השולחן נבלע מתחת לכל הלכלוך. אני יכל לסדר אבל זה לא באמת מפריע לי. זה בטח לא מפריע לדותן. הדירה שלו היא הדוגמה הקלאסית לדירת רווקים. עד לא מזמן היה בקשר ארוך עם אשה. ביקרתי אותו כמה ימים לאחר הפרידה והשינוי הדרסטי הדהים אותי, הכאוס שנוצר בזמן קצר כל כך, מרשים. אם לא התמונות על הקיר, העציצים ומבחר הכריות המרשים היה אפשר לחשוב שרגלה של אישה מעולם לא דרכה כאן.
על השולחן קערה גדולה מפוצצת בקליפות גרעינים ומגש פיצה. בקבוקי בירה ריקים מפוזרים בכל הבית. יש גם סידור שמשמש כמשטח לעכבר של המחשב. דותן אוהב לצטט פסוקים וקטעים מהספר הקדוש. הוא תמיד אוהב להזכיר לי שיש מי שרושם, הכל כתוב וכל אחד יקבל את שמגיע לו. הוא בחור טוב. הדירה שלו משמשת עבורי מקום מפלט.
"קבעתי עם טליה, אתה מוזמן להישאר". נשארתי בדירה עם לוסי ומקרר מלא בבירות. מולי מסך טלוויזיה, דף יוטיוטב פתוח, מוסיקה לתוך הלילה. גדולי הרוק אנד רול של הסיקטיז ואני.
הדלקתי סיגריה. פעם יצא לכם להתרכז בטבעת הכתומה ששורפת את הנייר או בעשן המיתמר כמעט במחול? הרגע הזה מספק אותי. התקשרתי לאודרי ושאלתי אם היא רוצה לבוא.
היא הגיעה, יפה כמו תמיד. בפעם הראשונה שראיתי אותה אמרתי לה שהיא מזכירה את דמי מור, אבל יפה יותר והרבה יותר מסתורית. היא חייכה והתיישבה על הספה. "הבאתי יין וגם אסיד" אמרה והדליקה סיגריה.
לקחנו בול של אסיד ובזמן שחיכינו לקסם שיתחיל שיחקנו שחמט. לפני יותר משבוע סיימה לצפות ב"גמביט המלכה". מאז החליטה ללמוד לשחק. אני לא מספיק טוב אבל אני לומד מהר ויש לי ראית משחק טובה, מספיק כדי ללמד אותה בסיס וקצת טקטיקה. שיחקנו כבר כמה פעמים והיא מבינה את הרעיון הכללי. היא הפסידה די מהר. למרות שהפסידה עשתה מהלכים טובים. אני משחק אגרסיבי מאוד. עבורי שחמט זה מלחמה, אני מקריב חיילים בדרך, אני מסתער קדימה, נפצע ומדמם, אני לוחץ ותוקף מכל הכיוונים.
אני לא כזה בחיים... הייתי רוצה את הביטחון לצעוד קדימה, להקריב כשצריך, לצאת מאיזור הנוחות. החיים הם לא משחק. אין את מי לנצח. אני התחרות, אני המכשול היחיד והסוף ידוע מראש. אני לא כזה... אני גם לא בטוח שאני רוצה להיות כזה. אני אוהב שהחלק הזה שבי שייך אך ורק למשחק. צד אחר, אסרטיבי, החלטי, חסר פחד.
התחלנו משחק נוסף. זוכרים את סצנת השחמט בהארי פוטר? אז זה. רגע אחד התרכזתי בלוח ורגע קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי מוקף בחיילים. הפרש מימין, הצריח משאמל ואני במרכז הלוח. בכל פעם שהרמתי את הראש יכלתי לראות את עצמי על הספה משחק, מרוכז. אודרי גם היתה שם, עמדה בצדו השני של הלוח. קראתי לה וצעקתי שעכשיו מלחמה.
אני שמשחק הרים את ידו והצביע באסרטיביות של מפקד בצבא על החייל שנמצא באלכסון ממני. באותו רגע שמתי לב שאני אוחז בחרב. הסתערתי קדימה תקפתי את החייל ותפסתי את מקומו.
גם אמא היתה על הלוח. כנראה שבכתה, הצער והאכזבה שבעיניה הדגישו את תווי הפנים שלה, הפרצוף קודר, "אתה עוד תצטער" צעקה ולפני שסיימה את המשפט נבלעה מתחת למשבצת השחורה. הקול שלה עוד המשיך להדהד גם אחרי שנעלמה.
הקרקע רעדה והחלה לקרוס משאירה אחריה ריק שחור. עננים כבדים כיסו את הלוח וגשם החל לרדת. הלוח הפך בוצי. "אני דואג לך", סובבתי את הראש הצידה ודותן עמד על ידי במכנס קצר וכפכפים, לוסי גם. הוא לקח שכאטה והמשיך "ומה תעשה כשתישאר לבד בעולם, מה יקרה כשהורים שלך ימותו?"
רעשי המלחמה גברו על המוסיקה, חיילים גוססים וצרחות אימה ורחמים, צליל מתכתי של חרבות חותך את האוויר, צריח רומס בישופ, סוסים פראים דוהרים ורעש הפרסות על הקרקע, חייל משפד חייל. השמיים רעמו וצליל פעמון כנסייה מתגבר החל למלא את שדה הקרב.
אודרי צעקה. רצתי אליה. חיבקתי אותה והגנתי עליה בגופי. עצמנו עיניים.
הקלידים של מנזרק היו גשר חזרה לתוך המציאות, או כך חשבתי.
ישבתי על הספה, לוח השחמט על השולחן. אודרי רקדה במרכז הסלון, המראה היה יפהפה, כמעט מיסטי. עשן הסיגריה הפך לערפל בהיר שמילא את החדר ועטף את גופה. הסלון התמלא בצמחייה סבוכה. אודרי רקדה על אגם, כמעט מרחפת, תנועות גופה רכות ומלאות חן, היא הסתובבה ודילגה באלגנטיות מכשפת. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, רק יותר ויותר מתמגנט... הצרחות של מוריסון העירו אותי.
"אתה מסמיק. תורך".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
