פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 552 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ארבעה סיפורים קצרים gigi
סיפור ראשון -האש המחשלת
היה היה נער בכפר קטן שאמו הייתה חולה במחלה אנושה (את אביו כלל לא הכיר) והנער אהב את אמו אהבה גדולה מאוד.ימים רבים ניסה הבן למצוא לאמו תרופה אך לשווא. טרם מותה ביקשה האם מהבן להאזין לעצותיה ובין שאר החכמות שהעניקה לו ייעצה לו למצוא את "האש שעוברים בה".
"המה?" תהה הבן.
"האש שעוברים בה. אש מיוחדת זו מחשלת ומחזקת אך אינה הורגת",אמרה האם. "כאשר תמצא אותה - אז תדע שחיית כראוי".
הבן הופתע כיוון שמעולם לא שמע על אותה אש שמחשלת אך לא הורגת אך כיוון שאהב את אמו מאוד הסכים לנסות ולחפש את אותה אש מיוחדת.
מיד לאחר מות האם , הבן ארז צידה לדרך והתכונן לעזוב את הכפר אך לא לפני ששאל כל אדם שהכיר היכן היא אותה אש שאינה הורגת.
כל אדם אותו שאל טען שמעולם לא שמע על כזה דבר. "אש שאינה הורגת?" לעגו לו אנשי הכפר. "היכן תמצא כזה דבר? אולי בגיהנום".
אפילו זקנת הכפר הביעה תמיהה וספקנות אך טענה שאם ברצותו לחפש אחר אותו פלא , למה לא..אולי ימצא דבר אחר,לא פחות מופלא במסעותיו אל מחוץ לכפר.
וכך יצא הנער לדרכו וביקר במקומות רחוקים ומופלאים. הוא טעם טעמים רבים של מאכלים שונים ומשונים,שאף אחד מבני כפרו מעולם לא טעם. הוא שמע שפות רבות,שאף אחד מבני כפרו לא שמע וככל הנראה לא ישמע לעולם. הוא למד את דרכיכם של תרבויות והאזין לסיפורי חייהם של יחידים וככל שידע יותר על העולם הגדול כך רצה להמשיך וללמוד עליו. הנער ראה הרבה יופי אך גם הרבה סבל. הוא למד על טבע האדם מקרוב כיוון שאת רוב ארוחותיו וקורת גגו קיבל מאחרים ולא השיג כאחד האדם שהרי איך יכול היה להתקיים בכבוד אם לא למד מקצוע ונדד שוב ושוב ממקום למקום?
וכאשר הפך הנער לגבר בוגר שמע על זקן חכם שחכמתו מופלגת כגילו והלך אליו לשאול בחכמתו. הזקן החכם האזין לסיפור ולבסוף שאל "האם אמרה אמך דבר נוסף, יעצה על מעשים חשובים נוספים?" "האמת שכן," נזכר הגבר והחל למנות רשימת עצות טובות נוספות כמו חשיבות תיכנון הדרך,גמילת חסדים כלפי בני אדם ובעלי חיים וכן לימוד מיומנוית שונות אותם יאסוף בדרכו.
"האם אספת מיומנויות שונות בדרך?" הגבר היה צריך לעצור ולחשוב על כך. "אני חושב שלמדתי הרבה מיומנויות כמו שפות שונות , מנהגים שונים,כיבוד מסורות שונות.." "כל זה טוב ויפה",אמר הזקן החכם,"אך מזה אתה לא מרוויח את לחם יומך. מסחר הוא מקצוע טוב עבורך , למד אותו והשתמש בשפות שרכשת ובכבוד שאספת כלפי התרבויות שביקרת בהם". וכך היה. כעבור ימים רבים ,משהעבד קשה ולמד את אמנות המסחר ,הפך הגבר לבעל עסקים רבים ומוצלחים.
כאשר בא בימים והגיע זמנו, התבונן לאחור על חייו והבין שמצא את אותה האש אותה חיפש כל ימיו-בלמידה, התמדה ועבודה קשה.
סיפור שני-העורב שגמל טובה תחת טובה
היה הייתה בכפר קטן זקנה אחת רחמנית שהאכילה את חתולי הכפר. החתולים החלו מתרבים בקצב הולך וגובר והיו אכזריים כל כך עד שכל בעל חיים שלא היו לו בעלים עזב את הכפר, כולם חוץ ממשפחת עורבנים אחת. אנשי הכפר , שלא אהבו את התרבות החתולים, נטו להקפיד על הנקיון של השטח הציבורי כך שהעורב התקשה להשיג אפילו גרגיר אחד של לחם יבש לעורבנית ולבנם היחיד. זמן מה שרד העורב על שאריות שהשיג אך לאט לאט החלו הרעב והייאוש לכרסם בו.
הלך העורב אל האישה הזקנה וביקש שתיתן לו מעט אוכל אך הזקנה אמרה שיש לה פיות רבות להאכיל ולמרות שהיא מרחמת עליו ועל משפחתו היא חוששת שאין לה יכולת להאכיל גם אותו וגם את משפחתו. "למה שלא תעזבו את הכפר?" ספק יעצה , ספק שאלה. "כל שאר בעלי החיים עשו זאת."
בלית ברירה החל העורב להתקוטט עם החתולים על המזון ובמאבק המר השתנה העורב ללא הכר. שריטות רבות נראו לאורך גופו ומחצית מנוצותיו נתלשו.
יום אחד,בו חש העורב נואש במיוחד , פרץ לביתם של זוג זקנים שככל שידע , לא היו להם ילדים. העורב עקב אחר הזוג וברגע שאלה יצאו מן הבית התעופף ונכנס דרך הארובה. בחפזונו, שכח מהמשרת של זוג הזקנים אך המשרת היה טוב לב ונתן לעורב כיכר לחם נאה מבית אדוניו.
העורב בירך את המשרת על טוב ליבו והבטיח לגמול לו טובה ביום מן הימים. משם עופף לו לקן שלו, לתת את הארוחה הטובה הראשונה מזה חודשים
לאשתו ובנו.
ביום המחרת, שמע העורב כי המשרת הנדיב שנתן לו את כיכר הלחם-נאסר ונכלא ל5 שנים בבית האסורים. האיש הזקן,אדונו של המשרת,לא קנה את הסיפור על ה"עורב המומצא" וגם לו היה מאמין לסיפור,אולי גם אז היה שולח את משרתו לכלא על מנת שיעבוד בעבודה מפרכת של אסירים ו"ילמד להעריך" את יחסו של הזקן.
העורב שב ומיהר אל הקן וסיפר לאשתו,העורבנית, שדגרה על ביציה,מה שראה ושמע. "אני חייב לעזור למשרת לצאת לחופשי",אמר העורב" אך איני יודע כיצד לעשות זאת". העורבנית חשבה וחשבה ולבסוף טקסה עצה - "הרי ידוע שבני אדם אוהבים זהב..לך,אם כן,לראש בית הכלא וספר לו שלך , כעורב, יש חוש מיוחד למציאת זהב. אתה תקבל ממנו אוכל והוא יקבל ממך זהב - לעסקה כזאת הוא לא יוכל לסרב. רק אל תשכח ותתעקש על דבר אחד,חשוב מאוד-על ראש בית הכלא להראות לך את הזהב שבאמתחתו, כמות רבה ככל האפשר. אמור לו שעלייך "להריח" את הריח המיוחד של הזהב , כמות רבה ככל שניתן , על מנת שתוכל למצוא זהב נוסף. הדבר דומה לזאב הנמשך לריח הטרף שלו".
וכך עשה העורב - הלך לראש בית הכלא ושיכנע אותו לקרב אליו כמות נכבדה של זהב ובו ברגע שעשה כן,עט העורב על מטילי הזהב ונשא אותם אל המשרת וזה שיחד את מפלטו מן הכלא ואף הצליח בעסקים רבים מן הכסף הנותר וכך גמל העורב למשרת טובה תחת טובה והתגבשה האמונה על ה"עורב הלקחן", בעל החולשה לחפצים נוצצים.
סיפור שלישי-הלביאה והאדם
ביער רחב ידיים ורחוק מאוד פנתה לביאה אחת לביתה היחידה ואמרה- "ביתי,את עתה גדולה מספיק לצאת לצוד בעצמך ובין שאר הסכנות שעלייך להימנע מהן היא העצלנות - החיפוש אחר הדרך הקלה". "למה את מתכוונת,אמי?" שאלה הלביאה הצעירה,שרק באחרונה למדה מאמא את מיומנות הציד. "הבכן,ענתה האם "ישנו צייד אחד מתוחכם ומרושע ששמו אדם. הוא אינו צד על מנת לשרוד מאכילת החיות. הוא צד אותנו כדי לספק את תאוותו למה שאינו שלו. הוא צד על מנת להתהדר ביופי נוצות,אותן הוא תולש בכוח מן העופות. הוא צד על מנת להתגאות בפאר קרניים,אותן הוא מנתק מראשי איילים. הוא צד על מנת למכור פרוות , אותן הוא תולש מעל עורנו. הוא צד על מנת שיוכל פשוט לומר - "עשיתי זאת" והדרך בה הוא צד אותנו אינה תמיד גלויה ומלווה בקול גדול. לעיתים החיה הערמומית מניחה לפתחנו מלכודות הנראות תמימות - טרף חם ומזמין ממולא ברעל. במלכודות אלו אסור לך לגעת ואסור לך לאכול מהן. השתדלי אף לא להתקרב אליהן כיוון ולפעמים די בכך על מנת שתתפסי".
"זה נורא!" אמרה הלביאה הצעירה. "אני מבטיחה לא להתפתות ולהתעצל מלצוד את מזוני בעצמי..אך כיצד אדע לזהות את המלכודות של האדם? האם כל חיה מתה
שלא הרגתי בעצמי למאכל היא מלכודת?" " לא, ביתי", ענתה הלביאה האם. "את תזהי את המלכודות מיד כיוון שהריח שלהן יהיה שונה מכל מה שהרחת בעבר , חסר ריח של יער וטריטוריה וחיות אחרות."
"והאדם הזה,"שאלה הבת."כיצד הוא נראה"? האם חשבה מעט לפני שענתה."הוא או היא הולכים על שתי רגליים, הם גבוהים מחזיר בר אך נמוכים מפילים והם חסרי שיער למעט הראש,שם מבצבצת לה רעמה דלה,בצבעים שונים..אך אין זה הדבר החשוב,ביתי. הדבר החשוב הוא שהם חיות ערמומיות ואכזריות ואין לבטוח בהם , אף פעם. זכרי זאת ותחיי שנים רבות, כמוני."
כך יצאו השתיים לצוד וימים רבים חלפו ביעף. מקץ זמן רב מצאו שתי הלביאות להקה והצטרפו אליה והלביאה הצעירה גדלה והתחזקה ולמדה לצוד עם הלהקה באופן מוצלח ויעיל. יום אחד , טעתה הלביאה בדרך ואיבדה את הלהקה. באותו יום היה קר במיוחד וירד גשם זלעפות והלביאה מצאה מחסה בתוך מערה גדולה. לפתע,הלביאה הריחה ריח משונה,שמעולם לא הריחה בעבר,משום חיה שהיא. סקרנית,נכנסה הלביאה הצעירה עמוק יותר אל תוך המערה ומצאה שם חיה גבוהה חסרת שערות (למעט ראשה) העומדת על שתי רגליה והיא עסוקה באכילה של דבר מה,דבר מה שהלביאה זיהתה כזרע של החיה המחוספסת,הדוממת, זו שבלהקה כינו -"לא נע-מחוספס".
גם "נע-מסוכן" הייתה שם - מן חיה קופצנית וזוהרת , שהייתה נדירה ביער בפני עצמה- ונראה היה ללביאה הצעירה שהחיה המכונה אדם אינה מפחדת ממנה ברמה הדרושה,להפך. החיה הקרויה אדם התקרבה אל "נע-מסוכן" והאכילה אותה! הלביאה הייתה סקרנית מטבעה אבל זכרה את אזהרתה של אמה - לא לבטוח באדם , חיה מסוכנת וערמומית שהורגת לשם ההנאה. כמה זמן ישבה כך באפלה והביטה והריחה והביטה והריחה לא ידעה - והאדם כלל לא היה מודע לנוכחותה -אבל לפתע, הבחין בה ונס בכל המהירות אל פנים המערה! הלביאה עמדה המומה לרגע ואז האינסטינקט שלה פעל את פעולתו והיא החלה רודפת אחר הטרף , פנימה,אל תוך מעמקי המערה.
חיש מהר סגרה הלביאה את הפער ולפתה את החיה בגרונה. אז פתח האיש את פיו וביקש רחמים על חייו. בקולו היה הפחד שהלביאה הייתה רגילה לשמוע מכל "נע-טרף" אחר. הלביאה הניחה לטרפה ושאלה,כשהיא עדיין עומדת על המשמר - "מדוע אתה , החיה המסוכנת והערמומית ביותר ביער, מבקשת ממני שאחוס עלייך?" "ומי אמר לך,הו לביאה מטילת אימה,שאני כה מסוכן וערמומי?" שאל אותה האדם. "אמי, הזקנה והבאה בימים,שלה ניסיון רב חיים, אמרה לי זאת..היא אמרה שאתם גם הורגים לשם ההנאה , לשם הגאווה והסיפוק שלקיחת חיים..שאתם לוקחים את הטרף שלנו ואת האיברים שלנו ואת הכבוד שלנו,למרות שאין לכם סיבה ממשית לעשות כן".
החיה חסרת השיער הנהנה והלביאה לא דמיינה את העצב שראתה בעיניה. "אכן,לביאה חביבה,בני מיני אכזריים לפעמים וחלקם אכן באים לכאן על מנת לקחת לעצמם את מה שלא שלהם. אך דעי לך שלא כולם כמו אלה שסיפרו לך אודותם. יש גם בני אדם טובים..בכל מקרה , אני איני כאן מהסיבה הזאת. באתי ליער לא מרצון לראות דם אלא על מנת למצוא את בתי הקטנה, שנחטפה. עקבותיה האחרונים נראו כאן, ביער , את מבינה. מזה שתים עשרה ימים אני מחפש אחריה וחושש שאני מסכן את חיי לשווא אך אני חייב למצוא אותה ולהשיב אותה אלי ויהי מה".
הלביאה שמעה את זה ומיד נמכרו רחמיה על האדם האומלל. בעוד האדם מאכיל את החיה הזוהרת החלה הלביאה לרקום תוכנית. היא תעזור לו ותמצא את ביתו האבודה ובתמורה הוא יעזור לה,כאשר תצטרך היא את עזרתו. מיד כששמע את התוכנית , הסכים האדם. הוא העניק ללביאה את לבושה של הילדה , על מנת שתריח את הריח המיוחד של הפעוטה ומקץ כמה שניות הלביאה יצאה אל הסערה, יצאה למסע החיפושים.
המסע ארך זמן רב וגילגל את הלביאה למחוזות מסוכנים ומוזרים. היא עברה את ההרים הגבוהים והמשיכה ללכת,כנגד קל ההגיון אחרי גור האדם. היו פעמים רבות בהם חשבה הלביאה , שהמסע גזל ממנה את נעוריה , להתייאש ולנטוש את המשימה.כמה חורפים עברו מאז אותו מפגש שטוף רוח וגשם עם החיה ההיא? הלביאה לא זכרה כמה חורפים חלפו וגם ביגדה של הילדה, שעבר את התלאות יחד עמה, החל להיפרם ולספוג ריחות טריים יותר,מערבלים..
אך הלביאה המשיכה בעקבות הריח. היא הרגישה כאילו המסע הזה שהיא עוברת כמו נכפה עליה באמצעות דחף קשה כסלע שהיא אינה מסוגלת למוסס..בלילות הייתה רואה את פרצופו המלא צער של האדם ואת סיפורו קורע הלב,על הילדה האבודה וידעה שאין היא יכולה לשכוח מן הסיפור.אך לא רק את רגע האיחוד של האב ובתו דמיינה , לא רק את ההערצה בעיני האדם רצתה..בעיני רוחה ראתה את הטובה שהאדם משיב לה כטובה כפולה ומכופלת. אולי הוא ילמד אותה כיצד להתחבב על החיה הנעה הזוהרת,זו המסוכנת כל כך,שאינה ניתנת לשליטה בידי אף אחד מלבד האדם,היודע את סודה ואולי הוא ילמד אותה דרכים ללכוד טרף,דרכים הידועות רק לו ובאמצעות הכוח שיעניק לה היא תהיה חזקה יותר מכל לביאה אחרת,חזקה וחכמה יותר מאמה , יותר מהאריה החזק ביותר..היא תהיה החיה החזקה ביותר , אפילו יותר מן האדם.היא לא תהיה רעבה לעולם,לא תפחד יותר לעולם,לא תצטרך לעבוד קשה יותר-לעולם.
חוץ מזה, האם העובדה שהיא מתמידה וממשיכה בדרכה על אף שהסיכויים כנגדה, אין בה כדי להוכיח שהיא אינה עצלנית? הרי אמה יעצה לה להתרחק מהעצלנות וכך,המשיכה הלביאה בדרכה,מחוזקת מהשכנוע העצמי ומהתקווה שהיא מתקרבת מעט מעט כל יום אל מטרתה.
יום אחד ,אחרי ימים רבים של הליכה,הגיעה הלביאה לכפר דייגים וכל בעלי החיים נאספו סביבה כיוון שהתפלאו על נוכחותה במקום. לביאות היו נדירות שם במיוחד. כששאלו אותה למעשיה וסיפרה את סיפורה, גברה התדהמה עוד יותר. לביאה,חיה טורפת וגאה,הולכת לחפש גור אדם ועוד עבור זר גמור? האם נטרפה עליה דעתה?
"את עוד תהרגי", אמר העכברוש בפסקנות מהולה בבוז. "את עושה מה שמנוגד לטבעך,מנוגד לכל מה שאמא טבע תיכננה עבורך ומי שמתנגד לטבעו - גם אם כוונתו טובה-לא יינצל מצרות." "כן," אמר החתול וכל שאר החיות הנהנו בציפייה לדבריו. "כך בהחלט אין לנהוג. חזרי לטריטוריה שלך וללהקה שלך,שעתה חזרה להם יד עובדת. שכחי מהסיפור,מהצרה,מהאדם כיוון שבניגוד אלינו - הוא אינו צרתך ואין לך ולא צריך להיות לך- כל שיג ושיח איתו".
"אבל הבטחתי לאדם , עשיתי איתו עסקה", אמרה הלביאה,מרגישה שהיא חייבת להסביר להם את חשיבות הבטחתה,חשיבות מילת הכבוד שלה. "אם כך-בטלי אותה",יעצה לה הציפור. "כולנו מבטלים הבטחות כל הזמן. כולנו משנים את כיוון מעופנו בהתאם לכיוון הרוח, הלא כן? אינך יכולה להתנגד לטבע, לחוקיו את כבולה וללהקה שלך את נאמנה".
"ובכל מקרה", המשיך כלב הרועים."עבור מה את נלחמת באמת? עבור האב וילדתו או שאולי על עקשנותך להוכיח לאמך את טעותה?"
הלביאה,נחרדת מהאמת שבדבריהם, מיהרה לשוב חזרה ליער ממנו התחילה את מסעה, לשוב הביתה. בדרכה חזרה היא הייתה איטית להחריד , איטית בהרבה מן הקצב בו החלה את המסע והבגד שבפיה כמעט והתבלה לחלוטין. מתוך תחושת אשמה בלבד לא השליכה את הבד המסמורטט אל אחד השיחים.
כך , לאחר ימים רבים שבה לחלקת היער המוכרת ובמזל התגלתה על ידי הלהקה כשהיא ממוטטת מעייפות. אמא וכל חברותיה נדהמו לראותה בחיים , כיוון שהיו בטוחות שהיא אבדה באותה סערה. שמחות אך גם מודאגות (ותוהות מהו הדבר המדלדל שהחזיקה בפיה) הן טיפלו בה במסירות עד שהתאוששה לחלוטין. אז באה הלביאה האם,שכבר הייתה ישישה ממש,לבתה ושאלה מה קרה. מרוב בושה,לא יכלה הלביאה לספר לאמה את האמת ולכן שיקרה- היא המציאה סיפור,בדיה שבחלקה אמת ובחלקה שקר.
במהרה נודע בלהקה כולה שהלביאה הצעירה, זו שנעלמה בסערה בצעירותה וחזרה רק עתה,אחרי ימים רבים והיא כבר זקנה - נחטפה בידי החיה הקרויה אדם ורק במזל הצליחה להערים עליו ולברוח. הלביאה ידעה שהיא מוסיפה חטא על פשע ושלאמה מגיע לדעת את האמת אך כה מביישת ואיומה הייתה המחשבה בעיניה , שידעו וילגלגו ויצחקו על טפשותה ותמימותה , שיהפכו אותה למשל ולשנינה , שהרי במילה אחת שינתה את מציאות חייה וכולן מביטות בה בהערכה , גם אם לא בקנאה וככל שעברו הימים , חשה הלביאה שאין היא יכולה עוד לשכתב את סיפורה. היא כלואה בטבעה שלה,טבע הגאווה הארורה..
ועד מה ארורה הייתה הגאווה וההרס שזרעה שכן בסיפורה של הלביאה הייתה צריכה להעניק מקום נכבד,מקום מרכזי לשמלה ההיא, של גור האדם. סמל לבריחתה, לחירותה ולגבורתה הפכה אותה הלביאה הזקנה, מנחמת את עצמה שנפלאות השקר ההירואי זה כל שנותר לה עתה והקפידה להסתובב איתה ליד חברות הלהקה כמו להראות להן את כל מה שעברה
ויום אחד ראה ציד אחד, שכבר היה זקן מאוד , ממשקפת רחוקה רק כמה חוטים קטנים, מוכרים מוכרים, והוא היה בטוח שהנה זה גילה מה קרה לבתו האהובה כיוון שכבר שכח את ההבטחה ואת ההסכם בליל הסערה ובכלל,לביאה שתעזור לבת אדם,מי על זה שמע? אף אחד,כמובן, אבל על יריה של ציד שהורגת לביאה-את זה כל היער שמע
ומאז הסיפור הזה לא נכרתות בריתות בין לביאות לבני אדם ומעשי חמלה בטבע נדחים כמעט כולם.
סיפור רביעי- שלמה המלך והנמלה
כאשר היה שלמה המלך נער צעיר ועדיין לא השיג את החכמה שפירסמה את שמו למרחוק, הוא היה כרוב נסיכי תבל או יותר מדויק יהיה לומר- כרוב הנערים בעולם. מכיוון שכך הוא העריך את בעלי החיים מרהיבי העין והחזקים למראה כגון הסוסים , הבזים וכלבי הציד שבחצר המלוכה. כאשר הוצרך להתייחס לשאר בעלי החיים הפחות נעימים לעין כגון יתושים , נמלים ועכברים, שלמה המלך התייחס אליהם בביטול ובגועל.
יום אחד,כאשר שלמה המלך היה משועמם במיוחד הוא החל למחוץ נמלים תחת סנדליו ורק לאחר זמן רב הפסיק ממעשיו כיוון שנעשה לו הדבר להרגל.
עברו ימים רבים ושלמה המלך גדל והחכים מאוד והחליט לשאול את כל חיות החצר למחשבותיהם, שכן עתה הוא יודע את שפתם.
הלך המלך אל הסוסים שבאורוות ושאל אותם מהי דעתם עליו, כמלך. מה הם חושבים על האופן בו הוא מנהל את ממלכתו, חצרו והאופן בו הוא נוהג בהם, סוסיו הנאמנים. פנו אליו כל הסוסים ואמרו "מלכנו החכם מכל,אתה מנהל את ממלכתך בתבונה רבה וגם בנו אתה נוהג ביושר ובחמלה. אנו מעריכים אותך מאוד אך נאמנים לך במאת האחוזים לא נוכל להיות כיוון שיש לנו אדונים קודמים,הקרובים ללבנו אף יותר ממך".
"באמת?" התפלא המלך. סוסיו שלו,אינם נאמנים לו? האם יש לחשוד בהם שהם משרתים את כוונותיהם של אדונים אחרים או שהם מרגלים אחריו בחצרו שלו? הבכן,לפחות הם כנים וגלויים איתו. הבה נברר למי הם באמת נאמנים.
"אנו נאמנים למאמנים שלנו, שחינכו אותנו מילדות ולאצילים שלנו, המביאים לנו אוכל ומים",ענו הסוסים. "הבכן",צחק שלמה המלך. "אני יכול לצוות על האצילים ועל המאמנים וגם על הסייסים שלא יביאו לכם אוכל או מים ולא יטפלו בכם כלל,לו ארצה בכך..אתם מבינים איפוא, שעליכם להיות נאמנים לי?"
הסוסים נענעו בראשיהם לאות לוא וענו "האם באמת יקשיבו לפקודה שכזאת מפי המלך ? האם לא תיחשב מטורף בפעולה שכזאת? ובכל מקרה,אתה זקוק לנו בדיוק כמו שאנו זקוקים לך".
מכיר באמת שבדבריהם הלך שלמה המלך גם לבזים,ליונים ולכלבי הרועים אך גם מהם קיבל את אותה התשובה. כועס וזועם הסתגר המלך בחדרו. החיות האהובות שכה אהב וטיפח אינם שלו כלל וככל הנראה מעולם לא היו? מי ישמע כדבר הזה? הרי הוא המלך.
בלילה , שלמה המלך לא הצליח להירדם ורק חשב וחשב. לבסוף הגיע למסקנה המתבקשת שכל שאר החיות, הבלתי רצויות אך נוכחות תמיד - יהיו לחיות המלך. הן יספרו לו כל מה שמתרחש מאחורי גבו והוא יוכל לסמוך על מילתם.
בבוקר המחרת,עליז ומלא תקווה, הלך שלמה המלך לבקר את העכברושים והיתושים.
תנו בדעתכם ,קוראים חביבים, כמה מידע ועוצמה היה משיג שלמה המלך לו רק מקצת מהיתושים היו מקשיבים לדבריו ופועלים כמצוותו אך יכולתם השיכלית לא השיגה את דברי המלך והוא הפסיק חיש מהר לזמזם בחזרתיות סיבובית את אותם המשפטים,מרגיש אידיוט גמור על הניסיון כולו.
העכברושים דווקא שמחו מאוד לקבל את הכבוד להיות סוכני המלך החשאיים אך הודו שמטבעם אינם מבינים נאמנות ובוגדים כמעט כל יום איש באחיו ואיש במשפחתו ומסיבה זו לא כדאי למלך לסמוך על מילתם.
גם שאר החרקים והמכרסמים לא התאימו לתוכניתו של המלך ואלו שכן נבלמו בשל צורכי ההגיינה בארמון.
נואש לגמרי ומתוסכל הרים שלמה המלך את רגלו למחוץ נמלה קטנה שראה על הארץ, שכן ההרגל הילדותי קפץ עליו פתאום. אז פתחה הנמלה את פיה והזכירה לשלמה המלך את חטאי עברו כלפי בני עמה.
המלך, שזיכרונו שב אליו , חש בושה וחרטה וביקש את סליחתה של הנמלה. הוא העניק לה ולבני עמה כל מה שביקשו ובתמורה,הנמלים עזרו לו באיסוף מידע ובעצות לחיים.
וכך כתב שלמה המלך אחרי שלמד להעריך את חיי הנמלה- לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם (משלי ו ו).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים יפה ומקורי. נהניתי לקרוא :) אתל
-
לפני 4 שנים תודה gigi
אתל איזה כיף לשמוע. אני שמחה שנהנית. אני כותבת עכשיו סיפורים נוספים,אפרסם אותם בלי נדר בשבוע הבא:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 4 שנים אחד הטובים מנדוס (ל"ת)
-
לפני 4 שנים תודה רבה מנדוס שמחה שנהנית gigi
-
-
לפני 4 שנים "בבר" (ל"ת)
-
לפני 4 שנים איזה כיף לשמוע תודה! gigi
הסיפור השלישי באמת יצא ארוך במיוחד...חששתי שזה יותר מדי אבל אני שמחה שזה יצא ככה. בהתחלה,כשרק כתבתי את הקטע הזה, לא היה לי מושג לאיזו מסקנה אני אגיע והתפלאתי כשהמוסר השכל לא הוגבל לחכמה אחת ספציפית , כמו בשאר הסיפורים אלא דיבר על כמה נקודות בו זמנית - סקרנות,שאיפה לכוח,גאווה,עקשנות פחדנות,שיכחה,נקמנות וכ'ו ואיכשהו הכל התחבר ביחד. בכל מקרה,תודה שקראת והגבת:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
