נִשְׁאַרְתִּי, לֹא כְּדֵי לְהִתְבַּזְבֵּז עַל
זוּטוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לִזְכֹּר
אֶתְכֶם, כִּי הַשִּׁכְחָה קָשָׁה וְנוֹרָאָה
מִן הַמָּוֶת, כִּי בַּיָּמִים אֲנַחְנוּ
עֲסוּקִים בְּלִחְיוֹת, אַךְ בַּלֵּילוֹת
עַל מִשְׁכָּבֵנוּ, בִּנְדוֹד הַשֵּׁנָה,
הַגַּעֲגוּעִים מְכַרְסְמִים בָּנוּ
בִּמְלוֹא פֶּה.
אֲנִי מַדְלִיק עֲשָׁשִׁית
מוּל פְּנֵיכֶם
וּמְנַסֶּה לְשַׁמֵּר
אֶת הַפְּתִיל בּוֹעֵר
כְּכָל יְכֹלְתִּי.
מתוך "מעל באר הדומיה"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה