עייף. מותש. כבד.
כשהייתי צעיר הרגשתי שאני יכול לעשות הכול. להיות צעיר זה קצת כמו להיות אל יווני שחי על האולימפוס - אין דאגות, מלבד עניינים קטנוניים, המוות והחולי קיימים בתיאוריה בלבד. אתה מרגיש שאתה יכול הכול, מסוגל לכול, והעולם באמת מחזק לך את הידיעה הזו יום אחרי יום.
הגוף שלך בנוי כמו מחכה שתאמן אותו. תעבוד על קבוצת שרירים, וכבר למחרת בבוקר הם יהיו נפוחים ומשורגים.
הגוף שלי ואני חיינו בסימביוזה מהרגע הראשון. כמו נער מפונק שמקבל מכונית ספורט ליום הולדתו, לקחתי את גופי אל קצה גבול היכולת ומעבר לו, והוא החזיר לי ברעב גדול יותר להתפתח ולהתקדם. האנרגיה שזרמה בי הייתה חסרת מעצורים.
התחתנתי מוקדם, צעיר מדי, לאחר קשר רומנטי קצר ולוהט. נפגשנו בים, שנינו צעירים ויפים שרוצים לחשוף אל העולם את הגוף, כאילו היינו פרחים מלבלבים. כשראיתי אותה לראשונה בים הרגשתי לפתע כמו שחיות טרף חשות למראה איילה מלחכת עשב, שלא מודעת לקיומה של חיית הטרף. אך היא הביטה בי במבט שלא משתמע לשתי פנים, והבנתי שממש לא ברור פה מי חיית הטרף ומי האיילה.
היום מצבי שונה. גופי עדיין מייחל לאימונים, אבל לאחר האימון הוא עייף מאוד. לעתים במהלך היום אני נתקף תשישות וזקוק לכוס קפה חזק. במיטה אני נרדם מיד, ראשי אוהב כל כך את הכרית הרכה, שוקע בתוכה ושריריי נרגעים ונרפים, וזה הרוגע היחידי שלי במהלך היממה. והוא קצר, כי אני מקיץ משינה באמצע הלילה, הלום שינה וחסר יכולת להירדם. בלילות קיציים אני יוצא אל החצר ומביט בשמיים. לפעמים עוברות בי מחשבות מייסרות של מה היה קורה אילו לא התגרשתי, אילו מיטל ואני היינו צולחים את המשברים ונשארים יחד, ואז - איך היו נראים נדודי השינה שלי. האם גם אז הייתי יוצא אל החצר? ואולי הייתי זוכה לחיבוק חם ומנחם, שהיה מאפשר לי לשוב אל ארץ החלומות? אלו מחשבות שלשאלות שהן נושאות אין תשובה.
בצעירותי הייתי ספונטני והרפתקן. כיום - אני חי לפי לו"ז. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה, להיות איש לו"ז, ואני מגלה כמה נחמה אני שואב מהידיעה בבוקר כי ברור לי לחלוטין מה הולך לכלול היום הזה, על כל הרגעים שבו, שאני כבר יודע שחלקם יהיו טובים וחלקם רעים, אבל עצם הידיעה היכן כולם מונחים, יש בה מרגוע.
איש לו"ז.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
