פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1573 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים לב שבור ~דניאל~
הו, אלוהים אדירים. הוא כל כך יפה. אני כל כך אוהבת אותו, למה? חשבתי שהפסקתי לאהוב אותו! אוך, לכל הרוחות איתו! למה הוא חייב לגרום ללב שלי לרצות לקפוץ מהחולצה שלי כל פעם שאני רואה אותו?
המבטים שלנו נפגשו. המבט שלי היה נבוך ומבוייש, שלו היה נחוש. "אין לנו על מה לדבר."
"תיתני לי להיכנס לפחות?" הוא שאל בתחינה.
הבטתי בו בשקט. "לא."
"אוקיי, אז אנחנו פשוט נדבר ככה, כשאני נשען על המשקוף שלך." הוא בעט בדלת בפראות וחשף אותי מאחוריה.
"מה אתה עושה?" ניסיתי לסגור עליו את הדלת, אבל הוא היה חזק יותר.
"נלחם עלייך."
"יש לך דרכים מאוד מעניינות להראות את זה! לא מספיק ששברת את האגרטל, עכשיו אתה גם רוצה לשבור לי את הדלת? מה הלאה, הלב שלי? אה כן," עקצתי אותו בתוקפנות. "כבר שברת אותו."
"גם את שברת את הלב שלי, מאי."
"אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנחנו חיים, יואב. ואתה יצרת את המציאות שבה אתה חיי. אתה בחרת במציאות הזאת, אז אל תעיף את זה עלי עכשיו!"
"אני אוהב אותך, מאי ירח. אני אוהב אותך, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך לרגע אחד. אני מתייסר. רגע איתך זה חלום, שנייה בלעדייך זה מוות." הוא אמר בפשטות.
נרתעתי לאחור, אל הקיר, רגלי נתקלה באחת מהכריות שפיזרתי בכל החדר, וכמעט נפלתי.
הייתי כל כך מבולבלת, כל כך נסערת. הוא הודה שהוא אוהב אותי, כאילו זה הדבר הכי טבעי והגיוני שיש. כאילו זה הדבר הכי הגיוני וטבעי שיש, על אף שיש לו ארוסה ועל אף שנפרדנו.
נשענתי על הקיר ונשמתי עמוק. זה היה יותר מדי, לראות אותו ככה שוב פתאום.
להרגיש את כל האהבה הזאת, קמה לתחייה, כאילו לעולם לא מתה.
הוא בינתיים, ניצל את ההזדמנות ונכנס במהירות אל תוך חדרי, סוגר את הדלת אחריו.
תהיתי עם סער ואלה מצוטטים לנו ברגעים אלו ממש. כעס הציף אותי. אם אני אצא מהחדר הזה בחיים, אני נשבעת שהם ישלמו על זה ביוקר. חברים בתחת שלי, לזה הם קוראים חברות? הם מנסים להרוג אותי או משהו?
אוקי מאי, תנשמי עמוק. הוא סתם בחור דפוק שאת לא מרגישה אליו כלום. אין לו יותר השפעה עלייך. שיננתי במוחי משפטים קטועים בניסיון להרגיע את קצב פעימות ליבי המהיר.
בזמן שאני ניסיתי להירגע, הוא התיישב על המיטה ברגל על רגל והסניף את הכרית שלי.
"אלוהים אדירים!" קפצתי עליו. "למה אתה מסניף את הכרית שלי?"
הוא נראה כמו מסומם שכרגע קיבל את המנה היומית שלו. "התגעגעתי אל הריח שלך, ואני גם קצת שיכור." הוא הצטדק.
"טוב שאתה מודע לזה באמת!" יריתי.
הוא הסב את פניו אל השידנית שניצבה ליד המיטה שלי. האדמתי עד השורש. על השידנות עמדו איתנות וממוסגרות תמונות שלי ושלו, מחייכים ומאושרים.
הוא תפס בשתי אצבעותיו תמונה אחת והביט בה.
"היינו כל כך מאושרים."
חטפתי את התמונה מידו והבטתי בו במבט נוזף. "אל תיגע בזה. אל תיגע בשום דבר, פשוט צא מכאן כבר!"
יואב נעץ בי מבט מתסכל. "לא יכול. אנחנו כמו שני מגנטים, אני לא מסוגל להפסיק להימשך אלייך."
"ממתי נהיית כזה משורר?" זרקתי.
הוא תפס את פני בין שתי אצבעותיו וקירב אותן אל פניו עד שיכולתי להרגיש את אפו, מתחכך בשלי.
בלעתי את רוקי. "מה... מה... אתה עושה?" גמגמתי כשפיו, היה במרחק כמה סנטימטרים משלי. התאפקתי לא לנשק אותו. ליבי זעק למגעו, ומוחי זעק להתרחקותו.
הקול שלו היה כמו חץ מורעל, שננעץ עמוק בתוך כל איבר בגופי.
"השתניתי. אני כבר לא אותו יואב שאת מכירה, אני כבר לא אותו היואב המופנם והשקט שרוצה לרצות את כולם. נמאס לי מזה, נמאס לי לשתוק, מאי. הגעתי לשלב שכבר לא אכפת לי מכלום, חוץ ממך. הכל מאבד משמעות – כשאת לא שם. נמאס לי לשקר לכל העולם, והכי חשוב, נמאס לי לשקר לעצמי. היום, אני מקבל את החיים שלי כמו שהם. נגזר עלי להיות חלק מעולם מלא בשקרים ובתככנות, עולם שיש לו אומנם מספר מעלות, אבל חיסרונותיו עולים עליהם בהרבה. אני לא אשקר לך, מאי. נולדתי לתוך העולם הזה ואני ממש לא יודע איך לצאת ממנו. מאי, הגיע הזמן שנקרא לילד בשמו: אני בובה על חוט. אני לא שולט בגורלי, אני לא יכול להחליט החלטות משלי ואני לא יכול לנהל את כספיי לבד, על אף שאני כבר בן 18." הוא דיבר בשטף ועצר לרגע בכדי להתנשף. "אני לא צדיק, אני יודע. עשיתי הרבה החלטות שגויות בחיי, והגדולה ביותר הייתה לוותר עליך, ולהתארס לאופק. אני לא שה תמים, אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרקה והכריח אותי לעשות את זה, אבל היום אני יכול להגיד בלב מלא שאני שמח שעשיתי את זה. הו, כן. אין לך מושג כמה אני שמח שהצלתי אותך מהעולם הזה, אין לך מושג כמה אני שמח שאני עומד מולך היום, ורואה שלא השתנת בכלל. את עדיין את. את עדיין מאי שלי, מאי שאהבתי ומאי שאוהב לנצח."
הצמדתי את שפתי התחתונה אל שפתי העליונה והשתדלתי למנוע מעצמי לפרוץ בבכי. הרגשתי כמו עלה, שהרוח מכה בו ומעיפה אותו אל על. הכל כאב לי.
אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך. האהבה להטה בכל חלק בגופי.
"עכשיו, אני רוצה לשים את הקלפים על השולחן." הוא הביט בי וראה שאני קפואה מנאומו. בעדינות רבה, הוא משך אותי להתיישב בחיקו על מיטתי. "זה אני, מאי. היצור הנאלח והדוחה הזה, שממשיך לטפח בליבך את אהבתך אליו, בידיעה כי גורלו חתום והוא יתחתן עם אחרת. זה אני. הו, מאי ירח, זה אני. הגוף שעוטף את הנשמה הרקובה שלי, הוא סתם קליפת שום. אל תתלהבי ממנו, יפתי. כמה שאני יפה מבחוץ, ככה אני מכוער מבפנים. אני אנוכי, אני שחצן, אני יהיר, אני נפוח – "
פרשתי את זרועותיי אל הצדדים ומשכתי אותו אלי לחיבוק גדול. "אל תגיד את זה..." רעדתי. "אתה מדהים כל כך. איך אתה יכול לדבר על עצמך ככה?!"
"כי זה אני, האגו-מניאק שאת רואה מולך, זה אני. והאגו-מניאק הזה," הוא הדף אותי לאחור ודמעה צלולה זלגה במורד זווית עינו. "אוהב אותך. כן, אני אוהב אותך. אני יכול להגיד את זה אלף פעמים, אני אוהב אותך, אני משוגע עלייך, אני מת עלייך." הוא צרח באושר, מאושר מכך שהוא יכול להיות חופשי לצרוח את זה לארבעת הקירות.
"אני אוהבת אותך!" רעדתי מרוב אושר וחייכתי אליו חיוך גדול וזחוח. הוא הרים אותי על זרועותיו והניף אותי באוויר, מסובב אותי במעגלים ותולש מכפות רגלי את הקרקע.
"בא לי לצאת החוצה מול כולם שאני אוהב אותך הכי בעולם, בא לי להוכיח לך שהרגש שלי אמיתי, שלא משנה מתי ואיפה, אני רוצה אותך איתי." הוא לחש באוזניי.
דמעות של אושר זלגו על פניי.
הוא ניגב את דמעותיי וחייך אלי חיוך חמים. "כל דמעה שלך, היא טיפה מליבי." אמר בפשטות.
ישבנו על המיטה אחד לצד השניה, כזרועותיו כרוכות סביבי, ושתקנו.
"למה את לא אומרת כלום?" הוא שאל בתמיהה.
"אני כבר לא יודעת מה להגיד, מרוב אהבה נגמרו לי המילים."
הוא צבט את אפי ואני צחקקתי בתחושת אופריה מוחלטת. זה היה כאילו כל העולם הפסיק להתקיים, ורק אני והוא היינו שם.
"אז איך אנחנו ממשיכים מפה?" שאלתי את השאלה הבלתי נמנעת בביטחון מלא.
ידעתי שעכשיו, אחרי שהתחבקנו ושהתפייסנו, נצליח לדבר על הדברים ולמצוא פיתרון. כי המצב שבו אנחנו נמצאים, ממש לא מתאים לי. לא מתאים לי להיות איתו, כשיש לו חברה שהוא מאורס אליה, ושהמשפחה שלו לא מכירה בי.
"תראי... זה לא כל כך פשוט." הגב שלו התקשח.
תליתי בו עיניים שואלות. "זה מאוד פשוט, יואב. אם אתה אוהב אותי, ואני אוהבת אותך בוא נלך ביחד בדרך האהבה."
"מאי – "
העיניים שלי רשפו בעורפו. "תגמור עם אופק." אמרתי בקול ברור, כך שלא ישאר מקום לספקות.
הסתכלתי לתוך עיניו. הוא נראה כאחד המנהל מאבק בינו לבין עצמו. "זה לא כל כך קל, מאי. אופק עזבה הכל בשבילי – "
קמתי על הרגליים שלי וזקפתי את גבי. בזמן שיואב ואני לא היינו ביחד, למדתי לכבד את עצמי כאישה, כבן אדם. "יואב, אתה לא יכול לרקוד על שתי חתונות. לא אכפת לי שטעית, עכשיו זה הזמן שלך לתקן את הטעות שלך. זאת ההזדמנות שלך. זה או אני או אופק. אין מקום לשתינו בלב שלך."
"האמת שיש לי לב מאוד רחב..."
גלגלתי את עיניי והתחלתי להתעצבן מעט. "אל תהרוס את הרגע, יואב. תיפרד ממנה. תזרוק אותה. או ש..."
הוא רעד. "או ש...?"
גם אני השתניתי. המאי ירח החדשה, לא הולכת לוותר. היא לא הולכת להקריב את עצמה למען מישהו שלא מוכן להקריב מעצמו. "זה מאוד פשוט. או שאתה נפרד ממנה, או שאתה נפרד ממני. והפעם, אתה לא בא אלי כשאתה שיכור כדי לבקש סליחה או הזדמנות. זה לתמיד, יואב."
הוא הרים גבה. "את מציבה לי אוליטמטום?"
"תרתי משמע."
הוא התקרב אלי לאט לאט בכדי לחבק אותי בזרועותיו, ואני לא הספקתי להתרחק ממנו כשקולו היבש של סער בקע מהסלון:
"מאי, אופק ודותן הגיעו לקחת את יואב. הם מחכים לו בסלון." הוא רטן.
זקפתי את אוזניי ושמעתי את קולה של אופק. לא הצלחתי לקלוט משפטים ברורים, אלא רק מילים קטועות ומלמולים שקטים. היא דיברה אל דותן.
"זאת ההזדמנות שלך." אמרתי. ניסיתי לשמור על מראה חזק, אבל בתוכי הכל רעד.
האם הוא יעשה את זה? הו, אלוהים. האם סוף סוף הוא יעשה את זה?
ידיו, שהיו מורמות באוויר, נשמטו אל צדי צלעותיו.
"נו?" האצתי בו. "לך אליה כבר, ותסיים את זה!" התחלתי להילחץ. למה הוא לא עושה את זה?
הוא לא דיבר. השתיקה שלו רעמה.
ניסיתי לתפוס את מבטו, אבל הוא השפיל את עיניו אל הרצפה. וככה, כשהשתיקה חוצצת בין שנינו, גיליתי בפעם הראשונה בחיי, שלדממה יש קול.
והדממה הזאת זעקה.
הוא הסתובב אל הדלת, והתחיל ללכת, מתרחק ממני ומשאיר אותי דומעת.
"אתה לא הולך להיפרד ממנה, נכון?" צרחתי עליו בייאוש, כשגבו העירום והחשוף מופנה אלי.
ההבנה חלחלה אל עורקיי, שורפת את גופי. התחלתי לבכות.
הוא עצר לכמה שניות ובהה בתקרה.
"אני אוהב אותך לנצח."
נשכתי את לשוני בזעם, כשבהיתי בו חוצה את מפתן דלתי ועוזב אותי.
"אל תגיד לי שאתה אוהב אותי, יא חתיכת זבל! אני לא רוצה לראות אותך יותר! אתה תמיד בא ואומר לי שאתה אוהב אותי," יבבתי, "ואז אתה הולך ומשאיר אותי לאסוף את הרסיסים של הלב השבור שלי. הא, יא חרא? אני שונאת אותך! אני שונאת אותך! אני לא רוצה שתגיד לי שאתה אוהב אותי... אני רוצה שתגיד לי שאתה שונא אותי. אני רוצה שתתייחס אלי מגעיל. אני רוצה לשכוח ממך!!!" התחלתי לבכות. הכעס והכאב התערבבו בליבי והפכו למפלצת גדולת מימדים.
תפסתי את הדבר הראשון שהיה לידי – כרית – וזרקתי אותה אל כיוון ראשו.
פספסתי במאית שניה. הכרית פגעה בדלת, שבדיוק נטרקה.
התכווצתי. הפעם, הוא לא השאיר אותי להתמודד רק עם רסיסי זכוכית של אגרטל שבור, אלא גם עם רסיסי הלב השבור שלי. המניאק הזה. למה אני אוהבת אותו?
למה?
למה הוא בכלל חזר?
שנאתי אותו ואהבתי אותו, באותו הזמן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים וואו פשוט ואוו... לינוש :)
כמה שזה מדהים! נראה לי אני לא נושמת מרוב התרגשות...
כמה עצוב וכמה יפה, מלא בכל כך הרבה רגש ואהבה..
כמה שמוכרת לי ההרגשה הזאת של האהבה הנאכזבת, אני ממש הזדהתי עם מאי.
קשה להאמין שבחורה בת 14 יכולה לכתוב ככה על אהבה, עם כל כך הרבה כאב.
אני פשוט מצדיעה לך! מושלם פשוט מושלם... :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים תודה רבה לינוש (: ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
