לא אכפת להם מי את,
לא אכפת להם מה יש בתוכך,
בתוך נפשך,
אלא רק מגופך.
את כלי,
אינך בן אדם.
הם אינם רואים את מכלול הצבעים שבאישיותך,
את מי שאת באמת.
את החיוך ביום טוב,
את תנועות הידיים כאשר את מציירת,
מנתבת לעצמך דרך בים הנפש השחורה.
את הכאב שנשפך כדיו,
את נפשך הסדוקה,
הפרומה והמדלדלת.
החיצוניות היא שמעניינת,
היא שקובעת.
קליפה ריקה,
חלולה.
יופי מקולל,
אל מול
בחורה נרמסת,
אבודה.
ים של מסכות,
תועות בתוך נשמתה,
מייחלות לישועה.
* היצירה נכתבה באופן כללי ולא קשורה אלי אישית. ניסתי לתאר תופעה נרחבת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה