פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 383 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-5 חודשים פגישה ברכבת שלי א.
המושב בקרון הרכבת התפנה ואני התישבתי, לפני שמישהו יתפוס אותו. לא הסרתי את משקפי השמש מעל עיני, וגם לא את הצעיף המכסה את צוארי והתחברתי בתנועות זריזות לאוזניות הטלפון כאילו היו עירוי המחדיר דם-חיים לגופי והמוזיקה הלמה בליבי המת כמכת חשמל.
הרגשתי כמו גל טועה שהגיע לחוף בשארית כוחותיו, מצפה להעזר באדמה מוצקה אבל מוצא את עצמו שוקע בחול ומתמוסס. רציתי להתרווח במקומי בשאננות ולמות.
'הגעת עד כאן' לחש הקול המדרבן בתוך מוחי, 'הגעת עד כאן, עוד קצת, עוד מאמץ קטן ודי' .
השתבללתי בתוך עצמי, שמתי את התרמיל הכבד על ברכי, וכשפני קבורים בתוכו העמדתי פנים כמחפשת דבר מה חשוב.
שעת אחר צהרים זו ליקטה עדרי אנשים ממהרים אל קרון הרכבת, כמו מגנט המלקט אליו סיכות במתפרה שהיתה עד אתמול מרכז חיי. סיכות אבודות, חשבתי, קטנות, שבורות, מכוסות אבק וזיעה, כהות ממחשבה ומרגש, מתגלגלות אל שולי החדר, מנסות להסתתר, נשלטות ע"י כוחות... מחשבותי הפכו לעיסה דביקה.
למרות, ואולי בגלל שהייתי מוקפת אנשים הרגשתי בודדה. זרה בתוך עצמי.
'ההצגה הקטנה הזאת לא תעזור לך, רק תחמיר את מצבך כשתחזרי על ארבע' לחשה ה"אחרת" בארסיות מתוך מוחי. ניסיתי להתעלם, זימנתי אלי שוב את הקול המדרבן. כקוסם המניף שרביטו ומעלים שפן הגיע לחש-הקסם 'עכשיו או לעולם לא. מחר כבר יהיה מאוחר מידי, רוצי ילדה, קחי את חייך בידייך ואל תסתכלי לאחור'.
הסתכלתי קדימה. וקפאתי. אותה חולצה ירוקה משופשפת, כתם על הבד בצידה הימני, אותו גב לא רחב, אותה יד עם צפרניים כסוסות עד הבשר מחזיקה בעמוד שבמרכז הקרון. גבו אלי, אבל בכל רגע יסובב את ראשו ו...
בלי משים נעצתי צפורני בדבר הראשון שאצבעותי נתקלו בו. קול הפתעה בקע מפיו של האיש שישב לידי, 'מה לעזאזל...' ומיד השתתק.
מאובנת, חשתי את מבטו החודר והשואל. האיש שלח את ידו החופשיה מצפורני והניח אותה בעדינות על ידִי הלופתת את ידו, מבטו הסקרן מופנה אל פָּנַי שהדם אזל מהן.
התנערתי מקפאוני, הפנתי ראשי אליו מלמלתי 'סליחה' וניסיתי לשחרר את ידי מידו.
הוא אחז בידי, מונע ממני כל תנועה. הבטתי בו, מנסה להפיק משמעות מן הצלילים שבקעו מפיו. הישרתי, בפעם ראשונה בחיי, את מבטי לתוך העינים הזרות שבחנו אותי.
מאחורי השאלה והסקרנות ראיתי רוך, ראיתי חמלה, ראיתי עינים שחורות עטורות ריסים כהים, ראיתי אור.
העולם שעצר סביבי החל לנוע שוב בתנועות איטיות והדמות שלידי החלה להתגבש מרסיסים כמו פזאל רב-צבעים ורבדים שתמונתו מתגלה לאט לאט עם כל פיסה שמתחברת. הגבר היה רזה, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו שראתה ימים טובים יותר, פניו שזופים וזיפי זקן בן יום אחד על לחיו העידו עליו שהוא חוזר מעוד יום עבודה.
הסבתי מבטי אל ידיו האוחזות בידִי בחזקה.
אצבעות דקות וארוכות, חזקות, ציפורנים נקיות טבעת נישואין פשוטה.
'איש רגיל', חשבתי, "רגיל כמו כל אלה ששמעו וידעו ולא עשו דבר" השמיעה ה"אחרת" את לחישתה הארסית.
הקול המדרבן התעורר בי, בועט ב"אחרת" ומשדל: 'עכשיו, ילדה, עכשיו'
לא אמרתי דבר, בידי הפנויה הסרתי את משקפי השמש מעל עיני. הרגשתי את נשימתו נעצרת כשראה את הפנס הכחול המרוח על עיני הימנית. הוא הסיר עיניו ממני והפנה מבטו לכיוון שסימנתי בעיני. הוא קלט את האיש במרכז הקרון והחזיר אלי מבט שואל. שוב שתקתי, והזזתי מעט את הצעיף מעל צוארי. סימני האצבעות היו שם כמו כתב יד ברור שלא צריך עוד פענוח.
"לאן?" שאל.
משכתי בכתפי בתנועת יאוש, 'לאן שאפשר'.
"והוא?"
"הוא מחפש אותי מאתמול" לחשתי, "כנראה שגם הוא חשב על המשפחה בדרום".
מן האופן שבו התמתח גופו הבנתי שהגיע לכלל החלטה. ושוב קפצה ה"אחרת" ממקומה וטפטפה "חברותיך במתפרה לא העזו, אז מישהו זר? חזרי למקום ממנו באת, קטנה ועלובה!" הקול המדרבן הניף אגרוף וחבט ב"אחרת" בכוחה העצום של מילה אחת:"שקט!" ואני הקשבתי לדברי האיש הזר.
"אחרי" אמר והתרומם ממקומו. "נרד יחד בתחנה הבאה, לפני שישים לב".
התרוממתי גם אני, והלכתי אחריו . אחרי מספר צעדים הסיט את גופו ורמז לי ללכת לפניו, כשאנחנו מתרחקים מן הגב המאיים.
עמדנו שנינו על הרציף. שמעתי את הרכבת מתרחקת, ופחדתי לסובב פני אליה. האיש אמר לי: "נסעה, והוא לא ירד ממנה. את יכולה לנשום". עד לאותו רגע לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, אבל עכשיו שחררתי את האויר מראותי בנשיפה ארוכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
