לא בכיתי. דמעותיי לא נשרו ונטפו על הספר אשר אני קוראת. לא שלא היה בי הרצון לכך, פשוט הדמעות התעקשו לא לזלוג. חור חלול נפער בתוך חזי וכל החושך זרם אל תוכו כזרם שוטף של מים אשר מציפים את הארץ, בעודו יונק אל קרבו את לשד עצמותיי,נוטף ומתמזג עם גופי והופך למבול ציפורים שחורות כפחם מאובק שייעודן אחד הוא: לנקר, לשרוט בתפריהן העבים והארוכים את נפשי. לייסר את מחשבתי בהוויתן החודרנית, המציצנית, החורקת, הטורפת.
עיניי משתהות על שורותיו האחרונות של השיר המסיים את האסופה ואני סוגרת את הספר בחוזקה. הציפורים השחורות סיימו את מלאכתן וישנה רגיעה, רגיעה של עצבות.
אינני בוכה. איני יכולה. הדמעות אינן מצליחות לצאת, לחמוק מבעד לארובות העיניים. במקום זאת, ליבי הוא זה שבוכה והציפורים השחורות מפלסות דרכן החוצה מתוך פי הפעור כלועו של ארי, וזועקות זעקה צרחנית וציפורית, מחרידה בקולניותה. הן מנווטות דרכן אל אדן החלון, אל החופש המיוחל מכלובן, מהשלשלאות שנכפו עליהן ללא רצונן, והצרחה עודה מותירה את דמותה, את חללה הריק בתוככי ליבי. אות קין צהבהב ומעורפל. עקבות שמותירות את חותמן בתוך ישותי. דובקות בבשרי ולא מרפות מנוכחותן המכרסמת, המעיקה, גם לאחר הסתלקותן של ציפורי הפחם השמיימה, במנוסה הנעדרת כל עדינות, בפריחתן חסרת החן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
