פורומים » שירים ומשוררים
יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום שירים ומשוררים
» נצפה 157 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-9 חודשים ענן - יורם טהרלב (מתוך "הנשיקה השניה") פרפר צהוב
כְּשֶׁאַתְּ חוֹלֶפֶת עַל פָּנַי
אַתְּ מַשְׁאִירָה לִי הֵד
אֲוִיר וְרֵיחַ
וְהוֹלֶכֶת.
וַאֲנִי
בְּתוֹךְ הַשֹׁבֶל הָרַעֲנָן
מְרַחֵף
כְּמוֹ צִפּוֹר בְּתוֹךְ עָנָן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-9 חודשים כמה יפה. Hill
אני קוראת את כל מה שאתה מעלה ביחס אליו וגם את ההערות,
תודה על ההעשרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-9 חודשים בשמחה. אני אשתדל להעלות כמה שירים שלו בשבוע הנוכחי. פרפר צהוב
הזמנתי גם את ספר השירים שהוא הוציא לזכר אביו.
הנה קטע ממה שיורם כתב באתר שלו על אביו חיים טהרלב:
גם אבא שלי היה מפורסם לתקופה קצרה.
בשנותיו הראשונות בקיבוץ זכה אבי להיות רועה צאן (שזה היה חלומו האמיתי), אך עד מהרה – בשל לחץ הנסיבות – הפך לאופה במאפיה של יגור. ובלילה, אחרי שהיה גומר את העבודה במאפיה היה יושב בחדר בצריף ולאור מנורת נפט היה כותב. הוא כתב שירים ומחזות.
ושנתיים לפני קום המדינה הוא זכה להישג מאוד גדול, בעצם ההישג הגדול ביותר של חייו: מחזה שהוא כתב התקבל להצגה בתיאטרון הבימה בתל אביב. זה היה עיבוד שהוא עשה למחזה "אהבת ציון", רומן שכתב אברהם מאפו.
ההכנות לקראת ההצגה מילאו את החיים שלו (ואת החיים של כל המשפחה) כבר חודשים רבים לפני ההצגה, עד שהגיע היום הגדול – היום של הצגת הבכורה בתל אביב. אמא הכינה לאבא עוד יום קודם חולצה לבנה מגוהצת יפה ומכנסיים אפורים עם קמט חד. וגולת הכותרת: אבא קיבל ממחסן הבגדים את הז'אקט של הקיבוץ! היה ז'אקט אחד ויחיד שנועד לאירועים חגיגיים מהסוג הזה.
למחרת בבוקר לבש אבא את הז'אקט, וירד לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לחיפה ומשם לתל אביב. והנה הוא רואה את המחסנאית רצה אחריו וצועקת לו:
- חיים, אתה חוזר הלילה, נכון?
- מה פתאום הלילה? אמר אבא, יש היום הצגה ואחריה יש מסיבה מאוד גדולה. אני אחזור מחר בבוקר.
- זה לא בא בחשבון, אומרת המחסנאית.
- למה? שואל אבא.
- כי מחר בבוקר יוצא ישראל אידלסון לשליחות באירופה והוא מוכרח לקחת איתו את הז'אקט.
אבא ניסה להתווכח, להסביר לה כמה חשוב לו להישאר למסיבה, לעשות היכרות ולקשור קשרים עם כל השחקנים והבמאים של תל אביב, אך היא אמרה לו:
- חיים, בימים אלה, כשאידלסון יוצא להציל שארית הפליטה של יהדות אירופה, אתה הולך למסיבות ועוד מתווכח איתי!
אבא הפסיק להתווכח. הוא חזר באותו לילה והביא את הז'אקט איתו. וישראל אידלסון, שאחר כך החליף את שמו ונקרא ישראל בר-יהודה, התקדם עם הז'אקט הזה עד שהיה שר הפנים ושר התחבורה של מדינת ישראל! ועד היום גשר הכניסה לתל אביב נקרא על שמו: גשר בר-יהודה. והכל בזכותו של אבא שלי!
אבא שלי כל חייו יצר. הוא כתב עשרות מחזות, מאות שירים, מאות כתבות עיתונאיות (הוא היה כתב של עיתון הדור בעמק יזרעאל), אך לאחר מותו לא השאיר שום זכר ליצירה החשובה ביותר שכתב בחייו, הספר נווה הסלעים. בשנת 1998, למעלה משלושים שנה לאחר מותו, החלטתי להוציא לאור חמישים עמודים ראשונים מתוך היצירה המונומנטלית הזאת, המכילה בכתב יד כשלוש מאות ושלושים עמודי שירה!
לאחר שהספר הודפס, הציעה לי אשתי רעיון להפצתו. כך שבהודעה לעיתונות כתבתי כי הספר החדש מספר על הקיבוץ הבראשיתי, כאשר הסיסמה של הקיבוץ היתה "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". ולכן, כך כתבתי, מי שחושב שהוא נתן למדינה כפי יכולתו, יטלפן אלי והספר יישלח אליו חינם... הידיעה התפרסמה ביום שישי. כאשר הגעתי ביום ראשון למשרד חיכו לי 92 הודעות של אנשים המעוניינים לקבל את הספר! ביום שלמחרת הגיעו עוד עשרות פניות ותוך שבועיים "נחטפה" כל המהדורה של 700 ספרים! התגובות מהאנשים שקראו את הספר היו מרגשות ואפילו מצמררות. עו"ד מתל אביב שלח לי מעטפה עם צ'ק על מאה וחמישים שקל. הוא כתב: אני רוצה להרגיש שאני שותף בספר הנפלא הזה. עיתון הצופה במדור הספרות שלו הקדיש לספר עמוד שלם וקרא למאמר האיליאדה של התנועה הקיבוצית. אך אבא לא זכה לקבל תגובות אלה בחייו.
כתב היד של הספר עבר הרבה תהפוכות. אבא החל בכתיבתו (כנראה) בשנת 1938 והשלים את הגירסה הראשונה בשנת 1945.
אני נתקלתי פעם ראשונה בספר, באחד מערבי שבת בקיבוץ, כאשר אבא עמד לפני קהל החברים וקרא קטעים מכתב-היד. הייתי אז ילד קטן מאוד אך אבי כנראה החליט לקחת אותי כדי שאהיה נוכח באירוע החשוב.
ציון דרך נוסף בתולדות כתב היד היה ה- 29 ביוני 1946, השבת השחורה. בלילה שלפני כן נתבשרו חברי הקיבוץ ממקורות המודיעין של ההגנה, כי הקיבוץ יהיה יעד לחיפוש נשק של הצבא הבריטי. שעה שאנשי הביטחון עסקו בהסוואה אחרונה של ה"סליקים" והמטפלות גררו לבתי הילדים ארגזי ירקות וכיכרות לחם, להחיות את נפשנו בעת המצור הצפוי, עסק אבא בחיפוש מסתור בטוח להטמין בו את כתב היד היקר לו כל כך.
למחרת הותקף הקיבוץ על ידי אלפי חיילים בריטים, וחברי הקיבוץ - וביניהם אבי - נעצרו לאחר מאבק דמים קשה והובלו למחנות מעצר ברפיח. כאשר חזר אבא ממחנות המעצר, ארבעה חודשים לאחר החיפוש, מיהר לחדרו, שכב על הריצפה ומישש בידו את תחתיתו של ארון הבגדים. עיניו אורו: כתב היד נשאר במקומו. התברר, כי בלילה שלפני החיפוש עטף אותו אבא בנייר עבה של שקי מלט והצמיד אותו במסמרים אל הקרשים שמתחת לרצפת הארון. החיילים הבריטים, שהפכו כל דבר בחדר ועקרו כל בלטה מהריצפה, ואפילו רוקנו את תוכנו של הארון במהלך החיפוש, לא גילו את המטמון שמתחתיו.
שלוש שנים לאחר מכן הגיש אבא את כתב היד להוצאת הספרים עם עובד. כאשר החליטה הוצאת עם עובד להוציא את הספר לאור, בשנת ארבעים ותשע-חמישים, היה יום חג במשפחתנו. עם עובד שלח את אחד מעורכיו הבכירים, הסופר אברהם קריב, לעבוד עם אבי על תיקונים אחרונים בספר. קריב ישב ביגור שבוע או שבועים ועבר עם אבי על החומר.
לאחר ששלמה המלאכה, והספר היה מותקן ומנוקד, חל מהפך בהוצאת עם עובד, המערכת התחלפה ואחד מקורבנותיה של המערכת החדשה היה ספרו של אבי. המערכת החדשה לא רצתה בו, לאחר שבמשך שתי השנים שקדמו לכך הופיע השם טהרלב בקטלוג העתידי של ההוצאה בין השם טביב לשם טולסטוי, דבר ששימש מקור גאווה לכולנו.
אני חושב שהאכזבה על ביטול הוצאת הספר היתה המכה הקשה ביותר שספג אבי בחייו. הוא נפטר ארבע עשרה שנים לאחר מכן בהיותו בן ארבעים ותשע בסך הכל מוכה ומתוסכל.
אבא שלי הקדיש את חייו ליצירה. הוא התייחס לעבודתו הספרותית ברצינות ועמקות, וניסה ללמד אותי ללכת באותה דרך. הוא העריך את השירה הרצינית ובז לפזמונים קלילים. גם אותי עודד לכתוב שירה רצינית, ואכן, בגיל צעיר מאוד פירסמתי כמה שירים "כבדים" בעיתוני נוער שונים. את הבוז שלו לפזמונים קלי-משקל הביע בגלוי אחרי שהופיעה בקיבוץ, בשלהי מלחמת השחרור, להקת הצ'יזבטרון. שירים כמו "מוטי מוטי מוטי/ זה לא סתם בחור אידיוטי", עשו לו חררה, אבל אני בתור ילד, כמו כל חברי, התלהבנו מהלהקה הזאת. אבא אמר עליהם: אחרי מוטי סיפדו ככה לי...
רק אחרי מותו של אבא "העזתי" לכתוב את הפזמון הראשון שלי. מותו של אבא, והעובדה שהוא לא השאיר אחריו שום יצירה בת קיימא, השפיעה עלי כנראה לבחור דווקא בדרך הכתיבה הקלה ולא לכתוב שירה "רצינית". השירה הרצינית, כך למדתי מגורלו של אבא, אינה תלויה באהבתו של הקהל אלא תלויה תלות מוחלטת בכמה מבקרים ועורכים שיאותו "לגלות" אותך ויעניקו לך הכרה כמשורר. לעומת זאת הפזמון מגיע ישירות אל הציבור הרחב וכל מבקריו אינם יכולים לעצור בעדו מלחדור אל הלבבות. מותו של אבא בגיל כל כך צעיר איפשר לי לפנות בלי פחד ובלי ביקורת אל המקום שאהבתי.
אין להבין מכך שאבא לא אהב לשיר. הוא אהב שירים בעלי מסר. אחד המשוררים שאבא ממש קירב אותי אל שירתו היה המשורר מרדכי גבירטיג, הפזמונאי המפורסם ביותר באידיש במאה העשרים. ואכן, אם יש מישהו שהייתי רוצה להידמות לו זה מרדכי גבירטיג, שידע לשלב בין העוצמה הרגשית להומור הסלחני. שיריו (המפורסמים שבהם: העיירה בוערת, רייזלה, שנות ילדות) הם עד היום התעודה המרטיטה ביותר של חיי היהודים בעיירות. הוא ניספה בשואה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
