פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 766 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים עולם הדממה. פוליאנה :-)
הדממה הייתה איומה. היא לא שמעה שום דבר, גם לא ראתה.
בעצם היא כן ראתה, אבל שום דבר במציאות כבר לא נראה לה אותו הדבר.
המציאות איבדה את הממד שהייתה מעוגנת בו. והיא מיד ידעה ששגתה.
איך ויתרה עליו? על חוש השמיעה? על היכולת להקשיב לקול ציוץ הציפורים, למוסיקה העולה מהפסנתר, לקול גריסת אבני החצץ על האספלט, לקול המכוניות העוצרות בחריקה על הכביש.
איך ויתרה על חוש השמיעה... על אינספור הקולות שליוו אותה מאז החלה את דרכה בפסיעה הראשונה בעולם. איך ויתרה עליו...
אך הוויתור הזה היה הכרח, הוא היה צורך.
אם לא הייתה מוותרת על החוש הזה, לעולם לא הייתה זוכה להיכנס אל העולם החדש, היה עליה לנטוש אותו, כמו בגד ישן ולא נחוץ שמחליפים באחר.
אבל אותו, היא לא תחליף באחר, לעולם לא יהיה לה אחר.
אנשים דידו לידה, חלקם ויתרו על אחת מרגליהם, חלקם על שתיהן והיו ישובים על כסאות גלגלים, הם לא יכלו ללכת יותר, כל שכן לרוץ...
חלקם ויתרו על ידיהם, וכמעט מעדו מחוסר שיווי משקל ולא היה להם דבר להיאחז בו, רק גפיים נטולות אצבעות, ואולי אפילו זוג כתפיים נטולות ידיים לחלוטין...
היא אפילו לא הזילה דמעה בגללם, שקועה בכאבה שלה. ואולי, יחד עם איבוד השמיעה, איבדה גם את היכולת לבכות. כאילו היו קשורים זה בזה...
אנשים נתמכו לידה במקלות עם חיישנים מורכבים, עיניהם בהו נכחו, אבל לא ראו דבר, מדי פעם הם נתקלו באנשים אחרים ומלמלו סליחות שהיא לא שמעה, לא תוכל לשמוע, לעולם...
אנשים מאחוריה, מלפניה, פתחו את פיהם וסגרו בחבטה כדגים, לא מסוגלים להגות ולו צליל אחד.
זאת ידעה, אפילו שגם אם היו מוציאים מפיהם איזה צליל, היא לא הייתה יכולה לשמוע אותו...
כולם ויתרו כאן על משהו. כדי שתהיה חברה שוויונית חייבים לוותר על משהו.
משהו חייבים להשאיר לאחור, ומה יותר חשוב מוויתור על אחד מחמשת החושים?
על השאלה הזו היא לא ענתה בקול. גם אם הייתה עונה, לא הייתה מסוגלת לשמוע את אשר ענתה.
כמו הבהוב של כתובת הופיעה לרגע במוחה ונעלמה: "ברוכה הבאה לעולם הדממה."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים וואו פוליאנה, מעין
הקטע הזה לא הזוי! הוא יפהפה ונוגע ועצוב, וחזק מאוד.
מכל החושים לעולם לא היתי מסוגלת לותר על חוש השמיעה. לכן הסיפור כה כואב בעיני.
ואהבתי מאוד את הרעיונות ששילבת בסיפור.
יהיה המשך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים תודה מעין, הלוואי- לגבי ההמשך:) פוליאנה :-)
אבל כרגע אני לא מצליחה לחשוב על המשך, פשוט- כתבתי אותו מהראש ליד.
כמו מה שקורה לי לפעמים:)
ולגביך- מדוע חוש השמיעה כה יקר עבורך?
לא שהוא לא יקר עבורי, המוסיקה, השירים, הכל- והmp הוא מבין חברי הטובים.
אבל לו לא הייתה לי ברירה ובעטיו של גורל אכזרי הייתי נאלצת לוותר על אחד מחושי-
על חוש הראייה לעולם לא הייתי מוותרת!
לא יכולה להסתדר בלעדיו, כל כך אוהבת לראות!
ועכשיו, כשאני כבר לא מסוגלת לדמיין מראות (כלומר לראות מאחורי עפעפיים דמויות ולהיות מסוגלת לדמיין ככה סיפורים ולזכור זיכרונות).
הוא נעשה יקר עבורי אפילו יותר.
על איזה חוש את היית מסוגלת לוותר? או איבר או- על יד, על רגל...
האמת נורא אפילו לכתוב... אלף פעמים צריך להגיד תודה, אפילו ליקום- כל אחד והאמונה שלו, על כך שיש לנו חושים בריאים ואיברים בריאים.
כרגע אני חווה את היעדרו החלקי של אחד החושים כלומר- לא בדיוק העדר, אני עם צוואר תפוס כבר יום שלישי ברציפות.
היום אני הולכת לרופאה.
הכאבים גדולים מנשוא, לא להאמין כמה פעמים במהלך היום זקוקים לראש שינוע על גבי הצוואר ו- זה בלתי אפשרי.
פעולת ה-להתלבש עכשיו למשל, הייתה פעולה ארוכה עד אימה וכואבת כל כך.
אבל בסדר- זה יעבור. יש אנשים שחווים דברים כאלה כל החיים, או מאבדים את אחד החושים שלהם מלידה או שלא נדע, תאונה.
אז כן, זה נורא.
וזהו:) תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים האמת שהקטע יפה כך או כך, מעין
עם המשך או בלי המשך.
מכירה את זה :) לצערי אני לא כותבת מספיק, אבל קרה לי לא פעם. רובם של הסיפורים מצאו את עצמם בפח בסופו של דבר.
הממ... מאיפה להתחיל? :)
עד כמה שזה נשמע דרמטי- לא היתי מסוגלת לחיות בלי מוזיקה. כמעט בכל רגע פנוי אני מקשיבה לשירים.
מוזיקה היא הבסיס שלי, אנחנו בית של מוזיקה (כל אח חינך אותי לז'אנר אחר, אפשר לומר;)
אני מנגנת כבר המון שנים, לא היתי יכולה בלי זה.
אז, מול השאלה ההיפותטית המעצבנת של: ראיה או שמיעה? אני אבחר בשמיעה.
וכל מה שהעלית בסיפור- הדממה הזאת, לא לשמוע קול, לא לדבר.. לא היתי מסוגלת.
אבל אני מבינה למה לא היית יכולה לותר על ראיה.
ובקיצור- טפו טפו טפו, שלא נדע מצרות.
לא הבנתי מה הכונה בכך שאת לא מסוגלת לא לדמיין מראות? אם תרצי להסביר אשמח לשמוע :)
אוי אוי אוי! לא נעים! מקוה שמצב הצואר טוב יותר עכשיו :)
ואכן יש על מה להודות. לא מובן מאליו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים לא פשוט לאבד חוש כלשהו. פוליאנה :-)
אני תוהה עדיין אם עדיף להיוולד עם חוש מסויים ואז לאבד אותו? שלפחות נישאר עם החוויות?
או פשוט להיוולד בלי? כדי שלא תבין בכלל את מה שיש לך ומה איבדת לפני שהיה אצלך בכלל?
כך או כך זה נורא.
אני אגב מכירה מורה עיוור ששמח, באמת שמח, שלפחות היה לו את הזמן עם החוש הזה, הראייה.
והצוואר בסדר עכשיו, תודה לאל, באמת, אני כל כך שמחה מזה!!!
ובנוגע ל- לדמיין- שמעתי פעם שהרבה אנשים מאבדים את היכולת לדמיין תמונות בגלל שהם עם משקפיים.
אפשר לחשוב שפשוט שמעתי את זה ומאז זה חלחל וקרה.
אבל- אני שמתי לב שאיבדתי את זה עוד לפני שנודעה לי פיסת המידע הזאת.
וכאב לי נורא לאבד את זה, לפני זה, הייתי מדמיינת המון!!!
סיפורים ותמונות וסתם תוך כדי קריאת ספר הדמויות היו לובשות צורה אצלי בראש.
אבל לאט לאט אבדה היכולת. גם הזכרונות שלי- הן רובם ככולם באמצעות מילים.
ובנוגע לסיפורים שמצאו את דרכם לפח- חבללל
אני אישית, לא זורקת ולא מוחקת (אם זה במחשב) כלום.
אולי זו בעיה אצלי, אבל זו מי שאני:)
וזהו,
הלוואי שנמשיך להיות עם חמישה חושים בריאים ובכלל- שלא נדע מחלות ושלא נדע קורונה:)
ביי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים שאלה טובה. מעין
ויפה, ועצובה.
ואני חושבת שהיא יכולה להשליך על עוד המון דברים בחיים.
נראה לי שהמורה צודק מאוד, וזה מדהים שככה הוא מרגיש.
אני מצטערת מאוד על מה שקרה לך. תודה ששיתפת, ומקוה שאת מוצאת נחמה במילים ובסיפורים ובשירים מלאי הדמיון שלך.
ו-צודקת צודקת צודקת! אני בהחלט מתחרטת שזרקתי אותם, אבל היתי צעירה חסרת בינה, ולא חשבתי שאולי יום אחד יהיה נחמד לקרוא את מה שכתבתי בגיל צעיר יותר, ואולי אפילו לנסות לפתח אותם. זו ממש לא בעיה לשמור אותם, נראה לי שזה הדבר הכי יפה שאפשר לעשות :)
סליחה על החפירה, ותודה על השיתוף. הקטע הזה העלה בי מחשבות ותהיות, תודה פוליאנה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים תודה על השיתוף! פוליאנה :-)
ואני מתנצלת שאני משיבה רק עכשיו, פשוט עמוסה מאוד ואוטוטו תקופת מבחנים:)
והמורה שהיה לי באמת מדהים, אגב, הוא עדיין מורה באותו בית הספר שלמדתי שם.
והוא בנאדם מדהים- לא מזמן קראתי עליו כתבה, קוראים לו ארז ברקאי:)
ואני אכן מוצאת נחמה בסיפורים ובשירים שלי ובסיפורים ושירים בכלל:)
אבל זה אני עדיין עוד קצת מצליחה לדמיין לפעמים, ניסיתי, הרבה זמן שלא ניסיתי, ו... קצת קצת הולך לי- אבל ממש לא כמו פעם:)
ובנוגע לסיפורים- אכן חבל, אבל לי עצמי סיפור יפיפה שכתבתי פשוט נמחק לגמרי ולא הייתה שום דרך לשחזר אותו, חבל, אבל אלה החיים ודברים כאלה קורים.
ומה יגידו אנשים שנשרף להם הבית או שגנבו להם את הכל? אין מה לעשות...
אבל אני אישית שמרתי סיפורים ושירים מהילדות למרות שכשאני קוראת אותם עכשיו הם נראים לי קצת מטופשים:)
ולפתח אותם, וואו, על זה לא חשבתי, נראה, אולי יום אחד:)
וזאת ממש לא חפירה- ממש ממש לא! נהנית לקרוא, כמו תמיד, וזאת נקראת תגובה מושקעת, ממש ממש לא חפירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים שמחה לשמוע, מעין
ובהצלחה בלימודים למבחנים! יכולה רק לדמיין את העומס..
וגרמת לי לנסות לחפש סיפורים שאולי ניצלו מההשמדה :) תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-9 חודשים תודה רבה, בשמחה, בכיף! פוליאנה :-)
-
-
-
-
-
-
-
-