כשארזתי מזוודות
וניגשתי אל הדלת
פתאום מכל מקום הגיחו שאלות.
לאן אתה נוסע?
ומתי אתה חוזר?
מה קרה לך? אתה בכלל שומע?
אין לי פנאי כלל להסביר,
אין סיבה להתווכח,
אני יוצא משם בצעד די מהיר.
אני לוקח לי חופשה,
טיפה לנשום אוויר נקי,
מה שלא יהיה, רק לברוח מהשגרה.
לא, אני לא מביט אחור,
המטוס הן כבר המריא
והבחור לידי מתחיל מיד לנחור.
מהחלון אני רואה
ענני נוצה קלילים,
בחיי כמה שאני מקנא.
אני שם לי מוזיקה,
לנקות קצת את הראש,
אך בין מחשבותיי וביני נפלה המחיצה.
והן זולגות אליי בקצב,
ממלאות לי את הראש,
במחשבות טירוף, בפחד ובעצב.
שוב אני מתחיל לתהות
על העולם, על רבדיו,
ואיך אומרים את זה ללא שום קלישאות?
איך חושבים ממש גבוהה
מבלי להישמע נמוך
איך בתוך הראש אפשר למצוא מרגוע?
כי בדיוק מזה ברחתי
כשארזתי מזוודות.
הבחור הישן צונח על כתפי.
רציתי רק חופשה קצרה
מכל הרעש והשקט
מכל קולות ההמולה והדממה.
כי אין לי כוח כבר לשמוע
על הפטנטים, השיטות
שאמורים למנוע מעיניי לדמוע.
אמר כבר מישהו חכם
שהסוד למציאת האושר
הוא פשוט לא להיות עצוב, יא מטומטם.
ויש אומרים הפתרון
טמון ביוגה ובכושר
להקפיד על שעות שינה ולאכול נכון.
זה באמת נשמע יפה,
אבל אולי רק בתיאוריה
כי לפעמים- מה לעשות- אני פשוט לא רוצה.
ואם אנחנו היחידים
שיכולים לעזור לעצמינו
למה לעזאזל ממשיכים לכתוב על זה ספרים
שמלאים בתבונות
ובעצות לדיכאון
שממש עוזרות- אם אתה כבר באורות.
והטייס שוב מעדכן
את המצב ואת הגובה
אך בקולו ניכר כי הוא מת כבר לעשן.
ודיילת נחמדה
עם חיוך מעיר עיניים
אני אפילו לא שואל אותה לשמה.
נראה שהעולם כולו
מנסה להתמודד
וכמובן שהוא נכשל בזה. איך לא?
ובגלל זה כולם בורחים,
נדבקים למסכים,
אוכלים, שותים, מתמסטלים, כותבים שירים.
אני מביט בבבואה
שמהחלון נשקפת
מהצד היא נראית קצת עקומה.
רציתי רק חופשה קצרה,
הזדמנות שקטה לברוח
ומוצא עצמי חוזר בחזרה
אל מחשבות מהן ברחתי
שחוזרות במעגל
ומלמצוא להן תשובות מזמן יגעתי.
כל התרבות המצחינה
מבחינתה הכל בסדר
מותר לכעוס ולהתעצבן בלי תקנה
ואין בה מי אשר יאמר
כמו שמההתחלה רציתי
שאני טועה, שלא הכל רק רע ומר.
הכל נכון, הכל אמת,
אין תשובה אחת ברורה,
לעזאזל, איזו מחשבה מדכאת.
אני רוצה חופשה קצרה
שתסיח את הדעת
ממחשבות כבדות, מלמצוא לי מטרה
אני רוצה להיעלם,
רק לשנייה אחת פצפונת,
רוצה לחיות, רוצה למות, רוצה שניהם.
לצוף חופשי כמו ענן
שירד ממני גשם
שיצמיח איזה פרח רענן.
ואני בכלל לא במטוס,
אני יושב לבד בחדר
מנסה לשפוך כנות על כתב הדפוס.
מקווה שמישהו יקרא
שאני לא ארגיש לבד
במרוץ הכרכרה המשוגע.
אולי כולנו מרגישים,
שבעה מיליארד אנשים,
טיפה לבד במהלך החיים.
אולי החופשה הכי טובה
שהכי עוזרת לשכוח
היא דווקא זאת שלא מסננת מחשבה
אולי כולם צריכים קצת
לקחת איזו חופשה,
ואולי לא, או שכן, למי אכפת?
אני פורק את המזוודות
ונושם עמוק ממש
המטוס התחיל לאט-לאט לנחות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
