פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1488 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 5 שנים כשלעצמי. גדי
" פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר, קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים
זֶה דַי… וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר. מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי. " / רחל.
תהיות :
ייתכן וסלדה מהדרך בה נהגתי לצנזר את עצמי. לעיתים היא קראה לזה רפיסות, לעיתים היעדר יכולת.
לא חשבתי על כך בזמנו, גם לא לאחר שעזבה.
היינו באחד מאותם המקומות האלו שדורשים בקיומך. אתה נוכח והכל מביטים בך, אבל לא באמת רואים אותך. הם שלחו לנו הזמנה, אחת מאותן ההזמנות האלו שאתה רואה אבל גם לא נוגע, והיא אמרה שיהיה נחמד אם נצטרף.
לא רציתי לאכזב אותה, אילו תלוי היה הדבר בי, הייתי דוחה את זה, כי כשהגענו היה כבר מאוחר להתחרט.
ככל שהערב התקדם ניסיתי למצוא את מקומי, אבל חשתי חוסר נוחות ובחולצה החדשה שהיא קנתה לי, גם הרגשתי מאוד חנוט.
היא פסעה אנה ואנה, והיה נחמד רק לשבת ולהביט בה. היא דיברה ואחרים הקשיבו.
כשהיא נעה, הם נעו בעקבותיה. כשליטפה את שיערה או פרעה את חיוכה, תמיד היה מישהו שליווה את מבטה. הם שטפו אותה ואילו היא רחצה בהם.
אולי הייתה זאת תחושת הזרות, אך נהנתי לצפות בה, היא הייתה מרוחקת אך עדיין שלי.
הם הדליקו את האורות וכשהבטתי מעל, יכולתי לראות כיצד נעים להם שמי אוקטובר מעוננים- מקופלים לפני שקיעה.
מהעבר השני הייתה המולה ואז התגודדות. היא נעה ביניהם, ואחרים בעקבותיה. כשאיבדתי אותה ניגשתי לשבת. הייתה דממה כמו לפני רעש גדול.
עצמתי את העיניים, כי לפרקים זה הגיע וחלף, לא יכולתי שלא להימנע. כשפקחתי אותן הסגול כבר קרע את העלטה ואז דקות אחדות שהשמים לא חדלו לשנות צבעם.
ילדים אצו אל הנירים הסמוכים, הם החלו לתור אחר האבוקות המועטות. על הקרקע שעוד נותרו בה קרעי שמיים אחרונות.
כשלא יכולתי יותר לשאת עוד את הרעש, עצמתי את העיניים חזק יותר.
מידי פעם חשתי גלי הדף, תחילה הבזק ואחר כך דממה. ניסיתי לאחוז בעצמי. יכולתי לחוש זיעה נמתחת במורד גבי.
חשבתי לצאת, להתנצל על כך תמיד יכולתי.
ניגשתי אל חדר השירותים, הוא היה בתכלית בדידותו וחשתי מספיק נוח להתפשט. תחילה החולצה, אחר כך את עצמי.
אחזתי בדפנות תחת הברז הסמוך, לא ידעתי מה אני בדיוק שוטף, אך התחושה הייתה מתקתקה והיא נסכה בי שלווה.
נעקרתי משם רק לאחר שהייתי משוכנע מספיק שהמופע הסתיים, לא היה לי רצון לשמוע אותם. בטח שלא לראותם.
מעברו השני של הרחוב, בפינה מוצלת חלף פיסח כבן 75 אולי יותר, סוחב את עצמו יחד עם מה שנותר ממנו. ניסיתי למצוא סימנים לסכרת אבל משהו במוגבלות הזו עצר בעדי.
הרגליים היו נפוחות מידי .
הוא הביט בי ואילו אני בו. לא חשבתי שעלי לומר דבר, חיוך קטן היה מסגיר הרבה מכך.
הוא לא הסיר פניו ממני והמבט ליווה אותי גם הרחק מכך. חשבתי מעט, מהי אצילות נפש אם לא היכולת לשאת השפלה בראש מורם?
ניסיתי לחשוב, מנסה להעלות בזכרוני את ההרגשה אבל הדבר היה רחוק ממני.
התיישבתי על ספסל באחת מהפינות הרחוקות, מנסה למצוא את המוגבל שבי, זה שאיננו משתקף במראה שממול.
אנשים חלפו ואף אחד מהם לא שם לב לקיומי.
התרתי לעצמי חיוך קטן, קו עקום ומריר. השבתי מבט והפנים היו נטולות זיפים, עירומות כפני נער.
אני מביט היטב שוב, ודבר לא נותר.
חשבתי מעט וקולות הרעש וההמולה השיבו אותי למסלול שדחיתי אינסוף. לא זכרתי היטב את היום ההוא. גם כיום.
שני יסעורים ריחפו מעל. אחר כך דממת אלחוט. את השעות שאחר כך כמעט ואינני זוכר.
רגע קטן, שריקה צורמנית, לחש מטריד והדממה.
אתה פוקח עיניים וההרגשה היא שדבר מה נשרף בתוך תוכך, אתה לוהט מחום ויש מחנק כי האבק שנותר לאחר נפול הכתלים מסמא אותך כל כך. והרעש שנותר אחר כך עדיין חזק מידי מלהכיל, כמו צבא של דלתות נטרקות.
אתה מנסה לצעוק אך אין איש שישמע.
אתה עוצם את העיניים, האבק נח על עפעפייך, כבד כקרדום. ומבעד למה שנותר ממך אתה חש את הצמא, לא יכול להתכחש לעובדה.
השיניים רועדות ללא שליטה ואתה מנסה לינוק את הדם שנותר, אם נותר .. משהו מבלי לבלוע את הלשון אבל אינך מצליח להניע את השפתיים, אתה עייף מידי ומוזר בעינייך שאינך שומע קולות סמוכים.
אתה מרגיש מעמסה אדירה על הרגליים, אתה מנסה להניע אותן אבל משהו כבד מונע ממך לזוז.
משהו קולח בתוכך, אתה שולח יד אך אינך יכול לפרום את הכפתורים מבעד.
הריח עז, חם ואנושי ואתה לא יכול לטעות בו. ריח של פציעה.
אתה זוכר זאת במקטעים אבל פתאום אינך יודע אם זה הדם שלך או של אחרים. אבל הריח דומיננטי והוא באויר.
אתה לא זוכר הרבה משם. גם לא את הימים שאחר כך. הרבה אחר כך.
מבעד למסדרון אישה אוחזת בך.
ספק אישתך. אינך יודע זאת בוודאות. אתה מביט בה. חודשים רבים אחר כך כשתקרא את מר ורטיגו תזכר במשפט :
" כל עוד חסר לך משהו, אתה כמהה אליו בלי הרף. אם רק היה לי הדבר האחד הזה, אתה אומר לעצמך, היו כל הבעיות שלי נפתרות. אבל ברגע שהשגת אותו, ברגע שתוקעים לך ביד את מושא תשוקותיך, הוא מתחיל לאבד את קסמו. "
היא מגיעה מידי יום. שלוש ילדות קטנות אוחזות בה. אחת בעגלה. אתה חלש מידי. אבל עדיין חי מספיק כדי להכיר בחשיבותן בחייך.
אתה חייב להתחזק, אם לא למענך אז לפחות למענה. זאת אתה מבין היטב. הלילות הם החלק הנחוש, אך הימים מסרבים לגלות הבנה. פתאום הכל חדש מידי, תחילה אתה לומד ללכת. יחלפו ימים רבים אחרים בו תלמד להחזיק את המזלג מחדש, הגלדים יחלימו.
לא כך נפשך.
אתה אבא צעיר ואינך יודע מה יותר גרוע החשש שיסירו לך את היכולת לנוע חופשי ברגלייך שלך או הידיעה שאולי תהיה אימפוטנט למשך כל חייך.
עם נבואות הזעם האלו אתה מעביר את לילותייך, ואף כי אינן מגשימות עצמן. הכאב שהן מסיבות לך נותר שלך. אתה מביט אל מה שנותר מאותה מחלקה, תחילה חיילים, אחר כך אזרחים.
אתה מחפש להיאחז במשהו.
בזכרונות הטובים, אלו שהיו ויוותרו משמעותיים לחייך.
חודשים רבים יחלפו להם עד שאגף השיקום יקבל אותך לזרועותיו. סיימת את תפקידך. אינך עוד חייל, לפחות לא חייל בעל משמעות. מעתה ימי הזכרון יהיו חלק מחייך. תוכל לקרוא על כך בעיתונים.
כתב צבאי מנתח את הלחימה, ואילו אתה זועף.
אינך חושב שכך התנהלו פני הדברים ועדיין מקבל זאת בהכנעה. מנסה להבין מה עלה בגורל האחרים.
השבועות חולפים ביעף, אשתך ממאנת לתת לך לנהוג . אף כי אתה מתגעגע לתחושה. היא תסיע אותך פעמיים בשבוע לשיקום השבועי.
אך רוב הזמן הינך לבד בביתך. קורא, זאת תהיה התקופה בה הספרים יהפכו להיות כל עולמך.
אינך מסוגל להשלים עם הלילות, העלטה מכניעה אותך. אף כי אינך לבד.
אתה ממתין לבקרים, נאבק להחזיק מעמד עבור הבנות שלך. אתה מחייך גם כשאין לך סיבה לכך.
אתה שוחה, תחילה בריכה אחת אחר כך שתיים ואז שלוש.
הבקרים מתחילים בעשר ואתה לא מרפה עד שהאחרון שבהם יורד אל עבר המלתחות.
כשהדממה מגיחה, אתה מקפל את עצמך. במעברים אתה מחפש את החברה הישנים. אלו שכבר אינם קיימים.
זכרונות, זה מה שנותר.
הם מבקרים אותך לעיתים קרובות, תחילה ביקורים קצרים, מזכירים לך שהם פה , שמעולם לא שכחו.
מתעקשים, גם כשאתה דומם בדרכך.
אתה מקשיב להם משוחחים, אתה מקשיב גם לעצמך.
ימים יחלפו מבלי שהמילים יהדהדו בך. אתה מבין שדבר מה מתרחש ואינך יכול להישאר אדיש אליו, תחילה סדק צר ובכל יום , מעט אחר. צורה קטנה. צורה שונה.
אבל בתוך תוכך משהו נסדק. ובכל יום הסדק הזה מתרחב מעט.
אתה מביט מבלי להביט. שומע את זה שוב.
הקטנות ישנות, גם משהו בך.
שנים אחר כך, אתה תביט שוב במראה ותחפש את עצמך. הפנים יהיו נטולות זיפים, הלחיים שקועות מעט.
הידיים כבר לא ירעדו, הכתלים לא יתפוררו.
רק מילה קטנה, חולד.. עוד תהדהד בליבך, תהדהד בדרכה שלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים אתה קסם !! מיה אליה (ל"ת)
-
לפני 5 שנים כוכב חדש נולד בסימניה! יונתן בן
כתבת נפלא, פשוט נפלא.
אהבתי במיוחד את הדרך שבה גילית טפח וכיסית טפחיים, לפחות בחלק הראשון של הדברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים אוו גדי גל
אתה כותב כל כך אמיתי ופתוח כל הכבוד מקווה שמצאת שלווה
הי אפילו לא היית צריך להכניס גימיקים כמו ציצים ושאר איברים
כתיבה איכותית בעיני
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים תודה יקרה. אני מאוד מעריך. גדי (ל"ת)
-
-
לפני 5 שנים גדי, המילים שלך פורטות על נימי הלב. אַבְרָשׁ אֲמִירִי
לא יכולתי להישאר אדיש אל מול תיאור החוויה שלך, והאופן שבו הוא שזור במציאות חייך.
מאד ניכרת הרגישות שניחנת בה, זו שאתה מגלה בהתייחס למילים עצמן ולא רק למשמעותן אלא גם לניגון ולצבע של כל אחת, וזו שמתגלה מתוך עולם הנפש שלך.
ממעט הדברים שרמוזים כאן איפשרת לקורא לתפוש יותר ממה שיכול היה אילו נכתבו במפורש, משום שהם מעוררים את הלב.
אני מקווה שמצאת ולו מעט נחמה בחלוף השנים, והלוואי ומכוות הימים שידעת זה כבר העלתה ארוכה.
מאחל לך את כל הטוב שבעולם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים אני מודה לך על המילים החמות, זה מאוד מרגש אותי לקרוא את מה שאתה כותב לי. גדי
וזה מאוד מחזק אותי. אולי זה נראה מעט אבל אני רוצה לומר לך ובכלל לכל מי שהקדיש מזמנו וקרא, תודה והמון.
לא יכולתי לבקש יותר מזה.
תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 5 שנים מרתק ומרגש Tamas
-
לפני 5 שנים תודה רבה. שימחת אותי ואני מעריך. גדי (ל"ת)
-
-
לפני 5 שנים לחלוחית חני
כיסתה את עיניי כשקראתי.מקווה שתמצא חלקקיקי אושר קטנים שיאירו את יומך..
The joy of the mornnig תמיד מגיע.
התרגשתי מאוד מהסיפור..
תכתוב עוד....
https://youtu.be/jvnHFl2WuEE
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים " Emancipate yourselves from mental slavery , none but ourselves can free our minds " גדי
תודה על השיר. לא יכולתי לבקש משהו נפלא יותר.
תודה על הכל, מהמעט הזה קיבלתי כל כך הרבה.
תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים מאוד משמח אותי. חני
באתר הזה רוב הזמן מרוויחים.
פסיפס אנושי מזוקק.
רוכשים המון ומתחלקים בו.
שזה כבר מעלה חיוך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 5 שנים "הם שטפו אותה ואילו היא רחצה בהם" Hill
לא מצליחה לבחור משפט אחד בלבד שתפס אותי ועדיין, אחד נכתב. אבל רבים טובים ועוצמתיים, כל אחד נוגע בדרכו.
טקסט עוצמתי ומרגש.
אתה מעניק לקורא את ההזדמנות להרגיש את הטקסט, את התחושות של הדמויות.
אהבתי מאוד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים תודה רבה. אני מאוד מעריך. גדי
-
-
לפני 5 שנים זה רטורית
כתוב בצורה יפה ומאוד נוגעת, מאפשר להרגיש מעט מהתחושות ויוצר הזדהות ואמפתיה.
מצב בלתי אפשרי
תודה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים תודה רבה שהקדשת מזמנך וקראת, אני מאוד מעריך. גדי (ל"ת)
-
-
