אתמול ישנתי אצל אבא, בחדר הישן שלי. עשיתי סדר והחזרתי את כל הדברים למקומם, את הבגדים לארון, את הספרים הנחתי בספריה ועל השולחן. בעודי מסדר נתקלתי בשקית לבנה ובפנים כל מיני דברים ישנים שלא ראיתי שנים. היו שם שני דפים מקופלים כמו אקורדיון, כזה שאם רוצים אפשר לפתוח לאורך, ובכל אחד מהקפלים כתובות מילים.
על החלק החיצוני כתוב השם שלי ובפנים כתב היד שלי. זו הייתה משימה שקיבלנו מהמורה לקראת סוף השנה האחרונה בתיכון. ביקשה מאיתנו לכתוב אילו מהתכונות שלנו היינו בוחרים לשמר ואילו היינו רוצים לשפר. כתבתי שאני צריך לעבוד על עניין האדישות שבי, האדישות לחיים. בדף השני אלו היו חברי הכתה שכתבו את אותם הדברים עליי. כולם פה אחד הסכימו שהאדישות היא עניין שצריך לטפל בו. למרות שגם אני הסכמתי איתם, ולמעשה כתבתי אותו הדבר, הפתיע אותי לראות את המילים האלה כתובות, כמעט 10 שנים מאוחר יותר, ואולי כי אז לא באמת הבנתי את עומקם של הדברים. בנוסף, חלקם כתבו שאני צריך לצאת יותר מהבית ולהכיר יותר אנשים ובכלל להפוך לאדם חברתי יותר. אפשר לומר, ללא ספק, שבמהלך השנים האדישות רק גברה. ומה לגבי המצב החברתי? מרוב ה"חברים", אלו שכתבו את המילים הללו, ורבים אחרים, התנתקתי ומעגל החברים צומצם אף יותר. זה לא מפתיע, כמו שכבר הבנתם אני לא אדם חברתי כל כך ובכלל, כמה מאיתנו באמת שמרו על קשר עם חברים לכתה ומתקופת בית הספר? כמה באמת הכרנו את עצמנו בתקופה הזאת? תחומי עניין משתנים, רצונות גם. השנים עוברות ואנחנו ממשיכים לגדול, להתפתח ולהתפכח, במהלך החיים אנשים ימשיכו להגיע וימשיכו לעזוב ויהיו גם אחרים איתם נחליט לחתוך את הקשר, זה רק הגיוני. מעולם לא הייתי טוב בשמירה ותחזוקה של קשר, ובדרך כלל אני גם לא מעוניין. במהלך השנים רוב האנשים שהכרתי סיפקו לי מספיק סיבות למה לא לשמור על קשר למה כן לחתוך, ובכל זאת, כדאי לציין, שבשנה שעברה הכרתי אנשים שדווקא כן שווים את הזמן והאנרגיות שלי. אלו אנשי שיחה, אנשים מעניינים וכאלה שבאמת אכפת להם, כאלה שמצליחים לקבל אותי בדיוק כמו שאני, לא חשבתי שדבר כזה קיים, שאנשים כאלה קיימים שם בחוץ. מעגל החברים נשאר מצומצם, ולשמור על קשר אני עדיין לא בטוח שאני יודע ובעצם, מה יש לדעת? אני מי שאני, אלו שחשובים לי יקבלו את תשומת הלב שמגיעה להם ואלו שלא? שיזדיינו.
חזרו אליי מצומת ספרים, הם מעוניינים שאתחיל חפיפה כמנהל וכשאסיים רוצים שאנהל את סניף "פרוזה" שנמצא ברחוב דיזנגוף. איגור בדיוק נכנס לבר, הוא מתיישב על ידי ומגלגל סיגריה. אני מספר לו על המשרה והוא אומר שזה בדיוק המקום שאני צריך להיות בו. אני מראה לו פוסט בפייסבוק, בדף שחמט, ובפוסט תמונה של שחקנית שחמט איראנית, בת 19, שהודחה מהנבחרת האירנית משום שסירבה ללבוש חיג'אב בתחרות בינלאומית. אנחנו לא מופתעים, וזה מכעיס אותו בדיוק כמו שזה מכעיס אותי, "זה נורא", אני אומר לו, האסלאם, כמו שאר הדתות, הוא עוגן שקשור לקרסול שלנו כחברה ומקומו בפח הזבל הקרוב, וכדאי גם לשרוף את הפח ואת השאריות להעיף לחלל.
פיליפ מאחורי הבר אוכל ארוחת צהריים והפלייליסט שביקשתי ממנו לשים עדיין מתנגן. הסיגריה החליפה את הג'וינט, והיא נמצאת שם בקצה שבין השפתיים, לעשן המרקד יש ריח של ליקריץ, הנייר חום ומתקתק. כוס הקפה השנייה כבר מונחת מולי על הבר ואני מקליד. אני שמח שחזרה אליי, אתמול הייתה לי תחושה שמשהו לא עבר בראיון ומצב הרוח שלי צנח לרצפה, אי אפשר לומר שאני בן אדם אופטימי, תמיד חושב על הצד הפחות טוב. נדמה שדברים מתחילים להסתדר, שחלקים מוצאים את מקומם בפאזל העצום הזה. ברקע שינייד או'קונור שרה והיא צודקת, אנחנו, כל אחד מאיתנו, אחראים לגיהינום הפרטי שלנו, אנחנו יוצרים אותו והמלחמה ממשיכה, כל אחד והקרבות שלו. "זה לא יקרה לנו" אנחנו אוהבים לומר, "אנחנו אנשים טובים!" אנחנו צועקים, זועקים, ואנחנו חושבים שזה משנה כל הטוב הזה. מישהו רוצה כוסית לפני הקרב הבא, לפני המלחמה? פיליפ, תמזוג לי וויסקי!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
