם מוצאים את עצמכם בתוך ארמון. פתאום קול גדול נשמע. אתם מסתובבים ורואים את קפירקורן (מישהי עם כנפיים) שקורא מתוך ספר כלשהו. פתאום, אתם מבחינים שהגמד שיושב לידכם מתחיל לאט לאט להיעלם ו... הוא נשאב אל תוך הספר!
קפריקורן מפסיק בקריאה ועובר לספר הבא. הענק שלידכם נשאב אל תוך הספר וכך גם המכשפה, הלוחמת והיתוש.
קיירו מתפרץ: "הי, אתה שם! אתה יכול להחזיר גם אותנו?"
הוא מסתובב ואומר: "ומה תביא לי בתמורה?"

{זה הולך להיות מעניין. מע"ך- זה הרגע שלך לדפוק ת'הצגה}
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אני לא מבינה כלום T_T
אנחנו לא באינקרסרון? מה קורה פה?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
העולם הפך לכאוס אחד עצום, זה מה שקרה.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל זה לא הגיוני למה אתה מתעקש להרוס את חיי? T_T
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*אנחה*
איך נפלו גיבורים..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אז תחליטו אתם על משהו.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
למה לא עושים את הרעיון של זאבה???
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
באמת, עד שפעם אחת סיכמנו על משהו בלי שזה לקח שבועות - למה להרוס כל דבר לעזאזל T_T
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן זשי, ותתקן את דף הדמות של כנפיים.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-9 חודשים
{...}

*אין לי עוד מה לומר.
מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זש"י, למה הדף דמות שלי לא מופיע??
יש רק אנטרים ריקים



זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
טוב תשלחי לי מחדש או משהו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
~חלק רביעי. הקדמה שלישית (מקווה שגם האחרונה)~
מישהו הפליל אתכם, ברצח.
אין לכם מושג מי ומה אך הפלילו אתכם.
זה קרה אחרי 7 שנים של שקט. 7 שנים שכלום לא הטריד אתכם, זה קרה!
כל מיני תפניות נהיו בחיים שלהם, אין לי מושג תחליטו בעצמכם! עכשיו.. זורקים אתכם באינקרסרון!
איזה כיף!!!

נ.ב- ההוצאה להורג תתרחש בעוד שבוע. כלומר, אם לא תספיקו אז לפתור את התעלומה ולהשיב את זכרונכם האבוד, אתם גמורים.
וזה כולל אותי כי טכנית, אני נמצא איתכם...
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אתה אמרת מה?! איזה זיכרון אבוד במוח שלך?! הם לא זוכרים אחד את השני אבל זה ממש מעצבןןןןןןן!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
נו ומה אמרתי?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
מה?! אז זה נכון? לא מסכימה. תשנה את זה מיד בחזרה! אין לי כוח לכל המשחקים האלה של זיכרונות אבודים מה אתה חושב שזה ספר נוער מטומטם?!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא.
וכבר שיניתי.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אני מבולבלת T_T
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חבל מאוד.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אעאעאעא אתה מעצבן.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
למה זה לא יכול להיות בלי איבוד זיכרון?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
~חלק רביעי. הקדמה שניה~
החלק הקודם הסתיים באושר ועושר. כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה.
אבל... לפעמים לא הכל מושלם בחיים. לפעמים, אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים.
(מכאן אתם ממשיכים. אני בטוח שכבר תחשבו על משהו. בהצלחה!)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
טוב. אני אקח קצת פיקוד ואיישם את מה שביקשתי לעשות כל הזמן:

מישהו הפליל אתכם, ברצח.
אין לכם מוסג מי ומה אך הפלילו אתכם.
זה קרה אחרי 7 שנים של שקט. 7 שנים שכלום לא הטריד אתכם, זה קרה!
כל מיני תפניות נהיו בחיים שלהם, אין לי מוסג תחליטו בעצמכם! עכשיו.. זורקים אותנו באינקרסרון!
איזה כיף!!!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לקיירו וילה יש ילדה! כמה זה מרגש?!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
מצטערת זאבה, לא הצלחתי להתאפק ולסתום את הפה.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן.. שמתי לב^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
וגם ילד קטן, לא?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
באמת, נופי? באמת?.. *מגלגלת עיניים*
אבל כל הכבוד על היוזמה, זאבה.. עכשיו צריך ליישם ^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח^^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אהה, ואני חשבתי על זה^.^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אז לפתוח דיון ולהעתיק את מה שכתבת?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אם אתה רוצה^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
נו טוב, מה כבר אפשר להפסיד?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
~חלק רביעי. הקדמה.~

לזשל"ב אין כבר רעיונות. המוח שלו כבר חלול, ריק, לא כמו שהיה פעם. הוא מתחיל להחליט שאין כבר טעם לחיות. רגע לפני שהוא עומד לחתוך את עורו ואת עורם של שאר הדמויות בסכין חדה כתער, קול גדול קורא אליו מהשמים.
"חכה! אל תעשה את זה!"
זה היה קולו של אלוהים.
"למה לא?" זשל"ב הסתובב לעבר הריק.
"כי אני יכול לעזור לך"
"ואיך תעזור לי?" הוא שאל בספק.
"אני יכול לתת לך רעיונות"
"באמת? אני בספק. ואפילו אם כן, אתה בטח תגיד שיש איזשהו תנאי, נכון?" הוא שאל בספק רב יותר.
"לא, אין תנאי"
"באמת? תודה רבה! אז מהו הרעיון?" הוא שאל בציפיה.
"היה לי רעיון שאולי נוכל להחזיר את הגלגל לאחור, אל החלק הראשון ואל הפרק הראשון, כשהכל התחיל, ולנסות לתקן את כל הטעויות שעשיתם ואולי ליצור סוף טוב ומושלם באמת לשני הצדדים"
"אני מסכים!" הוא אמר בהתלהבות.
"אני יודע שאתה מסכים אבל גם כל שאר החבר'ה שנמצאים איתך צריכים להסכים..."
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא מסכימה בהחלט. שום סיכוי. תשכח מזה.
כבר עדיף שנחשוב על משהו בעצמנו..
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אולי נתחיל להיכנס לספרים של האחרים?
נגיד.. שדברים מתחילים להשתנות שם, ואנחנו צריכים ללכת לשם כדי לטפל בזה?
תהיה לנו הזדמנות ממש להיכנס להארי פוטר, חבר'ה..! :P
בכל אופן, מה דעתכם?
צריך להתחיל להעלות רעיונות, או שזש"י יגרום לנו להתחיל הכל שוב, כמו כל הסופרים האלה שבגלל שנגמרו להם הרעיונות, הם משכיחים לדמויות את הזיכרון וממחזרים את העלילה.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא. לא להארי פוטר. תעזבו את העולם הזה בשקט. אני אומרת שניכנס לספרים שלנו, האמיתיים. גוף מארח, אינקרסרון, והספר של זאבה. או שניכנס לספר אחר, אפילו לא חייב שכולנו קראנו, אבל לא בא לי להרוס לעד את העולם של הארי המסכן.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בואו ניכנס לאינקרסרון ואז ניכלא בו! בבקשה! זה יהיה כזה אדיר!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הארי פוטר הוא היחידי שאני מכירה חוץ מגוף מארח..
אבל שום בעיה. כל דבר עדיף על להתחיל את הכל שוב.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל זה מה שאלוהים אמר!
[חייבים לעשות את מה שהוא אמר לנו לעשות}

וחוץ מזה, זו הדרך היחידה להפוך את הסוף לטוב יותר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל אנחנו לא רוצים רק תמיד סוף טוב!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אז לכו לעזאזל!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בכיף, זה ליד הבית שלך נכון?
(עזאזל = גיהינום)
(גיהינום נמצא ליד גן עדן)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן נופר, זה ליד הבית שלי.
הבעיה היא שבשביל להגיע לעזאזל, צריך לעבור דרך גן עדן...
ואתם לא מוכנים להיות בגן עדן!!!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אז סתרת את עצמך כרגע, וולדי.
אנחנו לא יכולים ללכת לעזאזל, כי בשביל זה צריך לעבור בגן עדן.
ואנחנו לא הולכים לגן עדן.
אז גם לא נגיע לעזאזל.
היגיון פשוט.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^^
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
טוב, מצידי שלא תשתמש בהיגיון פשוט, מצידי שתוריד עלינו מטר של חדי קרן יורקי אש, רק תעשה כבר משהו משעמם לי ובא לי לכתוב משהו בתור קיירו!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל צריך היגיון!!!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
וואו, כשזה בא ממך...
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן...?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בקרוב אני אכתוב את הפרק הראשון. פשוט עכשיו אני קורא ספר כל כך וואו שפשוט אין לי כוח לחשוב על שום דבר חוץ ממנו.
אבל תחכו לי, בסדר?

נראה לי זה יקרה בשלישי הקרוב.
היאזרו בסבלנות.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
איזה ספר?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אני האגדה.
כבר סיימתי אותו.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אחלה.
אז מתחילים ביום שלישי?
[אגב, שמתי לב שהדמות שכתובה לי היא כבר ממש לא הדמות שלי. לשלוח לך את מי שאני עכשיו? (רק לי יש תחושה של דז'ה וו? נראלי כבר שאלתי את זה פעם..)]
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
רגע, אז נלך לכלא?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
מישי- מזתומרת?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זאבה- לא יודע. אני צריך לחשוב על זה.

זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
(וחוץ מזה, אני לא בטוח שזה יהיה ביום שלישי אבל ביום חמישי בטוח)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אאההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!
אבל אמרנו שאנחנו לא דוחים, נכון? נכון! אז למה אתה דוחה???
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כי ככה באלי.
ירח לבן לפני 4 שנים ו-10 חודשים
היי, אפשר גם להצטרף?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח למה אתה דוחה?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זש''י - בדף דמות שלי מתוארת נוודת. ואני כבר לא נוודת..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הממ, מישהו יכול להזכיר לי איפה עצרנו בדיוק?
כי משום מה, הכל התערבב לי...
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*למה אתה דוחה?*
חחחחחחחחחחחחחחח XDA
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח.. נוף לא תרד מזה, עד שתתייחס וולדי.. ;)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בעושר ואושר עד עצם היום הזה..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל הכל מעורבב לי. אני לא יודע מאיזה קטע להמשיך...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
פשוט מאוד, משהו קרה. מישהו הפליל אותנו ונשלחנו לאינקרמשו. משם נמשיך.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*דוחה*
למה אתה *דוחה*?
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח XD
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח XD
*למה אתה דוחה?*
אוי, אדיר XD
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
0.0
אוי, נופי.. *מגלגלת עיניים*
זש''י, אולי תגיב לה וזהו? זה מתחיל לחפור..
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
*מתפקעת בצחוק בלתי נשלט*
*למה אתה דוחה?*
XDXDXDXD
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*מתחילה לחשוב שאיבדת את השפיות*
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
באמת זאבה? רק עכשיו?
אני חושבת ככה מאז הקטע עם דמבלדור..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח^^ היא עדיין לא הגיעה לרמת השיגעון שלי^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*למה את חופרת?*
חהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחה XDDXD

זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*למה את חופרת?*
חהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחה XDDXD

זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אוי, זה כל כך אדיר!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*נקרע מצחוק גיחיגיחיגיחיגיחי*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא מבינה כלום..
*פרצוף כועס*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
גם אני לא מבין איך אני אמור להמשיך סיפור מ... הסוף שלו.
הצילו, אני נואש!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אתה דוחה XD
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
ואת חופרת...
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
על זה כולנו מסכימים ^_^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
נכון מאוד.
אבל על זה שאני דוחה, אף אחד לא מסכים...
חוץ ממך.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
מישהו פה עוין ^_^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חבר'ה.. יש משו שלא הבנתי.
לא משנה כמה פעמים אני אקרא את השטויות שכתבנו.
מזה כל הקטע הזה של זשל''ב והסופרים?
למה זשל''ב רצה שנלך איתו לגן עדן?
זו הייתה הפואנטה של המשחק?
אני יודעת שזה די דבילי לשאול את זה עכשיו אבל באמת שלא הבנתי.. :P
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אף אחד לא הבין. גם זשל"ב בעצמו לא.
אני חושבת שזה כל הקטע של המשחק - אין לו פואנטה. בכלל. אנחנו פשוט עושים שטויות ומשתגעים. לנצח, ככל הנראה.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כנראה.. זוכרת את הקטע 'בפרק הזה אתם מחפשים פואנטה'?
מסתבר שלא מצאנו..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^^
אני אצחק על זה לעד!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אני בהחלט מסכים עם מה שאמרת!
*בואו נשתגע*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא צריך להגזים..^^
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אהמ.. זשל''ב?
התכוונת שאנחנו ניצור את ההמשך?..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כנראה^^
אוי! יש לי רעיון, בגלל שקראתי את הספר של קיירו(66 עמודים ושני עמודים אקראיים מהסוף, זה היה כל כך צפוי גאד.) אולי נוכל להיזרק לכלא הזה? ואז לעבור בכל הסיפורים למקומות הקשים ולשרוד בהם. מה דעתכם?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
מה, שניכנס ל*אינקרסרון*?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן^.^
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אינלי מושג מה הולך שם. אבל סבבה.
אני די בטוחה שבית כלא עדיף על השטויות של זשל''ב.. :P [לאיזה מצב הגענו, חבר'ה.. נראלי חוויתי טראומה קשה מאז הסצנה עם רולינג]
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אל תשכחו את הסצנה המפורסמת שלי. כלומר, כשהכנסתי את עצמי וחיבקתי את דמבלדור ואת כל השאר.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*הנהון*
רגע, זה אומר שנשארים עם הדמויות הקודמות שלנו?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
יאיייי!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כנראה^^
רואה שאת לא כל כך מדוכאת^!^
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
נופי, יש לך שיער שטני ועיניים ירוקות? [אני זוכרת נכון?]
[ככה כותבים? שטני?]
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אכן-חן. רק עיניים חומות-ירוקות. הלוואי עיניים ירוקות. זה מהמם. לא. שלי חומות-ירוקות, יותר חומות מירוקות. כלומר חומות, בעיקר.
FreeLife לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא כולם קראו את אינקרסרון וסאפיק אבל אוקיי
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
שלי רק חומות.. שער חום, עור שזוף ועיניים חומות. טוב.. השער יותר בגוון של שחור אבל עדיין^^
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח..
וחבר'ה, אתם חייבים לקרוא את הדיונים הפסיכים האלה.
לא להאמין.
תגידו לי, אתם זכרתם שהיו איתנו פעם דמויות בשם מגי, סוניה וליזל?
~נוסטלגיה~
זה ממש מצחיק, האמת.

אני: איפה קטסה באמת?..
זאבה: -קוראת ספר?-

*מצאתי קטע שאכלנו בו! בבית של מאייר!*

זשל''ב: אתם הולכים לדמבלדור רק בשביל המשימה, כן?
זאבה: *חיוך זדוני* אולי.. אבל גם בשביל נופרי!
אני: -לא. אנחנו הולכים לדמבלדור, כי כולנו פשוט מתים לפגוש אותו..

נופי: "היי, זה לא פייר!" קראתי.
"הא?" הבנות לטשו בי מבטים מבולבלים.
עדיין עמדתי ליד השלולית והתבוננתי. "למה דווקא אני בת?!"
"קיירו," אמרה קליאו בעדינות מזויפת, "גם אנחנו בנות." היא הדגישה את המשפט האחרון.
"ילה לא," העירה נוודת. [חחח אני סתם מרושעת אליך, זאבה XD]

נופי: רגע, שאני אבין, אתה אמרת הרגע שהאף שלך פחוס? אתה חי באשליות, ידידי, האף שלך לא סתם פחוס, לצערך, הוא פשוט לא קיים! אין לך אף, ותודה שזה מטריד :/
אגב, צפו להתחרפנות מצד הומורה ^_^

זשל''ב: "בהצלחה במשימה ואתם לא תצטערו שעזרתם לי"
אני: -ממתי וולדמורט כל כך.. נחמד?..-

זשל''ב: נופר, איך אני יכול לעקוב אחריכם אם אני נמצא כעת בתוך תא כלא מזויין ואני לא נמצא בטווח הראייה שלכם?!

בכל מקרה, תודה ותזדרזו בבקשה!!!

אני: "הלו? יש פה מישהו?"

''לא..'' לחש מישהו. ''תחזור לישון..!'' הבטתי לצדדים כדי לראות מי האידיוט שהחליט לדפוק את כולנו - וראיתי נער כבן 16, עם שיער פרוע ועיניים ירוקות.
הבטנו בו, שותקים.
''עוד דמות מספר?'' נאנחה קליאו.
ילה בחנה אותו בזהירות. ''מי אתה?'' שאלה.
''פרסי.'' הוא אמר, וחיוך מעצבן עלה על פניו. [ההמשך כולל הרבה סתירות (תרתי משמע. אני חושבת שקיירו הרביץ לפרסי) מבחינת הדמות של פרסי. כתוב שם שהוא צודק..! 0.0]

*הסצנה של זשל''ב*
אני: סורי, זשל''ב - אבל לא קראתי את כל מה שכתוב שם..
.
.
.
.
תגיד לי, השתגעת?? אתה רוצה לגרש מפה את כולם??.. א': וולדמורט *בחיים* - ואני חוזרת [הייתי מדגישה אם מישהו היה אומר לי איך!..] *ב ח י י ם* - לא היה עושה דבר כזה. ב': רולינג לא כזאת מפגרת.
אתה זה שאמר לנו להישאר בדמות! אתה אמור להוות דוגמה!.. [ובאמת שאני לא רוצה לקרוא מילים כאלה..]
הומורה: [הו, הומורה.. ~נוסטלגיה~] -זש''לב!!!!!!!!!!! השתגעת לגמרי????-
זשל''ב: זה לא אני שהשתגעתי. זה רולינג שהשתגעה!
וחוץ מזה, רולינג באמת אמורה להיות משוגעת ברגע שאני פוגש אותה בפעם הראשונה.
ובכלל כל סופר או סופרת.
נופי: -טום ואנדרולו רידל, מה אתה חושב שאתה עושה?!
ואתם אמרתם שאני משוגעת!-
*הסצנה הקצרה של קיירו בנוגע לשירותים*
אני: -נו, זשל''ב! תראה למה גרמת!.. אנשים פה מתחילים לשכוח את יתרונות השירותים וחשיבותם *הרבה מאוד* בחיי היומיום! תשתלטו על עצמכם, אנשים! אתם מדרדרים דמויות אהובות... –
*עוד סצנה של זשל''ב*
נופי: סליחה מישי, דורדרתי. לא יקרה שוב. ולמען ההגינות, אני לא מכירה הרבה אנשים שאוהבים את וולדמורט. או את קיירו.
אה, וזשל"ב - באמת?! אחי, שוב? תשתלט על עצמך, יש פה ילדים שצופים! זה כבר נהיה די מגעיל ולא מצחיק אף אחד (חוץ ממך, אולי).
זשל''ב: האמת גם אותי זה לא מצחיק (יש לה נקודת חן שחורה ומגעילה כזאת בתחת XD)

סתם סתם, אני יכול להבטיח לכם שלא יהי את זה יותר

*כל פרק שתים עשרה, שזכה בתואר 'לא שפוי בעליל'*

והייתי יכולה להמשיך עוד חבר'ה, אבל זה מתחיל לעשות לי כאב ראש.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^.^
מי קבע שגם אנחנו שפויים?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אהמ.. באיזה הקשר?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אכן. כולנו פסיכים.
אגב, מישי, אני יודעת על מה את מדברת. לפני שבועיים בערך, קראתי את כל הספר שני והשלישי. בהתחלה חיפשתי רק את סיפור האהבה של ילה וקיירו כי הוא היה חמדמד. וואו, כמה שהדברים האלה משוגעים. לדעתי אנחנו צריכים לחשוף את זה לעיני כל סימנייה, שכולם יידעו כמה אנחנו, אהמ... מקוריים?
הלכתי לחפש גם ציטוטים.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הא, קראתי עכשיו את פרק 12 - בהנחה שהתכוונת לפרק 12 בספר ראשון, כי הרי בספר שני ושלישי אין פרק 12 - והוא לא כל כך משוגע למען האמת. אבל הוא כל כךךך דרמטי. כמו שאני אוהבת. הידד.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא שפוי = כל הפרק עסק ב'האם להרוג את עצמנו וללכת לגן העדן של זשל''ב, או לחזור לספרים שלנו, ולחיות [פחות או יותר] באושר ועושר לנצח?'
לא התכוונתי שהוא היה משוגע.
לא חסרים פרקים משוגעים :P
זה ספציפית היה הזוי.
אני עדיין זוכרת את השוק כשקראתי את הקטע של זשל''ב עם הסופרים. [שכולם נהיים פתאום סטפאני מאייר. אני לא יודעת מה יש לו עם הסופרת הזאת. הוא ממש התעלל בה לאורך כל המשחק]
וכן. הוא היה דרמטי.
אני צריכה ממש לקרוא את הכל מההתחלה מתישהו..
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אוי, הפרק הראשון. נוסטלגיה. רגע, שכחתי, את בכלל לא היית בפרק הראשון! רגע, מתי בכלל הצטרפת בעצם? כבר שכחתי.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא זוכרת...
הממממ...
.
.
.
אינלי מושג.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הממפ. הצטרפתי בפרק הראשון. בסוף שלו.
רק את ההקדמה לא עשיתי..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
נופי, היית איתנו מהאמצע-סוף של הפרק הראשון והוא עסק ב"יש לכם עוד עותק אחד, תמשיכו מכאן!"
ותגידו, למה רק חבורת המשוגעים הזו נשארה?
כלומר, משוגע זה לא בהכרח משהו רע אבל.. איפה נעלמו כל האנשים השפויים שאיזנו את העניין?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
וואו מישי, קראתי עד הסוף.
זה גדול.

ואל תדאגו, בחיים אנשים עושים טעויות וצריך לפעמים לדעת לסלוח. להבא, אני אשתפר בהתנהגות שלי.

וכן, אנחנו צריכים לכתוב את הפרק ביחד (משהו כמו סיפור בהמשכים או תחרות סיפורים)
הנה, ככה:
בהתחלה כל אחד מאיתנו יחשוב על המשך ויפתח דיון שבו יכתוב אותו. כל אחד יקרא את הפרק שלו ואת הפרקים של האחרים. אחר כך נעשה הצבעה והפרק שזכה ברוב הקולות ייבחר להיות הפרק החדש (וכמובן שכל שאר הפרקים והדיונים שלא זכו ברוב המכריע, יצטרכו להמחק על ידי מי שכתב אותם)

יש שאלות?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן. למה?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
*מסכימה עם זאבה*
למרות שהפרקים שלך די פסיכיים, אנחנו מתמודדים איתם יפה מאוד.. (כי גם אנחנו לא בדיוק שפויים)

מה, וולדי, את רוצה להגיד לנו שנגמרו לך הרעיונות?.. 0.0
זה, חבר'ה, הסוף הכי לא צפוי לסיפור הזה :P
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בואו פשוט נבקר באינקרמשו וזה יספיק לפרק אחד, ואז.. טוב, כשנגיע לגשר נחצה אותו^^
אתה מסכים זשי? זה יהיה כל כך נחמד!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח... גיליתי איפה החירפונים התחילו XD
בפרק השביעי, כשעלינו לרכבת להוגוורטס.
בפרק הזה עזבו כל השפויים בצורה רשמית, ונשארנו רק נופי, זאבה, הומורה ואני.
ואז גם וולדי הצטרף.
ובכלל היה שמח.
והזוי.
בעיקר הזוי.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן^^
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אה, ובואו לא נשכח את הניסיונות האומללים של אנשים אחרים להצטרף, למרות ההתעלמות של זש''י.
מסכן סטיב.

[גמאני קוראת את הכל עוד פעם (פתחתי את סימניה בשתי כרטיסיות נפרדות בגל זה. יש כ''כ הרבה פרקים.. ואני לא יכולה להגיב אם אני קוראת אותם) ואנשים, באמת שהתחרפנו. זה כל כך מצחיק!]
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זוכרים את ליזל ומגי? אלוהים, נוסטלגיה.

אגב, חבר'ה, כמו שאני מכירה אותנו, הפרקים אצלנו פשוט זורמים. מתחילים מאינקרסרון ומשם פשוט נתגלגל איכשהו. במשך כל הפרק הראשון (או שזה היה ההקדמה?) כתבנו לבד, פשוט התגלגלנו מרעיון לרעיון. זוכרים את השיבוטים שלנו ביער? יואו, וגם אטיאה הרובוטית הצטרפה, או מה שזה לא היה. הפרק הראשון ממש ארוך! והזוי. אני אוהבת אותנו ^_^
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
גם אני^^
זשי, תתחיל את הפרק ה1. בואו ניכנס לאינקרמשו!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אוי אנשים!! זה כל כך מצחיק!!
הספר השני התחיל טואוב!..
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח^^
קטניס לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אוקי סתם שאלה, כי אין לי כוח לקרוא את כל הפרקים, מה קורא לי בסוף?
אני מתה או משהו כזה?

~פרק שישי (ואחרון)~
ובו קיירו, ילה, וללי מסיימים את מסעם בדרך אל החופש ומוצאים גאולה. והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

למה כתוב פה רק קיירו ילה וללי ?
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כי את הפסקת להגיב די מהר. המשכנו להפעיל את הדמות שלך עד בערך סוף הספר הראשון. ואחרי זה גם הומורה הפסיקה להתחבר. בסוף נשאר לנו משחק של ארבעה אנשים.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כי פשוט אתם מתתם בצורה טרגית..
FreeLife לפני 4 שנים ו-10 חודשים
ואז אני הצטרפתי!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
טוב שנזכרת...
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
יואו, איזה נחמד שהחזרת את זה:)
זה היה המשחק תפקידים הראשון שהשתתפתי בו.. :P

רגע. חשבתי שלא רצינו להיות בגן עדן שלך, ונשארנו בספר של קיירו וילה. או משו כזה.
ללי אמרה לזשל''ב [חח.. המעבר הזה לגופים שונים ממש נוסטלגי] שכל עוד יש עותק של הספרים, הם לא ימותו. ואז זשל''ב אמר שאשפר להביא אותם.
ופה נגמרו הרעיונות.
אבל שום גן עדן לא היה מעורב בזה..

[פשוט הזוי להיכנס לכל זה שוב פעם.. ~נוסטלגיה~]
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח:) אכן, אכן:)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
:)

טוב, תנסו לחשוב על משהו ובאותו הזמן גם אני אנסה לחשוב על משהו...
קטניס לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן, אבל איך מתתי?
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא פירטנו.
פשוט הפסקנו לכתוב עלייך.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן, פשוט נעלמת. סליחה, אגב, אבל באמת יש גבול לכמה שאפשר להמשיך עם דמות ללא משתמש.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח :)

אבל... את יכולה לחזור!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לטובתך האישית - אל תחזרי.
אלא אם כן מתחשק לך לבלות את שארית חייך ו.. אהמ.. מותך, בגן העדן המשעמם של זשל''ב.
איכשהו אנחנו תמיד חוזרים לשם.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לטובתך, אני מציע לך לא להקשיב לשטויות של מישי.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אבל זה די נכון. אנחנו תמיד מוצאים את עצמו ב"גם העדן" הזה שלך. וכן, הוא משעמם להפליא.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
שלא תקשיב לשטויות.
אבל מי אמר משו על שטויות? *פרצוף תמים*
הכל אמת;)
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זה נכון. נמאס מגן עדן של זשל"ב! בואו נשרוף אותו!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כן! הנה רעיון, בואו נהרוס את גם עדן ונטיל את האשמה על נופיר!
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
היי!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
ולי יש רעיון עוד יותר טוב: אולי נשרוף את גן העדן ואז נזרוק אתכם לתוכו! הא? מה אתם אומרים על זה?

{...}
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
סבבה:) נעצב עולם משלנו!
FreeLife לפני 4 שנים ו-10 חודשים
ייאי לנו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח.. זשל"ב..
כבר אמרנו לך שאנחנו מעדיפים למות ולא להגיע לגן עדן הזה שלך, לא?
בכל אופן, אם תהרוג אותנו, תישאר אומלל ובלי חברים..
סתם נק' למחשבה..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא נורא. אני אסתפק ברובוטים...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חחח:)
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
תסתפק ברובוטים???
לא יכולת להגיד את זה לפני שהלכנו לגן העדן שלך מתוך טוב לבנו האדיר???
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
לא.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אין לו "טוב לב אדיר"..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
משתגידי.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
רגע, - הלכנו בסוף לגן העדן שלו???
זה מה שמיוחד במשחק הזה. לכל אחד יש גרסה אחרת למה שקרה. הוא כל כך לא הגיוני שהוא סותר את עצמו. אף אחד לא ממש מבין מה קרה באמת.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
גם אני לא...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
למה? זה מאוד מובן.
הלכנו, חזרנו, כמעט נכנסנו שוב וברחנו לתוך הספר.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זאבה, דיברתי על טוב הלב שלנו..
והגרסה שזכורה לי היא משו כזה:
אחרי מאבק להחזרת הספרים, גילינו שזשל''ב סתם שיחק בנו, ורצה שנלך איתו לגן העדן שלו - כי אין לו חברים.
רובנו הסכמנו.
אני יודעת שנוודת התנגדה.
היה מין פרק כזה שזשל''ב יצר [פרק שהפריע לי מאוד, ושיניתי אותו כדי שיתאים לי] שתיאר את סוף הסיפור שלנו. כל אחד חזר למקום שהוא רצה. ולכולם היה טוב.
חיינו בגן העדן של זשל''ב, אבל במציאות שבחרנו לנו. [אני חושבת שנוודת כן חזרה לספר שלה. אבל לא משנה כרגע]
ואז הכל השתנה.
התחלתם להשתעמם, ופניתם לזשל''ב.
נוודת הוצאה מהגוף שהייתה בו, ונשארה בספר שלה, ובמקומה הגיעה ללי.
התחננו לזשל''ב שיוציא אותנו מגן העדן המשעמם שלו - ותאמינו או לא - הוא הסכים.
והזהיר אותנו שזה רעיון גרוע.
מה שקרה אח''כ, תקנו אותי אם אני טועה, כלל גשם של פיראטים, קופידון ודוניקופ, סיפור אהבה הזוי ומצחיק, ומכשפה פסיכית.
כשכל חוסר השפיות שפורט לעיל נגמר, לכל אחד מאיתנו נכתב ספר.
ואיך לא, גם אז, נדפקנו.
מישהו התחיל לשנות פרטים בספרים, וכולנו הגענו לאותו הספר - הספר של קיירו וילה.
ופה זה נגמר, פחות או יותר.
ללי הסבירה לזשל''ב שכל עוד יש עותק בו אנחנו מופיעים, לא נוכל למות.
ולכן לא נבוא איתו לגן העדן שלו.
וזהו.
זו הגרסה שלי..
מה שלכם?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אותו דבר כמעט..:)
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אני אוהבת את הגרסה שלך. בסדר, זו תהיה הגרסה הסופית.

תראו מה זה. כבר שבועיים אנחנו מתכננים המשך ובינתיים רק דיברנו. ככה זה עובד כאן. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול XD
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חח.. צודקת:)
וגם לא זכורה לי אף פעם שממש אכלנו.. 0.0
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כולנו כבר בטח מתנו ברעב. זו הזיה שלאחר מוות של קיירו וילה וללי וכל השאר.
מישי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
זו בטח הייתה הדרך של זשל''ב להביא אותנו לגן העדן שלו בעקיפין.
מוות מרעב.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
{...}
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
^^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
חלק חדש יתחיל. די בקרוב.
פרטים בהמשך.
(אם אתם רוצים לעזור ולבנות איתי העלילה, אז בכיף)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אין לי בעיה לעזור, יש לי יותר מידי זמן פנוי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
בשמחה :)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
סבבה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
~פרק שישי (ואחרון)~
ובו קיירו, ילה, וללי מסיימים את מסעם בדרך אל החופש ומוצאים גאולה. והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

*בקרוב אפתח משחק תפקידים חדש שאין לו שום קשר למשחק התפקידים הנ"ל
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
אתה רציני?
*אנחה*
אז זה הולך להיות אחד מאותם סיפורים עם סוף פתוח שמשאירים אותך ער בלילה.. [רק שפה זה לא הולך לקרות - כי אנחנו חלק מהסיפור.. תודה לאל]
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
חחח...
סוף הסיפור הסתיים P:
*תתעלמו ממני*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
ווהו!
*זורק קונפטי
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
*איחור קטנטן*
הידד!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
:)
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
*איחור די מאוד גדול*
יאי!
למרות שזה היה מעצבן במקצת זה היה כל כך כיף. והפרק הזה של תעשו מה שאתם רוצים..חחחXD
יש דברים שרק אתה יכול לחשוב עליהם זשל"ב..
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
איחור. ממש. גדול 0_0
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
את יודעת, זה מוזר אבל רק אתמול נכנסתי לקבוצה הזאת מתוך נוסטלגיה ועברתי קצת על הפרקים וחייכתי לעצמי.
והיום מישהו מגיב פה!
צירוף מקרים? או... גורל? *טאם טאם טאם טאם*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
חחח, מי יודע?
נראה לך שהוא יעשה עוד משחק בסגנון? או אפילו שקוראים לדמויות שלנו עוד פעם?*לא לקחת רעיונות!!!*
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
לא יודעת. האמת שאני מתגעגעת לקיירו.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
ואני לילה.
אז שייקח את הרעיונות האלו ויעשה המשך.
אבל הפעם שלאנשים אחרים תהיה הזדמנות להצטרף.
no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
ואנחנו עדיין נישאר עם ילה וקיירו וללי וכל אלה?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
סביר להניח, או שאפשר ליצור דמויות חדשות
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-10 חודשים
אחשוב על זה, חברימים!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
~פרק חמישי~
ובו אתם מבקשים פואנטה. לכן הפרק הזה הולך להתנהל בצורה שונה מעט משאר הפרקים עד עכשיו: אתם מחליטים מה יקרה בפרק הזה ומה תהיה הפואנטה.
כן כן, אתם. ורק אתם.
בהצלחה ומקווה שתחשבו על משהו טוב!
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
תרגום: נגמרו לך הרעיונות. XD
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
כן:P

אנחנו פשו נעשה 'אחרית דבר'. פשוט מאוד. כל אחד יכתוב מה יקרה עם החיים שלו וזהו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
כן...
אבל אל תשכחו מי כתב את 2 הפרקים הקודמים ומי בכלל חשב על המשחק התפקידים המבריק הזה!!!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
לא. אי אפשר לשכוח אותך. או את המשחק.
מקסימום תעשה עוד משחק, אבל נניח לדמויות שלנו. לעת עתה פשוט ננוח.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
~פרק רביעי~
ובו אנחנו משמידים את הספר. אנחנו מתים. אנחנו עוברים לגן העדן.
ואתם מצטערים על זה.
האם תוכלו להחזיר את הגלגל לאחור? זה הזמן לגלות את התשובה.
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
מה נסגר אתכם??? אני לא מסכימה לוותר ככה!!
לא פותרים בעיות בצורה כזאת!!
אנשים רוצים להרוג אותנו? שיהיה להם בכיף! אנחנו נילחם בשביל מה שאנחנו רוצים! אנחנו לא נהרוג את עצמנו. לא נהיה פחדנים. נלחם בשביל מה שאנחנו רוצים!!
אז לא, אני לא מסכימה עם קיירו, נופיר. ואני לא מקבלת את הסוף שכתבת, זשל''ב.
נמאס לי שהפתרון שלנו לכל הבעיות זה 'בואו נמות. גם ככה נגיע לגן עדן'..
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
נו באמת, זשל"ב! אם הם מתים הם לא מגיעים לגן עדן! ואפילו לא בטוח שהם ימותו. אני כן נתתי לכם קצת מרחב בחירה. קטן אבל ישנו. אם מישי לא מסכימה אז בסדר, לא נעשה את זה.
ובכל מקרה - אעאעאעאעאעא אתה כל כך מעצבן!!!!!! אתה לא מבין?! אם הם משמידים את הספר הם מתים. זהו. לגמרי. אין גן עדן ואין כלום. סתם ריק בחלל. תשכח מגן עדן שלך, כי לשם הם לא חוזרים אי פעם!!!!!!
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
טוב, כבר אמרו את כל מה שצריך להגיד.

הבטתי במדורה. המחשבה שאני אנטוש את החיים שטרם התחלתי הכאיבו לי יותר ממה שיכולתי לדמיין.
רציתי לבכות ולברוח ולהתחבא אבל זה לא היה הזמן. צריך לעמוד זקוף ולחבק את האוהבים שלך.
קיירו גם בהה באש, במרחק קצר ממני. השלמתי את הפער הזה במהירות וחיבקתי אותו בכוח כשאני דוחפת את הדמעות לתוך חולצתו.
הוא חיבק אותי בחזרה ויד הצייד שלו ליטפה את שערי. לא רציתי לראות את הסוף, לא רציתי לראות אך הסוף של מה שטקם התחיל. זה היה קשה. יותר מידי קשה.
ואז, נזכרתי במשהו. כשלא היו עותקים מהספרים שלנו עדיין המשכנו לחיות! חיבקתי את קיירו בכוח מחודש וחיוך עלה על שפתיי. ידעתי שהוא לא מודע עליו.
"יש תקווה," לחשתי בתוך אוזנו בשנייה שזשל"ב זרק את הספר לאש והיא איכלה אותו במהירות.

לפתע חשתי סחרחורת ואז הכל נהיה שחור. כשפתחתי עיניים הייתי חיה. מחובקת בזרועותיו של קיירו כשללי וזשל"ב היו משני צידי המדורה.
נצמדתי אל קיירו ככל יכולתי וחזרתי לישון..
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
היי ווהו פתרת את זה! *קופצת מעלה ומטה בשמחה ומוחאת כפיים*
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
*מצטרפת לקפיצות וצוחקת בקול!*
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
אהמ.. הקטע הוא *שכן* היו עוד עותקים.. עותק אחד, האמת.
והיינו צריכים להציל אותו כדי שלא יקרה מה שזשל''ב רוצה שיקרה - שכולנו נמות.

זשל''ב הביט סביב בבלבול.
''איך אתם עוד פה?'' שאל.
קיירו וילה כבר נרדמו, ואני עוד נותרתי ערה.
''זה לא העותק היחיד שלנו, אתה יודע'' אמרתי לו. ''הספרים האחרים שלנו - המקוריים - עוד קיימים. כל עוד יש עותק שלנו איפשהו - אנחנו לא נמות. ואתה לא הולך להשמיד את העותקים האחרים'' הוספתי במהירות. ''כי אז תהרוג אנשים אחרים, חפים מפשע. ואז תהיה לך בעיה רצינית איתי.'' ההבעה ההמומה שעל פניו של זשל''ב גרמה לי לחייך חיוך ניצחון קטן. אנחנו לא מתים, אחרי הכל.
נשכבתי לישון, ונרדמתי גם אני.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
'אני חייב למצוא את שאר העותקים' חשבתי. 'אבל לא להשמיד אותם כי אז החבר'ה פה ימותו, אלא להחביא אותם'
כן, זה מה שאעשה. סיפרתי לחבר'ה על התוכנית החדשה שלי.
אז מה אתם אומרים?
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
המשחק הזה אי פעם ייגמר?
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
חח.. צודקת.
צריך למצוא פואנטה, או שהוא באמת לא הולך להיגמר.. P:
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
למה לא פשוט נניח לדמויות המסכנות שלנו? אבל מצד שני נקשרתי מאוד לילה ואני רוצה להמשיך אבל חייבים למצוא פואנטה!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
אכן
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
~פרק שלישי~
אני מרגל אחרי האיש עם הספר הוא לא שם לב אליי. רק כשאני מתנפל עליו עם סכין וחותך לו את הגרון, הוא שם לב והספר נשמט מידו. אני משאיר אותו מדמם, לוקח את הספר וממשיך לכתוב אותו. אני כותב שאני רוצה להיות ביער הזה עם קיירו, ילה וללי. ואז אני נשאב לספר הזה והכל נהיה טוב.
או שאולי לא?
זה הרגע שלכם להחליט עם הסיפור יסתיים בטוב או שמא יסתיים ברע...
מישי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
חבטה חזקה העירה אותי, ואת קיירו וילה.
הבטנו מסביב מבולבלים וחצי רדומים כדי לראות מה קרה.
''או, מעולה..'' נאנקה ילה. ''עוד אחד.''
הפניתי את מבטי לכיוון שהסתכלה, וראיתי דמות מוטלת על הארץ.
התמקדתי בה, וזיהיתי את זשל''ב.
''מה לעזאזל?'' שאל קיירו. ''אתה לא אמור להיות פה!'' הוא הביט בי. ''וללי! מתי את הגעת?'' ניסיתי להתעלם מהטון המעליב של קולו. ברור שהוא לא רוצה אף אחד שיפריע לו ולילה.
''אהמ.. אין לי מושג.'' אמרתי בנוקשות. ''רגע אחד הייתי במדבר, ושניה אח''כ נחתי פה.''
זשל''ב התרומם והביט בנו. ''היי חבר'ה'' אמר בחיוך מעצבן.
''מה אתה עושה פה?'' סינן קיירו.
זשל''ב הרים ספר - הספר שלנו - ואמר: ''מישהו גנב אותו, ושינה בו פרטים. ככה ללי הגיע לפה. לקחתי ממנו את הספר, והבאתי גם אותי לפה.''
הבטנו בו שלושתנו, שותקים.
''מה?'' שאל.
''יכולת להחזיר אותנו, אתה יודע'' אמרתי לבסוף.
הוא הביט בנו בבלבול, כאילו לא שקל בכלל לעשות את זה.
''לא משנה.'' נאנחה ילה, וההבעה שהופיעה על פניו של קיירו הבהירה שזה מאוד משנה. ''צריך לבדוק שהוא לא שינה עוד פרטים - הביא לכאן מפלצות, הרג אותנו.. תקריא את ההמשך, זשל''ב.'' ציוותה.
''נהדר'' מלמל קיירו. ''שעת סיפור''
זשל''ב פתח בעמוד הראשון, והתחיל לספר את הסיפור שלנו.

[בכוונה כתבת 'עם' ולא 'אם'?]
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
הכול נשמע די בסדר, עד שזשל"ב הגיע לחלק עם הקרנפים המעופפים.
אני מתכוון, הם לא היו אמורים להיות שם! לא כתבתי עליהם כלום, זשל"ב נשבע שהוא לא כתב עליהם כלום, ופשוט חשבתי לעצמי איזו סיבה יש לאיש המסתורי שגנב את הספר לכתוב עליהם משהו.
זה לא שהוא כתב שהם מרושעים ונלחמים בנו.
סתם קרנפים מעופפים שחיים ביער בשלווה והרמוניה. הזנבות שלהם קצרים יותר ממה שאנחנו מכירים. זה הכול.
"אני לא מבין משהו," אמרתי כשהוא סיים להקריא.
"רק אחד? השתפרת," עקצה אותי ילה.
עמדתי יפה בדחף להתנפל עליה בחיוך ולהתאגרף איתה. "למה כולם רודפים אחריי הספר הזה? מה איכפת להם מאיתנו כל כך?"
"זה לא אנחנו," אמרה ללי בשקט. הבטנו בה בתדהמה.
"זה לא אנחנו," חזרה. "הם לא מכירים אותנו. לא איכפת להם ממנו בכלל. הם רוצים את הספר כי מה שכותבים בו מתגשם. הם רוצים להשיג אותו ולכתוב סוף טוב לעצמם. לא איכפת להם אם בדרך הם יהרסו את הסוף הטוב שלנו או לא. אני בספק אם הם בכלל יודעים עלינו, כל עוד הם לא קראו את הספר, וזה לא סביר כל כך. אין להם סיבה לקרוא אותו לפני שהם יתחילו לכתוב בו."
בהיתי בנקודה כלשהי באוויר. היו סביבי רק עצים. בנקודה מסוימת בהמשך, ידעתי, היער נגמר. יש משהו גם אחריו. חיים. אנשים. סכנות. אהבות.
יש דברים גם אחרי היער שלנו.
הסיפור שלנו.
שלי.
נזכרתי בפעם ההיא שמצאנו את הספרים שלנו בספרייה וקראנו אותם. זה נראה כמו לפני שנים. נזכרתי איך הייתי כל כך כועס והמום מכך שפין היה הגיבור בספר ואני רק דמות משנה.
עכשיו הבנתי.
מעולם לא הייתי דמות משנה. לא בעיני האנשים הנכונים.
אני הוא זה שקובע את הסיפור שלי.
"זה לא משנה, חבר'ה," אמר זשל"ב. "לקחנו את הספר. ניצחנו אותו. זה בסדר."
"ניצחנו הפעם. אבל זה לא אומר כלום. פשוט יבוא מישהו אחר. תמיד יהיו אנשים שירצו את הכוח איפה שיש כוח."
"אז מה אתה אומר, הא?" קראה ילה. "שאנחנו צריכים להשמיד את הספר?!"
"אולי."
הם לא ציפו לזה. השתתקתי. נתתי להם לעכל שאני רציני והמשכתי לדבר. "זו הדרך היחידה. אתם יודעים את זה. לא נוכל להילחם ככה לנצח. וגם אם כן, זה לא נקרא חיים כשאתה כל הזמן צריך לשמור על ספר דבילי מאנשים שרוצים לנצל אותו."
"הספר הוא אתם," התערב זשל"ב בקול נמוך. "אם תשמידו אותו אתם..."
"אנחנו נמות," אמרתי. "או ניעלם."
שתקנו לרגע, כל אחד מביט באדמה, לא מעיזים להשיר מבט זה אל זה.
"נעשה את זה," אמרה ילה לבסוף, מרימה את ראשה. כמה שהייתי גאה בה אותו רגע, בילה החזקה שלי.
"כן," אמרה ללי. "נעשה מה שצריך לעשות."
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
מבפנים הייתי בהיי ורק מבחוץ נראיתי מדוכא. זאת אומרת, אם נשמיד את הספר, הם ימותו ואז אנחנו נחיה לנצח בגן העדן שלי. ווהו!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק שני~
ובו ממשיכים את הפרק הראשון.
בהצלחה ותגיבו אתם קודם!
זאבה~ לפני 5 שנים
זשל"ב!!!!!!!!!!
מה עלילה? מה אנחנו עושים? לאן מתקדמיטם? מה האיום שעומד באוויר?????
מישי לפני 5 שנים
ללי עדיין ישנה..
איפה נופיר??..
no fear לפני 5 שנים
האם מישהו אמר נופיר???
(עזבו, זה נשמע טוב יותר באנגלית.)
זאבה~ לפני 5 שנים
נופר- אהה
זשל"ב- מה עושים???*מבט מטורף בעניים. דרך הגב, גם לכם עלה השיר ממלך האריות בכל פעם שאתם חושבים על זה?*
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
לא. איזה שיר משם? יש שם כמה.
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
"מבט מטורף בעיניים,
מעיד על ליקוי מאורות.
תגידו שלא בשמיים(?)
אני כאן (?) את הטון.."
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
לא.
ופשוט תמשיכו. אתם ישנים בתוך הספר, איש מסתורי מופיע מדי פעם. אני עוקב ומרגל אחרי האיש עם הספר...
תמשיכו.
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
אני כאן נותן את הטון!
ווהו! סקאר. הוא כזה חמדמדי. מאז שראיתי טוויסטד אני אוהבת אותו.
זאבה~ לפני 5 שנים
זשל"ב, עוד פרק.
עם לא.. נמות!!!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
מה אכפת לי בכלל אם תמותו? ככה תגיעו מהר יותר לגן העדן...

סתם, סתם אני מתחיל עוד פרק.
no fear לפני 5 שנים
אם. לא עם - אם.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
מה?
אני כתבתי אם ולא עם.
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
מי דיבר אליך, קופץ בראש?
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
חחח:-)
no fear לפני 4 שנים ו-11 חודשים
מגיע לך, וולדי. ווהו, כיף, זאבה!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-11 חודשים
וואלה...
זאבה~ לפני 4 שנים ו-11 חודשים
*כיף!*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק ראשון~
הרעיון של ילה, לכתוב את הסיפור של כולנו, נחלה הצלחה רבה. עכשיו, כשאתם בעולם שאתם בעצמכם יצרתם, עולם מושלם משל עצמכם שיתאים לכלכם- אתם מרגישים אושר. אושר אמיתי.

ובינתיים, בגן העדן- זשל"ב נשאר לבדו, עצוב ובודד בגן העדן שלו. המשימה שלו היא לשמור על הספר מכל פגע. כי אם יקרה לו משהו, אז יקרה משהו נורא גם לחבורה ולא משנה כמה הם מעצבנים, זשל"ב טוב הלב לא יניח לזה לקרות.
אבל כך או כך, כעבור שבוע של שמירה, הספר נגנב. אף אחד לא יודע את זהות הגנב. זשל"ב ישן שנת ישרים, כנראה בגלל סם הרדמה שאיש עם ברדס חסר פנים, כיוון אותו אליו.
כעבור כמה שעות, כצפוי, זשל"ב התעורר וגילה שהספר נעלם. איך יוכל לאזהיר את החבורה? הוא לא מצא תשובה. הפתרון היחיד הוא למצוא את הגנב, לקחת ממנו את הספר ולתקן את כל מה שהגנב כנראה יעולל לספר. ומי יודע, אולי הוא אפילו יוסיף את דמותו ויתנכל לחייהם של קיירו, ילה, ללי, קליאו וכל השאר?
זשל"ב, כלומר אני, חייב להציל את העולם ואת חבריו.
עכשיו!

*הפרק הזה (וכנראה גם כל הפרקים בחלק השלישי בטרילוגיה) יהיו משולבים בהרפתקאות שלי בעולם האמיתי ובהרפתקאות שלכם בעולם שאתם בעצמכם בראתם בספר.
זה הולך להיות מעניין...
זאבה~ לפני 5 שנים
למה פשוט לא שמת אותו בספרייה ועשית שכל העטיפות יהיו אותו דבר? ככה ייקח לגנב שעות לחפש אותו.
no fear לפני 5 שנים
אבל אם הגנב נחוש מספיק, הוא ימצא את זה בסוף.


אני וילה, לבד, ביער. זה כל מה שהייתי יכול לבקש. היער הוא המקום שבו שנינו חיים הכי הרבה, וילה היא כל מה שאני צריך בעולם.
והידיעה שאני כל מה שהיא צריכה העניקה לי תחושה יותר טובה ממה שחשבתי שאפשר להרגיש.
הזמן כאילו עצר. היינו ישנים בשלווה, מחובקים, ואז מתעוררים בבוקר ומעבירים את כל היום בציד ובדיבורים וקצת נשיקות. הכרתי אותה כמו את כף היד שלי. דיברנו על כל נושא שבעולם. החיים לא יכלו להיות טובים יותר מזה, גם אם היו מנסים.
אבל כמובן שהם לא ניסו.
כי כעבור זמן מה, לא יודע מתי, ראינו פתאום מישהו חדש ביער.
הבטתי בו בתדהמה.
"חשבתי שכתבת שנהיה היחידים ביער, שלא יהיה שם אף אחד אחר," אמרה לי ילה.
"כתבתי."
"אז מי זה?"
"לא יודע. זה לא מוצא חן בעיניי."
"אנחנו הולכים לעמוד ככה כמו פסלים או לגרש אותו מהיער שלנו?!" היא טלטלה את כתפי והסתערה על הפולש.
קפצתי והסתערתי ביחד איתה. הנפתי את החרב שתמיד הייתה עליי. הוא מחוסל.
התקרבנו אליו, עמדנו להתקיף...
ופתאום, ברגע שהחרב של ילה נגעה בו, הוא נעלם.
"מ... מה?" עצרתי והסתובבתי בהלם. מה לעזאזל...?
חיכינו שהוא יחזור, נשארנו דרוכים במשך שעות, אבל לבסוף הגענו למסקנה שהוא הלך.
הפלישה הטרידה אותנו. החלטנו שהלילה נישן בתורות ונשמור.
ילה שמרה ראשונה. ניסיתי להישאר ער, אבל נרדמתי כמעט מיד.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
התעוררתי. לא יודע כמה זמן עבר. שיפשפתי את עיניי בישנוניות ותוך כדי גיששתי אחר הספר בידיי. הוא לא היה שם. כנראה פסחתי עליו. ניסיתי שוב לגשש אבל היד שלי תפסה רק אוויר. אולי גם כמה חלקיקי אבק פה ושם.
אבל הספר לא היה.

קפצתי מהמיטה בבהלה והלב שלי דהר מהר מהר. לא, זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שהוא נגנב.
בדרך כלל כשאני לא מוצא משהו שאני בטוח שהיה לפני כן, אני מנסה להזכר בכל האירועים שקרו מקודם ואז לצרף איכשהו את המקרים, למצוא היגיון ולהגיע לפתרון.
הבעיה היא שאני פשוט לא מצליח להזכר. כאילו נמחקו לי הזכרונות.
אז למרות שלא היו לי זכרונות, עדיין נשאר בי ההיגיון. ההיגיון להבין שהספר נגנב ומי שגנב אותו הוא בחור מוכשר מאוד.
מאוד.
אז למה אני מחכה? יאללה, לזיז תתחת, להחליף בגדים ולצאת לדרך.

אסור שיקרה לקיירו, לילה וכל השאר, משהו. (ותוך כדי גם חשבתי שאם אני אציל את חייהם והם ינצלו בזכותי, אז יש מצב שהם ישמעו להוראותי ויחזרו לגן העדן. ווהו!)
no fear לפני 5 שנים
זשל"ב, זה מתחיל כבר לעצבן קצת. מסיום החלק הראשון אתה כל הזמן חופר על גן עדן, גן עדן, גן עדן, גן עדן... זה מעצבן. אין לדמות שלך עוד שאיפות? עוד רצונות? זה כל מה שאתה רוצה - שנבוא לגן עדן?
זה די משעמם. ברצינות. וכבר מתחיל לחפור.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
את בעצמך תמיד אומרת שצריך להיות עקביים, לא?
בכל מקרה, זה הרי מה שמייחד את הדמות שלי מכל השאר.
אבל אם את רוצה, אז אני יכול להפחית.
no fear לפני 5 שנים
תודה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אין בעד מה.
טוב, עכשיו צריך לחכות קצת לתגובה של ילה ולתגובה של ללי ואז נוכל להמשיך.
זה הולך להיות חתיכת מסע ארוך. באמת שאני לא יודע מה אעשה אחר כך בלי קיירו, בלי ילה, בלי ללי וכל השאר, ובמיוחד בלי זשל"ב.
את גם מרישה ככה כמוני?
זאבה~ לפני 5 שנים
כן:)

הבטתי בקיירו בבלבול. מה הרגע קרה כאן?
נראה שהוא היה מטורד כמעט כמוני והשמש החלה לנשוק לאופק.
"כדי שנישן בתורות," הציע קיירו.
הנהנתי וחייכתי עליו. "אני אשמור ראשונה, תמצע מקום ואני אביא עצים."
"בסדר," אמר וכל אחד הלך למשימתו.
נתקלתי בהרבה עצים אבל לקחתי את אלו שישארו הכי הרבה זמן.
אחרי שאספתי די עצים הלכתי אל איפה שכמעט הרגנו את האיש הזה. קיירו קם, נופף לי בידו והלכתי עליו.
המקום היה מקום אסטרטגי. הייתה חומת עצים מכיוון אחד ככה שלא יוכלו לתקוף אותנו מאחור אך גם נטיב בריחה.
הנחתי את עצים בערמה חפרתי מן בור למדורה, הנחתי בו זרדים שלקטתי מבין השיחים הנמוכים והדלקתי בעזרת כדור אש.
הבטתי בקיירו וגיליתי שהוא עקב אחריי במבטו. הזעפתי בפנים והוא חייך.
"אני הולכת לצוד," אמרתי ופניתי ללכת. "תקרא לי עם הוא יבוא שוב." אמרתי בדאגה.
"בסדר," אמר קיירו ופיהק. אני בספק עם יישאר ער כשאחזור.
כשהלכתי עשיתי כיפת מגן סביב המקום זבו הוא היה ויצאתי לצוד.
אחרי כמה זמן צדתי שלוש ארנבות ומצאתי עלי מנטה ושורשים שיהיו טעימים מאוד עם לא ישרפו אותם בגחלים.
חזרתי למחנה וביטלתי את לחש ההגנה. העשן שהחל להצטבר בדפנות הכיפה השתחרר.
לקחתי כמה מקלות והנחתי בצד בעודי מוציעה את הקרביים של הארנבות ושמה את השורשים בגחלים.
שיפדתי את הארנבות ונחתי מתקן צלייה בשבילם ושמתי אותם על האש.
התיישבתי ליד קיירו שכמו שחשבתי נרדם מיד. חייכתי ונשקתי לו על שפתיו.
הוא זז מעט וצל של חיוך עלה על שפתיו. ליטפתי את ראשו ופניתי להתבונן באש. שמרתי אותה יציבה עד שהירח הגיע לחצי השמיים. אז ניערתי אותו, יידעתי אותו על הארנבת שנשארה ושהשורשים יהיו מוכנים עוד כחצי שעה. עלי המנטה בשביל תה לבוקר.
"לילה טוב," לחש
"לילה טוב," החזרתי ונרדמתי כשהרגשתי את ידו מסיטה שערות מפניי.
מישי לפני 5 שנים
השמש קפחה על ראשי, והרגשתי באגלי זיעה מצטברים על פניי.
הבטתי מסביבי במדבר העצום שנפרש לכל עבר.
היה בו משהו מוכר. כמו מין.. זיכרון חלוש כזה.
הנחתי שהזיכרון היה שייך כנראה לנוודת.
מה כבר יכלה למצוא במדבר?
התקדמתי ללא מטרה וללא כיוון, והנחתי לרגליי לקחת אותי לאן שיחפצו. נוף המדבר הרגיע אותי, ומשום מה הרגשתי בבית.
צורה מוכרת של אחד ההרים לכדה את מבטי. כמו.. שולחן כזה, שיצרו ההרים.
בהיתי בהם בדממה, מנסה להבין מדוע הצורה נראית לי מוכרת.
קול טרטור מרוחק הפר את דממת המדבר, והקפיץ אותי.
חיפשתי את מקור הרעש, ומולי נגלה ג'יפ גדול, שנראה כמו ענן אבק באמצע המדבר החולי.
הגי'פ התקרב לעברי, והאט. זה נראה לי מוזר.
''ללי?'' נשמעה צעקה.
הבטתי בשני האנשים שישבו בתוך הג'יפ.
נערה עם שיער חום כהה, ונער [בעצם איש] עם שיער חום זהוב. שניהם היו שזופים מאוד.
הנערה, זו שקראה בשמי, יצאה מהגי'פ והתקרבה אליי. ''מה את עושה פה, ללי? חשבנו ש..'' האיש עם השיער הבהיר קפץ מהג'יפ ורץ לעברנו. ''תזהרי, מל.'' הוא אמר ''יכול להיות שהיא..''
''היא לא.'' קבעה מל. ''תסתכל עליה.''
הם הביטו בי, והרגשתי לא בנוח.
לפתע, משום מקום, ערפל כבד כיסה אותנו מכל עבר. לא יכולתי לראות או לשמוע. נראה שכל חושיי נעלמו.
מה קורה פה? חשבתי.
הרגשתי סחרחורת עזה, ושניה לפני שאיבדתי את הכרתי - נמצאתי במקום אחר לגמרי.
באמצע קרחת יער, כשליידי שכבו שני אנשים ישנים.
התמקדתי בהם, ולהפתעתי גיליתי שאני מזהה אותם.
קיירו וילה.
הסחרחורת התגברה, ונפלתי בחבטה על האדמה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
עכשיו אני יכול סוף כל סוף לחפש את הגנב. אבל מי הוא? איך הוא נראה?
כנראה שאני צריך לחפש אדם עם ספר או תיק כלשהו או סתם אדם מפוחד ונרגש. ראיתי הרבה נרגשים, הרבה אנשים עם תיקים אבל רק איש עם ספר אחד.
אז ניגשתי אליו ואמרתי: "סליחה אדוני, מה אתה קורא?"
האיש הסתובב ושאל: "ומה זה עניינך בדיוק?"
"סתם לידע"
האיש היסס מעט ואז אמר: "טוב, אני קורא את 13 סיבות" ואז הראה לי את הספר.
מצד אחד התחלתי להרגע כי זה לא האיש שאותו אני מחפש אך מצד שני זה אומר רק שמשימתי עדיין לא הושלמה.
"זה ספר גרוע" אמרתי והוא הנהן ואמר: "אני אפילו שוקל להחזיר אותו לחנות"
"מעשה נבון" עניתי לו ואז הוספתי: "טוב ביי אני חייב ללכת" והוא החזיר לי נפנוף.
כשהסתובבתי לפנות אחורה, ראיתי איש אוחז ספר. אבל ידעתי בוודאות שזה הגנב. זיהיתי את הספר. הספר שלנו.
אני חייב לתפוס אותו בכל מחיר. אבל איך?
זאבה~ לפני 5 שנים
*עצה(לא יהיו הרבה כאלה)-
שים עליו מחשיר מעקב, בנתיים תעקוב אחריו ותגלה לאן ולמה הוא הולך.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
חשבתי על דרך הפעולה שלי. לבסוף אחרי כמה שניות של מחשבה, החלטתי לדחות את האפשרות לשים עליו מכשיר מעקב (*חיוך מרושע לכיוון זאבה*) מפני שהוא בטוח יסתכל וישים לב.
לא, אני אעקוב אחריו, אנסה לתפוס אותו לא מוכן ואז... ואז כבר נראה מה יהיה.
זאבה~ לפני 5 שנים
הוא יהרוג אותך! *מחזירה חיוך מרושע*
מישי לפני 5 שנים
חח.. אז עכשיו מנדבים פה עצות אחד לשני?
רק לי זה מרגיש כמו.. סוג של פיצול אישיות? P:
אגב, זאבה - רעיון ענק! [כן, כן. באיחור רציני:)]
ואולי הגנב שלקח את הספר משנה בו פרטים ובגלל זה אנשים הופיעו ביער של קיירו וילה?
זה די רע, עכשיו שאני חושבת על זה..
הוא יכול להרוג אותנו.
אותם. [רואים? פיצול אישיות]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
לא, את צודקת. עכשיו את כבר ביער עם קיירו וילה, זוכרת?

*מחר אמשיך
זאבה~ לפני 5 שנים
מחר עוד מעט עובר.
זאבה~ לפני 5 שנים
ו... הוא עבר.
זו פעם ראשונה שאתה מאחר בפרק, לא טוב להיכנס לרצף כזה עכשיו זשל"ב, לא טוב..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
תמשיכו אתם בינתיים. הפרק עוד לא נגמר.
מישי לפני 5 שנים
פשוט תכתבו משהו..
אני לא יכולה לכתוב כלום - כי ללי די חסרת הכרה כרגע.
זאבה~ לפני 5 שנים
התעוררתי.
ידעתי את זה בגלל שהציפורים צייצו, האוויר היה נעים וצלול והעשב היה מלא בטל.
קיירו בהה באש כשהוא נלחם בשינה. ידעתי שהוא לא ירשה לעצמו להרדם ולמען האמת רציתי שהוא ישן במקום להאבק בשינה.
"לך לישון," אמרתי לו בשקט והנחתי את כף ידי על כתפו.
"עור רגע," לחש בקול עייף.
"לא. עכשיו." אמרתי לו בקול עדין והשכבתי אותו לצד המדורה הגוועת.
"בסדר," אמר בלית ברירה ונרדם ברגע שגופו נגע בקרקע.

האיש עוד לא חזר. מי שזה לא יהיה.
פתאום שמעתי מלמול כעוס.
"מי זה?" שאלתי בחשש והתקרבתי לכיוון שממנו נשמע המלמול.
ידתי שאדם רגיל היה מזיק תגבורת אבל אני לא אדם רגיל.
כשהתקרבתי למקום גליתי את ללי! לא אחת ולא אחרת.
ניערתי את כתפה והיא מלמלה משו עצבני על כך שהשמש מרשעת או משו בסגנון.
"ילה.." אמרה מטושטשת "חלמתי עלייך, ועל קיירו.."
"נפלא," אמרתי, עזרתי לה לקום והובלתי אותה למחנה.
"הייתם בג'יפ גדול," המשיכה. "והיה לך שער חום."
"אה הה" אמרתי לה והשענתי אותה על גזע מסוקס.
"ו..." לחשה אך השינה תקפה והשטלתה עליה.
"לילה טוב," לחשתי לה וטיפסתי על העץ. התיישבתי על ענף נמוך והשגחתי.
במזל מצאתי שני קינים של ציפורים קטנות ואכלתי אותם בטור ארוחת בוקר. למזלי עדיין לא החל להתפתח שם גוזל.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~חלק שלישי ואחרון בטרילוגיה מתחיל עכשיו!!!~
אתם מתים, והפעם באמת. סופת טורנדו בכפר שנמצא בסמוך ליער, קוטל אתכם ואת כל מי שנמצא מסביבכם. אתם מגיעים אל גן העדן, שם אתם פוגשים את מלאך המוות שמביא אתכם למשרדי. אתם מספרים לי את מה שקרה לכם ואז אני נותן לכם משימה והמשימה היא: להציל את העולם. ובפירוט רב יותר: לחזור זמנית לחיים, להפוך את העולם לטוב יותר ואז כשהמשימה תושלם ותנחל הצלחה, אתם תפסיקו לחיות ותשובו לגן העדן- והפעם לא יהיה לכם משעמם כי זה הבית האמיתי שלכם, אתם כבר לא חיים- אתם מתים.

בהצלחה! *מוחה דמעה מהעיניים. זהו רגע מרגש. אני לא יודע איך אשרוד בלעדיכם, חברים*
no fear לפני 5 שנים
זה יופי של סוף הספר השני: כולם מתים.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
נכון.
תגיבו.
זאבה~ לפני 5 שנים
אני מגיבה:)
מישי לפני 5 שנים
אה-הא. אני מסרבת לקבל את זה.
אנחנו לא מתים.
ילה בעטה בשולחנו של זשל''ב.''השתגעת??'' צעקה. ''אחרי כל מה שעברנו - אתה פשוט הורג אותנו??''
זשל''ב הביט בה בהשתוממות. ''אבל לפה אתם שייכים.'' אמר.
''זו לא ההחלטה שלך!'' צעקתי גם אני. ''אתה לא יכול פשוט להרוג אותנו! אנחנו צריכים לחיות. לנצל את החיים שלנו. להשיג את המטרה שלשמה אנחנו בעולם. איך אתה מעז בכלל להרוג אותנו?! מי אתה חושב שאתה?? אלוהים אתה לא. תוציא את זה מהראש שלך. ותוציא אותנו מגן עדן שלך.'' נשמתי עמוק. ''אתה יודע מה? לא אכפת לי יותר. חיה, מתה.. זה כבר לא משנה. אבל אני *לא* נכנסת לגן העדן שלך. מצידי ללכת לגיהנום.''
קיירו נהם. ''צודקת.'' הסכים. ''ואם אני מת, גם אתה הולך למות.'' והוא התנפל על זשל''ב.

[*מתעלמת מזשל''ב* נראלי יש דרך לחזור.. ב'יומני הערפד' [הסדרה שבטלוויזיה, לא הספרים] יש בעיות עכשיו עם המוות. אנשים מצליחים לחזור. אנחנו יכולים.. 'לתפוס טרמפ' על הסדרה הזאת, ולחזור. [בגלל שהיא מבוססת על ספרים] עכשיו, בעיקרון, כל מי שחוזר - הוא על טבעי. אבל בגלל שהדמויות שלנו גם ככה מספרים, הם סוג של 'על טבעיות'. אז אנחנו יכולים לחזור.]
מישי לפני 5 שנים
*אה-אה
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
סבבה. תחזרו לחיים, תהיו על טבעיים וככה יהיה לכם קל יותר להציל את העולם ואם תהיו ילדים טובים, אז אולי תוכלו לא להכנס לגן העדן שלי.
אז מה אתם אומרים? אתם בקטע?
זאבה~ לפני 5 שנים
"צודקת," הסכים בקול מאיים. "ואם אני מת, גם אתה הולך למות!" הוא סיים בצעקה והתנפל על זשל"ב עם סכין שגנב ממני.
"היי!" קראתי. "תחזיר את הסכין!" קיירו הביט בי לשנייה משועשע והמשיך אך זשל"ב רק אמר דברים שלא ממש הבנתי אבל כנראה הכעיסו את קיירו יותר.
"די!" צעקתי עליהם והנפתי את הידיים לצדדים. בשנייה שעשיתי את זה הם עפו לשני הצדדים השונים של הדרך.
מעולם לא השתמשתי בקסם כזה על קיירו. וזה לא היה נעים במיוחד.
"זה לא יעזור," אמרתי וניסיתי להדחיק את הרעידות הקטנות בקולי עם הצלחה מעטה. "אנחנו לא משתתפים במשחק הזה שלך זשל"ב.
אנחנו לא בובות שאתה יכול להתעסק בהם כרצונם ולהרגיז ולהעביר כל הזמן!
אנחנו רוצים לחיות, כדור הארץ הזה שלך אף פעם לא יתרפא מהרוע. צריך איזון בין רשע לטוב ואתה הפרת את האיזון הזה בכך שהבאת אותנו לכאן-נגד רצוננו- והשתמשתה בנו כדי לנסות לחסל את הרוע.
תן לי להגיד לך משהו, האור נובע בתוך החשכה. תן לגלגל להסתובב ולחדש את סיבובו.
אל תעצור אותו ותקטע את רצף הזמן. זה אסור. ואתה יודע את זה. בכל זאת, אתה מתנהג כמו ילד מפונק!
אתה פשוט לא מבין שאסור להתעסק עם הזמן?
אפילו עם כל המלאכים והשטנים וכל היצורים שיעמדו לצידך לא תוכל להביס את הזמן.
עכשיו, תשלח אותנו למקום שאנחנו שייכים אליו." סיימתי בקול בטוח ושקט.
"אז תחזרו לספרים!" אמר זשל"ב בכעס רגעי. פתאום הרגשתי נורא, הרגשתי איימה של ממש. לחזור? לספר?
קיירו הביט בי במבט שלא יכולתי לפרש אך הנחתי שהוא שם לה מה הרגשתי.
מכירים את אותם הרגעים האלו שהייתם רוצים להתפרק אבל אתם לא יכולים? זה היה אחד מהם.
נשמתי נשימה ארוכה ושחררתי אותם.
קיירו בא עליי והחזיר לי את הסכין שלי ונעמד לצידי והרגשתי כמעט נפלא על הנחמה הפשוטה הזו.
ראיתי שללי וקליאו לא צעקו עליו בגלל זה.
"למה שלא תכתוב ספר חדש?" שאל קיירו בשקט.
"מה?" שאל זשל"ב
"ספר חדש שאנחנו בו. בלי כל ההתחמקויות שלך וכל השקרים, עם שמת אותנו בספרים הקודמים תוכל לעשות זאת שוב" התעקש קיירו.
זשל"ב החל לפתוח את הפה אך אחד המלאכים הזוטרים נכנס.
"אדוני, שומרי הזמן באו לכאן." הודיע
"תעכב אותם רפאל, אני צריך רק חצי שעה." אמר זשל"ב
"אעשה את מיטבי," אמר ונעלם במשק כנפיים זהוב.
"בסדר," אמר זשל"ב. "אבל מהר." ובאימרה זו הוא הוציא עט ודף והחל לרשום.
no fear לפני 5 שנים
~זאבה, את אדירה! *סגידה*~

זשל"ב רכן והתחיל לכתוב במהירות. במשך רבע שעה בערך הוא כתב, ואחרי כמה זמן התכופפתי והצצתי.
"אתה רציני?!" זעקתי.
"מה רע בזה?" הוא היתמם.
"זשל"ב, אתה הופך אותי לבת! ואת קליאו לרוח רפאים, את ללי לרובוטית ואת ילה לפאקינג פרח! מה הבעיה שלך?"
לא הייתי בטוחה אם ללי מחניקה צחוק או זעקת מחאה. החלטתי לחשוב שהיא צוחקת.
"אם אתה כל כך חכם, למה שלא תכתוב את הסיפור שלכם בעצמך, הא?!" צעק.
להפתעתי, הרהרתי באפשרות הזאת. זה מטופש. יש לי מיליון שגיאות כתיב ואני אפילו לא קורא כל כך טוב. אני הבנאדם האחרון שצריך לכתוב ספר.
אבל...
אבל היה במחשבה משהו נחמד.
"בסדר!" חטפתי ממנו את המחברת. לקחתי גם את העט. אני מעדיף עפרונות, כי אני עושה הרבה טעויות, אבל לא נורא.
הוא הביט בי בהלם. כנראה אני לא היחיד שחושב שזה מגוחך שאני אכתוב. מילא. למי איכפת.
עצמתי את העיניים ודמיינתי לכולנו חיים מאושרים.
ואז התחלתי לכתוב.
זאבה~ לפני 5 שנים
חחח, תודה:)

הבטתי מעבר לכתפו של קיירו וחיוך קטן עלה על פניי.
ללי חזרה לעולמה כדי לגלות מי היא, קליאו (לא יודעת, אין לי רעיון) ואני וקיירו *במקרה* נמצאים באותו יער.
הוא לא כתב יותר מזה, ידעתי שהוא לא יכתוב יותר מזה.
ואצל זשל"ב הוא כתב שהוא מביס את הרוע בעולמו ועושה את כל מה שעולה על דעתו.
ואז, מה שקרה היה הרבה יותר מוזר.
פתאום הכל נהיה שחור, לא הייתי בטוחה למה אבל זה מה שקרה.
כשהתעוררתי הייתי על אדמת יער, מישהו נענעה את כתפי בעדינות ואז ביתר תקיפות.
"מה? מה?" שאלתי ברוזג, פקחתי את עיני באיתיות וראיתי את קיירו עומד מולי.
הוא נאנח בהקלה וחיוך עלה על פניי.
"מה?" שאלתי שוב.
"חשבתי שקרה לך משהו," אמר והושיט לי את ידו. לקחתי אותה והוא עזר לי לקום ולפתע הייתי בין זרועותיו החמימות כשראשי לצד צווארו.
הזעפתי פנים.
"מה?" הוא שאל
"למה היית חייב להיות גבוהה יותר ממני?" שאלתי ברוזג אך הוא רק חייך והשיט קצוות שער סוררים למאחוריי אוזני.
פרשתי את ידיי והצמדתי את גופו אליי בחוזקה והוא גם כן. עמדנו כך כמה זמן.
"צריך למצוא מקום לישון," לחשתי אלח תוך אוזנו
"אני יודע," לחש "עוד שנייה." קברתי את אפי בשקע של צווארו והעוד שנייה הפכה לעוד דקה והעוד דקה הפכה לעוד שעה ונשארנו כך עד שהשמש שקעה אך לא רציתי לעזוב אותו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
גאוני :)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק עשירי (ואחרון לחלק השני)~
אתם חוזרים לגן העדן. אנא תארו בהרחבה ככל האפשר את תחושותיכם.
התחושות שלכם ומה שאתם תפתחו בפרק הזה, ימשיך לקרות בחלק השלישי בטרילוגיה.
או במילים אחרות: הפעם אתם ורק אתם, תהיו אלה שאחראים למה שעתיד לקרות בחלק השלישי והאחרון.
ובבקשה, תהיו יצירתיים.
בהצלחה!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
תגיבו כבר. הכל תלוי בכם, חברים!
מישי לפני 5 שנים
נמאס לי להיות ראשונה:/
אולי אתה תתחיל לשם שינוי?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אני מנהל הקבוצה. אני מתחיל אחרון.
no fear לפני 5 שנים
זו סתירה לוגית.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
טוב נו, בערב.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
בעצם... מחר
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
בעצם מחרתיים
no fear לפני 5 שנים
מיאו
זאבה~ לפני 5 שנים
וופ' וופ'
זאבה~ לפני 5 שנים
רגע, מה הקטע עם הכיתוב המודגש?
no fear לפני 5 שנים
רק עכשיו את שמה לב?! 0_ם
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
חחח

אחרי מחרתיים
זאבה~ לפני 5 שנים
כן:)
מישי לפני 5 שנים
חח.. ממש גן חיות. [טוב, לא בדיוק, כי אין כלבים וחתולים בגן חיות]
וזשל''ב, כשהקבוצה תמות - אל תעז לבוא אלינו בטענות.
^_^
זאבה~ לפני 5 שנים
*הנהון כועס*
אנחנו מחליטים עם אנחנו נלך לגן העדן שלך או לא. זו אפשרות הבחירה שלנו!
נ.ב- הייתי רוצה להגיד שאני מצטערת חצויה אבל.. אני לא. סורי, אני שייכת לגן עדן רק כשמות. בנתיים(אהמ אהמ זשל"ב) החיים שייכם לנו ואני רצה לחיות באמת! אני לא זאת שצריכה להסביר לך למה אני רצה לחיות¡¡¡¡¡¡¡¡
נ.ב- נסו לחשוב שזו ילה:)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל אין אפשרות אחרת. אם לא תלכו לגן העדן, אז אתם גם ככה תמותו כי העולם הוא נוראי וכולם יהרגו אותכם, אתם תמותו ואז תשלחו לגן העדן.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק תשע~
זה קרה בשעת לילה בספריה בעיירת בוליווד. הספרנית הוותיקה עמדה לנעול את הספריה ולשוב לביתה אך לפתע פתאום היא שמעה משום מקום צעקה מעוררת אימה. הצעקה אמנם לא היתה חזקה כל כך אך לפי מה שהיא הרגישה, היא ידעה בוודאות שהצעקה באה ממקום רחוק מאוד ושהצעקה באמת חזקה מאוד.
בנוסף לעבודתה, הספרנית גם היתה מצילה אנשים מאסונות ולכן כששמעה את הצעקות, היא הבינה שאין מה לעשות והיא לא יכולה לשוב לביתה מפני שהיא חייבת פשוט חייבת לעזור למי שצעק.
אז היא יוצאת מהספרייה ועוקבת אחרי רעש. היא צועדת במשך שעה ארוכה עד שסוף סוף היא נתקלת בקרחת היער. היא נכנסת ליער ואז היא רואה את חבורת הילדים ו... לא זה לא יכול להיות. היא ראתה את חבורת הילדים שביקרה אצלה לפני הרבה זמן בספריה, היא ראתה עוד ילדה מוזרה שהיא לא הכירה ואיזה מישהו מוזר כמו חייזר. אבל זה לא היה הכל: לידם בין הצללים והעצים חיכה לו יצור בגוון אדום בעל קרניים ולשון אדום. זה כנראה השטן, היא חשבה בבהלה. והוא עומד לתקוף את החבורה.
מבלי לחשוב לרגע היא צרחה ואז אמרה: "תיזהרו! יש פה שטן! תברחו!
החבורה הסתובבה אל הספרנית אבל אז השטן התנפל עליהם וחטף את הילדה המוזרה- זאתי שהיא לא הכירה.
(זאת ריינה)

כנראה שהעולם האמיתי מסוכן יותר ממה שניתן לשער. אנחנו חייבים אבל חייבים להציל אותה מידי השטן. מי יודע מה הוא יכול לעשות לה??
זאבה~ לפני 5 שנים
באמת? הספרנית גם מצילה אנשים מאסונות? והשטן חוטף את ריינה? זה אמור להיות הגיוני באיזה שהוא דרך?!
עד עכשיו שמרת על היגיון מסוים, אבל מי שחטף את ריינה יכול להיות רק אחד משליכי השטן. השטן כלוא לנצח בממלכת המוות שלו ולא יכול לעזוב!
למרות שיכול להיות שעשינו משהו שדורך התערבות של השטן או משהו אבל השטן בעצמו? לא. זה יכול להיות רק שליח.
(הדבר יהיה כנראה העובדה שהלכנו לגן עדן פעם אחת ו*אתה* מתכוון לעשות את זה פעם שנייה ומשהו באיזון העדין בין גן עדן לגיהנום.
נו באמת, אני לא זאת שצריכה להמציא סיבות הגיוניות!)
no fear לפני 5 שנים
המשחק הזה הוא, בלי תחרות בכלל, משחק התפקידים הכי הזוי *אבר*.
^_^
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
ככה זה כשזשל"ב מנהל אותו *צוחק צחוק מרושע*

ותגיבו. אלא אם כן אתם רוצים שהקבוצה תמות- ואסור לזה לקרות!!!
no fear לפני 5 שנים
אוי, אלוהים אדירים, תירגע. קבוצה מתה אחרי שבועיים בלי פעילות בערך.
זאבה~ לפני 5 שנים
וגם אצלנו זה לא ממש טופס.
הקבוצה יכולה למות אבל אז מישהו מגיב והיא חוזרת לפעול.
מה שאני מבקשת זה מאוד פשוט- קצת, רק קצת היגיון. בסדר?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
כשתחזרו לגן העדן, יהיה סוף סוף היגיון בעולם הזה, סבבה?
מישי לפני 5 שנים
התחלתי לצחוק.
אני יודעת, לא הכי חכם.
אבל באמת שכבר נהיה מוגזם.
הבטתי בספרנית פרועת השיער שנראתה לגמרי מופרעת, בחבר'ה ההמומים - ולא יכולתי שלא לצחוק.
מה הולך פה?
לאן זשל''ב זרק אותנו?
גשם של פירטים, דוניקופים משוגעים, קנטאור.. ועכשיו זה!
ניסיתי להירגע, כי הבנתי שריינה בסכנה ושהאחרים יתחילו לדאוג למצב שלי, אז נשמתי עמוק, והפסקתי את הצחוק ההיסטרי.
קליאו הביטה בי בהבעה לא מוגדרת. התאפקתי שלא לצחוק שוב.
''מצטערת'' אמרתי. ''הכל פה נהיה יותר מידי...''
''הזוי?'' הציעה ילה.
''פסיכי?'' הוסיפה קליאו.
''משו כזה.'' הסכמתי. ''אבל חייבים לעזור לריינה..''
נאנחנו אנחה משותפת.
רק זשל''ב עמד בצד, ולא הגיב. הבטתי בו.
''אם הייתם מקשיבים לי,'' התחיל, ''ובאים איתי לגן עדן - כל זה לא היה קורה.''
שתקנו, ואני ידעתי שאותה מחשבה עוברת אצל כולנו - בגללנו ריינה נחטפה.
אם היינו מקשיבים לזשל''ב, היא הייתה עכשיו בחזרה בסיפור שלה.
אבל זה לא מה שעשינו. ובמקום לעזור לה לחזור, אנחנו צריכים להציל אותה ממה שזה לא היה שתקף אותה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
הו! סוף כל סוף אתם מסכימים איתי! ורק שתדעו, איך שאנחנו מחלצים אותה מהשטן או מה שזה לא יהיה אנחנו חוזרים לגן עדן, שמעתם?
זאבה~ לפני 5 שנים
אז אני לא מצילה אותה! היא לא יכולה להסתדר לבד?
באמת, זה קצת*מאוד* מוגזם.
FreeLife לפני 5 שנים
*אוקיי אני אגמור את זה*
נ.ב יש לי נשק נכון?(שאלה רטורית)

הוא תפס אותי, והתחיל לברוח ,לא ממש הבנתי מה קורה, ואז שהבנתי הוצאתי את החרב שלי ,וערפתי את הראש של היצור המגעיל.
לקח לי זמן אבל בסוף מצאתי את כולם בדיוק באותו מקום .
(יש לי את הכלבים של ריינה אז הם ייצטרפו אחר-כך)
מישי לפני 5 שנים
וואו, זה לא קרה לנו כבר המון זמן..
הצלחנו לפתור בעיה כלשהי באותו הפרק?! 0_ם
מרשים.
no fear לפני 5 שנים
אהממ, הפרק הבא?
אוי, הראינו לזשל"ב מה זה ^_^
FreeLife לפני 5 שנים
הייתי צריכה להציל את עצמי לא???(אהמ זאבה אהמ)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק שמונה~
אנחנו יוצאים מן קונגרס הקסם הבין- לאומי. קיירו כבר נרפא כנראה וכולנו מתרגשים. קיירו אוהב! הוא מבקש שנלך ליער, נשכב בדשא ונצפה בכוכבים, אז אנחנו פועלים כבקשתו.
אנחנו עושים מסיבה לילית כזו וזו הפעם הראשונה בעצם שאני מרגיש רגוע ושמח מאז תחילת ההרפתקה המסוכנת הזו, הרגשתי נפלא אך לא יכולתי להמנע מלשאול את השאלה הבאה: "אז חבר'ה, כפי שאתם רואים כולנו שמחים ומאושרים ומה שאני רוצה לומר הוא שעכשיו כשהכל טוב, אפשר לחזור אל גן העדן- לפני שיקרה לנו עוד משהו נורא שיעכב אותנו"
זאבה~ לפני 5 שנים
שכבתי על הדשא שהיה עדיין חמים מאור השמש כשידי מאחורי ראשי ועיני עצומות בשלווה. חיוך קטן היה על פניי ולמרות שזה נראה לי טיפשי לא התאמצתי להוריד אותו.
שמעתי צעדים שקטים ומישהו ששוכב לצידי. קיירו.
התקרבתי עליו והשענתי את ראשי על ידו.
"זו תמיד יד שמול," לחשתי לתוך אוזנו בחיוך ופקחתי את עיני כדי לראות את שערו.
אהבתי אותו. אהבתי את כל מה ומי שהוא. אהבתי את השקט המיוחד שלו ואת התנועה החלקה שלו בקרב. אהבתי את העיניים הכחולות כהות שאפשר לשקוע בתוכם בקלות בלתי נתפסת ואת עורו החם מתחת לפניי ואת הניצוץ בעיניו ועוד כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה למנות.
עצמתי את עיני ונצמדתי עליו, נתתי לתחושת השלווה לחלחל לתוכי ולשמוע את זרם המים הקלוש.
תמיד שמעתי מים. איפה שלא יהיו תמיד מצאתי מים.
התהפכתי מעט כדי להביט בכוכבים שרק התחילו לצאת.
קיירו כרך את ידו סביבי.
"שמעת את מה שאמרתי?" שאל בקול רך
"מה אמרת?" שאלתי בשלווה
"שיש כוכבים בעיניים שלך, והם יפים יותר מאלו שבשמיים." אמר בשקט. הרמתי גבה.
"אתה בטוח שאתה אמרת את זה?" שאלתי בחיוך והרמתי את ראשי כדי להביט אל עיניו אך לא לטבוע בהם.
"למה לא?" שאל ופינה מפניי קבוצת שערות.
נאנחתי והנחתי את שפתיי על שפיו בעדינות, נשארנו ככה, כמה זמן לא יכולתי להגיד. ולמען האמת לא רציתי להגיד.
מישהו הדליק מדורה וכתם האש ריצד בזווית עיניי.
התיישבתי והבטתי בה. קיירו לא ממש זז, רק חייך חיוך טיפשי.
הבטתי באש ובשנייה גרמתי לה לרצד גבוהה לשמים ככתם אור זוהר. סוסים דהרו בתוך האש, ציפור הופיע ופרסה כנף. זאבים ייללו לירח והאש ריקדה אנה ואנה. שילבתי את רגליי והתרכזתי באש.
הקעתי את כל כוח הריכוז שלי כדי.. ואז. לשנייה אחת היה מסביבנו יער של אש.
לא אותו היער עם החיות הלא קסומות האלו, אלא יער עם עיצי ענק שחסמו את הכוכבים, עם לטאות בעלות שני זוגות כנפיים, עם עדר הקנטאורים שעברו בדהירה עלינו ויללת אנשי הזאב וזימורם של הקוסמים ולחישתם הרכה של שומרי הלילה אשר העלו נשר באש כדי לבדר את עצמם. זה היה ביתי. למשך שנייה אחת ראיתי אותו, ולשם שינוי לא פחדתי, לא רצתי והתחבאתי כדי לשמור על חיי אלא רק ראיתי אותו. והכרה חמה של בית פשטה בי.
FreeLife לפני 5 שנים
אנשים , תגיבוווווווו !!!!!!
אני לא יכולה להגיב כי אין לי קטע ...
צריך להמשיך את הסיפור!!!!!!!!!!!!!!
מישי לפני 5 שנים
תאמת, הכי מתאים שתכנסי פה..
פשוט תתחילי לכתוב:)
FreeLife לפני 5 שנים
*אוקיי*

התחלתי לרוץ ,שהכלבים שלי מאחוריי. משהו רדף אחרי, ולא רציתי לדעת מה הוא, העיקר לברוח, כמה שיותר מהר.
היה חשוך ולא ראיתי לאן אני הולכת .פתאום התנגשתי במישהו ,הוא הסתובב מיד ,וראיתי שיש לו חרב ביד,והיא הייתה מכוונת ישר אליי .

*תמשיכו מפה אתם*
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל מה זה קשור בכלל?? תגיבו לדיון.
מישי לפני 5 שנים
קולות של חרבות מתנגשות קטעו את השקט המבורך שסופסוף הצלחנו להשיג.
הייתי צריכה לנחש שהוא לא ימשך הרבה זמן.
קפצנו ממקומנו והבטנו לצדדים, מחפשים את מקור הרעש.
''איפה קיירו?'' שאלה ילה בפחד.
''אם אני מכירה אותו,'' התחילה קליאו ''ואני מכירה אותו - זה הוא שאחראי לרעש.''
גיחכתי. כמובן.
הלכנו לעבר מקום הרעש, וראינו את קיירו עומד עם חרב שלופה מול נערה - שאחזה גם היא בחרב.
התמקדתי בנערה הלא מוכרת. היה לה שיער שחור, ועיניים כהות. היה משהו מלכותי בעמידה שלה. הבגדים שלה הזכירו לי [דרך הזכרון של נוודת] תמונות של אלות רומיות.
''את גם דמות מספר..'' לחשתי, יותר לעצמי מאשר אליה.
''קיירו.'' ציוותה ילה. ''תוריד את החרב.''
שניהם הסתובבו לעברנו, אך לא הורידו את החרבות.
''מי את?'' שאלתי.
היא הביטה בי, והמבט שלה העביר בי רעד.
''אני ריינה.'' פתחה. ''בת בלונה. פראיטור הליגיון השניים עשר. ואתם?''

[שמתי לב עכשיו לטעות בפרסי ג'קסון - כשג'ייסון אמר את המילים האלה, הוא אמר שהוא פראיטור הליגיון *הראשון*. והוא לא. הוא בליגיון השנים עשר, לא? זה היה כנראה לפני שריק החליט מה הולך עם הרומאים..]
FreeLife לפני 5 שנים
חיכיתי שהם יענו לי
ואז מי שעצרה את ההוא 'קיירו' כמו שהיא קראה לו צעדה צעד אחד קדימה ואמרה "אני ילה אנחנו כמוך",
"מה הכוונה כמוני?" שאלתי, "אנחנו דמויות מספרים " היא ענתה
דמויו מספרים ?" שאלתי "כול החיים שלי לא אמייתים ? ,כול הזמן הזה הייתי בתוך ספר ?" חיכיתי לתשובה 'לא' כי זה לא אפשרי ,
אבל היא ענתה לי חד וחלק "כן זה בדיוק מה שקרה"
no fear לפני 5 שנים
הבחורה הזאת, ליינה, החווירה קצת והתנודדה קלות במקומה. אחרי שנייה היא תפסה שכולנו מביטים בה, עטתה על עצמה הבעה מלכותית ובוטחה בעצמה, וייצבה את עצמה. "אני בסדר," קולה רעד קצת אך היא המשיכה. "אפשר להישאר אתכם למשך הלילה? זה לא זמן טוב להסתובב לבד. מחר בבוקר אמשיך."
קליאו קרבה אליה, הפתעה נסוכה על פניה. "את לא צריכה," אמרה. "את יכולה להישאר איתנו!"
"לא, אני צריכה למצוא את אוקטוביאנוס, ולהציל את מחנה החצויים. בדיוק הייתי בדרך לשם, עם אתנה פתרונוס, ניקו, והדג'..."
"אבל זה לא אמיתי! זה סתם ספר!"
הן נראו כאילו הן עומדות להתחיל להתווכח.
"אבל אפשר לחזור לשם," אמרתי בשקט. "נוודת עשתה את זה. היא יכולה לחזור לסיפור שלה."
כולנו הבטנו בה. "את רוצה?" שאלתי.
היא גמגמה קצת, כאילו הייתה לה תשובה מוכנה מראש שהכינה כל חייה, אבל עכשיו, פתאום, היא גילתה שיש עוד תשובות מלבדה. שפיה יכול להגיד עוד דברים.
"יש לך למה לחזור שם?" הקשיתי, כי ראיתי שהיא צריכה שאהיה קשה איתה, לא רך. היא מנהיגה. היא חזקה.
היא עצמה עיניים בכוח. "לא... לא ממש. אבל אני לא יכולה להפקיר את השאר. יש לי אחריות."
לפי הגלימות הלבנות המוזרות שלה הסקתי שהיא רומאית, ועכשיו חיזקתי את השערתי. היה משהו בהתנהגות שלה, בצורה של כתפיה, שרמז לי שהיא לא מאלה שנוטשות מישהו מאחור. לא מאלה שמפירים הבטחה.
"נו?" אמרתי בכל זאת. "אז מה? למי איכפת מהאחריות שלך?"
"קיירו..." לחשה קליאו בבהילות.
"אז את רוצה לחזור או לא?" חתך זשל"ב בישירות האופיינית לו.
מישי לפני 5 שנים
''אני חייבת.'' אמרה ריינה. ''זה אולי לא אמתי לאנשים בעולם הזה, אבל בשבילי זה אמתי. ואני לא הולכת לעזוב את המחויבויות שלי.'' הבט שהיא נעצה בקיירו הראה בדיוק מה היא חושבת על עזיבת המחויבויות שלו. הוא נרתע.
הבטתי בה בסקרנות. היכולת שלה להפריד בין חיה הפרטיים לבין מה שהיא מייצגת הייתה מרשימה.
''אז מה עושים?'' שאלה קליאו. ''כשנוודת חזרה לסיפור שלה, כולנו היינו צריכים לחזור לגן עדן, לא?'' הם הביטו בי, מחכים לתגובה.
''אתם שוכחים שאני לא נוודת.'' אמרתי. ''אני לא זוכרת במדויק את כל מה שעבר עליה.''
ילה נאנחה. ''אז איך ריינה תחזור?''
השקט של זשל''ב הפריע לי. ''אתה לא אמור לשלוט על כל זה?'' שאלתי אותו. ''אתה המצאת אותה. למה לא יכולת להשאיר אותה בסיפור?''

[אני באמת לא מבינה את זה זשל''ב.. איך הדמויות מגיעות בכלל? ב.. חלק הראשון, אמרת לנו שאתה בעצם כל הסופרים, ואתה הוצאת אותנו מהספרים וכו' וכו'.. אז למה דמויות ממשיכות להופיע? אני יודעת שבגלל שזה משחק, ואנשים רוצים להצטרף - אז צריך להוסיף דמויות. אבל זה פשוט לא מסתדר לי עם מה שהולך בסיפור.. צריך למצוא לזה פתרון.]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
העולם השתגע, זה מה שקרה. והכל בגלל שלא הקשבתם לי וברחתם מגן העדן. אז אל תתלוננו.

"הממ... אני חושב שנצטרך לחזור לגן העדן אם ברצוננו להחזיר את ריינה" פניתי בשקט לעברה.

מישי לפני 5 שנים
נאנחתי. ''ואתה לא חושב שכדאי שתיידע את השאר לגבי זה?''
לא ידעתי מה דעתי בנוגע לחזרה לגן עדן. לא הייתי שם בכלל. לא באמת. וגם לא הייתי בשום מקום חוץ מהעולם הזה.. לפי ההתנהגות של השאר הבנתי שה'גן עדן' הזה הוא לא מציאה. אבל גם ידעתי שזשל''ב לא סתם מדבר שטויות. [רוב הזמן P:]
''כולם צריכים לחזור בשביל זה?'' שאלתי אותו. הוא הביט בי בחשדנות. ''למה את מתכוונת?'' שאל.
''תראה,'' פתחתי. ''אני מבינה שהם לא הכי שמחים לחזור לגן עדן - אבל לי זה לא כ''כ משנה. אני יכולה ללכת במקומם.'' הוא המשיך להביט בי, עד שלבסוף אמר: ''לא. כולם צריכים לחזור.''
אבל היה משהו בדברים שלו, משהו שגרם לי להרגיש שזשל''ב מסתיר מאיתנו דבר מסויים.
הוא פנה לשאר. ''אתם מכירים את הנוהל. כדי להחזיר את ריינה, כולכם צריכים לבוא לגן עדן.''
את הצעקות שבאו בתגובה יכלה בוודאי לשמוע הספרנית מהוליווד.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק שבע~
בבה יגה אומרת לנו שנוכל למצוא את קופידון, דוניקופ או וואט אבר, בקונגרס הקסם הבין- לאומי. קונגרס קסם זה הוא בעצם מן בניין ממשלתי עצום מימדים שעשוי מזהב טהור. כשאנחנו מגיעים לשם ועומדים להכנס, עוצרים אותנו צמד שומרים שספק שואלים אותנו, ספק חוקים אותנו וספק מצווים עלינו: "כן, מה מעשיכם פה?"
קיירו עומד לענות אבל אני לוקח על עצמי את הפיקוד: "שמענו ממקור חיצוני כלשהו שפה אנחנו נוכל למצוא את קופידון, דוניקופ או וואט אבר. זה נכון?"
השומרים נראים כאילו הם רוצים לשאול אותנו מיהו המקור החיצוני שלנו אך לבסוף נראה כאילו משהו מסיח את דעתם והם אמרו: "זה נכון. אנחנו לא יודעים לגבי הוואט אבר הזה שלכם..." הוא הסתכל עלינו בריכוז, כדי לוודא שאני מקשיבים לו ואז הוסיף: "אבל כן, הם נמצאים פה"
ואז השומר השני אמר: "תביאו לי תיקים בבקשה. אנחנו צריכים לבדוק אותם" מסרנו את התיקים שלנו בחוסר חשק מופגן- דבר שנראה כאילו הרגיז מעט את השומרים אך הם שתקו ולא אמרו כלום ואז אחד מהשומרים צעק בבהילות: "נשק! יש פה נשק!"
החבר שלו נכנס גם להסטריה ולא ידענו מה קורה פה אז התחלתי להגיד: "אבל... אבל מותר להביא נשק, לא?"
השומר ניסה להרגע ואז אמר באטיות רבה כאילו עוד שניה הוא עומד להתפוצץ: "עכשיו כבר לא. מצטער, אלו החוקים החדשים: בלי אלימות"
"בלי אלימות??" אני וכל השאר שאלנו.
"כן" ואז הוסיפו: "מצטערים, אבל אנחנו צריכים לקחת מכם את הנשקים שלכם ו..."
"ומה?"
"ולזרוק אותם"
הלב שלי וכנראה של כל החבורה, דפק בעוצמה ושקע למטה. היססנו קצת ואז אמרנו בסדר, ומסרנו להם את הנשקים שלנו בחוסר חשק מובהק.

לבסוף, כשהתרחקנו מטווח שמיעתם, שאלתי: "איך נסתדר בלי נשק?"
שתיקה.
כנראה שגם להם יהיה קשה אך אלו החיים וזה הכלל החדש בממלכה. ומי יודע, אולי בלי אלימות החיים דווקא יהיו טובים יותר?
אולי. ואולי לא.
נחיה- ונראה.
מישי לפני 5 שנים
האולם היה מדהים.
הכל היה זהב. הנברשות, הכיסאות, המדפים.. הכל נצץ וזהר באור השמש שנכנסה דרך החלונות הגדולים, שגם הם היו מזהב.
''וואו..'' לחשה קליאו. ''מעניין כמה כסף כל זה עלה?..'' הנעתי את ראשי מצד לצד, נפעמת.
''זה פשוט מדהים!'' לחשה ילה. משום מה, העוצמה של האולם גרמה לנו ללחוש. צעקות פשוט לא התאימו.
''תתרכזו.'' אמר זשל''ב. ''יש לנו קופידון למצוא.''
''ודוניקופ.'' הוסיף קיירו.
''ו וואט אבר.'' אמרה ילה בגיחוך. ''בחיי איזה שומר מפגר..''
התקדמנו לאורך האולם המוזהב, והתקרבנו בצעדים זהירים לכיוון הדלת העצומה שמולנו.
תהיתי מה יהיה שם. עוד זהב?
לפתע, קולות התקרבו אליו מצדה השני של הדלת. קפאנו בדריכות.
המראה שנגלה לפנינו כמעט גרם לי לפרוץ בצחוק.
הדלת נפתחה, ומתוכה יצאו שני.. יצורים.
אחד, היה לי קל לזהות. קנטאור. חצי סוס-חצי אדם. את פניו כיסה זקן, וגופו ה.. הממ.. סוסי, היה כולו לבן. [כירון אולי? אם בא לכם..]
היצור השני היה.. לא ידעתי איך לסווג אותו. הוא נראה כמו בן אדם, אבל היה בו משהו.. לא אנושי.
חיכינו בדממה שיראו אותנו. הם היו שקועים בשיחה רצינית.
זשל''ב כחכח בגרונו.
הם הביטו בנו, והפתעה הופיעה על פניהם.
''אנחנו מחפשים את קופידון'' אמר.
''ואת דוניקופ.'' הזכירה לו קליאו.
''כן.'' הוא אמר. ''יש לכם אולי מושג איפה הם?''
זאבה~ לפני 5 שנים
נתתי להם את החרב הקצרה שלי אך ראיתי מזווית עיני שקיירו הבריח כמה פגיונות אך יהיה קשה מאוד להסטיר את פגיונות הצייד שלי... או שלא צריך.
שלפתי את שני הפגיונות במהירות וטקעתי אותם בשולחן במהירות. כמו שקוטעים זרם חיים של חיה בפחות משנייה.
"אתם לא תתנהגו אליהם כאילו הם רק משהו קר," שרקתי אל השומרים בארסיות. "אתם תשמרו עליהם עד שאני אחזור כי עם אני אזמן אותם והם לא יוכלו להגיע.. טוב, הקסם יעשה עת שלו."
ובנימה זו עברתי. הרגשתי בעצב מה המחיר שלי על לא להתפרק. זה מפרק.
חזרתי לעצמי במהירות שבה הופיע החולשה. רק עוד קצת. עוד מעט.
"ו וואט אבר" אמרתי בגיחוך. "בחיי איזה שומר מפדר.." הספתי לעצמי והקפצתי את פגיון הצייד השלישי שלי בהבזק כסוף.
הבטתי בעולם מכסה הזהב הזה. מה יש מתחת לכל זה? תהיתי. מזימות שנועדו להפיל את הגדולים כנראה או כסף או מזימות שנועדו... להפיל... אחים.
לשבריר שנייה ראיתי אותו מולי.
עורו היה חיוור כמו המוות, עיניו שחורות כמו דם ושערו השחור היה משוך למטה כאילו היה רוב ממים. על פניו היה חיוך מטורף ופגיונו- הפגיון שהקפצתי- היה מרוח בדמם של הורי.
קפאתי לרגע אך כפיתי על עצמי להמשיך כאילו כלום לא קרה אך חשתי פחד עדין מזדחל עליי. פחד עתיק שחשבתי שהבסתי.
דחקתי ודחפתי את הפחד הזה לחלק אפל במוחי והקשחתי את ליבי.
אני אכן מתפוררת. לאט משהייתי רוצה.
רציתי רק.. רק להיות חבקה שוב בין זרועותיו ולהרגיש את הבל פיו על עורפי ולא לשמוע את מילותיו אלא רק שיתעופפו מעליי ולידי ורציתי... שלווה. כזה שלא ניתנה לי משך זמן שנראה כשנים רבות. רבות מידי.
נענעתי את ראשי ונתתי להיגיון הקר לעבוד במקומו. התבוננתי ביצורים שהתהלכו כאן. קנטאור כנראה, חשבתי שהם ניכחדו ביחד עם פיות הפרחים, השדונים העליזים וכל שאר היצורים הקסומים.
לידו היה יצור גבוהה דמוי אדם אך היה בו משהו אחר.
עורו היה לבן, שערו חיוור ועניו נטולת כל צבע. הוא היה גבוה אך ידיו גרומות ופיו נע ללא הרף.
הוא חייך בלגלוג למראנו. חבורה עלובה למראה, לבושה בבגדים מלוכלכים מדם-לפחות שלי-.
(הליצן מהרואים למרחק. מי שלא מכיר זה ליצן רק לגלגני יותר ו... עתיק יותר אפשר לומר.)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
הליצן עצר אותנו ואמר לנו לחכות בזמן שהוא מביא לנו את קופידון, דוניקופ, או וואט אבר.
כשהוא חזר, הוא אמר שנבוא אחריו והוא הוביל אותנו דרך מסדרון צר עשוי כולו מזהב.
ואז הם הופיעו. שני אנשים קטנים שנראו כמו מלאכים.
אז מי הוא קופידון? מי הוא דוניקופ? ומיהו הוואט אבר הזה??
no fear לפני 5 שנים
אה... למה הם עשויים מזהב, לעזאזל?
טוב, די, קיירו. אתה חושב מחשבות מטומטמות. את אף אחד אחר זה לא מעניין, פשוט תקבל את זה שהם מזהב ותשתוק.
"למה הם עשויים מזהב?" שאלה קליאו.
...לא חשוב. אוו, פשוט תשכח מזה.
אחד המלאכים הקטנים והחמודים (קיירו, די!) השתעל בזעף ואמר: "אנחנו לא. זו אשליה אופטית של האור. כל מי שיעמוד כאן ייראה כאילו הוא עשוי מזהב."
אז הדבר הבא היה מובן מאליו, רצתי אל המקום שבו המלאכים עמדו, דחפתי את שניהם לצדדים, פרשתי זרועות והבטתי בעצמי.
נוצץ, יקר, מבריק, יפהפייה. כמו שאמור להיות.
"אני כל כך אשאר פה לתמיד."
"לא, אתה לא," אמרה ילה ודחפה אותי משם ברוגז. הבטתי בה בכעס. רגשות גאו בי, אבל אף אחד מהם לא היה חמים כל כך.
המלאכים התחילו לדבר על משהו, אבל לא הקשבתי.
פתאום שאלתי את עצמי למה בעצם הלכתי איתם עד פה. ולא כמו בן ערובה או משהו, כמו אחד מהם. כאילו יש לנו אותן מטרות. כאילו אני רוצה להחזיר לעצמי את האהבה.
אבל לא רציתי.
העולם היה יפהפייה בלעדיה. לא הרגשתי דבר כשראיתי פרח יפה בצד הדרך. או כשהבטתי בללי וקליאו מגלגלות עיניים לשמע משהו שזשל"ב אמר. או כשהבטתי בילה.
למה באתי איתם? אני לא בטוח. זה רק שלא היה לי לאן ללכת. למה לא להמשיך, בסך הכול? לא חשבתי בכלל.
הבטתי בזהירות בחבריי למסע. כי זה כל מה שהם. אנשים שאני מטייל איתם. לא חברים. לא ידידים.
לא כלום. אז די כבר, קיירו, אידיוט אחד.
בכל מקרה, הבטתי בהם והם נראו משהו בין תדהמה לבהלה לעצב ממש גדול לכעס.
אולי הייתי צריך להקשיב למלאכים האלה.
"מה... מה קרה?" שאלתי בזהירות.
ילה נאנחה. "לא הקשבת?"
"לא... כל כך."
היא הכירה אותי יותר מדי טוב. אפילו כשהייתי אחר לגמרי.
"אין שום דרך," אמר זשל"ב.
"מה...?"
"להחזיר לך את האהבה. אין דרך. לא משנה את מי נהרוג, לא משנה איזה חצים נתקע בך-" שפשפתי קצת את הכתף, לא כל כך בכאב כמו בזיכרון. "-שום דבר. אין כלום."
שקעתי במחשבות. לא ידעתי מה להרגיש לגבי זה. עצוב? שמח? לא ידעתי.
מה שאני רציתי לעשות באותו רגע היה לנפנף לשלום לזוג המלאכים, לקחת איתי את האשליה האופטית כדי שאהיה זהוב לנצח, וללכת לאיזה יער לשכב לי בכיף ולהביט בכוכבים.
כל כך התגעגעתי אליהם.
כל כך...
רגע, מה?!
א... אהבתי אותם?
כן. נכון. אהבתי אותם. קיירו, אתה דביל. אהבתי בעבר זה הגיוני. יכול להיות שאהבת אותם פעם. אבל לאהוב אותם עכשיו, טוב, זה משהו אחר וזהו.
לאהוב ברגע זה את הכוכבים שמחכים לי בחוץ, לכמוה אליהם ברגע זה כמו שאני כמה לעיניים של ילה שיחבקו אותי...
תשתוק כבר, אידיוט! זה לא אמור לקרות וזהו זה.
אתה לא חוזר לאהוב כי היה לך טוב בלי אהבה. בלי כוכבים ובלי ילה ובלי פרחים מטומטמים.
כי זה עולם קשה ואכזר ואתה קטן וחלש ואהבה עושה אותך אפילו חלש וקטן יותר. אז אל תאהב ואולי יהיה לך סיכוי לנצח.
ואולי תאבד את כל מה שאתה אוהב...
...שזה כלום, כמובן! אתה לא אוהב כלום, הרי. אידיוט, קיירו, תשתוק.
הסתובבתי וברחתי בריצה מהמסדרון המוזהב המחורבן הזה.
רצתי ורצתי וניסיתי למצוא את היציאה אבל בכל מקום הייתה מעליי רק תקרה מוזהבת אידיוטית ולא כוכבים.
נעצרתי בחדר ריק מאדם וכמובן מוזהב ונשענתי על קיר מוזהב אידיוטי. נשמתי עמוק והמוח שלי רץ אבל נשאר במקום כאילו הוא רץ במקום. אהבתי את המחשבה אבל הייתה לי בחילה והעיניים צרבו לי.
שמעתי צעדים מתקרבים מאחוריי בריצה. ילה ניגשה אליי בעדינות מאחורה והניחה את ידה על כתפי.
"קיירו..." התחילה לומר.
אבל הסתובבתי לפני שהיא סיימה, ועכשיו היד שלי שמקודם נשענה על הקיר נשענה עכשיו עליה ונישקתי אותה ונשמתי אותה ושאפתי אותה ואת הריח שלה ואת הדם שלכלך את הבגדים שלה ואת הכוכבים שבתוך העיניים שלה ונאנחתי לתוכה והנחתי לה לנשום אותי בחזרה ואז כבר לא, כבר לא כי זה תורי. כי חיכיתי כל כך הרבה זמן. כי לא ידעתי את זה, אבל דוניקופ לא עשה כלום. כי החץ. שלו לא עשה כלום חוץ מלחדור עמוק לתוך הנשמה שלי, למקום שתמיד היה שם. כי מעולם לא אהבתי באמת. כי כל חיי ישנתי והיא מעירה אותי.
חיבקתי אותה ונשענתי עליה והיא נשענה עליי ולחשתי לתוכה, לתוך נשמתה, שאני אוהב אותה, אני אוהב אותה זה בפעם הראשונה, אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי מעולם.
כי אהבה זה לא משהו שמעלימים מתוכך עם חץ פשוט. אהבה זה חזק מדי. אהבה זה גדול מדי. אין דבר בעולם שיימחק את האהבה שאני מרגיש כלפיה, והייתי עיוור שלא קלטתי את זה קודם ונתתי לחץ דבילי לקלקל לי. כי אהבה לא עושה אותך חלש. כי אהבה עושה אותך סתם טיפש. אבל אני גם ככה אידיוט, ולהיות אידיוט טיפש זה לא נורא.
האהבה הזאת צרובה בתוך הלב שלי. אין דבר שיימחק אותה.
הרגשתי מילים שנלחשות לתוכי בחזרה. "העיניים שלך כחולות שוב," אמרה לי ילה.
נשמתי לתוך פיה. "הן תמיד היו. שחור זה רק כחול כהה מאוד."
אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
כנראה שנרפאת כבר לבד, קיירו XD
no fear לפני 5 שנים
רק רגע אחד, מצטערת להפריע לתוכנית המלבבת שמתפתחת לנו כאן.
הגעתי למסקנה שיש בסיפור הזה יותר מדי אלימות.
אתם בטח חושבים שאני צינית או סתם מדברת לא ברצינות, כי אתם לא שומעים את הטון שלי וזו הצרה שבמחשב.
אני מתכוונת לזה, או.קיי?
נמאס לי מקרבות ומדם והרג ואלימות. אני בטוחה שיש דרך לפתור את כל זה במילים ובשיחה רגועה.
בטוחה.
ואני רצינית.
אתם מכירים את זה שאחרי שאתם רואים סרט אלים אתם נהיים קצת אלימים יותר בעצמכם?
אולי אתם לא שמים לב. אולי אלים זה המצב הטבעי שלכם *אחמ זשל"ב אחמ*
בכל מקרה, נמאס לי מלהרוג אנשים שרודפים אחרינו, מלהרוג אנשים שעומדים בדרך שלנו, ומללכת מכות סתם כי משעמם.
אולי אני לא יכולה להפסיק את האלימות בעולם, אבל אני יכולה להפסיק את האלימות בסיפור הקטן, הספציפי והחולף הזה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל נופר, בכל משחק תפקידים יש אלימות!
no fear לפני 5 שנים
לא איכפת לי, תומאס.
FreeLife לפני 5 שנים
תומאס?
מה הקטע?
no fear לפני 5 שנים
תואמס רידל.
מישי לפני 5 שנים
צודקת!
את מבינה שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב שנוודת - ללי - לא משנה! - תהרוג מישהו?
זה באמת נהיה מוגזם.
אני חושבת שקצת מגוחך להאמין שהכל יגמר בחיוכים ולחיצות ידיים - כי העולם לא עובד ככה.
אבל גם לא צריך להרוג כל אחד שלא מסכים איתנו.

ו - היי! חצויה! את ריינה! מגניב! בהצלחה.. [אני באמת מרחמת על הקודם שניסה להיות דמות מפרסי ג'קסון.. היינו ממש רעים, אתם יודעים..:/ (בעיקר זשל''ב P:)]
no fear לפני 5 שנים
קצת רעים... אבל הוא ניסה להיות פרסי! זה לקפוץ מעל הפופיק. בלתי אפשרי. ריינה הרבה פחות שווה אז אני לפחות לא אאמלל את חייך.
אגב, מישי, לא דיברתי רק על הרג. דיברתי גם אל סתם מכות. אלימות בכללי, מבינים? נמאס לי מזה. לא רק מהרג, מאלימות בכללי. מבינה?
זאבה~ לפני 5 שנים
אני מסכימה עם נופר, יש יותר מידי הרג וזה די מעצבן.
מישי לפני 5 שנים
אני יודעת שהתכוונת להכל. פשוט התמקדתי במה שהכי הפריע לי..
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
נו טוב מה אתם רוצים שנעשה?
no fear לפני 5 שנים
נדבר עם קופידון (סליחה, דוניקופ) ונסביר לו ברוגע ובנימוס שאהבנו את קיירו יותר כשהוא היה חמדמדי ולא רוצח המונים. יותר נכון, כשהוא היה חמדמדי רוצח המונים. זה הרי לא סותר.
מישי לפני 5 שנים
אבל.. את מבינה שזה לא הגיוני שהוא פשוט יעזור לנו, נכון?
מה דמויות עושות בד''כ? אהממ..
תכסיס? P:
להפיל אותו בפח או משהו..
לא יודעת למה, אבל הדוניקופ הזה ממש מזכיר לי את פק מ'חלום ליל קיץ'.. XD
FreeLife לפני 5 שנים
אני גם רוצה להכנס איפה שהוא אולי איינה תבוא ותהרוג אותו מאחורה או משהו כי אמרו שצריך להרוג אותו ( או שלא הבנתי טוב)
זאבה~ לפני 5 שנים
בהחלט לא הבנת טוב.
no fear לפני 5 שנים
כן, צריך להרוג אותו. אבל אנחנו לא נעשה זאת. כי אנחנו יצורים שוחרי שלום.
אהבתי את הכיוון שלך, מישי.
אוי, פוק. הוא עשה כל כך הרבה צרות... XD
FreeLife לפני 5 שנים
אז מה צריך לעשות לו???????????????????
נו תנמשיכו כבר את המשחק!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אולי בגלל שאת חדשה, חצויה אז אולי תצטרפי למשחק ואיכשהו תפתרי את הבעיה?
מישי לפני 5 שנים
חח.. הוא הדמות הכי טובה שם:) [הרגלתי את עצמי לקרוא לו פק.. למרות שפוק נשמע ממש טוב.. :/]

וחצויה באמת יכולה לפתור את זה. לריינה אין בעיה להרוג אנשים - אם זה מה שצריך לעשות.. פראיטור והכל.. אז את מוזמנת להרוג את דוניקופ. רק שאני לא מתכוונת לקחת חלק בזה;)
מישי לפני 5 שנים
אה, ונופיר - אם אנחנו לא הולכים להרוג אותו, אפשר לחשוב בכיוון של 'מה היינו עושים אם זה היה פק?' אני חושבת שעם זה נוכל להתמודד.. [את יודעת, לעבוד על פק זה אחד ה-דברים.. ניתן לו איזה חפץ מסוכן-צבעוני-משתולל - והוא בכיס הקטן שלנו.. P:]
FreeLife לפני 5 שנים
יופי אז החלטנו , אני יהרוג אותו וזהו! ממשיכים במשחק??????????
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
כן. ותמשיכו בדיון הקודם, בסדר?
no fear לפני 5 שנים
לא לא לא!
קודם כל, היי חצויה, אומרים *אהרוג*. אם כבר אלימות לפחות בשפה תקנית.
ושנית, ממש לא החלטנו! חד וחלק בלי הרבה דיבורים, אם אנחנו משתמשים בעוד אלימות אני עוזבת את המשחק.
(אני, נופר. את קיירו את יכולים להמשיך להפעיל כרצונכם.)
לא ולא ולא. שום אלימות מהיום והלאה. אם אתם חייבים, *אני* אמצא פתרון.
FreeLife לפני 5 שנים
:(
no fear לפני 5 שנים
אל תעשי לי פרצוף עצוב! לא הורגים וזה סוף הסיפור.
FreeLife לפני 5 שנים
זה לא סוף הסיפור כי צריך לגמור אותו!!!!!!! מה את מציעה?????
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
נופר, במטוטא ממך, הפסיקי בבקשה להתבכיין ולהתנהג כמו ילדה קטנה. אלימות יש בכל משחק תפקידים וגם במציאות. אלו החיים.

אבל בסדר, אני מבטיח בלי הרבה אלימות.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק שש שנפתח בלי הרבה הודעות מוקדמות~
אנחנו שמים את פעמינו לכיוון ביתה של הבבא יגה. הצעדים של החבורה נורא איטיים בשבילי ואני מנסה לזרז אותם- מה גם שקיירו מתלונן על כל אבן שרגלו נוגעת בה! פשוט לא ייאמן...
בכל מקרה, אחרי 50 מטרים הליכה (שנמשכו משהו כמו חצי שעה) הגענו סוף סוף אל הבית. הוא היה עשוי מעץ וכן, היה לו גם פרצוף חי ונושם בעל רגלי ציפור!
"מי דופק בדלת?" ילה שואלת בחשש, כאילו אומרת: 'זו לא תהיה אני. פשוט אין מצב!'
החלטתי לגאול אותה מיסוריה ואמרתי שאם היא לא רוצה לדפוק אז אני אדפוק ולא צריך את הטובות שלה- למשמע ההודעה שלי, כולם כצפוי נשמו לרווחה- חבורה של פחדנים.
בכל מקרה: טוק. טוק. טוק- דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. ב-טוק. הרביעי מישהו פתח את הדלת. הוא איש ענק, גבוה מן הממוצע, משהו כמו 2 מטר וחצי ואז הוא פתח את הפה הגדול שלו וכולנו שמענו את הקול הגדול שלו: "כן? מה אתם רוצים? ענו- ולא תיצלו על האש באח שבביתי!"
ילה הסתובבה אליי ואמרה לי: "אמרתי לך"
כן, הוא היה באמת מפחיד אבל מנסיון למדתי שלא כל מי שנראה מפחיד הוא באמת כזה. החלטתי לומר לו את האמת שאנחנו צריכים את העזרה של באבא יגה אבל לפני שהצלחתי לשאול אותו איפה היא נמצאת, קיירו פתח את פיו ואמר: "אנחנו מחפשים את באבא יגה, ואתה, עם הגוף המגושם והמכוער שלך, חוסם לנו את הדרך"
אוי לא, התחלתי להזדעזע לשמע דבריו של קיירו ופשוט לא האמנתי איך הוא יכול להתנהג ככה בחוסר נימוס (אף על פי שידעתי שהוא אמור להתנהג ככה- עדיין לא הצלחתי להאמין!) חשתי גם בזעזוע של השאר, עצמתי את עיניי והתפללתי לאלוהים שהיצור הענק הזה הוא באמת לא מסוכן כפי שהוא נראה כי אם כן- אז אנחנו בצרה צרורה...
no fear לפני 5 שנים
ואז היצור המכוער הזה הצמיח פתאום כנפיים ורודות והתחיל לבכות ולהגיד שהעלבתי אותו.
...לפחות זה מה שקרה בראש שלי. התמונה הזאת הייתה די מצחיקה, אז בלי לחשוב הרבה פרצתי בצחוק גדול. האחרים הסתכלו עליי מוזר מאוד, אבל היצור כנראה החליט שמשהו לא בסדר אצלי בראש (איך הוא הגיע לזה?!) ופינה לנו את הדרך, אולי מרחמים.
נכנסו, אני ראשון - עם פרצוף די חמוץ - ופנינו אל עבר הסלון, שם ישבה זקנה מקומטת וממש קריפית וחייכה אלינו.
זאבה~ לפני 5 שנים
אוף איתך!

קיירו פתאום פרץ בצחוק וכולם הסתכלו עליו מוזר וכך גם הענק.
מעניין עם זו תופעת לווי של החץ של דוניקופ או שהמסע גרם לזה.
למסע בין עולמות יש השפעות מאוד משונות על אנשים ולפעמים גם מאבדים את השפיות.
ראיתי שכמעט כולם כבר נכנסו ונכנסתי מאחריהם. באתי להתיישב אך כבר ראיתי את הספרייה על הקיר והלכתי להתבונן בה.
היו שם ספרים בכריכות עור, כטיפה, כריכה קשה ורכה ועל כל הנושאים האפשריים. חיוך קטן עלה על פניי כשהתחלתי לסרוק את המדפים ולחפש משהו מעניין.
מישי לפני 5 שנים
רגע של בורות - מי זאת הבבא יגה?..

ככל שהזמן שלי כחלק מהקבוצה עבר, הבנתי עד כמה האנשים בה פשוט לא שפויים.
זשל''ב הציע רעיונות מוזרים - כמו ללכת לבית של זקנה שנראתה לא מאופסת בעליל,
ילה רצתה - מכל הדברים שבעולם - ללכת לספריה, שברור שהחבר שלה בבעיה,
וקיירו.. טוב, הצחוק התקוע שלו בהחלט גרם לי להבין שמשהו אצלו לא בסדר.
תהיתי איך נוודת שרדה איתם כל כך הרבה זמן.
הזקנה הלא-מאופסת ממש הפחידה אותי, ולמרות שידעתי שלא יהיה בטוח להשאיר אותה בחברת קיירו וזשל''ב - הלכתי עם ילה למדפי הספרים.
המבחר היה מדהים, ולא יכולתי שלא להתרשם.
''אז..'' התחלתי בפניה לילה. ''מה אנחנו מחפשות בדיוק?''
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~בבא יגה זו סוג של מכשפה בעצם (ולא בהכרח רעה!)~

"ס-לי-חה..?" שמענו קול חורקני כזה שנראה כאילו לא נעשה בו שימוש כבר כמה שנים טובות: "מה הנכם מחפשים בספריה שלי?"
ילה התחילה לגמגם מפחד: ס-ליחה, סלי חה גב-ררתי אנח-אנחננו ממאוד מצ-צטעררים אננחננו..." קטעתי את דבריה והתחלתי לדבר אל לבה של הזקנה: "אנחנו הלכנו היום ביער ופתאום יצור שטני עם חץ וקשת ששמו דוניקופ..." באבא יגה הסתירה בידה את פיה ונשפה מהפתעה, לאחר מכן היא אמרה סליחה והורתה לי להמשיך, תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה: 'אין מצב, פשוט אין מצב, זה לא יכול להיות!'
"אז כאמור" התחלתי להגיד ואז המשכתי: אז כאמור פגשנו את היצור ההוא ששמו דוניקופ והוא ירה חץ שטני בנער הזה" הצבעתי על קיירו והמכשפה שוב סתמה את פיה מרוב תדהמה.
"אז אנחנו שמענו שאת מבינה בדברים ותמורת סכום כלשהו של כסף אולי תוכלי לעזור לנו ולתת לנו מידע איפה נוכל למצוא את קופידון כדי שינטרל את הקללה"
באבא יגה הסתכלה עליי וכעבור כמה שניות היא החלה לצחוק- זה התחיל מצחקוק ואז הפך לצחוק גדול יותר ויותר עד שממש היא התפקעה מצחוק ונמרחה על הרצפה. זה היה מחזה מוזר ומביך. האיש הענק ניגש אלינו ואמר לנו שככה זה אצלה כל הזמן אבל עוד מעט היא תירגע. לכן הוקל לנו לדעת את זה.
לבסוף, היא אכן נרגעה ושאלנו אותה מה הצחיק אותה.
והיא ענתה לנו: "תראו, קופידון אינו יכול לעזור לכם. אם הוא יירה בכם חץ אהבה אז בקיירו יהיה גם חץ אהבה וגם חץ שנאה ולכן הוא התנהג מאוד מוזר ומבולבל. אם יש לבן אדם גם אהבה וגם שנאה בגוף אז לא נכון להגיד שהוא יהיה באמצע אלא פשוט לפעמים הוא ישנא ממש עד כדי פחד ולפעמים יאהב יותר מדי עד כדי פחד- וחוץ מזה אני אוהבת לעזור לאנשים ללא תמורה"
"אז מה את מציעה לנו לעשות?" שאלתי אותה.
"פשוט מאוד" היא אמרה: "תצטרכו למצוא את דוניקופ ולהרוג אותו"
לאחר כמה שניות של שקט ולאחר ששאלתי אותה איך נמצא אותו אם הוא כה זריז, קטן וכמעט בלתי נראה והעולם גדול ורחב עד מאוד וכמעט קשה לתפיסה, היא ענתה: "יש לי פה ספר שכולו על קופידון ודוניקופ. אולי הוא יוכל לעזור לכם" ובעודה אומרת זאת, היא שמה פעמיה לעבר הספריה ואנחנו צועדים אחריה"
זאבה~ לפני 5 שנים
א' ילה לא מגמגמת ככה.
ב' היא לא מתביישת בזה שהיא מתפעלת מהספריה שלה.
ג' זה לא האופי של ילה וולדי. תלמד.
זאבה~ לפני 5 שנים
"משהו ען דוניקופ הזה," אמרתי. בעיקר לעצמי מאשר לה. "חייב להיות כאן משהו. דוניקופ הוא יצור עתיק. אולי יש איזו אגדה באינטרנט אבל בספרים יש הכל. חייב להיות כאן משהו שיעזור. חייב להיות." שמעתי את היאוש בקולי בעצב.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~פרק חמש~
אנחנו יוצאים מהעיר. אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר אנחת רווחה ולקוות שהצרה הבאה תבוא כמה שיותר מאוחר (אם בכלל)
כל התקוות מתפוצצות כשאנחנו רואים מחזה מוזר ליד היער שחותם את העיר מן הצד השני: יצור קטן ואדום עם קרניים ועם חץ וקשת בידו השמאלית, יורה את החצים באוויר. באיחור רב, אנו מגלים שהחצים השחורים (כן הם אכן היו שחורים) שהוא שולח, מכוונים ישירות- אלינו! ליתר דיוק, לכיוונם של ילה וקיירו...
לפני זה הוא מספיק להגיד את המילים הבאות: "שלום לכם! שמי הוא דוניקופ והנני האויב המושבע של קופידון. אני הוא אל השנאה וכל אדם שחצי השחורים יצליחו לפגוע בו, הוא מיד ישנא כל אדם ואדם שסובב אותו ובמיוחד החבר הכי טוב שלו"

אוי ואבוי. חייבים להציל את קיירו וילה האוהבים ולחלץ אותם מידיו (או ליתר דיוק, חציו) הזדוניים והמרושעים של דוניקופ.
no fear לפני 5 שנים
זאבה, אנחנו הענקנו לו את ההשראה לזה...
מישי לפני 5 שנים
חצים עופפו מכל עבר, כשהפריק האדום מרקד באושר כמו אידיוט.
התחלנו לרוץ לכל כיוון, וקיירו - כנראה בפרץ אבירות מטומטם - נעמד לפני ילה, למרות שהיא כבר התחילה להתרחק.
החץ ננעץ לו בכתף, ודממה נפלה על כולנו.
היצור הקטן פלט מן צחקוק מרושע, וברח.
''קיירו!'' צעקה ילה. רצנו מהר אל קיירו ששכב על האדמה, וחץ נעוץ בכתפו.
לא היה דם. רק חץ שחור.
''אל תזוז, קיירו'' ציווה זשל''ב. ''אני מוציא אותו ממך.'' הוא התקרב אליו, אבל ילה סילקה את ידיו בפראות.
''אל תיגע בו!'' צרחה. היא נראתה כמעט מטורפת.
היא שלחה את ידה בזהירות, ותוך שימוש בקסם כלשהו [היא יכולה לעשות את זה?], שלפה את החץ החוצה.
כולנו בהינו בקיירו בדממה.
''ק-קיירו?..'' שאלה ילה.
הוא פקח את עיניו.
ילה חיבקה אותו בכח - אבל הוא לא הגיב. עיניו נשארו פקוחות.
והן ננעצו בנו.
הן היו שחורות לגמרי. כמו החץ של דוניקופ.
לא היה בהן כל שריד של אהבה.

[אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מתגעגעת לקיירו הקודם.. אז בואו ניתן לו לחזור לכמה זמן, טוב?..]
זאבה~ לפני 5 שנים
כן אהה, היית חייב להרוס זשל"ב?

הבטתי בעיניו ואז ראיתי שאין שם כלום. כעס נורא גאה בי. כעס בלי בור או תחתית או מעצור והבטתי ישר לדוניקופ.
קמתי וצעדתי לעברו.
הוא שלח עליי חיצים אבל ריסקתי אותם בלי בעיה והבטתי בעיניים שלו כשכל גופי עטוף בגליי קסם עוצמתיים.
"מה עשית לו?" שאלתי בקול רגוע להפליא.
"לא תהייה בו יותר אהבה!" הכריז. "לא עלייך לא אל הוריו.."
"סתום!" צעקתי עליו "תבטל את ההשפעה!" צעקתי וגל של קסם הכה לידו והעף עץ, עכשיו היה פחד בעניו.
"אני לא יכול. צריך פעולה הפוכה" גמגם
"החץ של קופידון." אמרתי בהבנה
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
"אתה עוד תשלם על זה, לתיכת מנוול!" צרחתי בזעם אל דוניקופ ויכולתי גם להחטיף לו כמה מכות הגונות אבל ללי היסתה אותי ושמרה עלי וחוץ מזה, דוניקופ ברח.
"אז חבר'ה, עכשיו כשאתם יודעים שלא סתם הזהרתי אתכם לא לחפש צרות ולמרות כל האזהרות לא טרחתם להקשיב לי אז עכשיו תחנתנו הבאה היא למצוא את קופידון שישלח את חץ האהבה בקיירו, להתפלל שזה מה שישיב לו את האהבה ואז איך שקיירו חוזר להיות אותו קיירו שהיה קודם, אנחנו מיד חוזרים, בלי שאלות, לגן העדן שלי ושלא תעזו אפילו לצאת ממנו כי רק בו אתם בטוחים- בסדר?"
no fear לפני 5 שנים
כןכןכןכןכן קיירו האכזרי והנהדר! ווהו אני שוב אזכה להגיד מוחעחע!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
שתוק. אנחנו מנסים להציל אותך וככה אתה גומל לנו?
יאללה, יוצאים לדרך. לא צריך כל שניה לפתוח פרק חדש. ממשיכים פה- עכשיו כל פרק חדש נפתח כאשר אנחנו מנסים לפתור את כל הבעיה. הפרק יסתיים רק כאשר נצליח למצוא את קופידון וכשקיירו יחלים.
no fear לפני 5 שנים
דוניקופ ברח וכולם פנו להביט בי. ידעתי מה הם חושבים. הם מבוהלים וכועסים וחרדים. וילה הייתה בשלב של הכחשה.
ידעתי שהם משתוקקים שדוניקופ טעה ושאני אפתח פתאום עיניים כחולות ואחבק אותם.
כן, הם יכולים להמשיך לחלום. המחשבה לגעת בהם הגעילה אותי.
באיזשהו מקום, ידעתי למה אני מרגיש ככה, כן, ידעתי. אבל זה לא שינה.
אפילו לא שנאתי אותם ממש. לא הרגשתי אליהם כלום. גם לא אל השמיים שטופי הכוכבים שבהקו מעלי. העולם היה חסר משמעות.
"איפה נמצא עכשיו את קופידון?" שאלה קליאו, בעיקר במבוכה. תיעבתי את הקול שלה, המתבכיין.
אף אחד לא ידע. אני עדיין לא אמרתי כלום. יכולתי להרגיש את המבטים שלהם עליי, דואגים, מבולבלים, אפילו עם טיפת תקווה - אבל זה לא שינה לי. נרתעתי מילה כשהיא התקרבה אליי וניסתה לגעת בי. הכתף שלי הרגישה מוזר קצת, אבל זה לא היה ממש כאב. כמו זיכרון עמום, כאילו שאם כתף הייתה יכולה לדבר, הכתף הזאת הייתה צועקת עליי "קיירו, מטומטם אחד, מה אתה עושה?! אתה פוגע בה. תחזור להיות כמו מקודם, דביל. תחזור לאהוב."
כמובן שזה היה חסר טעם מצדה. כי היא רק כתף, וכל שאר הגוף שלי היה חלול וריק מכל רגש אהבה באשר הוא.
כמובן, יכולתי לשמוח. ולהיות עצוב. ולכעוס. ולשנוא, ברור.
יכולתי להרוג.
כי רק רגש אחד היה חסר, והרגשתי בחיסרון שלו כמו אבן בחזה ואהבתי את החיסרון שלו. כל כך חופשי הייתי בלי אהבה.
מישי לפני 5 שנים
התקדמנו לעבר היער, כועסים, מדוכאים ועצובים. לא ידענו לאן לפנות.
איך אפשר למצוא את קופידון? הוא לא אמתי!
בעצב קלטתי שגם אנחנו לא לגמרי אמתיים. האווירה הייתה כל כך נוראית שהרגשתי כאילו אני בתוך ערפל של ייאוש.
''זשל''ב,'' פניתי אליו. ''אתה לא אמור.. להתמצא פה? אתה מכיר את העולם הזה יותר טוב מכולנו..'' הוא הביט בי, ונראה אבוד לגמרי. הייאוש עטף גם אותו.
הרגשתי כמו חלק מתהלוכת זומבים.
''איפה הוא כבר יכול להיות?!'' שאלה שוב קליאו. נאנחתי. [איפה ניקו כשצריך אותו?]
''אולי..'' התחילה ילה. ''בגלל שדוניקופ ביער הזה..-''
''אז קופידון במקום אחר!'' השלים אותה שזל''ב. ''זה הגיוני! והוא בטח יהיה שונה לגמרי..''
הרהרנו במסקנה הזאת.
''מה הדבר ששונה לגמרי מיער?'' שאלתי.
זאבה~ לפני 5 שנים
"מדבר, אבל סביר להניח שהוא יהיה באולימפוס." אמרתי לעצמי בהרהור.
עדיין לא ראיתי קסם כזה. כמובן קסם בכלי נשק אבל לא כזה מהיר.
עוצמת הקסם נחלשה אך הרגשתי אותה. מעט רדומה ומוכנה לצאת בכל שלב ולהילחם.
לא הרגשתי כלום והרגשתי רע בגלל זה כי ידעתי שמישהי רגילה הייתה בוכה או עושה משהו אחר אבל זה יקרה רק כשאדע שאיבדתי אותו סופית וגם אז לא בטוח. אף פעם לא בכיתי.
רק פעם אחת. כשחשבתי שאיבדתי הכל. רק אז. באותה פעם יחידה הזו הרשתי לעצמי לבכות. ומיד הטחרתתי.
זכרתי המעורפל משהו עם אלף קומות. בלי ספק הספרייה תעזור.
"אני הולכת." אמרתי ועפתי לשמיים. יכולתי להרגיש את המבטים שלהם נעוצים בי.
אחרי שנייה עטפתי את קיירו בקסם וגררתי אותו אחריי.
"אני לא יודע למה את מצפה אבל זה לא יקרה" אמר קיירו בקול קר.
חייכתי עליו ועטפתי את ליבי בשכבת פלדה.
"אני מצפה לגרוע מכל," אמרתי בקול נייטראלי. "אז בוא נקווה שאתה צודק."
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
"התשובה לשאלתך, ילה" עניתי לה "היא שאת המקום הזה לא אני בראתי"
ילה הסתובבה אלי, מופתעת: "מה? לא אתה בראת? אז מי כן?"
"ובכן, אני בראתי רק אותכם ואת גן העדן. את העולם הזה לא בראתי- וזו הסיבה שחששתי לשלומכם כשיצאתם מגן העדן"
ילה עדיין לא הבינה כלום.
בקול כמעט חסר סבלנות, אמרתי לה: "תראי, את איבדת את הקסם שלך, נכון?" לאחר שהיא הנהנה לאות אישור, המשכתי בדבריי: "ואיני יכול לעשות מאומה בכדי לעזור לך. אם יכולתי אז הייתי עוזר בגלל שאנחנו חברים. ועכשיו תראי מה קרה לקיירו המסכן. עוד מעט יקרה משהו איום ונורא גם לללי ולקליאו והדבר הכי מעצבן בכל העניין הוא שעכשיו אנחנו כבר לא יכולים לחזור אל גן העדן כי לפני זה אנחנו צריכים להציל אותך ואת קיירו- אלא אם כן את רוצה שננטוש אתכם, אה?"
"לא!" ילה מיהרה לומר ואז הוסיפה: "בסדר אל תעזבו אותנו. אז נחזור לשאלה: אתה יודע מי כן ברא את העולם הזה?"
שתקתי. ואז פתחתי את פי ואמרתי: "אני לא בטוח בזה, אך יש שמועות שמכשפה כלשהי בשם הבאבא יגה שביתה שוכן באמצע היער ולו יש רגליים של נשר ופרצוף חי, היא זו שבראה את העולם הזה. כיום כבר לא משתמשים בביטוי הזה. כולם קוראים לה עכשיו: אמא אדמה"
"אז סימן שאנחנו צריכים את עזרתה?" ילה שאלה.
"אני סבור שכן" עניתי, מהסס קלות.
"אז איפה אפשר למצוא אותה?" היא שאלה בהתרגשות.
"אה, זו לא בעיה" כיוונתי את האצבע שלי לכיוון בית מוזר בקרבת מקום והוספתי: "הנה היא פה"
מישי לפני 5 שנים
אה, זשל''ב, פספסת את הקטע שילה עפה לספרייה?..
זאבה~ לפני 5 שנים
כנראה. וגם את החלק שבו הקסם שלי חזר.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל איזו ספרייה יש ביער?
בכל מקרה, עדיין צריך להציל את קיירו. (וכל הכבוד ילה שהצלחת להחזיר את הקסם שלך ^^)
זאבה~ לפני 5 שנים
ילה לקחה אותו איתה לספרייה בהוליווד. אלא עם כן מישהו זוכר איפה האולימפוס כמובן.
מישי לפני 5 שנים
במנהטן, מעל לבניין האמפייר סטייט..
אלא אם את מתכוונת למקורי - שביוון.
[ואם את בכלל מחפשת את קופידון - ואנחנו ברוח פרסי ג'קסון - הוא אמור להיות במקום אחר, לא? איפה הם מצאו את השרביט? בדרך ליוון איפשהו?..]
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל אנחנו באמצע היער!!! אין פה ספריה וכרגע אי אפשר להתעתק, אז הולכים לבבא יגה כדי לשאול אותה איפה נמצא קופידון!

תגיבו.
זאבה~ לפני 5 שנים
תלכו, אני ממשיכה. אתם יכולים לבוא איתי או ללכת לבבא יגה, החלטה שלכם. פשוט תצעקו לי שאחקה לכם ואני כבר ידאג לשאר.
קדימ זשל"ב. אני לא ממש מחבבת בית תרנגולת ובבא יגה היא מכשפה ולילה יש סיפור לא ממש נעים עם מכשפות, בבקשה?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
אבל אין סיפריה ביער!!!!!!!!!!!!!!!
וחוץ מזה באבא יגה היא לא מכשפה רעה- כל הדברים הרעים שאמרו עליה הן סתם שמועות (וחוץ מזה לבבה יגה יש סיפריה בבית...)

אז אם את רוצה ללכת לספריה רגילה, אז אל תבואי אלי בטענות שמשהו נוראי קרה לקסם שלך או לכל דבר דפוק אחר בגוף שלך!!!

אז מי בא איתי לבבה יגה ומי בא עם ילה לספרייה הזו שלה?
זאבה~ לפני 5 שנים
בסדר. נלך לבבא יגה.
no fear לפני 5 שנים
אבלאבלאבל אני שונאת את הבבה יגה!!!!!!!
היא מפחידה נורא :/
שמעתם על הטרולמוביל? הוא הבן דוד שלה.
זאבה~ לפני 5 שנים
אז אולי לא נלך לבבא יגה?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
חיחי נופר, תודה שהכנסת לי עוד רעיון מעניין לראש XD

וילה, התשובה היא לא. אני הוא מנחה הקבוצה, מצטער. (אבל אולי פעם הבאה ההחלטה שלי דווקא תועיל בשבילך?)
זאבה~ לפני 5 שנים
לא יודעת, אהה ודרך הגב. השם שלי הוא זאבה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
סליחה זאבה, אני התבלבלתי. אנא קבלי את התנצלותי.
no fear לפני 5 שנים
האמת שהרבה יותר מתאים לך ילה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
כן, גם אני חושב ככה אבל אם היא לא רוצה אז... לא צריך!
בואי נתנחם בזה שגם זאבה הוא שם לא רע...
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
~פרק ארבע~
אנחנו הולכים בתל החורבות, עוצמים עיניים ומתפללים שלא יקרה כלום. בהתחלה נדמה כאילו אנחנו הצלחנו במשימתנו לשרוד ואנחנו אף מרשים לעצמנו לשחרר אנחת רווחה אבל אז אנחנו שומעים קול של אבנים מתפצחות. אנחנו מסתובבים לאט לאט לאחור ורואים את אחד מהערסים האלו פותח את פיו ושואל את השאלה הכי הזויה: "אתם יכולים בבקשה לעשות בייביסיטר לבתי הקטנה? היא פשוט משועממת כל הזמן ואין אף אחד שיעזור לה ואני... אני רוצה לבלות עם החברים שלי"
אוקיי, זה היה מוזר חברים. תעזרו לי בבקשה להחליט אם לעשות את זה או לא.
זאבה~ לפני 5 שנים ו-1 חודשים
"לא." אמרתי לו בלי להסתובב עליו.
"למה לא לעזור לו?" שאל זשל"ב
"למה לא?" שאלתי באי אמון. "מה הוא יכול לעשות לך? כלום! בגלל זה יש ריח של מוות באוויר ובגלל זה יש לו כתמים של דם יבש עם הבגד והוא כל כך רזה עד שאני לא הופתע עם הוא אכל את הבת שלו או אדם אחר כי אני לא רואה או שומעת בעלי חיים כאן אבל עם אתה רוצה ללכת לעזור לו ולמות ככל הנראה, אני לא עוצרת אותך"
"בסדר," אמר זשל"ב והמשיך ללכת.
פתאום, הייתי מודעת מאוד ליד שלי בתוך ידו של קיירו. ניסיתי לפענח את מה שאני מרגישה וזה לא היה כל כך פשוט. כאילו גלים של חום עברו מהיד שלו לשלי ועטפו אותי.
"על מה את חושבת?" שאל
"מה?" שאלתי, די מופתעת מהשאלה.
"על מה את חושבת?" שאל שוב
"אני מנסה להבין משהו" אמרתי לו. הוא הטה את ראשו.
"מה את מנסה להבין?" שאל.
מה אני מרגישה, מה זה מה שקורה כאן! רציתי להגיד לו אבל רק שטקתי. הגלים עדיין שטפו אותי ולפתע גרמו לי צמרמורת. רציתי להגיד שהיד שלי רדומה אבל... הוא היה עוזב אותה ו.. אני לא יודעת. לא משהו שאני רוצה בו. אני רוצה להמשיך לצעוד, כשהיד שלי בתוך ידו והגלים של החום ששוטפים אותי ימשיכו וזה רק.. רק מזה שהוא מחזיק את היד שלי. רק מתנועה קטנה כזו.
"למה הם עוקבים אחרינו?" שאלתי פתאום ומצמצתי כדי שהדמעה לא תצא, עוד משהו שלא הבנתי, למה אני בוכה?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
לא יודע למה בכלל רציתי לעשות לבת של אחד מהפריקים המוזרים האלו שאני כלל וכלל לא מכיר, בייביסיטר- יכול להיות שזה מרוב רחמים, יכול להיות שאם אעזור להם אז הם לא יפגעו בנו ויכול להיות שפשוט יש לי לב טוב.
כך או כך, ילה שיכנעה אותי שעדיף להמשיך בדרך. אז המשכנו.
באיזשהו שלב היא אמרה שהם עוקבים אחרינו. הסתכלתי לאחור ונוכחתי לדעת שהיא דוברת אמת.
מה נעשה?
no fear לפני 5 שנים ו-1 חודשים
הלכנו כבר 10 דקות והם עדיין עקבו אחרינו. בחרנו בכל הפניות הכי מוזרות והכלנו למקומות הכי לא סבירים עד שהיינו בטוחים - הם הולכים אחרינו.
לא ידענו מה לעשות אז פשוט המשכנו ללכת. דאמ, כבר שכחתי כמה העולם מסוכן. אבל למזלי האינסטינקטים שלי לא שכחו, וכשהאנשים שמאחורינו התחילו לרוץ פתאום בבת אחת, מהר כל כך שלא היינו מספיקים לעשות כלום אם לא הייתי מתחיל לרוץ פתאום...
לכיוונם.
טוב, אז אולי האינסטינקטים שלי בכל זאת קצת מנוונים. מצד שני, אולי גם לא, כי פשוט בעטתי בהם זה אחר זה והתחלתי להתאבק איתם.
או.קיי, תגידו את זה, זה היה מטומטם ואני אידיוט. אני יודע. אני הרי לא יכול להילחם בכמעט 8 אנשים לבד, בעיקר לא כשהחרב שלי נשארה אצל קליאו.
אני דביל?! למה לא לקחתי את החרב?
יופי של אינסטינקטים.
אבל למזלי, קליאו, ללי, זשל"ב וילה באו בערך שנייה אחרי. נכון, היינו רק חמישה, אבל הם היו רק שמונה ולנו היו חרבות והיינו הרבה יותר עצבניים מהם.
אוהו, כמה שהייתי עצבני.
הוצאתי עליהם את כל התסכול שלי, את כל העצבנות שלי, את כל הבלבול שלי, את כל בהלה שלי - הבהלה מזה שהלב שלי דופק מוזר והגאון שלי מכווץ ויד שמאל היא פתאום האיבר החשוב ביותר בגוף.
למרות שאני ימני, לעזאזל.
הבהלה מזה שמשהו קורה לי, משהו חשוב, ואני לא יודע מהו או איך לשנות אותו או אם אני בכלל רוצה לשנות אותו.
עד מהרה הם ברחו בריצה לכיוון ההופך, וידענו שהם לא יטרידו אותנו יותר.
הם.
אבל זה לא אומר שאין אחרים.
זאבה~ לפני 5 שנים ו-1 חודשים
אחרי כמה פניות ואחרי שוודאנו שהם עוקבים אחרינו נפננו להילחם בהם.
באתי לשלוח עליהם כדור אש אך לא יצא כלום.
הסתכלתי על היד ביאוש וכפאתי על עצמי לא לבכות, צריך להילחם מטומטמת! קדימה, יש לך סכני ציידים!
שלפתי את הסכינים מנרטיקי העור שלהם והסתערתי עליהם.
אחד מהם זרק עליי אבן אבל התחמקתי בקלילות, וזרקתי עליו בתגובה את הסכין השמאלית שלי והיא פגעה בכתפו.
הוא בא מלברוח אבל רדפתי אחריו והוצאתי ממנו את הסכין שלי.
הסתובבתי לחזור לקרב אבל הם באו לברוח אז פשוט זזתי מהדרך ועמדתי ליד הקיר בצללים.
אחד מהם שם לב עליי, היה לו מבנה גוף גדול אך הוא נראה מעורר רחמים עם עיניו השקועות, העור החיוור וגופו שהיה עשוי רק מעצמות ועור.
הוא התקרב עליי בתנועה מאיימת אך כשהסתער פשוט זזתי הצידה ונתתי לו להיתקל בקיר. הוא התעלף מעוצמת המכה וגם בגלל חולשתו ונשאר שכוב שם. חזהו עולה ויורד באיטיות. נענעתי את ראשי בשלילה וחזרתי לחבורה.
נראה שהם עשו את רוב העבודה אבל שמתי לב לשביל הדם שכמה מהם השאירו ורעיון הבזיק בראשי.
"נעקוב אחריהם," אמרתי "אני לא מתכוונת לשבת כאן ולחקות שהם יתקיפו שוב. אני מתכוונת לגלות מאיפה הם מגיעים וכמה יש." אמרתי ובחנתי אותם. "אתם לא חייבים לבוא, נקבה מקום מפגש בשקיעה וניפגש שם."
ניפגש, חשבתי. והבטתי בקיירו, מקווה שהוא יצטרף. למרות כמה שאני אוהבת את החבורה הזו לא נראה לי שהם בנויים למעקב, הם יעשו הרבה רעש ואני וקיירו מתורגלים בשקט ומעקב. ומעקב זה רק כוח קטן וככל שעובר הזמן אנחנו מאבדים אותם.
no fear לפני 5 שנים ו-1 חודשים
וגם ככה הם יוכלו לבלות זמן איכות ביחד XD
זאבה~ לפני 5 שנים ו-1 חודשים
חחח, כן:-)

"אני אבוא" אמר קיירו
"טוב, בוא נזוז. נחזור בשקיעה לכאן או בבוקר ועם לא נחזור תצאו מהצד השני של העיר. תשקיפו על האיזור ועם אתם רואים עוד כאלה תשמרו על פרופיל נמוך." אמרתי
"או להרוג אותו עם אין לכם ברירה" אמר קיירו והחל לרוץ לאורך שביל הדם. מיהרתי לרוץ אחריו.
"תודה" אמרתי לקיירו אחרי שתרחקנו מהם.
"למה?" שאל
"סתם" השבתי והוא הביט בי במבט שאמר שהוא יודע שאני משקרת.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
טוב, אז עכשיו אתם משאירים אותי לבד אם קליאו (שטכנית, היא לא ממש משחקת ונוודת שאיני יודע איפה היא נמצאת... נוודת, הלו?)

בכל מקרה נשארתי.
כשהסתכלתי על נוודת, התוודעתי לראשונה עד כמה היא יפה. האמת זה די מוזר להתאהב בסוג של חייזרית אבל זה מה שיש- וחוץ מזה, מי אמר שרק לקיירו ולילה אפשר להיות ביחד??
"הי נוודת" אמרתי ואז כשהיא הסתכלה עליי חשבתי 'איך בא לי לעשות איתה אהבה' אך במקום זה רק אמרתי: "כנראה שנצטרך לישון עם משמרות. מי קודם?"
מישי לפני 5 שנים ו-1 חודשים
זשל''ב, נראלי שפספסת את הקטע שנוודת יצאה מהגוף, ושהצעת לקרוא לי ללי..
אגב, היה חג - אז לא התחברתי.. P:

''אני אקח את המשמרת הראשונה.'' אמרתי. הם הסכימו, והלכו לישון.
הבטתי מסביב וקיוויתי שהכל בסדר עם קיירו וילה. לא הרגשתי בנוח עם הקטע של ההתפצלות.
העיר ההרוסה לא הפחידה אותי. היא העציבה אותי. רציתי לדעת מה כבר יכול לקרות בעיר כדי שתגיע למצב כזה.
רעש משמאלי הקפיץ אותי, והתרכזתי בנשימותיהם הקצובות של קליאו וזשל''ב כדי להירגע.
מהשיחים הקרובים, יצאה דמות קטנה והתקרבה לעברי. חיכיתי בדריכות.
כשנתגלתה לפני לבסוף, יכולתי לראות שזו ילדה קטנה, בערך בת שש, בעלת ממדים זעירים ופנים עכבריות. היא נראתה מפוחדת, אך עמידתה הייתה נחושה.
''מי את?'' שאלה אותי. נרתעתי. הבגרות שהייתה במילותיה הפחידה אותי.
''קוראים לי ללי.'' אמרתי לה. לא הכי חכם, אני יודעת. אבל הייתה לי הרגשה שכדאי שאהיה נחמדה.
''למה את פה?'' שאלה.
''אהמ.. חברים שלי ואני היינו צריכים לעבור דרך העיר הזאת..'' המבט שהבזיקה לעברי שיתק אותי. לילדים לא אמורה להיות הבעה כזאת.
''כל מה שאתם צריכים זה ללכת מפה. תסתלקו.'' עכשיו התחלתי ממש לפחד. ניערתי בחשאי את הרגל הקרובה אליי, והרגשתי בזשל''ב מתעורר.
''אנחנו מיד הולכים.'' אמרתי. ''ברגע שחברים שלנו יחזרו...''
''יש פה עוד?!'' סיננה בכעס.
התחלתי לרעוד. זשל''ב כנראה הרגיש את הרעד שלי וסינן לעברי לחישה שרק אני יכולתי לשמוע: ''תסיחי את דעתה.''
לעזאזל.
התרוממתי במהירות ממקומי, והיא קפצה. ''אל תזוזי!'' ציוותה.
כן בטח, חשבתי.
התחלתי לרוץ. זה בהחלט הסיח את דעתה, כיוון שלא ידעה לאיזה כיוון לפנות.
לבסוף החליטה לרדוף אחרי – כנראה כי חשבה שזשל''ב עוד ישן.
הובלתי אותה רחוק ככול האפשר מזשל''ב, וקיוויתי שהוא יודע מה הוא עושה.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
אוקיי, אני צריך לחשוב כמה שיותר מהר. הערתי את קליאו משינת המלכים שלה וסיפרתי לה על המאורעות האחרונים- היא הגיבה בתדהמה ותוך זמן קצר, היתה מוכנה לסגת מן האיזור.
"אנחנו צריכים למצוא את היציאה מן העיר. אני בטוח שללי כמונו, בטח גם מנסה למצוא את היציאה, אנחנו נקדים אותה, נחכה לה ואיך שהיא תעבור בשער, אנחנו נסגור אותו עוד לפני שהילדה המחרידה הזאת תספיק"

אז התחלנו בהליכה. משב רוח קריר הגיע ממרחקים וגרם אפילו לי להצטמרר מרוב קור. הסתכלתי על קליאו ומצבה אכן היה טוב הרבה פחות ממצבי.
"עוד מעט נגיע" ניסיתי לעודד אותה אבל היא כנראה לא השתכנעה. כאילו מה, כשנצא מן העיר, מזג האוויר השני ישתנה? זה כל כך אידיוטי!- אלו היו דבריה.
פתאום ראיתי בוטקה (בית שמירה) בערך 20 מטרים מאיפה שאנחנו נמצאים.
"תכיני את הנשק" אמרתי לקליאו בעודי מכין את האקדח שלי. היא עשתה את דברי.
כיווינו את נשק לעבר בית השמירה אבל דבר לא קרה. התחלתי לחשוד.
עכשיו כבר היינו במרחק נגיעה ממנו וראינו שאין שם אף אחד. הבוטקה ריק!
"אני לא מבין. בית שמירה אמור לשמור על משהו- כנראה על השער. אבל מה שמוזר פה הוא שאף אחד לא נמצא בו ואני לא רואה שום שער. מה נעשה?"
מישי לפני 5 שנים ו-1 חודשים
המשכתי לרוץ כמו מטורפת, מתנשמת בכבדות.
לא ידעתי איפה אני, ולא היה לי מושג לאיזה כיוון אני הולכת.
התנגשתי בעוצמה בעצם כלשהו שלא ראיתי בבירור, והופתעתי לגלות את ילה, מועדת מעוצמת ההתנגשות.
''ללי!'' היא קראה. ''מה את עושה פה?''
ניסיתי להסביר לה בין ההתנשמויות מה קרה.
''והיא.. היא עוד מעט תגיע..'' סיכמתי לבסוף. קיירו הביט בנו.
''חייבים למצוא את קליאו וזשל''ב.'' אמר. הנהנתי.
''יש לך מושג לאן הם הלכו?'' שאלה ילה.
''לא. אבל לפי מה שהילדה אמרה לי, כדי שנצא מפה ומהר. זשל''ב שמע חלק ממה שהיא אמרה. אני מקווה שזה מה שגם הוא יעשה.'' הצלחתי להסדיר סוף סוף את נשימתי.
המצב לא היה מזהיר, והחשש שלא כולם יצאו מהעיר הזאת הכביד על הלב.
''אז בואו נלך.'' אמר קיירו כעבור מספר רגעים.
התחלנו ללכת בזריזות, ויכולתי רק לקוות שזשל''ב וקליאו יעשו אותו הדבר.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
"איפה השער של היציאה?" שאלתי בהיסטריה ופניתי לכיוונה של קליאו.
היא נעלמה.
"הי חתיכת זשל"ב" קולה של קליאו צעק אליי: "פה למעלה סתכל למעלה" היא שאגה לכיווני ואז הרמתי את ראשי וראיתי אותה על עץ.
"מה?"
"פשוט טפס. הנה חבל ונרוץ על העצים, משם נראה איפה החבורה. הי סתכל הנה קיירו ילה וללי!"
זה זירז את מהלך העניינים, עליתי מהר וצעקתי לעברם כדי שישימו לב ושלא ידאגו.
קליאו היסתה אותי: "שתוק מטומטם! יכולים לשמוע אותך. לך בזהירות"
סתמתי את פי במהירות מרוב טיפשות על המעשה המסוכן שעשיתי. הילכתי לאט לאט על העצים, מתפלל שאף אחד מלבד החבורה לא שמע אותי.
זאבה~ לפני 5 שנים
קבנו אחריי שביל הדף. קיירו רץ ראשון ואני אחריו.
הרגשתי לגביו משהו, גם אם לא הייתי בטוחה מה.
פתאום, תפסתי את ידו של קיירו ומשכתי אותו עליי בדיוק כשאבן התעופפה למקום שבו היה ראשו.
"אהה, תודה." אמר, מופתע ואני רק התאכזבתי שנתקלנו באנשים האלו.
הוא הציץ מעבר לפינה והצצתי אחריו. היו שם שישה אנשים מורעבים שהסתכלו עלינו במבט מסוכן.
בלי לחכות לתגובה קיירו הסתער עליהם עם החרב שלו שלופה והחל לשסף אותם במהירות מסחררת.
"קיירו! למטה!" צעקתי לו וזרקתי את שני סכיניי הציידים שלפני רגע היו בנרתיק.
הסכינים פגעו בשני אנשים שהיו מצדדיו בעין שמואל וימין.
הוא חייך והרג את השאר.
כשסיים חצי מפרצופו היה מרוח בדם.
"קח" אמרתי לו ונתתי לו חתיכת בד.
"למה? דם זה מגניב," אמר בחיוך והוא ניגב את הדם ככה שהוא נמרח על שאר פניו.
נענעתי את ראשי, לקחתי את חתיכת הבד וניגבתי את שפתיו ואז, בלי הודעה מוקדמת הנחתי את שפתיי על שפתיו בחוזקה, הרגשתי כאילו כל גופי בוער, שהדם שלי גועש.
קיירו הצמיד אותי עליו בנשיקה וכל הזמן עיננו היו נעולות זו על זו. אני לא מבינה למה בסרטים תמיד עוצמים עיינים חלפה המחשבה במהירות במוחי במהירות.
פתאום שמענו צעדי ריצה מתקרבים והתנתקנו באי רצון והבטנו במי שהתקרב.
זו הייתה ללי.
זאבה~ לפני 5 שנים
*קבנו- עקבנו.
no fear לפני 5 שנים
אחרי שהתאחדנו עם ללי יצאנו לחפש את קליאו וזשל"ב. הייתי מובך ברמות ומבולבל ברמות וממש ממש לא שלטתי בעצמי. בכלל. אף פעם. ידעתי שכל חיי בעצם הייתי נר כבוי ושהיום מישהו הדליק אותי.
שיט! אני מתחיל להיות קיטשי. לא טוב. לא טוב. לא...
המוח שלי געש. מה עובר עליי?
ודבר אחד היה ברור - אסור להביט בילה. לא. אם המבטים שלנו יתאחדו, אם העיניים שלנו יפגשו, אם היא תראה לתוך הנשמה שלי כמו שעשתה בפעם הראשונה שנפגשנו, אז, ליד הסלע הזה מתחת כיפת השמיים המוארת כוכבים... אז, כשהייתי אידיוט והשמעתי רעש כשעקבתי אחריהן, אז, כשהיא הייתה הראשונה שאי פעם דיברה אליי ככה... כאילו שאני... כאילו שאני שווה משהו.
לא. אסור להסתכל אליה. אל תסתכל אליה, אידיוט.
הגנבתי לעברה מבט. רק מבט אחד ויחיד בכל היסטורית המבטים שהיו אי פעם מראשית העולם.
והיא הביטה בחזרה.
אלוהים, אני חייב לנשק אותה.
לצערי- התכוונתי למזלי! - ללי עמדה בינינו.
אח, קיירו, אתה כזה אידיוט. די להכחשות. די להתנהג כמו גיבור מסרט רומנטי דביק ומטומטם שמתנהג כמו עיוור ולא קולט שהוא מאוהב בבחורה. די כבר, כי אתה יודע שאתה לא כזה. אתה חכם יותר, אתה חזק יותר מזה, אתה טוב יותר.
אתה אוהב את הבחורה עם העיניים הלא תואמות, קיירו.
ולצערך - כן, לצערך! - ללי עומדת ביניכם.
אז תעשה מה שצריך לעשות, בעל מום לוהט שכמוך! לך תשיג את הבחורה בעלת העיניים הלא תואמות.
דחפתי את ללי הצידה בגסות - סליחה ללי, אבל היי, אהבה! - ותפסתי את המותניים של ילה.
"את..." גמגמתי. אני אידיוט.
"את, האמ... איך גילית אותי?" קיוויתי שאלה באמת המילים הראשונות שאמרתי לה אי פעם, כי בשיא הכנות, הזיכרון שלי לא משהו.
היא חייכה. כנראה שצדקתי הפעם, רק פעם אחת בכל היסטורית הפעמים בעולם.
היא התכוונה להגיד משהו, בטח את הדבר שהיא אמרה לי בפעם הראשונה, אבל אותו כבר זכרתי ולא אשכח לעולם, ובכנות, אני לא אוהד גדול של רומנטיקה דביקה כזאת.
אז סתמתי לה את הפה בנשיקה.

~אוו, אני כל כך נהניתי לכתוב את הפרק הזה!~
זאבה~ לפני 5 שנים
באתי לשאול מה אבל הוא כבר נישק אותי. לפי ללי אבל זה לא היה חשוב כל כך. זה לא היה חשוב יותר.~ כן, סליחה.~
עצמתי את עיני ורציתי להישאר ככה. לנצח.
כשאני וקיירו מחוברים בעזרת הנשיקה הזו וכשהדם שלי רותח וכשהשמיים יפים מעלינו ושאני כבר לא סתם מישהי רגילה.
ללי אמרה משהו אבל לא שמעתי.
הנחתי בעדינות את ידי על כתפיו של קיירו, פקחתי עיניים והתנתקנו. ההרגשה הזו שהייתה בי עכשיו, שאני מלאת חיים ו.. לא יודעת. משהו נוסף.
חייכתי עליו וללי פשוט התחילה ללכת ואנחנו אחריה. הוא תפס את ידי הימנית והלכנו אחריה. כשאני סמוקה, או לפחות מרגישה כזו.
עזבתי את ידו של קיירו ושמתי אותה סביבי. הוא חייך והצמיד אותי עליו. שמתי את ידי סביבו והחיוך עדיין לא נמחק מפניי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
~סקס! סקס! רוצים פה סקס!- ועם החדרות!~
חחח לחשוב שבפעם הראשונה ששניכם נפגשתם, הייתם אויבים XD

פגשנו את החבורה ולצערי (או שלמזלי) ראיתי את קיירו וילה מתנשקים. שלפתי את הגלקסי שלי, וכיוונתי על וידיאו (*חיוך מרושע* הם בכלל לא שמו לב לזה. עכשיו אעלה את זה לפייסבוק וכולם יעשו לי לייק!!!- אבל קודם אני צריך לעבור את הסכנה בשלום)
זאבה~ לפני 5 שנים
וולדי, פשוט די!!!!
א' אין שם טכנולוגיה מתקדמת.
ב' כתבת שאתה יוצא מהעיר ואנחנו באמצע שלה.
ג' אתה בעצים ולא יכול לצלם.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
א. בסיפור שממנו באתי דווקא יש- גלקסי קסום!
ב. ?
ג. ירדתי מהעץ אם את לא זוכרת

בכל מקרה, אל תגיבו. מחר אכתוב את הפרק הבא
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
~פרק שלוש~
בעיר הגדולה קורים דברים איומים: אונס, שחיתות, עוני ורצח. העיר עומדת לקרוס ולהפוך לאפר. אין עוד תקווה. קומץ האנשים היחידים שעוד היה בהם את האמון ואת התקווה, מתו עם כל השאר.
העיר הרוסה ורק קבוצה של האנשים הרעים נמצאת שם. הם מבחינים בנו כשאנחנו חוצים את היער ועוברים בין ההריסות. מה שאנחנו צריכים הוא להמשיך ללכת ולקוות שנצליח לחלוף על פניהם מבלי שיקרה שום דבר ומבלי שתפרוץ מהומה. אנא הגיבו לדיון ותזהרו שלא להקבר תחת ההריסות או יותר גרוע- לעבור אונס קבוצתי מצד החבורה שנובע בעיקר משיעמום ומחוסר האונים ששולט עכשיו בעיר.
*מטריד*
זאבה~ לפני 5 שנים ו-1 חודשים
טוב, נראה שאני הראשונה שתגיב.

קליאו, קיירו וללי(עם אני לא טועה בשם.) לא ממש התלהבו מזה שזשל"ב מצטרף עלינו אבל הם לא הביעו התנגדות כלשהיא אז זה פשוט קרה.
הלכנו בדממה יחסית והמורל לא היה ממש גבוהה, די מדוכדך.
צעדתי ליד קיירו שהיה גם הוא שקט.
נזכרתי בשנייה שהוא נישק אוצי כשהיינו באמצע גשם הפירטים האלו וזה העלה חיוך על פניי.
"מה קרה?" שאל קיירו והביט בי "משעמם ולא יזיק לך לחלוק את זה."
"זה שום דבר." אמרתי בחיוך
"ובגלל זה את מחייכת?" שאל
"אולי," עניתי ויישרתי עליו מבט מעט ביישני. זה היה מוזר לי כל הדברים שהרגשתי כלפיו, כאילו... לא יודעת כאילו פתאום מילאו אותי ברגשות שרק הגירדו ת פני השטח ועכשיו זה היה.. גדול, ענקי ודי בלתי מובן.
" מה?" שאל ורק עכשיו הבנתי שבהיתי בו. "יש לי משהו בשער?" התלוצ.
"לא, השער שלך פשוט מושלם." עניתי בחיוך
"אני יודע." אמר בחיוך ונענעתי את ראשי.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
חחח אוקיי צריך להמשיך את זה. אם אני לא טועה, נופר אמרה לי שהיא בעולמות אז כנראה בגלל זה היא לא מגיבה, נחכה עוד קצת.
no fear לפני 5 שנים ו-1 חודשים
~ע-ו-ל-מ-ו-ת!!!~

ילה נענעה את ראשה. "דביל," אמרה.
חייכתי ודחפתי אותה קצת מהצד. היד שלי חזרה לעקצץ.
כמובן שהיא לא נשארה חייבת לי. היא דחפה אותי בכוח. התנדנדתי קצת, מנופף בזרועות כדי לשמור על שיווי משקל, והצלחתי להתאזן ניצלתי את התנופה שצברתי בניסיון האיזון כדי ליפול על ילה בכובד.
התאבקנו עוד קצת, ועד מהרה שכבנו שנינו על הארץ, מתנשמים, אוחזים בחלקי הגוף הכואבים והחבולים שלנו.
הראש שלה היה מוטל על היד שלי. יד שמאל. אותה יד שעקצצה ואותה יד שנגעה ביד שלה קודם.
זהו.
התחושה באצבעות שלי לעולם לא תחזור שוב.
צחקנו והתנשמנו וקמנו לאט. קליאו וללי וזשל"ב הביטו בנו בעין ביקורתית מעט, כאילו שואלים את עצמם מה לעזאזל עובר על שני ראשי הכרוב האלה.
החיוך לא ירד לי מהפנים גם כשצעדתי היישר לתוך קיר של בית נוטה ליפול והתקרה התחילה לקרוס.
זאבה~ לפני 5 שנים ו-1 חודשים
למרות שכאב לי לא יכולתי שלא לחייך, לקחתי את ידן של קיירו בידי ופתאום מעדתי. האחיזה שלו התאדקה סביב מפרק ידי וייצבתי את עצמי.
"אתה לא צריך להיות כל כך לחוץ," אמרתי בחיוך אך הוא לא הרפה ולמען האמת לא היה לי ממש אכפת.
"נכון, הבית הזה לא ייפול עלינו!" אמר ובאותו רהגע נשמעה חריקה ואבק נפל עלינו.
"לא היית צריך לדבר." לחשתי לו
"ואיך זה אפשרי בכלל?" שאל והביט בי בחיוך.
פתאום היה לי רצון ענקי להניח את שפתיי על שפתיו אבל משהו אמר לי שזה בדיוק המקום הכי לא מתאים.
נאנחתי, "לא יודעת, אבל מעניין עם נמות פה. בבית הזה כשאנחנו לא יוצאים ממנו."
"ילה! קיירו! בואו אנחנו מחפשים ניצולים!" קראה קליאו
"מעניין מה הם חושבים שעשינו כאן," לחש קיירו בהתגרות.
"אוי שתוק כבר!" אמרתי לו ודחפתי אותו עם הכתף, הוא חייך אך לא עשה כלום. הוצאתי לו לשון והלכנו לעבר הקבוצה לקבל תדרוך.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
וואי וואי איזה סיפור אהבה מטורף. מעניין מה יצא לנו מזה XD
זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים ו-1 חודשים
ילה וקיירו נראו לי כמו זוג יונים. נו באמת, רק זה חסר לנו- שנמות רק בגלל הסחת הדעת הטורדנית הזו. מה גם שילה נראית לי מה זה חמודה... (חכה חכה קיירו, אתה עוד תשלם על זה ביוקר!)
בכל מקרה, אבנים החלו ליפול משומקום ואם זה לא מספיק, חבורה של ערסים מוזרים הסתכלה עלינו במבט מטריד.
"טוב" אמרתי לחבורה "כנראה שנצטרך להיות מרוכזים ביותר ולהמנע מכל הסחת דעת אפשרית אם אנחנו רוצים להגיע אל מחוז חפצנו בשלום ובחיים" ובמיוחד כיוונתי את המשפט הזה אל קיירו וילה שהתחילו להתפשט...